אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות אונאה ומקח טעות › סימן רמ

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות אונאה ומקח טעות · סימן רמ

סימן רלו

סעיף ב' במחבר היו ב' השטרות במכר כו' בטל שטר השני את הראשון כו' לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן ב' מחזיר אותם בטעמא דהא מילתא דביטול שני את הראשון איכא פלוגתא בזה בש"ס דכתובות דע"ד, רפרס אמר אודי אודו לי' דהשטר הראשון בשיקרא נכתב, ורב אחא אמר אימר אחולי אחיל השעבוד דזמן ראשון וקאמר מאי בינייהו לשלומי פירי ולאורועי סהדי, לרפרס כיון דאודי לי' דשטר ראשון בשקר נכתב, א"כ העדים הראשונים פסולים הם לכן מחויב להחזיר הפירות, דמזמן ראשון עד זמן שני ולרב אחא העדים כשרים וגם אין מחויב להחזיר הפירות, והנה הרא"ש שם בשם הרמ"ה ז"ל כתב דהלכה כרב אחא דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן לסהדי מספיקא דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם לענין פירי וטסקא בחזקת הלוקח עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק, אכן הרמב"ם שפוסק דמחזיר הפירות וכן הטסקא צריך המוכר לשלם נראה שפוסק כרפרס וכ"כ המ"מ פ"ה מזכייה שהרמב"ם פוסק כרפרס מפני שקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת. אכן בל"מ שם וכן בדרישה כאן הקשו דא"כ למה השמיט הרמב"ם מלהזכיר גם הך חילוק של אורועי סהדי שהעדים פסולים או כרש"י או כתוס' שם, מכח קושיא זאת העלו דגם הרמב"ם מסופק הלכה כמאן משו"ת פסי בכל חד שמעמידין אותו על חזקתו וכמ"ש הרא"ש, אלא שמחולקין בפירות שאכל דלרמב"ם מעמידין הקרקע בחזקת בעלים ראשונים וצריך לשלם הפירות, והרא"ש סובר דכיון שהלוקח מוחזק בקרקע עד השתא מעמידין הפירות שאכל בחזקתו ע"ש, ולענ"ד קשה לומר כן, דהא מה דפסקינן במס' ב"ב דל"ב כרבה בארעא הקשו התוס' דמ"ש דלא אמרינן התם אוקי בחזקת מרא קמא כמו בכל דוכתי בקרקע, ותי' דלא אמרי' הכי כ"א בספיקא דתרי ותרי אבל בספיקא דפלוגתא לא שייך לומר אוקי בחזקת מרא קמא, וכ"כ המ"ל (פ"ז מהלכות שכירות) לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דפלוגתא ע"ש, וא"כ אי הוי אמרינן כאן דלרמב"ם מספקא הלכה כמאן, לא הוי אמר דמוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים, ולכן נ"ל דודאי הרמב"ם פוסק כרפרם, והא דלא הזכיר נמי החילוק דאורועי סהדי, היינו משום דלא ניחא היה לרמב"ם לפרש כפרש"י דאורועי סהדי דקאמר הש"ס הוי נפקותא בפני עצמו מה שאיכא בין רפרם לרב אחא, משום דהי' קשה לו איך אפשר לפסול העדים ע"י חשש הזה וכקושית התוס', ואע"ג דבס' מגיני שלמה רצה ליישב קושית התוס', דהלוקח מהימן לפוסלו דהא אפי' לוה ברבית שהוא עצמו פסול אמרי' בסנהדרין לדידי אוזיף ברבית גבי בר בניתוס וקבלה רבא לסהדותי' ע"ש, אכן לדידי אין נוח כלל תירוץ זה, דזה לא שייך כ"א כשהלוקח היה טוען ברי לפנינו שהשטר מזויף, אבל בשמעתין בע"כ מיירי שהלוקח אינו טוען כן אלא דאנן הוא דמספקינן שמא אודויי אודי לי', דבכי משמע לשון הש"ס אימר אודויי אוד שאינו אלא ספק וחשש, ובזה מדוקדק לשון התוס' במ"ש אמאי יכול לפסול לעדים בענין זה, פי' דודאי אם הלוקח היה אומר בבריא שהשטר מזרף נאמן עם עוד עד אחד לפוסלו, אבל הקושיא הוא בענין זה היינו ע"י חששו שאנו חוששין מעצמנו, ולכן מפרש הרמב"ם דבאמת גם לרפרם אינם פסולים העדים, אלא רק מרעינן לסהדותייהו בזה השטר, והכי משמע להדיא לשון אורועי סהדי דקאמר הש"ס, שאין זה פסול ודאי כ"א אורועי מספיקא דכיון שמספקינן אם השטר אמת לכן מרעינן לסהדותייהו' ונפקא מינה לענין פירי, דכיון שמסופקין אנו המעשה היאך היה מוקמינן ארעא בחזקת בעלים הראשונים וצריך הלוקח לשלומי פירי וגם ממילא צריך המוכר לשלם הטסקא, דכיון דאיהו אוכל כל הפירות שעד זמן שני, צריך איהו לשלם טסקא, דהכי הוא דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם טסקא, ולפ"ז מה דקאמר התם לשלומי פירי ולטסקא הוה פירושו דלאורועי סהדי, כלומר דכיון דמרעינן לסהדותייהו שבהך שטרא משו"ה צריך הלוקח לשלומי פירי מספק, וממילא צריך המוכר ליתן טסקא, ולא כפי מובן הפשוט דשלומי פירי וטסקא הנוה תרי איכא בינייהו מיוחדות, אלא כמו שבארתי דהכל ענין אחד ואחד נמשך מחבירו, דכיון דהמוכר אוכל פירות ממילא דצריך איהו ליתן הטסקא, וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב לפיכך כל הפירות שאכל כו' ואם היה על אותה שדה חק למלך כו' משמע דהכל ענין אחד, ואתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם האי חילוקי של אורועי סהדי כיון שהוא אינו חלוק בפני עצמו:

והנה אם כי לפי"ז היו מיושבים דברי הרמ"ם מכל הקושיות, בכ"ז אין נוח לי לפרש כן, וצריך אני להעיר על עוד חילוק אחד שיש בין רמב"ם להטור, דהרמב"ם מיהא נקיט תרי איכא בינייהו, דהיינו שלומי פירי וטסקא, והטור השמיט גם החילוק דטסקא ולא זכר כ"א הך דשלומי פירי לחוד, והנה למה שכתבתי בפירוש הש"ס דברי הטור מדוקדקים מאוד. דבאמת היה קשה לי דלמה שכתבתי דשלומי פירי וטסקא הוה אחד נמשך מחבירו ולא הוו חלוקים מיוחדים, א"כ למאי צריך לומר החילוק דלטסקא, ובלי ספק של זה נתכוון הטור והשמיט באמת החילוק דלטסקא נמי דהיינו משום דאיהו מפרש כמו שפרשתי דטסקא הוה נמשך מתשלומי פירי וכנ"ל, ולפ"ז הרמב"ם דמזכיר החילוק דולטסקא בע"כ דמפרש דחילוק דטסקא הוה חילוק מיוחד ואינו נמשך מתשלומי פירי וכגון במקום דליכא פירי כלל בשנה זאת, או אפילו כשיש פירות רק שאינם עולים בשווים כפי שיעור הטסקא שבכה"ג הוי גריעותא למוכר במה שמשלם הטסקא וברצונו היה מוחל הפירות ללוקח שישלם הוא הטסקא ואפ"ה קמ"ל דמוכר משלם הטסקא, ולפי"ז הוו שפיר שני חלקים מיוחדים, דשלומי פירי היינו במקום דהפירי עולים ושווים טפי מדמי הטסקא הוי טובה למוכר, ובמקום דליכא פירי או שאינם שווים כפי הטסקא הוה טובה ללוקח במה שהמוכר משלם את הטסקא, ושורש פלוגתתם נ"ל דתלוי בפי' הש"ס, דהא באמת יש להתבונן במה דאמרינן דלטעם אודויי צריך המוכר לשלם הטסקא, ומשמע דאפי' במקום דהפירי שיקח כנגד זה אינם שווים כדמי הטסקא אפ"ה צריך לשלם, והא הודאת הלוקח אינו מועיל כ"א לחוב לעצמו דהיינו במקום דהפירי שווים טפי, אבל לחוב למוכר למה תהא מועיל הודאתו, ומכח זה ראיתי אמנם בשמ"ק בשם הרא"ה שמפרש באמת דלטסקא שבש"ס היינו כשהפירי שווים טפי אבל כשהטסקא שוה טפי לא מהימן לחוב למוכר, אכן הרמב"ם ס"ל לדוחק לפרש כן משום דקשיא לי' דלכ"ז למה הוצרך הש"ס גופא להזכיר חלוק דטסקא כיון דמיירי דוקא במקום שהמוכר אוכל פירות א"כ הוה דבר נמשך מחילוק דשלומי פירי, דכיון שהמוכר אוכל פירי שעד הזמן השני פשיטא שאיהו משלם הטסקא, וגם הטור לא הזכיר משו"ה חילוק דטסקא וכנ"ל, וא"כ כ"ש שהש"ס גופא לא היה להזכירו. ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש דלטסקא המוזכר בש"ס היינו בע"כ כשאין המוכר אוכל פירי. ואפ"ה משלם הטסקא, ואי משום קושית הרא"ה דלמה יועיל הודאת לוקח לחוב למוכר, הרמב"ם לא יחוש לזה דפליגי בפירושא דהאי שמעתתא. הן הרא"ה מפרש דהך אודויי הודי דקאמר היינו שהלוקח הודה אבל המוכר לא הודה כלום וכמ"ש בשמ"ק בשם הרמב"ן, וכיון שכן מוכרח לפרש דעסקא דקאמר היינו באופן שטובה היא למוכר וכגון שהפירות שווים טפי, דאי באופן שהוא גריעותא למוכר אין נאמן זה לחוב לו בהודאתו, אכן כמה ראשונים פירשו דהמוכר הודה נמי והכי משמע באמת לשון אודויי אודי לי' דלשון זה משמע שהמוכר ערער מכבר שהשטר מזויף, והשתה הודה לו הלוקח, דאי המוכר לא טען מזויף מה לשון אודויי שייך, דלמאן מודה. ועיין בתורי"ד שמשמע נמי דמפרש שהמוכר טען נמי מכבר דמזוייף, וא"כ שפיר י"ל דלטסקא דקאמר הוה חילוק בפני עצמו וכגון במקום שאינו אוכל פירי ואפ"ה מפסיד מדהודה גם הוא אנפשיה ששטר הראשון שקר ומשו"ה מזכיר נמי הרמב"ם חילוק דטסקא, וזה נכון מאוד בכוונת הרמב"ם דאליביה יתורצו כל הדקדוקים שבש"ס מה דקשה לפירוש הטור, דלהטור קשה למה מזכיר בש"ס חילוק דטסקא, ועוד דלשון אודויי אינו מובן לפירושו, ולרמב"ם ניחא הכל. ולמה שכתבתי יהי' פי' הש"ס כן ושיטת הרמב"ם דשלומי פירי ועסקא הוה פירושו של אורועי סהדי כלו' דכיון דהעדים איתרעו משו"ה מוקמינן מספיקא ארעא בחזקת בעלים ראשונים בין לזכות בין לחוב, לזכות כגון דהפירי שווים טפי שמשלם בע"כ למוכר, והיינו לפירי דאמר, ולזכות כגון במקום דפירי אינם שווים כ"כ, דבע"כ משלם המוכר הטסקא, והיינו חלוקו דטסקא ומיושב הכל ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בעזה"י:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה