חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת קרקעות · סימן קנב
סעיף א' במחבר ובן בן הגזלן וכו' אבל אם בא בטענת אבי אביו אין לו חזקה, והקשה בשעה"מ מהא דכתב הרמ"א לעיל (סי' קמ"ט סט"ו) גבי הלוקח מכותי דאין לו חזקה דישראל שני שקנה מישראל שקנה מן הכותי כיון דטוענין ללוקח טוענין לישראל שני שמא ישראל ראשון ראה שטר אצל הכותי או שבפניו לקחה הכותי דאז מהני חזקה, וא"כ מה לי לוקח מן הלוקח ליורש מן היורש דכיון דטוענין ליורש ה"נ נטעון לבן הבן דשמא אי הוה אביו קיים היה טוען בפני מנה לך אבי את המעות דבכה"ג אף בן הגזלן מהימן ע"ש, והנה באמת קושיא כזאת ממש הקשו בתוס' (ב"מ דמ"ז) אהא דאמר רבא פעמים שבן בן הגזלן אין לו חזקה דאתי בטענתא דאבא דאבוהא ואמאי אין לו חזקה הא טוענין ליורש והו"ל למימר דלמא אי הוה אביו קיים דהיינו בן הגזלן הוה טעין אנא הדר זבינתה מינך ותי' בתי' השני דלא טענינן ליורש כה"ג דמלתא דלא שכיחא היא ע"ש, אכן בשמ"ק תי' על קושית תוס' וז"ל דמיירי כגון שלא החזיק בה אביו בן הגזלן שלש שנים הלכך לא הוה חזקה שהחזיק בה אביו שנה או שנתיים כמו דר בה המוריש חד יומא במוריש דעלמא דאילו בעלמא כשדר בה אביו יום אחד סתמא בטענת מקח היה דר בו אבל הכא בטענת אביו שהיה גזלן שהניח לו ולא בטענת עצמו היה יורד בה וגם זה אינו טוען שלקחה לא הוא ולא אביו אלא שבא בטענת הודאת הנגזל לאבי אביו ה"ז חזקה שאין עמה טענה וכו' עכ"ל ע"ש היטב, ומשמע מדבריו דגם בבן הבן אילו היה טוען שלקחה מאביו באמת היו טוענין עבורו דשמא אי הוה אביו קיים היה טוען בפני מנה לך וכו', ורק עיקר החסרון ששום אחד אינו טוען שלקחה, ורק אטענת הגזלן הראשון סמכי משו"ה הוה חזקה שאין עמה טענה, ואין החסרון מצד שאין טוענין, רק מצד שאין בה טענה, ולפ"ז בההיא דסימן קמ"ט, דטענה יש התם, דהא לוקח השני טוען שלקחה מישראל קמא, וכיון דעצם החזקה יש עמה טענה טוענין לו, דגם הכא הוה טענינן עבורו, ורק החסרון הוא מצד שאין עמה טענה, ועוד י"ל דהתם משו"ה טוענין, דכיון שישראל קמא לקח מן הכותי, וחזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי לשלם מעות בעד השדה שאח"כ יבואו הבעלים ויטלו ממנו, ומסתמא ראה שטר אצל הכותי אז שבפניו לקחה הכותי, וכיון דאומדנא דמלתא דודאי הכי הוה, משו"ה אף אם לא טעין טענינן עבורו, דחשיב כמלתא דשכיחא, כיון דאומדנא דודאי הכי הוה, משא"כ הכא במוריש שלא שילם מעות בעד השדה ורק ירשה מאביו, אין לנו אומדנא לומר דבודאי הכי הוה שראה שמנה המעות, דלא שייך לומר דאי לאו הכי לא ירשה, וכיון דאין לנו שום הוכחה דעובדא הכי הוה, ומצד עצמה הוה מלתא דלא שכיחא כמ"ש התוס' דהוה מלתא דלא שכיחא משו"ה אין טוענין ודו"ק:
$$(ציור בספר)$$