חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים · סימן קיא
סעיף א' במחבר המלוה את חבירו ע"פ וכו' אינו טורף לא מהלקוחות כו' ולא ממתנות שנתן, השלטי גבורים בגיטין (פ' הנזקין) כתב בשם ריא"ז דבנתן מתנה לבנו גובה ממנו גם מלוה ע"פ דכל עיקר הטעם דאינו גובה ממתנה משום דגם מתנה הוה כמכר דאי לאו דיש לו נייח נפשי' מיני' לא הוה יהיב לו מתנה, ובבנו דלא שייך לומר דאי לאו לא הוי יהיב לו מתנה אינו כמכר לגביה ומשו"ה יכול לגבות הימנו ע"ש, וכדבריו באמת מפורש ברש"י (כתובות דמ"ט) גבי הא דבאושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ופריך הש"ס הא גדולה מזו אמרו דאלמנתו ניזונית מנכסיו הוא ואשתו מיבעי, ופרש"י בד"ה מיבעי וז"ל ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד לו נייח נפשא לא יהיב מתנה לו אבל בנו ליכא למימר הכי עכ"ל, וכנראה שעל דברי רש"י הללו סמיך הריא"ז ואחריו הכנה"ג לתפוס בפשיטות דבמתנה לבנו גובה הבע"ח ממנו משום דלא אמרינן בזה מתנה כמכר ולפ"ז יש לתמוה על המחבר שסתם דאינו גובה ממתנה ולא פי' דבבנו גובה, אכן לענ"ד הרבה יש לפקפק בזה דהנה באמת בכתובות שם (דנ"ד ע"ב) בד"ה דנייחד כתב רש"י גופא דגם בבנו הוה מתנה כמכר ומיקרי משעבדי ע"ש, וא"כ דברי רש"י עצמו סותרות זא"ז, וכבר הרגיש בסתירה זאת הגרק"ע בגהש"ס שציין לרש"י דלקמן, ובישוב דברי רש"י נראה דע"כ לא קאמר בדמ"ט דבבנו לא הוה כמכר אלא לטעם דתקנת אושא דכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין מהן, והיה קשה ע"ז דהא אין מוציאין למזון אשה ובנות מנכסים משועבדים, ומשו"ה היינו מוכרחים לסברא הזאת דמתנה לבנו לא מיקרי משעבדי, ולא הוה מתנה כמכר, אבל לפום המסקנא דפשיט התם דלית הלכתא כתקנת אושא וקיי"ל באמת דהכותב נכסיו לבנו אין הוא ואשתו ניזונין מהם, א"כ מוכח להיפוך דגם מתנה לבנו הוה כמכר, דאל"ה היה צריך להיות באמת הדין דניזונין מהם, ואע"ג דהיכי דניסת הבת קיי"ל דאלמנתו גובה למזונותיה מבעל, התם היינו טעמא דכל עיקר שהבעל נחשב כלוקח הוא רק מתקנת אושא, לכן בכהאי גונא משום פסידא דאלמנה אוקמוה אדינא והוה כיורש וכמו שכתב רש"י להדיא שם טעם זה, אבל בכתב נכסיו לבנו דהוה מתנה מן התורה, ומתנה הוי כמכר, ולכן אין אנו מוציאין למזונות אשתו מהם, וצדקו דברי המחבר שלא חילק בין מתנה דעלמא למתנת בנו משום דאליבא דאמת אין חילוק בזה, וגם בבנו הוה מתנה כמכר וכמ"ש בשם רש"י גופא, ואפ"ה נ"ל. גם לקיים דברי השלטי גבורים דבבנו לא הוה מתנה כמכר, דיש להקשות בסוגיא דהתם מנ"ל באמת דלפי המסקנא לא אמרינן דאין אשתו ניזונית מהם, הא עיקר הפשיטות התם דלא אמרינן תקנת אושא הוא מעובדא דההוא גברא דנשקי' לר' יונתן. אכרעיה א"ל כותב נכסיו לבני' ועשיתינהו לזניה, ואי אמרת דינא הוא עשיינהו בעי ע"ש. א"כ לא מוכח מהתם כ"א שהוא בעצמו אינו ניזון מבנו אבל מנ"ל דגם אשתו אינה ניזונית, וסברא טובה יש לחלק ביניהם, דעליו בעצמו יוכל לעשות מה שירצה ומתנתו מתנה, אבל לאשתו הרי מחויב הוא לזונה ולא היה רשאי לתת המתנה כלל, ואחרי חפשי מצאתי שהובאה דיעה הזאת בשם המרדכי דסובר באמת דאשתו ניזונית, ולפ"ז באמת מוכח מהתם דבנו לא הוה מתנה כמכר אפי' לפום המסקנא, אכן מרש"י דהתם מוכח שאינו סובר כדעת המרדכי אלא אפילו אין אשתו ניזונית מהם לפי המסקנא, ומשו"ה לא מוכח דבבנו לא הוה מתנה כמכר ומסקנת כל הפוסקים דלא ס"ל כדעת המרדכי, והיינו מה שסתם המחבר כאן דמתנה הוה כמכר ואפי' בבני, משום דסובר כרש"י וכל הפוסקים בדינא דהתם דלמסקנא גם אשתו אינה ניזונית, ואמנם השלטי גבורים יסבור כשיטת המרדכי דאשתו באמת ניזונית ובע"כ דבבנו לא הוה מתנה כמכר, ויש לי להוסיף ולהביא סמוכין לכל אחת מהשיטות, דעל מה דפריך התם בש"ס דלמה הוצרכו לתקנת אושא דהוא ואשתו ניזונית, והא גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית הוא' ואשתו מיבעי ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא דבעל קיים נטרח לדידיה ודידה קמ"ל, ומזה העלה המהר"ם שי"ף ז"ל דאפי' למאי דמסקינן דלית הלכתא כתקנת אושא ואינה ניזונית מבנו היינו דוקא מחיים דבעל, ומטעמא דשייך דנטרח לדידיה ולדידה, אבל לאחר מיתת האב דלא שייך טעם זה ניזונית מבנו, ולזה תמה למה לא הזכירו הפוסקים מדין חדש, ואכן למה שכתבתי הוה הטעם דלא קיי"ל כתקנת אושא, לא משום דאמרינן דנטרח לדידיה ודידה, אלא משים דגם מתנת בנו הוה כמכר, דאילו לתקנת אושא אמרינן דמתנה לבנו לא מיקרי משעבדי וכמ"ש רש"י דעשאוהו כיורש, אבל אנן לא פסקינן כוותייהו וס"ל דגם בבנו הוה כמכר ומיקרי משעבדי ולא עשאוהו כיורש, ואע"ג דבעל גופא עשאוהו כיורש גם לדידן, דהכא קיי"ל דהיכי דניסת הבת דאלמנתו גובה מבעל, וכבר כתבתי דהתם שאני, דכל עיקר שהבעל נחשב כלוקח הוא רק מתקנת אושא אבל מדינא הוה כיורש, ולכן משום פסידא דאלמנה אוקמוה אדיניה, אבל בכתב נכסיו לבנו דמה"ת הוי כמכר, וכיון שכן אין נ"מ בין מחיים לאחר מיתה, ואפילו לאחר מותו נמי אין מוציאין למזונות האלמנה כיון דהוה כמכר, ולפ"ז מוכח מהסוגיא כרש"י וכל הפוסקים דלמסקנא גם בבנו הוה כמכר, אלא דמן התוס' מוכח לכאורה דהטעם דלא קיי"ל כתקנת אושא לאו משום דבבנו הוה כמכר ומיקרי משעבדי, דבד"ה הוא ואשתו התאמצו להוכיח דבנתן מתנה לאחר אין אשתו ניזונית וטרחו להביא ראיות לזה, ואי נימא דלמסקנא גם בבנו הוי משעבדי לא הוצרכו להביא ראיות בנותן לאחר, כיון דגם בבנו הוה משעבדי, אע"כ דטעמא דאין ניזונית מבנו הוא משום טעמא דנטרח וכהמהר"ם שי"ף, ולכן שפיר יש נ"מ בזה שלאחר הוי משעבדי וכגון היכי דליכא טעמא דנטרח, כגון לאחר מותו, דבבנו גביא מיהא ומאחר לא גביא, ועכ"פ הוכחנו דדין המחבר שסתם כאן דמתנה כמכר הוי, ומשמע אפי' מבנו, אם כי לשיטת רש"י מוכח כן בש"ס, מ"מ יש פנים גם לדעת השלטי גבורים ולאו יחידאה הוא בזה, דהמרדכי וגם התוס' סוברים כוותי' וכמו שביארתי, ובהצטרף לזה שיטת הרי"ף שפסק בשערי רב אלפס שער כ' דין י"ד דגם ממתנה לאחר גובה מלוה ע"פ כיון דשעבודא דאורייתא ומה"ת גביא אפי' ממשעבדי אלא דמשום פסידא דלקוחות תקנו דמלוה ע"פ דלית לה קלא לא תגבה ממשעבדי, אבל במתנה והקדש דלית להו פסידא שפיר גביא אפ' מלוה ע"פ, וגם המרדכי ס"פ כל הנשבעין הביא לשיטת הרי"ף, הן אמנם דהתוס' בכתובות שם הוכיחו דלא כשיטת הרי"ף מהא דאמרינן (ב"מ די"ב) דס"ל לר"מ אם אין בו אחריות נכסים יחזיר משום דס"ל אחריות לאו טעות סופר ואי כהרי"ף א"כ אכתי ניחוש שיגבה ממקבל מתנה אע"כ שגם ממתנה לא גביא, וכן הוכיח הרא"ש בפ"ג דקדושין ע"ש, אכן בכדי להצדיק שיטת הרי"ף אפשר לומר דמהך דב"מ אין ראיה דהא טעמא דמ"ד אחריות לאי טעות סופר הוא, פירשו הראשונים משום דאימור כך היה התנאי ביניהם והתנו כן בפירוש, וא"כ מה ראיה מהתם דר"מ סובר אחריות לאו טעות סופר, ואמרינן דהתנו כן בפירוש, והיכי דהתנו בפירוש שלא יגבה ממשעבדי ודאי שאפילו ממתנה נמי לא מצי לגבות כיון דמדינא הוא דלא גבי, אבל במלוה ע"פ דמדינא גבי ומשום פסידא דלקוחות הוא דתקנו דלא גבי, א"כ במתנה והקדשות דליכא פסידא שפיר גבי וא"ש שיטת הרי"ף, וכעין זה תי' גם השעה"מ, וכיון שעכ"פ שיטת הרי"ף דמכל מקבלי מתנות מצי לגבות, ונהי דלא פסקינן כוותי' בזה, מ"מ במתנה לבנו דהריא"ז והמרדכי וכפי שבארנו גם דעת התוס' כן הוא דמתנה לבנו לא מיקרי משעבדי כלל, ובהצטרף לזה גם שיטת הרי"ף יהיה לפנינו סיעת גדולי הפוסקים דצריך לגבות ממתנה לבנו ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:
סעיף ב' במחבר הקדשות הרי הם כמשועבדים ואין נפרעין מהם כל שיש נכסים בני חורין וכו', ומשמע דרק לענין זה חשוב כמשועבדים דאית בהו נמי תקנתא דאין נפרעין מהם כל שיש בני חורין, אבל אם אין ממה לגבות גובה מהם אפי' מלוה על פה, ואע"ג דגם מלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי, מ"מ לענין זה לא חשיבי הקדשות כמשועבדים, כיון דמדינא גם מלוה ע"פ גובה ממשעבדי ורק משום פסידא דלקוחות תקנו דלא ליגבי, ולכן בהקדשות דלית להו פסידא גובה מהם, וכן הוא להדיא דעת הרי"ף בשעריו שהבאתי לעיל בסמוך, ויש ליישב בזה מה שהקשה הראב"ד על הרי"ן מיג"ש הביאו הב"י, דבמתנת שכיב מרע גובה הבע"ח מהם, והראב"ד חולק ע"ז מדתני אחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מהאחרון, ומפרש לה בהניזקין משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין ע"ש, ולמה שכתבתי י"ל דהרי"ן מיג"ש סובר כהרי"ף דדוקא לענין תקנה זאת הוא דחשיבי משעבדי, אבל כשאין ממה לגבות לא חשיבי ממשעבדי כיון דלית לי' פסידא ושפיר בעל חוב גובה מהם, ומה ענין להקשות מדין דאין נפרעין מהם במקום שיש בני חורין, להיכי דאין כלל ממה לגבות, והא הרי"ף באמת מחלק ביניהם וגם המחבר כאן הוא דמחלק בזה לענין הקדשות וכמו שביארתי, וגם מה שהקשה הר"ן בר"פ הנזקין בהא דאמרו שם שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואחריו לפלוני, והיכי קרי למתנות שכיב מרע משעבדי דאי הכי מלוה ע"פ ומזון האשה והבנות לא יגבה מהם וכו' ע"ש, גם קושיא זאת מיושבת בדברנו, דלענין לאחריו חשיבי שפיר משעבדי, אבל לענין גבייה היכי, שאין ממה לגבות לא חשיבי משעבדי, אלא דעל המחבר גופא יקשה, דלמה פסק בסעיף א' דממקבל מתנה אין בע"ח גובה, והא מקבל מתנה נמי לית לי' פסידא, וא"כ דינו שוה להקדשות, ואדרבה הקדש עוד עדיף מינה, דבהקדש הו"ל למיחש לפסידא דהקדש, וכיון שבהקדשות פוסק דלענין גביית בע"ח אין דינו כמשעבדי, א"כ כ"ש דבמקבל מתנה צריך להיות הדין כן דדוקא לענין אין נפרעין מהם כל שיש נכסים בני חורין הוא דחשוב משעבדי, אבל כשאין ממה לגבות יגבה מהם וכמו בהקדשות, והרי"ף בשעריו באמת השוה הקדשות למקבלי מתנה ופסק דבשניהם בעל חוב גובה אפי' מלוה ע"פ, ואם המחבר סובר בהקדשות כהרי"ף למה פוסק במקבל מתנה דלא כוותי', וצריך לדחוק בכוונת המחבר דלא ס"ל כהרי"ף אפי' בהקדשות, וגם בעל חוב אינו גובה מהם כמו ממקבלי מתנה, והא דכתב דאין נפרעין מהם כל שיש נכסים בני חורין ולא כתב דאין בע"א גובה כמו שכתב בסעיף הקודם לענין מקבל מתנה, דהיינו משום דקאי על מה דמסיים בסעיף הקודם בדין דמלוה בשטר ובמלוה בשטר לא מצי למינקט הנ"מ דלענין גבייה דהא אפי' ממשעבדי ממש גובה, ולכן נקיט רק דלענין זה חשיבי משעבדי דאין נפרעין מהם כל שיש נכסים אחרים בני חורין, דזה שייך אפי' במלוה בשטר, אבל במלוה בעל פה אין הכי נמי שגם לענין גבייה גופא כשאין ממה לגבות חשיבי משעבדי ודו"ק היטב:
סעיף ח' במחבר אבל אם אמר ק"ק זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני זכו' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליהם שטר חוב גובה מהאחרון. ובש"ס דגיטין (ד"נ ע"ב) מסיים ע"ז דאם יש בינונית וזיבורית דין קדימה גם על הבינונית, דהכי מסיים שם ואע"ג דקמא בינונית וכו'. ופרש"י דמצי א"ל שעבודי קדם, וצריך ביאור דהא הנותן לא צוה שיתנו לו שדה בינונית. הוא לא צוה כ"א ליתן לו מאתים זוז, וכיון שאין לו מעות גובה גם מן הקרקע אבל מהיכי תיתי שיגבה מן הבינונית דוקא, והא יש לו רק דין קדימה. אבל בזו כולם שווין, וגם השני יוכל ליקח מן הבינונית, וצ"ל כיון שאמר ואחריו דנראה מזה אומדן דעת הנותן ליפות כחו של ראשון, וכשם שמייפה כחו לגבות ראשון, ה"נ ודאי ניחא לו שיגבה הוא מן הבינונית, ולכן אע"ג דהיכי דלא אמר ואחריו כולם שווים למיגבי כל אחד חלקו בבינונית וזבורית, אבל כשאמר ואחריו אז אינו גובה כ"א הראשון הבינונית ובתרא זבורית, ולהכי נמי מיחשב כאילו שעבדו הוא על הבינונית: