חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן ט
סעיף א' במחבר ואם לקחו צריך להחזיר וכו', הנה הדין פשוט ומבואר ברמב"ם ושו"ע דשוחד מחויב להחזיר וניתן להוציאו בדיינין, ועיין בהפלאה בחדושיו (כתובות דק"ה) שטרח מאוד למצוא טעם ומקור לדין זה, דאחרי שבתורה לא נזכר בזה שום חיוב השבה, וכתב דמקור הדין הוא מדקאמרה הברייתא שם דלחייב את הזכאי א"צ קרא דאל תקח שוחד משום דכבר נאמר לא תטה משפט, ואם נאמר שאין חיוב בהשבה, א"כ הא י"ל דקאי לחייב את הזכאי ולעבור משום שני לאווין, דמשום לאו דלא תטה משפט אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה, והוצרך הלאו דלא תקח שוחד לחייבו מלקות, אע"כ דלאו זה ניתן להשבה וכל היכי דניתן לתשלומין אין לוקין עליו, וכיון דאין לוקין עליו לא שייך תו לאוקמי לעבור על שני לאווין כמ"ש התוס' בב"מ (דס"א ע"א) ד"ה לעבור בב' לאוין דמשו"ה לא מוקמינן לקרא דלא תגזול בגזל גופא ולעבור בב' לאוין משום דלא לקי ע"ש, ודבריו תמוהים מאוד, דהא סברא הזאת אי"א לומר כ"א לשיטת התוס' בב"מ שם דס"ל דהא דקיי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין, לא מיקרי לאו הניתק כ"א מה שניתקה התורה בהדיא לתשלומין, כגון גזל דכתיב בו בהדיא והשיב את הגזילה, אבל אונאה וכדומה, אע"ג דחייב לשלומי מדינא, אפ"ה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא כמו שניתקה בגזל, לא מיקרי זה לאו הניתק, דהכי מוכרח שיטתם מדתירצו דמשו"ה לא מוקמינן בגזל גופא ולעבור בב' לאוין משום דלא לקי אגזל, ומוכרח אפוא דסברי דאריבית ואונאה מלקינן ולא מיקרי זה לאו הניתק, דאלת"ה מאי פריך התם הש"ס ולוקמי אריבית ואונאה, כיון שגם בהם לא מלקינן, אע"כ דסברי דאריבית ואונאה מלקינן ולא מיקרי זה לאו הניתק לעשה אע"ג דחייב מדינא להחזיר הריבית ואונאה, אפ"ה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא כמו שניתקה בגזל, לא מיקרי זה לאו הניתק, ולשיטתם י"ל שפיר דמשו"ה לא מוקמינן אגזל גופא משום דהוי לאו הניתק ולא מלקינן עליו, ולא שייך לעבור בב' לאוין, אבל כי מוקמינן אאונאה שפיר מלקינן כיון דאין זה לאו הניתק, אכן לשיטת הרמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין) דס"ל דכל לאו שניתן לתשלומין נמי פטור ממלקות, ואפי' באונאה נמי, וכן כל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין לא לקי ע"ש, א"כ לדידי' בע"כ שצ"ל דאפי' היכי דלא שייך מלקות אפ"ה שייך נמי לאוקמי בב' לאוין דהא כי מוקמינן נמי התם בב"מ לקרא דלא תגזול אאונאה, אכתי לא שייך מלקות ואפ"ה מוקמינן בב' לאוין, ומה שיקשה לפ"ז על שי' הרמב"ם קושית התוס' דא"כ אמאי לא מוקמי אגזל גופא ולעבור בב' לאוין, בחבורנו שם יישבנו זאת בארוכה ואכ"מ, עכ"פ זה ברור דלשיטת הרמב"ם דסובר בכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין. מוכח שגם היכי דלא לקי נמי שייך לעבור בב' לאוין ולענין גודל האיסור שעובר בכמה אזהרות, ולפ"ז אליבא דמאן קאמר ההפלאה את טעמו, אי אליבא דתוס' דסברי דכל היכי דלא לקי לא שייך לעבור בב' לאוין, א"כ לשיטת התוס' הא אשוחד מלקינן, כיון דהתורה לא ניתקה מפורש לעשה, ומה שניתן לתשלומין והשבה לא מיקרי לאו הניתק אליבייהו, ואכתי הו"מ לאוקמי אשוחד לחייב את הזכאי ולעבור בבא לאוין, ואי אליבא דרמב"ם דלדידי' הוי באמת לאו דשוחד ניתן לתשלומין ולא לקי, אבל לשיטתו הא אפי' היכי דלא לקי שייך לעבור בב' לאוין ואכתי נוקי קרא לחייב את הזכאי, ולא יכולתי לעמוד על דבריו בזה דהא מכאן לא מוכח מידי דשוחד ניתן להשבה, וכן מה שכתב בטעמו של דבר, דמנ"ל שיחויב בהשבה אחרי שבתורה לא נזכר מזה, וכתב דכיון דאמר רחמנא לא תקח שוחד, אי עבר ולקח לא מהני, וטעם זה כתבו נמי הב"ח והנתיבות, לא נהירא נמי, דהא מרא דהאי דינא שצריך להחזיר השוחד הוא הרמב"ם (ספכ"ג מהלכות סנהדרין) ואיהו הא סובר כאביי דאי עביד מהני וכמ"ש הכ"מ בהלכות בכורות (פ"ו דין ה') וכן הוכיח הפמ"ג (או"ח סי' צ') ממ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) דאם שחרר עבדו משוחרר מכלל שסובר כאביי ע"ש באשל אברהם סק"ל, ועוד דא"כ בתמורה (דף ו') דפריך מאי איכא בין רבא לאביי, לימא דאיכא בינייהו אם לקח שוחד דלרבא צריך להחזיר ולאביי א"צ להחזיר, וכיו"ב כתב החו"ד גופא (סי' קס"א) הוכחה כזו מדלא אמר הנ"מ בין רבא ואביי לענין ריבית, ולכן היה נ"ל בטעם הדבר, דכל עיקר השוחד הוא שישתדל הדיין לטובתו, בין לזכות החייב בין לזכות הזכאי הכל הוא שמתנה עם הדיין שישתדל לדונו יפה, והדיין שמקבל ממנו על תנאי הזה, הרי הוא כמו שמקבל עליו הפעולה להשתדל עבורו בשכר המעות הללו, וגילוי מילתא כזו הוי כתנאי מפורש, דבסתם הוי כמפרש ע"מ שתהפך בזכותי, ואחרי שכל דיין דנקט אגרא כל דיניו בטלים, וכ"ש מאן דלקח בתור שוחד דדיניו בטלים וכמ"ש הב"ח לקמן (סי' ט"ו), וכיון דדיניו בטלים נמצא דלא ההנהו מידי, ופשיטא שצריך להחזיר את שכר הפעולה, אלא דאכתי יש לפקפק בזה דהא מה דהוה דיניו בטלים גם בדיעבד, לא הוה מה"ת, דבקרא לא נאמר שאם עבר ודן בשכר שיהא דינו בטל, ורק רבנן הוא דקנסוהו כמ"ש התוס' (ס"פ האיש מקדש) ע"ש, וא"כ א"א לומר שמה"ת מחויב בהשבה משום דדינו בטל, הא מה"ת באמת דינו לא בטל כלל, ואפשר לתרץ דדוקא בההיא דנטל שכר לדון דמיירי שנטל בתורת שכירות הוא שכתבו התוס' דאין דינו בטל כ"א מדרבנן, דהתם הדיין דיין מעליא הוא, רק שעבר על מ"ש בתורה מה אני בחנם אף אתם בחנם, אבל השם דיין לא מיבטל מיני' מה"ת, משו"ה לא בטיל דיניו, משא"כ בדיין הלוקח שוחד, דלאו דיינא הוא כלל, דפשיטא דלאו דינא הוא וגם מה"ת בטל דינו, ועוי"ל דכיון דמדרבנן מיהא בטל דינו, וס"ס הרי לא ההנהו מידי דהא ס"ס פעולתו לא הועיל כלום, ונמצא דשכר הפעולה גזל בידו מה"ת ומחויב להחזירם גם מה"ת, ואין זה ענין להמחלוקת אי אינו ראוי מדרבנן מיקרי ראוי מדאורייתא, דהא אם הפעולה נתבטל מאיזה טעם שיהיה, הרי לא ההנהו מידי ומחויב להחזירו גם מה"ת, או שי"ל דמ"ש הרמב"ם דצריך להחזיר השוחד, אינו אלא דרבנן, אבל מה"ת איה"נ שא"צ להחזיר:
ועוד נ"ל דמשו"ה צריך השבה משום דהוי מחילה בטעות, נהי דמדעתו יהיב לו, בכ"ז אי הוי ידע דדינו יהיה בטל ולא יהני לי' מידי לא היה נותן לו, ונמצא דהוי מחילה בטעות, דקיי"ל דלא הוי מחילה, וניחא לי בזה מה שקשה בדברי הרמב"ם שכתב שצריך להחזיר כשיתבענו, וכ"כ הסמ"ע ס"ק ג' דדוקא כשתבעו מחויב להחזיר, והא כיון דהמעות הוי כגזל בידו דצריך השבה, א"כ מה צורך לתביעה זו, ומ"ש הט"ז הטעם דדמי לריבית דא"צ נמי להחזיר אם אינו תובעו, והוכיח כן מדברי רש"י בב"מ (דס"א ע"ב) בד"ה ריבית קצוצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו ובחייו עכ"ל, הרי שבריבית נמי אינו חייב להחזיר כ"א כשתובעו, ושוחד דמי לריבית ע"ש, אכן לענ"ד אי"א כלל לפרש שמ"ש רש"י אם תובעו בחייו, לזה נתכוון להצריך דוקא תביעה, חדא דא"כ מאי האי דמסיים אם תובעו בחייו, ואי למעוטי דדוקא ממנו עצמו הוא דמצי לתבוע ולא מבניו לאחר מותו, הא כבר ידעינן זה ממאי דקאמר התם בהדיא אפי' ע"כ צדיק ילבש, ועוד דבסמוך התם כשהביא עיקר הדין דריבית קצוצה, שם הו"ל לפרש כן, ומאי שיאטיה דמפרש כן במקום שרק אגב גררא מביא הדין דריבית קצוצה, בכדי לשנויי דוקיא דמתניתין דהתם ע"ש, ולכן לבי אומר לי דכוונת רש"י יתבאר עפמ"ש השער המשפט הלכות ריבית (סי' קס"א) דאע"ג דאמרינן שהבנים אינם מחויבים להחזיר הריבית משום דלדידיה אזהר ולא לברי', היינו דוקא כשלא תבעו לדין בחייו, אבל אם תבעו ועמד בדין בחייו הו"ל כשאר חוב וגם הבנים מחויבים להחזיר ע"ש, והן הן ממש דברי רש"י, דהתם דמיירי לעיל מינה בדין דבנים, וע"ז קאמר ע"כ ריבית קצוצה, ואפי' הבנים נמי מחויבים להחזיר אם תבע לאב בחייו, והאי תובעו דקאמר רש"י היינו שתבעו בב"ד ועמד בדין, ומה שהוצרך רש"י לפרש כן היינו משום דהיה קשה לו ע"ז דאומר בש"ס, אפי' עד כאן יכין, דלפ"ז אין חילוק לענין דין דבנים בין רישא לסיפא דמתני', ובשניהם אין הבנים מחזירין, וא"כ מאי קאמר כלל עד כאן, הא לשנויי דוקיא דמתני' קאתי להורות החילוק שבין נשך מה"ת לתרבית דרבנן, ואי לענין זה אין חילוק מאי הביא כלל לדין זה אדוקיא דמתני', ועוד דמה דקאמר אח"כ ע"כ ריבית קצוצה לאיזה ענין קאמר לו כלל, אי משום דזה מה"ת וזה דרבנן, הא כבר קאמר הכי לעיל עד כאן של תורה וכו' ולפמ"ש בדעת רש"י יהיה פירוש הש"ס מדויק מאוד, דהש"ס רצה להורות החילוק שבין רישא וסיפא דמתני' ולאחר שהביא הנ"מ דע"כ של תורה, וסיפא דרבנן, קאמר דיש עוד נ"מ לענין הבנים, וזהו מה דקאמר עד כאן יכין, ואכן ע"ז השיבו דעד כאן ותו לא, ובע"כ דאפי' עד כאן נמי, וא"כ ליכא חילוק בין רישא לסיפא לענין בנים ומשני דעד כאן ריבית קצוצה, וחייבין הבנים להחזיר כשתובעו בחייו מיהא, מכאן ואילך אבק ריבית ופטורים הבנים לגמרי, כיון שגם על האב אין חיוב כ"א בדיני שמים, ומשו"ה הבנים דלא עבדו איסורא פטורים לגמרי, ולפ"ז מ"ש הש"ס אלא אפי' עד כאן, הכל מן הקושיא הוא, פי דכיון שבע"כ לומר דאפי' עד כאן, א"כ ליכא נ"מ בין רישא לסיפא לענין דין דבנים, ומשני דעד כאן ריבית קצוצה, ואכתי יש חילוק בדין דבנים בין רישא לסיפא, וזה פי' נאה ומחודד בעז"ה בש"ס ורש"י, וכיון שהוכחנו שגם בריבית לא בעינן תביעה, א"כ יוחזר הקושיא דלמה מצריך בשוחד תביעה, ואכן לפמ"ש דעיקר הטעם שצריך השבה הוא אע"ג דודאי שמחל לו משום דהוי מחילה בטעות, וא"כ היינו דוקא המחילה שהוא בשעת הנתינה, דבזה אכתי היה טעות, דסבור היה שיועילו בדינו, אבל אם לאחר שנודע לו דדינו בטל ויכול הוא לתובעו ולא תבעו, הוי אז מחילה שניה, דמדלא תבעו מכלל דמחל לו, והמחילה הזאת אינה עוד בטעות, דהא יודע שיוכל לתובעו, ומהני שפיר, ולכן בעינן דוקא שיתבענו, דבלא תבעו הוי מחילה מעליא, ואפי, בריבית נמי מהני מחילה דלאחר פרעון, דהא דאמרי' דמחילה אסור בריבית, היינו כשנותנו בעת מעשה בתורת מחילה ולא בתורת ריבית, משא"כ מחילה דלאחר הפרעון מהני לכו"ע, ולרמב"ם אפי' מחילה דקודם פרעון נמי מהני ודו"ק:
ולענין אם מחויב להחזיר בשוחד פחות מפרוטה נ"ל דתליא בספיקו של המנחת חינוך (מצוה ק"ל) בהא דבעינן פרוטה בכל הענינים של ממון כגון גניבה וגזילה וכיו"ב, אי הוי זה משום דבעינן שיעור בממון כמו בשאר איסורים דבעי' כזית וכדומה לכל השיעורים, והלמ"מ הוא דבממון בעינן פרוטה כמו כל השיעורין, ופחות מפרוטה אסור מה"ת כמו חצי שיעור וכמ"ש הסמ"ע לקמן (סי' שנ"ט), או מטעם מחילה הוא, דפחות מפרוטה ממיל אינש ע"ש, ואי נימא דמטעם מחילה הוא א"כ בשוחד דלא מהני מחילה, דהא כל שוחד הוי מדעתו ואפ"ה אסרה תורה, וכמו בריבית דלא מהני מחילה מהאי טעמא דכל ריבית הוי מחילה ואפ"ה אסרה תורה, וה"ה שוחד נמי דמי לריבית בזה, ולכן מחויב כאן להחזיר אפי' פחות מפרוטה, ואע"ג דבריבית א"צ להחזיר בפחות מפרוטה, היינו משום דהתם ממעטי' מכלל ופרט יצא פחות מפרוטה שאינו ממון כמ"ש התוס' (ר"פ איזהו נשך) אבל הכא דליכא מיעוט איה"נ שאפי' פחות מפרוטה נמי מחויב להחזיר, אבל אי נימא דמה דבעינן פרוטה, הינו משום שגם בממון בעינן שיעור, ופחות מפרוטה הוי חצי שיעור, א"כ בשוחד נמי פחות מפרוטה הוי חצי שיעור, ורק איסורא יש אבל בהשבה לא מחויב, וראיתי במנ"ח (מצוה פ"ג) שכתב לדבר פשוט שבפחות מפרוטה אין מחויב להחזיר כמו גבי גזל, ולמ"ש לא דמי כלל לגזל, דהתם אמרינן פחות מפרוטה מחל, משא"כ גבי שוחד דלא מהני מחילה, מחויב להחזיר אפי' פחות מפרוטה נמי, מיהו למה שהעליתי לעיל (סי' ו') דאין בזה שום מחלוקת וכו"ע סברי גם טעם דמחילה וגם טעם דבעינן שיעור, א"כ פשוט דאין מחויב להחזיר בפחות מפרוטה, דנהי דטעם דמחילה לא שייך כאן, מ"מ אכתי פטור בהשבה משום חצי שיעור ודו"ק:
סעיף ד' במחבר כל דיין שיושב ומגדיל שכר לסופרים וכו' וברמב"ם (פכ"ג הלכות סנהדרין) נכתב הדין בשינוי לשון וז"ל שיושב ומגדיל מעלתו כדי להרבות שכר עכ"ל, ונראה שנתכוון ליישב בזה מה שקשה לכאורה כיון דדין זה ילפינן ממ"ש בש"ס (שבת דנ"ו) גבי בני שמואל שלא הלכו בדרכי אביהם לסבב בכל מקומות ישראל ולדון בעריהם והם ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לסופריהם, וא"כ יש למילף מהתם דחיוב יש על כל דיין לחזור ולדון את הבעלי דינים במקומם וכמו שעשה שמואל, ולא להזמינם לדין ע"י חזנים ושמשים שעי"ז יגדילו שכר השמשים, דהא זהו החטא של בני שמואל, ובאמת הא דין זה לא נלמד כלל, רק דיין המגדיל שכר יותר מדאי הוא דלמדו מהתם, ועוד דהא בדרישה הקשה, דאיך אפשר לומר שחיוב יש על הדיין לסבב ולחזור למקומות הבעלי דינים, הא כבר נהגו קדמאי לישב בדיניהן במקומן והבעלי דינים נוסעים אחריהם, וגם מתקנת עזרא היה ב"ד קבוע לדון בב' וה' שאז מתאספין רבים וכהנה רבות בתלמוד שגם בימי המשנה והתלמוד הלכו הנידונים אחרי מקום מושב הדיינים, ואילו מש"ס דהתם מוכח דחיוב יש לחזור אחרי הבעלי דינין ומי שלא יעשה כן הוה בכלל נוטה אחר הבצע כבני שמואל, ולכן חידש הרמב"ם לפרש דמה שסיבב שמואל במקומות ובערי ישראל, אין זה משום דחיוב יש בזה מן הדין או גם ממדת חסידות, דזה אינו דלדיין דעלמא שאין מעלתו גדול כ"כ בעיני הבריות ואינם מתייראים לגשת אל הדיין עצמו, לדרוש ולבקש מה שנצרך להם, באופן שאין מן ההכרח להשתדל הכל ע"י החזנים והשמשים המקורבים לדיין, אז ודאי שאין גם מדת חסידות לפני הדיין שיחזור אחרי הבע"ד, ורשאי להזמין הבע"ד שיבואו אליו למקומו, ואף כי עי"ז צריכים לשלם בעד ההזמנה, אין בזה שום איסור, דשכר טרחו הוא נוטל, ואין איסור כ"א כשמגדיל שכרם יותר מדאי בעד שארי פעולות כגון להטות לב הדיין וכדומה, וכמ"ש המהרש"א (שבת דל"ג) שזהו עיקר העוון דקלקול הדין, ורק שמואל לגודל מעלתו היו העם מתיראים יראת הרוממות לגשת אליו, וכל דבר הנצרך היו עושים ע"י החזנים ושמשים המקורבים, ובאין שום עצה לפני שמואל להמעיט זה, היה מוכרח שלא לדון במקומו ורק לחזר אחרי הבע"ד באופן שלא יהיו שם החזנים ושמשים, וזהו החטא שמצאו חז"ל בבני שמואל, כי גם הם לגודל מעלתם מצד עצמם, וגם קמרא דאבא אהני להו להיות כבודם ומוראם מוטל על הבריות לדבר אליהם בעצמם, ורק ע"י השמשים הוצרכו לדבר עמהם, ועי"ז הוגדל שכר השמשים והחזנים, והם לא בקשו עצות להרחיק זה מבית דינם, משו"ה כתיב בהם ויטו אחרי הבצע, ונמצא לפ"ז דאין שום חיוב לסבב אחרי הבע"ד, ושמואל שעשה כן היינו משום דלגודל מעלתו, אם היה יושב בעירו היה מגדיל שכר החזנים, לזה הוכרח להרחיק זה ע"י עצה הזאת, ומיושב קושית הדרישה, והיינו שדייק הרמב"ם בלשונו כל דיין שמגדיל "מעלתו" כדי להרבות שכר, פי' שע"י שמגדיל מעלתו ומן העם יתרחק הרבה באופן שכל הצריך אליו מוכרח לעשות ע"י חזנים זהו אסור וכמ"ש המהרש"א שזהו קלקול הדין, ולשונו מדויק ביותר מלשון המחבר, דלשון המחבר כל דיין שמגדיל משמע דהאיסור הוא רק אם הדיין גורם להגדיל השכר, אבל אם הוא אינו גורם לעשות פעולה בזה, אין עליו חיוב להשתדל למונעם מזה, אכן לפי מה שחידש הרמב"ם בכוונת הש"ס דשבת דנלמוד מהתם שאע"ג שהדיין אין עושה פעולה לזה, רק שממילא יוגדל שכרם, אפ"ה יש חיוב על הדיין למונעם מזה וכמו שעשה שמואל ודו"ק: