אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים › סימן קכא

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים · סימן קכא

סימן קכ

סעיף ב' במחבר אלא אמר לו יש לי מעות ביד פלוני וכו', והנה בש"ך ס"ק י"א הביא לדברי התוס' (ב"ק דק"ד) שכתבו ולמ"ד שליח בעדים לא הוה שליח דטעמא הוא דהכי קאמר אינש מהימנא הוא אי סמכת סמוך איבעית לשדור בידו שדר. וז"ל התוס' תימה אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפית ליה באינש מהימנא, וי"ל דנראה דאפי' הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום שיש סכנה עכ"ל, ומשמע דלפי"ז אף לדידן דקיי"ל שליח בעדים הוה שליח, מ"מ בממציא שליח בעדים דלכו"ע לא הוה שליח דטעמא נמי משום דהכי קאמר דאינש מהימנא הוא וכו' דאינו חייב הלוה רק כשנתנו לו להוליכו במקום סכנת דרכים אבל בלא"ה פטור כיון דלא מצי למימר אין רצוני ע"ש בש"ך שכתב כן בדעת התוס'. והדברים הללו לכאורה תמוהים מאוד, דהא טעם זה דתפס ליה באינש מהימנא לא מהני כ"א לענין שלא יוכלו הבעלים לומר אין רצוני, שבלא טעם זה היה מתחייב אפי' בדברים כאלו שאילו שמרם בעצמו היה פטור, ובזה מהני טעם זה שלא נחייבנו בדבר שאילו שמר בעצמו היה פטור, אבל לפוטרו כל כך אפילו מדבר ששמרו בעצמו היה חייב, ע"ז לא מהני טעם זה וכמ"ש הראשונים בסוגיא דשומר שמסר לשומר וכן פרש"י שם. וא"כ הכא דאיירי במעות הלואה, דהלוה מחויב באונסין, ואילו בעצמו מוליך המעות ונאנסו מידו היה חייב. דלא מיפטר עד שיגיעו המעות למלוה, א"כ מה מועיל טעם זה לפוטרו. ואין להוכיח כהתוס' מעובדא דההוא סבתא (ב"מ דמ"ב) דפטרינן התם להשומר שמסר לאימי' מטעם דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, אע"ג דאילו שמרם בעצמו שמירה כזה שלא היה טומנם בקרקע היה חייב, ואפ"ה כששמר לשומר אחר פטור השומר הראשון, די"ל דהתם דוקא מה שהאם לא הטמינה בקרקע אין זה מחמת עצלות ורפיון בשמירה כ"א לטובה נתכוונה, שחשבה שהמעות הנצרך לעסק הוא וכמ"ש הרא"ש שם, אבל בכה"ג דהכא, די"ל שהאונס בא משום שהשומר השני לא טרח כל כך לשומרן מאונס מפני שלא נתחייב ע"ז, אבל הלוה שמשעת משיכה נתחייב באונס חייב, ועיין בפנ"י בב"ק שם מ"ש בזה. ואפשר ליישב דע"כ לא קאמרינן דשומר שמיעט שמירתו חייב הראשון אפי' במקום דלא מצי לטעון אנת מהימנת לי, כ"א במקום שהשומר הראשון מסר לשני מדעת עצמו, ולא היה ע"ז שום גילוי דעת מהבעלים, בזה אמרינן שפיר דנהי דגם השני מהימן לבעלים, מ"מ אילו ידעון הבעלים שימסור לשומר זה השני לא היה ניחא להו, דאע"ג דאינש מהימנא הוא מ"מ הבעלים חפצים בשמירה מעולה ולא ניחא להו למסור לשומר שני שפטור הוא מאונסין, וחפצים ומקפידים דוקא בשומר הראשון שחייב גם באונסים, ולכן לא מצד חסרון הנאמנות הוה הפשיעה של הראשון, כ"א מצד שגרועי גרעה לשמירתו, משא"כ בנידון דידן שהבעלים גופייהו המציאו השליח הזה לידו, הרי יש כאן גילוי דעת של הבעלים דניחא להו שישלח המעות ע"י שליח זה, ולכן אע"ג שמיעט שמירתו כו"ע מודים שפטור הראשון, וגדולה מזאת מצינו דמהני גילוי דעתא, שכתב המרדכי בפ' המפקיד דשומר שמסר לשמור בפני בעל הפקדון ולא מיחה בו ונגנב או נאבד פסק בס' המקצועות דכיון דלא מיחה בו לא מצי לומר היאך לא מהימן לי בשבועה ע"ש. הרי שבשתיקה לבד מהני לגילוי דעתא וכ"ש מהא שעשה מעשה להמציא לו השליח, דפשיטא שיש בזה גילוי דעת שנתרצה ונתפייס לשלוח על ידו ונסתלק לגמרי השומר הראשון. ואזדא תמיהת הש"ך שלא מצא בפוסקים דסברי כהתוס' בזה, והא קמן המרדכי בשם ספר המקצועות שפסק כן.

ועוד נ"ל יותר להוכיח מדברי התוס' דבכה"ג שהמציא לו שליח אם אח"כ לא מסר הלוה המעות לזה השליח שהמציא לו המלוה, רק בעצמו הביאם ונאנסו מידו בדרך דפטור הלוה, אם אך לא הוליכם דרך מקום סכנה, דלא עדיף השליח מהלוה עצמו, דזה לשון התוספות בתירוצם די"ל דאפי' אם הוא עצמו הביא ונאנס חייב דפשיעה הוא עכ"ל, ולכאורה צ"ע בלשון "אפילו"' שכתבו, דהא אדרבה כשהביא הוא עצמו יותר יש לחייבו אף אי לא הוה פשיעה, דהא הלוה חייב באונסין עד דמטא לידו דמלוה, ובע"כ צ"ל דהכא שכיון שהבעלים גלו דעתייהו דניחא להו שישלח גם ע"י שליח, בכה"ג אם לא שלח ע"י השליח והביא בעצמו היה צריך לפטור אם לא הפשיעה שהוליכם במקום סכנה, דהא אם השליח הביא היה פטור כיון שגלי דעתו דניחא לו שימסרנו לשליח וכמו שכתבתי, וא"כ לא גרע הוא עצמו שהביא מאילו שלחו ע"י שליח, ולכן דוקא משום פשיעה הזאת שהוליכו במקום סכנה חייב, ושפיר הוה כ"ש כשהוא עצמו הביא, דמן הדין אי לאו פשיעה הזאת היה צריך להיות פטור במכ"ש משליח, ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:

סעיף ו' בש"ך ס"ק ל"ז הביא מ"ש הב"י מחודש א' ראובן היה חייב זקוק לשמעון ושלחו ע"י שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבוא ראובן, מרדכי פ' הגוזל קמא בשם ראבי"ה ומסיק שם המרדכי ודכוותי' פסק זקני הראב"ן באחד ששלח לאשתו מזונות ונאבד שאינו נשבע לאשתו חם לא מדעת בעלה, ובטעם הדבר מבואר במרדכי דכיון שהלוה וכן הבעל צריכים לשלם מעות אחרים תחתיהן א"כ אין ההפסד של המלוה והאשה, כ"א של לוה והבעל, ומשו"ה אין נשבעין למלוה ולאשה, דהכי משמע מהראיה שהביאו לדין זה מההוא דב"מ (דף נ"ח) דבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים, משום שאז הוה ההפסד להקדש, ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אלמא דאין הגזברים יכולים להשביעם כיון שצריכים לשלם אחרים נמצא דאין ההפסד שלהם, ומשמע דעיקר הטעם דלכך אין המלוה יכול להשביעו לשליח כיון שאין לו הפסד משום שהלוה צריך לחזור ולשלם לו, והנה בשער המשפט הקשה על ראבי"ה וראב"ן לפמ"ש הרמב"ם והמחבר לעיל (סי ע"ג ס"ב) טען המלוה היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עשרה ימים קבעתי הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה וא"כ ה"נ כיון שהבעל והמלוה במדינת הים כמבואר נהי נמי שהבעל או הלוה צריכין לשלם שנית מ"מ הוה ככפירת זמן כיון שאין הבעל או הלוה בביתם, ועד שישובו לביתם יש הפסד הזמן למלוה ולאשה, וא"כ כשהשליח טוען שנאבד יצטרך לישבע שבועת השומרים כמו בכפירת זמן נגד עד אחד ע"ש, ונ"ל לישב דהנה הקצוה"ח לעיל (סי' ע"ג) הקשה על עיקר הדין דחשבינן כפירת זמן ככפירת גוף הממון, דהא מבטל כיסו של חבירו פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי, ובחדושינו שם כתבנו, דהתביעה הוא לא בשביל שהזיק למלוה בזמן, כ"א בשביל שהלוה נהנה מהמעות בזמן הזה, והנאה הזאת שוה ממון, וכיון שהלוה נהנה מחסרון של מלוה חייב כדין זה נהנה וזה חסר, אבל במקום שהלוה לא נהנה מהמעות והמלוה תובעו כך בעד ההפסד שגרס לו פעור באמת ע"ש שביארתי זה באורך, ולפ"ז לא קשה קושית השעה"מ, דתביעת הנאה לא שייך כאן, דמשלוח לא יוכל ליתבע דהא אם אמת בפיו כי נאבדו ממנו א"כ אין לו הנאה, ואף אם נחוש לשמא ישקר והמעות תחת ידו הם, מ"מ איך שייך לתבוע ההנאה כיון דשליח אין צריך להחזיר המעות, ורק הלוה צריך לשלם שנית, ומה שהמלוה יוכל לתבוע משליח הוא רק ההפסד שעל ידו בא לו הפסד בזמן, ועל הפסד הזמן אין שום חיוב לשלם דהוה מבטל כיסו של חבירו דפטור ודו"ק היטב:

סעיף ח' בש"ך ס"ק מ"ג הביא תשובת מוהרי"ל סי' קע"ב על ראובן ששלח מעות ע"י שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אמר שלא קבלם, שמעון ישבע שמסרם לאשתו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד, ואשת שמעון ששבע שנתנה אותם ללוי ופטורה, ולוי ישבע שלא קבלם וראובן צריך לשלם לו ע"כ, והש"ך השיג על מה שכתב דישבע שמעון שמסר לאשתו הא כיון שאשתו נשבעת שבעלה מסר לה, למה יוצרך שוב שמעון הבעל לישבע ומה דמדמה לה המוהרי"ל לעובדא דקרטליתא (ב"מ דמ"ב) דאע"ג דאימיה נשבעת שבנה מסר לה אפ"ה נשבע הבן ג"כ שמסר לאימיה ולא מיפטר בשבועת האם, לא דמי, דהתם אף דתשבע אמו דהנהו זוזי דאותבינהו בקרטלותא קבלתם מבנה, אפ"ה אינה יודעת אם המעות הללו מעות הפקדון הם, אבל הכא כיון שאשתו נשבעת שפרעה ללוי א"כ ממילא פטור שמעון וא"צ לישבע מ"ש, והן אמנם דלדברי הנמוק"י שכתב בב"מ דהטעם דהבן צריך נמי לישבע משום דלאו דבר מסוים ואינו ידוע אם המעות הם של פקדון, ודאי שצדקו דברי הש"ך אכן הריטב"א בב"מ וגם בגליון תוס' המובא בשמ"ק שהקשו נמי שבועת הבן מה צורך בה כיון דאמו נשבעת, ותירצו דהיא לא מהימנא וצריך עדות ברורה או שישבע השומר גופא כדין שבועת השומרים שהניחם במקום המשתמר ע"ש, ולפ"ז ה"נ דהלוה שומר הוא לא מיפטר עד שישמע הוא עצמו שבועת השומרים שלא פשע בהן אלא שמסרתם לאשתו, ובשבועת אשתו לא סגי כי התם ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה