אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות חזקת מטלטלין › סימן קלג

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות חזקת מטלטלין · סימן קלג

הלכות חזקת מטלטלין

סעיף א' במחבר כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם זכי', וכתב הקצוה"ח דמיד קטן מוציאין דלא שייך גבי קטן חזקה דכל מה שתחת ידו הוא שלו, והוכיח זה ממ"ש המ"מ (פי"ג מהלכות טוען) דחש"ו אין אכילתם ראיה, וכתב המ"מ לפי שאין טענתן כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה וכיון שהחסרון הוא משום דלאו טענה הוא א"כ גם במטלטלין נמי דטענה בעי בהו דלא הוה חזקה, ועיין בנתיבות שהשיג עליו דאף דלאו בני טענה הם מ"מ לא גרע מגדול שלא בפניו דאם טענינן להו להחזיק מה שנמצא תחת ידם ע"ש, ולא אבין השגה זאת דמה דהוא הבין דאמרינן קטן לאו בר טענתא הוא משום דלא ידעי למיטען ולזה הקשו שפיר דמ"ש מגדול שלא בפניו דאנן טענינן, אבל באמת אין הכוונה כן, אלא משום דאפי' אי טעין לפנינו נמי לאו כלום הוא דכיון דמעשה קטן לאו כלום וא"כ כי טעין ואמר שקנה, הרי הוא מודה שלא קנה כלום והראיה דהא בקטן הבא מכת אביו וכגון שאכלה האב שנה והב שנתיים גם הרמב"ם סובר דהוה חזקה וכמ"ש המ"ח שם ובפי"ב מהלכות טוען ואי דהכוונה הוא משום דקטן לא ידע לטעון, א"כ אפי' כי אתי מכח האב מאי הוה אע"כ דהכוונה הוא משום דאין מעשה הקטן כלום, וא"כ בגדול שלא בפניו כיון דמעשהו קיים, ורק איננו פה לטעון, בזה טענינן גם שלא בפניו נמי, אבל בקטן ממש דאפי' אי טעון לפנינו נמי לא מהני אים אפילו במטלטלי נמי לא מהני מיהו בעיקר היסוד של הקצוה"ח לאו דבר פשוט הוא שחזקת קטן לאו כלום הוא אפי' בקרקע, דהא הרמב"ן ורשב"א סברי דחזקת קטן הוה חזקה אפי' בקרקע וכמ"ש המ"מ שם ובשמ"ק (ב"ב דמ"ב) ע"ש. ואפי' לשיטת הרמב"ם דבקרקע אין חזקתן ראיה, י"ל נמי דשמא לא דמי קרקע למטלטלין וכחילוק הנה"ם, לזה לדינא צ"ע אם אפשר לסמוך על הקצוה"ח בזה:

סעיף ב' במחבר ואם אמר לו אל תחזור אלא בעדים והוא אומר החזרתיו לך נאמן במיגו דנאנסו, עיין ש"ך סק"ב שהוכיח מדברי התוס' (ב"ב דמ"ה) דאין נאמן במיגו דנאנסו כיון שהתרה בו שלא יחזיר אלא בעדים הוה כאנן סהדי שלא פרע ולית לו מיגו, והתומים תמה ע"ז דהא אפילו כשהפקיד בשטר מהימן במיגו, מכ"ש באל וחזיר, והתוס' לא כתבו רק למאן דסובר דלא מהימן בשטר במיגו, אבל לדידן דקיי"ל דאפילו בשטר נאמן אע"ג דאיכא נמי אנן סהדי דשטרך בידי מה בעי, א"ש מכ"ש באל תחזיר, והלא שטר הוה יותר מאומר רק בע"פ אל תחזיר ע"ש, ומאוד תמוהים דבריו, דהא מפורש איתא ברמב"ם בפיה"מ (שבועות פ' שבועת הדיינין) דבשטר מהימן לומר החזרתי בשבועה דאורייתא במיגו דנאנסו ובאל תחזיר אינו נאמן לומר החזרתיו, ובע"כ דהיכי שהתרה לו להדיא אל תחזיר גרע מאומדנא דשטרך בידי מאי בעי ובטוען לקוח הוא אי מהימן היכי שאמר לו אל תחזיר כתב הדרישה דבלקוח כו"ע מודים דאינו נאמן, והשער המשפט האריך לפרש דבריו והחליט כהדרישה דבלקוח אינו נאמן לכו"ע ע"ש, אכן באמת בזה מסתברים מאוד דברי הקצוה"ח דלקוח לא הוה כחזרה ואין זה נגד התנאי דהתנאי לא היה כ"א על החזרה, אבל לקוח אינו נגד התנאי ומהימן שפיר במיגו ע"ז ודו"ק היטב:

סעיף ד' בש"ך ס"ק ז' או שמא החזירו לו בפני עדים אחרים וכו' או שמא נתן לו כתב יד וכו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (ס' ע"א סעי"ז) מזה:

סעיף ו' במחבר אבל אם טוען גנבים הם ממני אינו נאמן, הטעם דחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואף במיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן בגנבי, והוה"ד באומר גזולים הם ממני אינו נאמן מהאי טעמא, וכן מבואר להדיא בריטב"א (שבועות פ' כל הנשבעין) דבגזולים נמי אינו נאמן, וראיתי בשער המשפט שהקשה ע"ז מסוגיא (ב"מ דקט"ז) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' אתא לקמי' דאביי א"ל זיל אהדרי' דהו"ל כלי אוכל נפש ותא קום בדינא עלי' רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עלה ויכול לטעון עד כדי דמיהם ופריך ואביי לית לי' האי סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא ואתא מרי דחושלא ומפום ברי וקטעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהם ומשני התם לאו מידי דעבדי לאושלי ולאוגורי הוא הכא מידי דעבוד לאושלי' ולאגורי הוא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויים להשאול ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן ופריך ורבא לית לי' האי סברא והא רבא אפיק זוגא דסרבלי כו' ומשני אמרי לך רבא האי נמי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, ואי אמרת דבדברים העשויין להשאיל כי טעין גנובים או גזולים אינו נאמן אכתי קשה לאביי אמאי אמר קום בדינא עליו וגם למה לי' לרמא לשנויי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, הא כיון שזה הבעה"ב טוען שאינו חייב שלום להחוטף א"כ הוה החוטף גזלן גדור לדידיה וטוען שגזלו ממנו וא"כ כי יטעון החוטף שלקחו ממנו יהיה נאמן אף בדברים העשויים להשאיל דהא' אחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן וא"כ איכא מיגו מעליא להחוטף כיון שהבעה"ב טען גזולים, ותי' דהתם שאני כיון דאפי' בשביל חובו אסור לחטוף בעצמו משכון מחבירו והחוטף נקרא גזלן כמבואר לקמן (סי' שנ"ט), וא"כ גם לדברי החוטף עצמו שטוען שתפס בחובו נעשה גזלן, ונמצא דלא הבעה"ב עושה והחזיק אותו בגזלן, אלא הוא עצמו מחזיק נפשי' בגזלן, ולכן שפיר מהיוו בעה"ב לומר שחטף ממנו במיגו דהשאלתים, והנה תירוצו עולה יפה רק לשיטת הסמ"ע דלקמן (סי' שנ"ט) דהחוטף בעצמו משכון הוה גזלן גמור ופסול לעדות ושבועה, אבל לשיטת הש"ך דפסול לא נעשה בזה דלא משמע לאינשי איסורא בהכי אין תירוצו כלום, דלדברי החוטף שמגיע לו ממון וחטף בשביל החוב לא נעשה גזלן, ולדברי בעה"ב הוה גזלן גמור, וע"ז אינו נאמן אפי' במיגו, ועוד דדבריו מופרכים מדבריו גופייהו דהא הוא העלה לעיל (סי' ד') דהיכי שכופר לו חובו רשאי לתפוס בעצמו כדי שיהא נאמן במיגו דלא חטפתי והא דאסור לתפוס בעצמו היינו היכי שהלה אינו כופר ויכול לגבות ע"י ב"ד ע"ש, א"כ התם בעובדא דב"מ דהלה כופר ותפס כדי שיהא נאמן לא הוה גזלן כלל, וקושיתו נראה ליישב בפשוטו, דהא דאמרינן דאינו נאמן לטעון גזולים וגנובים היינו כשהנתבע אינו מודה כלל בחטיפה וטוען לקוחים הם בידו, אבל בשגם הנתבע מודה שבאמת חטף, ורק שמורה כלו היתר שתופס הוא זה בעד חובו שמגיע לו, ובכה"ג לא שייך לומר דבמה שטוען הבעה"ב שחטף מחזיק לחבירו בגזלן, דהא בעצם החטיפה אינם מחולקים כלל, והחוטף עצמו מודה שחטף, וכיון שהורה היתר שחוטף בשביל חובו ממילא לא נעשה פסול כלל אפי' לדברי התובע, וגם אם לבסוף יצא חייב בדינו אפ"ה כיון דבשעת חטיפה היה לו הוראת היתר לא נעשה פסול כלל, וכההוא דאמרינן בריש ב"מ דתופס בשביל ספק מלוה ישינה, הרי דאינו נעשה פסול היכי דתופס בשביל ספק מלוה, ודו"ק כי זה ברור ועיין מהששכתבנו. עוד בחדושנו לקמן סי' שנ"ט מזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה