חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות עדות · סימן כח
סעיף א' במחבר וראוי להעיד, וכתב הסמ"ע לאפוקי קרוב או פסול, והנה התומים הביא תשובת השבו"י דדוקא כשלא קיבלו להכשיר הקרוב והפסול הוא דאינו חייב כיון שאין תועלת בעדותו, אבל אם קיבלום עליהם והכשירום מיקרי ראוי להגיד וקאי בעונש דאם לא יגיד, והתומים השיג ע"ז מהירושלמי (ר"פ שבועת. העדות) הלכה א' דהכי איתא התם עד אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד וכו', וגם מדברי הרמב"ן והר"ן שם בשבועות על המשנה או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, הקשו למה לי למיתני הכא פשיטא ותי אפי' האמין הנתבע על עצמו אם יבוא ויעיד שהוא יתן אפ"ה פטורים ע"ש, ועמדתי כמשתומם על ההשגה הזאת, הא התם בירושלמי לענין קרבן שבועה קאי, דאינו חייב קרבן כיון דלא הוי עד מדאורייתא, וגם הרמב"ן ור"ן לא מיירי כ"א לענין קרבן, וא"כ איך הוכיחו מהתם דגם נשיאת עון ליכא, וכי מה דמיון קרבן לענין חיוב דהגדה, והגע בעצמך דאם משביע על עדי קרקעות ועבדים ושטרות נמי פטרו מקרבן שבועה, הכי נימא דאינו מחויב בהגדה עליהם, ולכן נראה ברור דלענין הגדה כל מה שיכול להביא תועלת בעדותו מחויב להגיד, ואם לא הגיד קאי בנשיאת עון, וביותר תמוה לי על השבו"י גופא שהביא גם הוא את הירושלמי, וגם הוא הודה שהירושלמי סותר את דינו אלא שכתב שאין ללמוד ממנו משום שבש"ס דילן מוקי לקרא זה לדרשא אחרינא, ומה הוצרך לזה, ותיפוק שאין מירושלמי שום סתירה מעיקרו וכמ"ש. הן אמנם דעל מ"ש המחבר דאינו חייב כ"א כשיתבענו, וכתב הסמ"ע סק"ו הטעם דכמו דבלא תביעה אינו חייב בקרבן ה"נ לענין נשיאת עון אינו בלא תביעה, וכ"כ הכ"מ (פ"א מהלכות עדות), הרי דילפי זה מקרבן שבועה, אבל גם דבריהם מרפסי איגרי וכמ"ש בתשובת משכנות יעקב ובס' שעה"מ הובא בפ"ת ודחה דבריהם, כן נמי במנ"ח (מצוה קכ"ב) השיג עליהם כזה, ופירשו כוונה אחרת ברמב"ם, וממילא אין ללמוד מרמב"ם דמדמי הגדה לקרבן שבועה, וכן יש להוכיח גם מתוס' (ב"ק דנ"ו) שהקשו על מה דיליף חיוב הגדת עדות מקרא דאם לא יגיד, הא קרא זה מיירי דוקא בהשביעו כדכתיב והוא שמע קול אלה, ותי' דקרא הכי קאמר דכשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עוון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה איכא נמי נשיאת עוון ע"ש, הרי מפורש דנשיאת עוון לא דמי לקרבן שבועה ואיכא נשיאת עוון אפי' בלא שבועה וזה ברור. ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ד) מ"ש בזה בסעיף ז':
שם בש"ך סק"ב הביא בשם הרש"ל דרק בקים לי' בדרבה מיני' מהני תפיסה ולא בשאר דברים, ועיין בקצוה"ח שהוכיח מלשון הרש"ל דאפי' בקלב"מ דמהני תפיסה, היינו דוקא היכי דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או בזה"ז או שלא בהתראה אבל היכי דעבדינן החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואפי' תפס מפקינן מיני', אלא שכתב שדברי הרש"ל דברי נביאות הם ולענ"ד ודאי רוח נבואה נזרקה בו לכוון הכוונה האמיתיית ברש"י דכן מוכח להדיא מלשון רש"י גופא מרא דהאי דינא, והכי מוכח גם מן הש"ס, דבב"ק (דכ"ו ע"א) פריך הש"ס ויהא אדם חייב בכופר, ופרש"י כגון במזיד ולא אתרו בו דליתי' בר קטלא ולא בר גלות ע"כ, ומשמע להדיא דעל מזיד ואתרובו לא הוה ס"ד דחייב, דכיון דבר מיתה הוא פשיטה דפטור מטעם קלב"מ, ולא צריך למעט זה מקרא דעליו ולכאורה קשה לשיטת רש"י גופא דכל היכי דאמרי' קלב"מ חיובא בידי שמים מיהא איכא ואי תפס לא מפקינן מיני' א"כ אכתי הו"מ לפרש דמיירי אפי' במזיד ממש דאתרו בי', ואע"ג דקלב"מ אפ"ה איצטריך קרא דעליו לומר שאפי' חיוב בידי שמים נמי ליכא, אע"כ כהרש"ל דהא שסובר רש"י דבקלב"מ מהני תפיסה היינו באמת במזיד ולא אתרו בי', דכיון דלא נתקיים בו שום עונש וגם העונש החמור לא נתקיים בזה. דין הוא דמהני תפיסה, דהא חייב הוא ולא נתקיים בו שום עונש, משא"כ במזיד ואתרו בי' כיון דנתקיים בו העונש החמור, לא נתחייב כלל בתשלומין, דסגי בעונש החמור, ואי תפס מפקינן מיני'. ולפ"ז בהכרח היה לרש"י לפרש במזיד ולא אתרו בי', דאי באתרו בי' אפי' חיוב בידי שמים ליכא. והרי הוכחנו דכדברי הרש"ל מפורש ברש"י גופא, וגם הדבר מאומת מן הסברא, דודאי שפיר יש לחלק בין היכי שקיבל כבר העונש החמור דיפטר בזה ולא מהני שוב תפיסה, להיכי שלא קיבל שום עונש, דנהי דאין לחייבו מדינא, אבל אי תפיס לא מפקינן מיני' דהא חייב הוא ועוד לא קיבל שום עונש, ולכן ודאי שרק רוח נבואה היה לרש"ל לכוון הכוונה האמיתיית ברש"י. ורש"י גופא הוכיח זה מן הש"ס, דהכי מוכרח מס גיא דסנהדרין (דפ"ז ע"ב) דקאמר התם דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא ונתת נפש תחת נפש ממון דברי רבי ומיירי במתכוון להרוג את זה והרג את זה דלרבי חייב ממון ולרבנן חייב מיתה ופטור מתשלומין, ופרש"י דנ"מ דאי תפסו יורשין דהרוג ממונא של הורג ופטר לי' האי זקן ממרא וקידש בו את האשה מקודשת לרבי, ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחרינא וקדשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר עכ"ל, והשתא לשיטת רש"י דבקלב"מ מהני תפיסה, הא גם לרבנן נמי אי תפסו היורשין לא מפקינן מינייהו, א"כ גם לרבנן מקודשת, ועיין בטורי אבן (חגיגה די"א) שנתקשה הרבה בזה, אכן למ"ש בשם הרש"ל ניחא, דהיכי דיש באמת חיוב מיתה אין חייב כלל בתשלומין ואי תפס מפקינן, ולהכי לרבנן דמחויב מיתה ודאי דאי תפס מפקינן ודו"ק:
סעיף ג' בהג"ה אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי וכו', והנה הסמ"ע בסקכ"א הקשה ממ"ש ביו"ד דמעיד על ישראל בעש"ג והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ע"ש, ונראה ליישב עפמ"ש הקצוה"ח כאן ס"ק ד' דהא דיכול לפטור עצמו בטענה דאמת העדתי היינו היכי דהוא עד כשר ואע"ג דאינו נאמן כשנים מ"מ עד מיהא הוי ויכול לומר אמת העדתי ומשו"ה פטור מלשלם, אבל בקרוב או פסול שאין עליו שם עד כלל אינו יכול לפטור עצמו בטענה זאת וחיייב לשלם ע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דהתם ביו"ד מיירי דהוציאו ממון שלא כדין משום דהיה עד פסול ולכן חייב שפיר לשלם:
סעיף ה' במחבר ת"ח שיודע עדות ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד וכו' ועיין בב"מ (דף ל') דפטרינן נמי מהשבת אבידה בזקן ואינה לפי כבודו, ומעודי תמהתי אין שייך לומר על עשיית מצוה שאין זה לפי כבוד האדם, והלא אדרבה זהו כבודו וזכותו שזכה לעבוד את ה' בגופו, ועל משה רבינו נכתב התואר כי "עבד" ה' הוא. ומצינו במס' שבת שכמה אמוראים עסקו בעצמם במלאכות בזויות לכבוד שבת, והטור (או"ח סי' ר"ן) לאחר שהביא שם האמוראים ופעולתם סיים ע"ז וז"ל ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זהו כבודו שמכבד את השבת עכ"ל, ובמשבצות זהב שם כתב דמכוון ליישב בזה איך הקילו בכבודם והא גדול כבוד הבריות, לזה מסיים שאדרבה זהו כבודם שעוסק במצוה, וא"כ איך שייך לפטרו מהגדת עדות ומהשבת אבידה דהם מ"ע מה"ת משום דאינו לפי כבודו. והן אמנם דמהשבת אבידה אפשר ליישב לכאורה ולחלק דבדבר שניכר לכל שעושה הפעולה לכבוד הש"י ועוסק במצוה, דהפעולה עצמה מוכיחה שמלאכת שמים הוא, כמו מלאכות דערב שבת, שזמנן מוכיח עליהם שלצורך כבוד שבת הוא עושה, ודאי שמצוה הוא לעשותן, ואין זה שום זלזול בכבוד כי אדרבה זהו כבודו, משא"כ בהשבת אבידה שעצם הפעולה ינה מוכיחה אם מלאכת שמים או מלאכת עצמו הוא, וכגון מי שמצא חמור של חבירו תועה בדרך, והמוצא נוטלו ויטפל בו להשיבה לבעליו, בפעולה הזאת אין ניכר אם בחמור של אבידה הוא מטפל, או אולי חמור של עצמו הוא, שזה אין נאה לת"ח לטפל בחמור של עצמו, ולהכי פטרוהו. ועפ"ז אמרתי לפרש מ"ש רבא בב"מ שם דכל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר, דה"פ דבאמת בשל חבירו מחויב היה להחזיר בכל גווני, כי זהו כבודו, ורק מפני החשד שיחשדוהו שמא שלו הוא, ובשלו הוא דאסור לבזויי נפשי', ולכן אם האבידה הוא כזה שאין בה פגם לטפל אפי' כשהוא שלו, ממילא מחויב להשיבה דאפי' אם נחשדו ששלו הוא נמי אין בה פגם, וזהו שאמר כל שבשלו מחזיר, פי' שהאבידה היא מסוג כזה שרשאי לטפל בה נמי כשהיא שלו ודאי. בשל חבירו נמי מחזיר, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, אבל אכתי תמוה זה מן הש"ס דב"מ שם דפריך התם והא ר' ישמעאל זקן ואינו לפי כבודו, והא התם מיירי שהלה ביקש מר' ישמעאל שיטעון לו המשא על כתיפו, ואם היה טוען לו היה מוכחת הפעולה שעושה בזה צורך מצוה, ואפ"ה פטרינן לי' מטעם שאינו לפי כבודו, אע"ג דמצות טעינה פעולתה מוכחת דמלאכת שמים הוא, והן אמנם דבזה היה אכתי מקום ליישב ולומר דאכתי נחשוב שמא עושה בשכר, שאין זה מצוה, אבל אכתי מה נענה להך דהכא בדין עדות, ובסנהדרין (די"ח ע"ב) גבי כוה"ג דמעיד פריך ע"ז והא כתיב והתעלמת, הרי דפטרינן מלהעיד משום שאינו לפי כבודו, אע"ג דמצות עדות ניכר שעושה לצורך גבוה, ולכן נ"ל דעיקר הטעם מה שחלקו הכא בין עדות ממון לשארי עדיות, ושבממון אינו מחויב לילך להעיד, דהיינו משום דכיון שכל דבר שבממון יכולים הבעלים להפקירם, ולכן אמרינן דמשום כבוד הת"ח מחויבים הבעלים להפקיר ולסלק עצמם מזכות הממון וממילא אין על מה להעיד, ודומה לזה מצאתי להדיא בש"ס (ב"מ דל"א) דפריך התם פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובשמ"ק שם וז"ל דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא, היאך יטמא זה בשבילו והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתא לעשה כלל הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותו מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם חייבים בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה ולכבד אביו ולא יעבור על המצוות עכ"ל, הרי התם מחויב למחול על אבידתו בשביל כהן, ה"נ מחויב להסתלק מממונו בכדי שלא יתבזה כבוד הת"ח ועיין בחדושנו לעיל (סי' ט"ו) מ"ש מזה:
שם ברמ"א אלא הם שולחין אליו ופי' הסמ"ע דהיינו דוקא ג' דיינין, ועיין מה שכתבתי בסמוך בסעיף ו' מזה:
שם במחבר צריכין העדים לכתחלה להעיד מעומד, עיין בסמ"ע לעיל (סי' י"ז) שהביא בשם הע"ש דגם בדיעבד פסול בעדים אם לא עמדו, והבאתי שם להוכיח דלגרסא דידן שבירושלמי דגיטין משמע שגם לכתחלה כשר להעיד מיושב, אלא שלגרסת הרשב"א משמע שדוקא דיעבד כשר ע"ש מילתא בטעמא. ובעיקר הטעם שהכשירו בדיעבד כתב הסמ"ע לעיל שם משום דמ"ע דועמדו אינה מ"ע גמורה אלא אסמכתא דרבנן בעלמא, אבל אנכי הוכחתי שם דודאי מ"ע גמורה הא כמו שמוכח בש"ס, אלא שבכל זה אינה מעכבת בדיעבד, כדין כל מצוה שלא נאמר בה חוקה שאינה כ"א למצוה ולא לעיכוב ע"ש:
סעיף ו' במחבר צריכין הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות, עיין בסמ"ע שכתב טעמים לזה, ובחדושנו לעיל (סי' י"ז) כתבתי טעם נכון במה דבעינן הדיינים בישיבה, שזהו הכל מפרטי האיום שמאיימין על העדים שידעון שלפני הב"ד הם מעידין, ולכן מבדילין שהעדים בעמידה ודיינין בישיבה שיהיה הבדל והיכר שאלו הם הב"ד ואלו העדים, ועפ"ז העליתי לחלק דסגי גם כשדיין אחד יושב ולא בעינן שכל הדיינים יהיו בישיבה, וכן בדיין שדן עפ"י עדות עצמו לא בעינן כלל דיינים בישיבה ע"ש שהארכנו לבאר הרבה חדושי דינים:
סעיף ז' במחבר צריך שיבינו הדיינים לשון העדות שלא ישמעו מפי המתורגמן וכו'. מכאן השיג בס' שער המשפט על מ"ש הט"ז לעיל סעיף ה' דמ"ש הרמ"א דלעד ת"ח שולחין הב"ד אליו ומעיד, ופי הסמ"ע ששולחין אליו ג' דיינים אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד. והט"ז חולק עליו דסגי בלא ג' כיון דהולך בשליחות ב"ד לא הוה שם עד מפי עד עליו וע"ז כתב השעה"מ פה קדוש כהט"ז איך יאמר דבר זה והלא מבואר כאן שלא יהיו הדיינים שומעין מפי המתורגמן משמע להדיא דאף שהב"ד מעמידין המתורגמן לא מהני אף שהבע"ד עומדין לפני הב"ד מ"מ כיון שאין הב"ד מכירין לשונם הוי עד מפי עד ע"י המתורגמן, וא"כ כ"ש כשהב"ד שולחים להעד ואין העד לפנינו דגרע טפי ע"ש, ולא אבין, כלום השגה הוא על הט"ז, הא עיקר הטעם דבעינן בעדים שישמעו מפיהם דוקא ולא מפי כתבם וממתורגמן, כתב הריטב"א בחדושיו למכות משום דמתוך דבריהם ילמדו הדיינים להבין מי הוא המגיד אמת, וגם הסמ"ע בס"ק ל"ז כתב כן, ומשום זה הטעם כתבו דגם קבלת הטענות מבעלי הדינין צריכין נמי להיות מפיהם דוקא, וכמו שהארכתי בזה לעיל (סי' י"ג) וא"כ מה דמיון מפי המתורגמן. דכיון שהדיינים בעצמן לא יוכלו להבין דברי העדות, ממילא לא יוכלו להבין כ"כ מי המגיד אמת, וכאילו חסר לנו בזה אחד מהבדיקה העיקרית, ומשו"ה לא מהני, משא"כ כששולחין שני דיינים לקבל עדות, הרי שני דיינים הללו שומעין מפי העדים גופא, והם למדו להבין מדבריהם מה שאפשר היה להבין. וא"כ מה איכפת לן אם הדיין השלישי לא הלך, ונהי דהוא לא יסמוך על רושם העדות שנרשם אצל הדיינים הללו ששמעו מפיהם, מ"מ הלא סוף סוף הדין יוגמר כשנים הללו שיש להם רוב דיעות, ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א שולחין אליו, היינו שני דיינים מתוך אלו השלשה שנבררו לפסוק הדין, אבל אינם יכולים לשלוח שני אנשים אחרים, שלא ישתתפו כלל בדין, דבזה באמת לא מהני כיון דהדיינים הפוסקים את הדין לא שמעו מפי העדים עצמן, וזה דמי שפיר לשומעים מפי המתורגמן. אבל כששולחין שני דיינים מתוך דיינים הפוסקים ודאי דמהני גם אם הדיין השלישי לא שמע מפי העדים ממש. ובזה מיירי הט"ז, ועיין עוד בחדושנו לעיל (סי' י"ב) טעם דבת"ח רשאי בלא"ה לשלוח להם, וא"כ אין זה ענין להך דמתורגמן דלא מיירי בת"ח, ודין דט"ז הא מיירי בת"ח ודו"ק:
סעיף י' ברמ"א ואם העד האחד אמר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי לא מהני אא"כ הלך למדינת הים וא"א לא להעיד בפירוש, ולכאורה יש לתמוה ע"ז מרש"י (גיטין דע"ג ע"א) בד"ה לא גייז כתב וז"ל וממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה והוא אמר אין עכ"ל, הרי להדיא שאין השליח צריך להגיד עדותו במו בפיו אלא דסגי בזה שהב"ד שואלו והוא אומר אין, ומשמע דלאו דוקא בשליח הגט הוא דסגי בהכי, אלא דהוה"ד לכל עדיות שבעולם סגי נמי בזה שהב"ד ישאל לעדות והם יאמרו אין דמ"ש, והשתא התם דלא היה שום הגדה מהעדים ואפ"ה מהני, כ"ש הכא דעד אחד הגיד והעיד כל פרטי העדות, כ"ש דבאמירת השני אף אני כמוהו דהיה צריך להחשב כאילו גם הוא הגיד, הן אמנם דמסוגיית הש"ס התם היה מוכח לכאורה להיפוך, דלא סגי באמירת אין, והוא דקאמר התם הטעם דמשו"ה לא תקנו שיאמר בפירוש בפני נכתב לשמה משום דאתי למגזייה, ואי נימא דסגי נמי באמירת אין, א"כ ליתקנו שהשליח לא יאמר כלל, רק נשיילי' אם נכתב ונחתם לשמה והוא יאמר הן, ומדתקנו שהשליח יאמר בעצמו כל פרטי העדות, מכלל דבעדיות לא סגי בזה שהב"ד ישאלו פרטי העדות ועדים יאמרו הן, אלא שצריך להגיד פרטי העדות במו פיו דוקא, אלא דיש לדחות ראיה זאת, די"ל שגם על הב"ד גופא הוי נמי החשש שמא אתו למגזייה. ואי הוו מתקני שהב"ד ישאל משליח אם בפניו נכתב לשמה, אכתי חיישינן דלמא אתו הם למיגזייה, ואפי' אי נימא דבב"ד לא שייך החשש דאתו למגזייה, נמי אין ראיה מהתם לשארי עדות דעלמא, משום דהא חזינן דחכמים דייקו בעדות זה דשליח הגט כמה דברים, וכגון דדוקא בפני מהני אבל ידעתי לא מהני אפי' לרבא, והטעם הוא משום דלא שייך מידק דייק בידעתי כמו באומר בפני, וכעין מ"ש התוס' (גיטין דפ"ד ע"ב) דשליח דוקא כשאמר בשעת נתינה דייק, וגם הטעם דמפי כתב לא מהני אמירה זאת דבפני נכתב אע"ג דקיום שאר שטרות מהני בכתב וכמ"ש ברמ"א לקמן (סי' מ"ו), כתבו האחרונים דפשיטא להו לחז"ל דלא שייך מידק דייק אלא במה שאומר בפיו ולא בכתב עיין בס' בית מאיר (אה"ע סי' קמ"ד) וכן ה"נ יש לומר דקים להו דלא שייך מידק דייק אלא כשיאמר בעצמו הפרטים במו פיו ולא כשב"ד ישאלוהו והשליח יאמר הן. לא שייך כ"כ מידק דייק וכל זה היינו דוקא בשליח הגט. אבל בשארי עדיות אפשר דיועיל גם כשב"ד ישאלוהו הפרטים והעד יאמר הן. וכדמשמע מלשון רש"י דגיטין, אמנם באמת מדברי הרמ"א דהכא והוא מהש"ס (סנהדרין ד"ס) מוכח להדיא דבעדיות אינו מועיל כשיאמר הן וכמ"ש, דהשתא כשאחד מן העדים העיד עדותו והשני אמר אף אני כמוהו לא מהני כ"א בשעת הדחק דוקא, אע"ג דזה מיקרי הגדה כיון דאחד העיד והגיד כל פרטי העדות, ובאמירת השני אף אני כמוהו נחשב כאילו הגיד גם הוא, א"כ כ"ש כשלא היה הגדה כלל מהעדים דלא מהני אפי' בשעת הדחק, דעכ"פ זה בעינן שהעד יאמר בפירוש את עדותו במו פיו, ומרש"י דגיטין אין ראיה. חדא די"ל דמ"ש רש"י שיאמר אין, הכוונה שיאמר בפירוש דלשמה הוא. ולא סגי במה שיאמר הן על שאלת הב"ד, אלא יאמר אין לשמה, שוב ראיתי בחדושי הרשב"א וז"ל וניתקן דלימא הכי ואי גייז נשיילי' ואי הדר אמר אין לשמה נהימני' עכ"ל, הרי שכתב בפירוש שיאמר אין לשמה, וא"כ גם ברש"י נפרש כן, ואפי' תימא שדוחק לפרש כן ברש"י, נמי אין ראיה מהתם לשארי עדיות, די"ל נמי שדוקא באמירת לשמה הוא דסגי בהכי, כיון דסתמא נמי לשמה קא מסהיד וכמ"ש רש"י עצמו וגם התוס', דמשו"ה לא צריך כלל לומר דלשמה, וכיון דמן הדין א"צ כלל ע"ז לאסהודי, ורק לשופרא דעדותו הוא דמשיילינן ע"ז, משו"ה סגי נמי כשיאמר הן, אבל בדבר שבעיקר עדותו ודאי דלא סני במה שהב"ד ישאלוהו פרטי העדות והוא ישיב הן:
סעיף יא' במחבר העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות וכו'. והר"ת הוא שמכשיר עדות בכתב כמבואר בתוס' (גיטין דע"א), והנה אף אם בחדושנו לקמן (סי' מ"ו) הוכחתי דגם רש"י סובר כר"ת בזה ע"ש מ"מ נ"ל מוכח מן הש"ס כשיטת הפוסקים הללו דסברי דלא מכשרינן עדות שבכתב, והוא דבכתובות (דכ"א ע"ב) אמרו שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין חת"י העדים ואחד אינו מכיר אם עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם, ולשיטת ר"ת למה צריכים לעדותן הא חתימתן גופא תיהוי כעדות כיון דעדות בכתב כשר, ויותר יקשה בחלוקה השניה שם משחתמו אין מעידין ואמאי אין מועיל חתימת הדיינים שהשלישי יחתום נמי, ולמה צריך לעדותו, כיון שחתמו. זה גופא תיהוי עדותן, אע"כ דצריכין להעיד דוקא ולא סגי בעדות שבכתב, ועיין מ"ש בחדושנו לכתובות ולקמן (סי' מ"ו) באריכות:
סעיף יב' במחבר חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, והוא שיטת הרמב"ם דסובר דמה"ת לא סמכינן על עדות שבשטר, ועיין בט"ז שהקשה על הב"י במה שהקשה על הרמב"ם מכמה מקומות ולמה לא מקשה עליו מהא דאיתא להדיא (רפ"ק דגיטין) כדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן וכו' ורבנן הוא דמצרכי קיום, ומשמע מיני' דמן התורה גובין בשטר אפי' בלא קיום ע"ש. וגם הרמב"ן כתב שכבר השיבו כל חכמי הדורות על הרמב"ם ז"ל בדין זה מהך דגיטין. ונ"ל ליישב, דהנה לקמן (סי' מ"ו) הוכיחו הפוסקים מההיא דגיטין דאפי' בטוען מזויף א"צ קיום אלא מדרבנן, דהא התם בגיטין אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן בו מהאי טעמא דהקיום אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך לקמן בסי' מ"ו סק"ט, וכתבתי לדחות זה, דהתם שאני משום דהא איכא התם עד אחד המקיים לחתימות העדים, והוא השליח שאומר בפני נחתם, ולכן דוקא בכה"ג דעד אחד מקיים הוא דסגי מה"ת, אבל מנ"ל דבעלמא היכי דליכא שום קיום דמועיל נמי מה"ת, ולפ"ז שפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי כלל קיום מה"ת, אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"י עד אחד כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא, ובכל מקום קאמר דלא בעי קיום מה"ת, מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן, אבל ע"י עד אחד בעינן מה"ת, ובלא קיום כלל לא מהני גם לר"ל, ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי ראיתי בפנ"י לגיטין בקונטרס אחרון שם שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כ"א דקיום דע"א מהני ע"ש, ויש לי להסביר עוד בטעם הדבר דדוקא בעד אחד הוא דסגי מה"ת, דרש"י כתב בטעם דר"ל דאמר דכנחקרה עדותן דמי, משום דלא חציפי אינשי לזייף, והמפרשים ביארו כוונתו, דזה הוי כמו רובא, דרוב אינשי לא נחשדו לזה, והנה טעם זה ודאי אינו מספיק במקום שזה טוען ודאי מזויף, דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ובכה"ג ודאי דבעי קיום מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא עד אחד המקיים לחתימת העדים, ורוב בצירוף עד אחד מהני, ופירוש הסוגיא דגיטין יהיה, מה"ת א"צ קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דעד אחד מקיים, ורבנן הוא דאצרכו דוקא שני עדים לקיים, והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתיסגו גם בעד אחד, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני, ולפ"ז לק"מ מההיא דגיטין על הרמב"ם, דבלא עדות כלל גם לר"ל לא מהני ודו"ק:
והנה בקצוה"ח כאן הביא להקשות לכל השיטות מההיא (כתובות דכ"ד) איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין, ה"ד אילימא דכתוב בו אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עלי' לא צריכא דכתיב בו אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר קא מסהדי או דלמא אכולה מלתא קמסהדי, ר"ה ור"ח אמרו מעלין, וקשה הא הוי מפי כתבם ע"ש, ובמחכ"ת אשתמיטתי' מ"ש בשמ"ק בשם הריטב"א בכתובות שם בד"ה וז"ל הריטב"א אבל כתוב בלשון עדים אכולה מלתא מסהדי ואי לאו דידעי דדידי' הוא לא הוי כתבי הכי וכן היה אומר מורי ז"ל אלא שהוא אומר דכי הא מלתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו אלא לגבי תרומה ויוחסין דאפי' בעדים מסיחים לפי תומם מסקינן לתרומה וליוחסין, אבל לענין ממונא עדות בע"פ בעינן כו' ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים עכ"ל, הרי להדיא דבאמת חשיב זה מפי כתבם ואין מוציאין ממון ורק לתרומה ויוחסין מהני משום דלא גרע ממסיח לפי תומו, ועיין בחדושנו לקמן (סי' מ"ו ס"ז) שכתבתי ראיה דלא מהני בכתב:
סעיף י"ג במחבר אפי' אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים וכו'. והנה מ"ש המחבר דהכתב הזה, היינו שכתבו בפנקסו לזכרון דברים, הוא פרש"י (כתובות ד"כ) דבד"ה כותב אדם עדותו על השטר כתב וז"ל אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה עכ"ל, אכן לא כן יתפרש בכוונת התוס' ועוד הרבה ראשונים, דבתוד"ה ור' יוחנן שם הקשו דהכא אפי' אינו זוכרה כלל יביא שטר לב"ד, ואי נימא כשיטת רש"י דלא מיירי התם שהעד כתב עדותו בנוסח שטר לזכרון דברים וחתם עצמו מלמטה כדין שטר שעדיו חתומים מלמטה, אלא שכתב זאת על חתיכת קלף לזכרון דברים לפניו. אין מקום כלל לקושית התוס', דפשיטא שכל זמן שלא נכתב בנוסח השטר ולא נחתם עליו העד מלמטה, אין לו שום תוקף של שטר, ומה שייך אפוא להקשות דיביא שטרו לב"ד, שהכוונה דבכה"ג לאו מפי עדותו של העד אנו חיים כ"א מחמת השטר, והשטר הוא המעיד בדבר דפשיטא שאם אין העד חתום מלמטה אין לו שום תוקף של שטר. ובע"כ צ"ל דהתוס' מפרשי דמיירי התם באמת שהעד כתב זאת בנוסח שטר וחתם עצמו מלמטה, וכן פי' כמה ראשונים, וגם לשון הברייתא כותב אדם עדותו על השטר מוכח כן, דלא מצינו לשון שטר על חתיכת קלף, ולהכי שפיר הקשו, ותי' דאפ"ה אין לו דין שטר כיון שאין חתום בו אלא עד אחד, ולפ"ז תמוה לי מה שלא הובא לא במחבר ולא ברמ"א שיטת התוס' דהיא רבותא יותר גדולה דאפי' כשכתוב בנוסח שטר והעד חתום מלמטה אפ"ה לא מהני אם אינו זוכרה מעצמו, ומיהו הרמב"ם דייק שפיר דבספ"ח מהלכות עדות כתב וז"ל אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו בכתב פלוני העיד אותי עליו וכו' אם זכר מעצמו וכו' עכ"ל, הרי שדייק להביא שני הפירושים גם שיטת התוס' דמיירי בשטר וגם שיטת רש"י דכתב בפנקסו, ומיהו גם ברמב"ם יש להבין דכיון שכתב דגם בשטר לא מהני ומשום דאין חתום בו אלא עד אחד אין לו תוקף שטר, א"כ מה הוצרך תו לכתוב כשכתוב בפנקסו דלא מהני, הא כ"ש הוא וצ"ע:
סעיף ט"ו במחבר אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וכו' בס' שער המשפט הביא ראיה דהיכי שתובע לשני שותפים ושותף אחד אינו כאן ונתקבל העדות לפני השותף שישנו כאן דלא מהני הקבלה להשותף האחר מהא דסנהדרין (די"ט ע"א) בעובדא דעבדא דינאי מלכא קטיל גברא ושלחו החכמים לינאי שיבוא בעצמו לב"ד דיבוא בעל השור ויעמוד על שורו אף דפשיטא דהעבד עצמו חשיב כשותף בעצמו דהא ישראל מוזהר על הריגתו כעל ישראל אחר, אלמא דלא מהני קבלת העדות לפני העבד שלא בפני רבו שהוא שותף בעבד ע"ש, ומאוד תמהני על ראיה הזאת, הא התם בעבד, הרב והעבד אינם שותפים כלל בדבר אחד. ורק ששניהם הם בעלים מיוחדים, העבד הוא אדון ובעל על גופו ונשמתו, והרב הוא בעלים על ההשתמשות ופעולות של העבד, שמשועבד לו למעשה ידיו ויש לו קנין ממון בעבדו כשורו וכאמורו, וכפרש"י בסנהדרין שם, וכשרוצים להרוג את העבד, הרי יש בזה שני בעלים מיוחדים העבד הוא תובע שלא יפסידו ויאבדו גופו ונשמתו, והאדון הוא תובע שלא יפסידו זכות ממונו ולכך בעינן שיהיו שניהם בשעת גמר הדין, גם הרב וגם העבד, באשר כל אחד תובע ורוצה להגן על זכות מיוחד, משא"כ בשותפין ששניהם שותפים בדבר ובממון אחד, אפשר דמהני גם כשאחד מן השותפים יהיה בשעת קבלת העדות, דמה יתן ומה יוסיף אם גם השני יהיה אחרי ששניהם עומדים להגן על זכות אחד:
ונוראות נפלאתי על הרמ"א בתשובה (סי' י"ב) שכתב לחלק דהא דבמקום אלם מקבלין עדות גם שלא בפניו, היינו דוקא בענין ממון הקל ומטעם הפקר ב"ד הפקר במקום אלם, אבל בדיני נפשות אפי' במקום אלם לא מגבינן עדות שלא בפניו, והוכיח זה מההיא עובדא דינאי דשלחו לי' שיבוא בעצמו לב"ד, והא אין לך אלם גדול מזה יותר מינאי דהוא מלך וקטל כולהו רבנן כמוזכר בקדושין, ואפ"ה לא רצו לגבות שלא בפניו ע"ש, ותמה תמה אקרא, דנהי דלגבי עבד היה זה דיני נפשות אבל לגבי ינאי לא היה בזה כ"א הפסד ממונו, וכן פרש"י להדיא שם בד"ה ויעידו בך שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממונו הוא לפיכך צריך לדונו בפניו עכ"ל, הרי להדיא דלגבי ינאי אין בזה כ"א הפסד ממון, וא"כ נשמע מינה דאפי' בממון אין מקבלין נמי שלא בפניו אפי' במקום אלם כמו ינאי, אלא דשוב מצאתי בתוס' שבועות (דף ל') שהקשו כיון דמלך אינו יכול למחול על כבודו אמאי אוקמי' לינאי ותי' דשאני דיני נפשות דחמירי, הרי דסברי דלינאי נמי חשיב זה כדיני נפשות ודו"ק בזה וכ"כ בתה"ד סי' קע"ו כיון דגופו קנוי לינאי הוי הוא הבע"ד ועיין בתשו' רעק"א סי' צ"ט מ"ש בזה:
שם שלא בפני בעל דין וכו', כתב הכנה"ג דאם העדים אינם מכירים להבע"ד הוי כעדים שלא בפניו, וראיה שלו מהא דאמרי' (סנהדרין דע"ט) רוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם כולם פטורים הואיל ואין גומרין דינו שלא בפניו וכיון שאין מכירין אותו מיקרי שלא בפניו ע"ש, ושמא יש לחלק דהתם דוקא בדיני נפשות ומשום דבעי' והצילו העדה, אמרינן דזה מיקרי שלא בפניו, אבל לענין ממון אפשר דגם בכה"ג מיקרי בפניו, ועוד אפי' נימא דמן הדין נחשב זה כשלא בפניו, אכתי יש לחלק ולומר דבממון כיון דהפקר ב"ד יש יכולת בידם לקבל גם שלא בפניו, וכמו דמחלקינן לענין אלם ואונס, דבממון מקבלין במקום אלם ואונס אפי' שלא בפניו וכמ"ש הרמ"א בסמוך דהיינו נמי מטעם דהפקר ב"ד כמ"ש הרמ"א בתשובה (סי' י"ב), משא"כ בנפשות אין להטות מן הדין, כן ה"נ במקום שאין מכירין, בנפשי לא מקבלין כיון דדינא הכי דחשוב כשלא בפניו, משא"כ בממון להציל זה מן ההפסד, שפיר סמכו במקרה רחוק כזה שהעדים אינם מכירים אותו, לקבל גם בכה"ג:
שם בהג"ה ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד, ובש"ק סקי"ט הביא בשם מוהרש"ל דאפי' בדיעבד פסול העדות שהוגבה שלא בב"ד, מקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח מהא דאמרו בכתובות, (ד"כ) דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קיבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמרינן הכחשה מיא הוי, וריב"א כתב דאפי' בדיעבד לא הוו עדות, דהא אפי' בדיעבד אמרינן דלא הוי הזמה שלא בפני עדים משום דהזמה חובת העדים היא, והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעל דין והרי הוא שם ע"ש. ודברי ראבי"ה באמת נפלאו כקושית הריב"א, אדמייתי מהכחשה, תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא, ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות תשובה (סי' ק"פ) דחכם אחד רצה ליישב דברי הראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרינן דהזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדיות כשרים כדין עדים המכחישין זא"ז דכשרים לעדות אחרת, אלא הכוונה שהמוזמת הויא מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה, דהא גבי הכחשה הויא נמי חובת העדים, דכיון שאנו פוסלים אותם לכל עדות שבתורה, אין לך חובת העדים גדול מזה, ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד, ואמנם אין בדברים הללו כדי ליישב, דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם, ומאי איכא יבין הכחשה להזמה, ובע"כ כמ"ש הפמ"א בשם הש"ך לקמן (ס"ס ל"ח) דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש אי ממון בזה אמרינן דלא הוי עדות אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם וכמ"ש הש"ך וז"ל ואפי' לדברי הריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות דשבועה נוגע להם בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולים להעיד ע"ש. עוד זולת זה נפלאו דברי הראבי"ה מה שהוכיח מהכחשה, דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם שם בש"ס גופא, דא"ר נחמן התם ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודי, וכתב הפנ"י שם דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוו הזמה לחייב העדות שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דילמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודי ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין שלא בפניהם, דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוי נמי בטל, וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודי, אבל הראיה מהזמה קמה ונצבה דאין מקבלין עדות לחוב שלא בפניהם, ומכל הלין נראה יותר דעת הריב"א וכהרש"ל:
שם בהג"ה ולכן אם הבע"ד הוא אלם וכו' מקבלין העדות שלא בפניו. הרמ"א בתשובה כתב דהיינו דוקא בדיני ממונות אבל בנפשות אפי' במקום אלם אין מקבלין שלא בפניו, והוכיח כן מעובדא דינאי, ועיין מה שכתבתי בדבור הקודם דמעובדא זאת גופא יש ראיה מכרעת דאפי' בממון אין מקבלין שלא בפניו אפי' במקום אלם:
סעיף כ"ו במחבר ואם היו נסמכים על העמוד כו' ובסמ"ע הביא דאם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדים או הבע"ד נסמכים וגם הדיין נסמכים דאינו מותר לכתחלה ועיין בחדושנו לעיל (סי' י"ז) מ"ש בארוכה: