אור ברסלב
חופת חתנים סימן כא

חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה

סימן כא

סימן כ

זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה:

א יולדת אפי' לא ראתה דם טמאה כנדה בין ילדה חי בין ילדה מת ואפי' נפל בין שהפילה כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים וכל צורת ולד או שפיר או שליא או חתיכה שקרעוה ויש בה עצם וכמה הם ימי טומאתה עכשיו בזה"ז כל היולדות חשיבות יולדות בזוב וצריכות לספור ז' נקיים נמצאת או' שיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים לזיבה ימי לידה שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה אם לא ראתה בהם עולין לספירות זיבתה ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה וכגון שלא ראתה אח"כ עד כלות י"ד לנקבה דאלו ראתה צריכה לישב ז' נקיים מחדש מחמת אותה ראיה דכיון שאין בועלין על דם טוהר צריכה ז' נקיים על מה שרואה בשבוע שנייה הרי זו אסורה עד ליל ט"ו ואם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה מותרת לבעלה מיד מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה מיהו יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ופ' לנקבה ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר (הג"ה) והרמב"ם קרא עליו תגר וכתב שיש איסור לנהוג כן ונמשך לצד מינות והסכימו עליו כל גדולי ההוראה ובשו"ת הרשב"ץ ס' ר"ל בח"ג כתב המגיה ז"ל ראיתי להרב יצחק צרפית ז"ל שכתב אם נהגו זה לגדר ופרישה אע"פ שידעו שהוא מותר או מפני נקיות מפני שאותם הימים דמים מצוים בה ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירין אותם בפניהם אבל אם נהגו בטעות ראוי להודיעם שהם טועים כדברי הרמב"ם ז"ל ועיין באחרונים:

ב המפלת בתוך מ' אינה חוששת לולד אבל חוששת משום נרה אפי' לא ראתה מפני שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונפקא מינה דמיד לאחר שספרה ז' נקיים מותרת ואינה חוששת לולד:

ג המפלת כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים וכל צורת הולד או שפיר או שליא או חתיכה שקרעו ויש בה עצם עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות חוששת לולד ומטמאינן לה טומאת נקבה מספק ואם כלו ז' נקיים בתוך י"ד יום אם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה אלא צריכה ז' נקיים אחר י"ד יום כדלעיל:

ד הרגישה שהפילה ואינה יודעת אפי' לא היתה בחזקת מעוברת הרי זו טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה:

ה היולדת תאומים ושהה ולד אחר חבירו כגון הראשון קודם שקיעת החמה והאחר אחר שקיעת החמה משיצא הראשון טמאה לידה ומונין ימי טומאה משיצא האחרון ואם הראשון ניכר שהוא זכר והשני ניכר שהיא נקבה או שאינו ניכר שני זה אם הוא זכר או נקבה מונה משיצא השני ימי טומאה לנקבה: כתוב בתשובת נ"ש שאלה ט' אשה שמלאה ימיה ללדת ושלחה אחר המילדת ולא המליטה עד חדש ימים דאסורה לבעלה מעת ששלחה אחר המילדת וישבה על המשבר עד שתטהר דחיישינן לפתיחת הקבר דקיימא לן פתיחת הקבר משתשב על המשבר ואין פתיחת הקבר בלא דם ואפילו לא ראתה כלום והעיד כי כך נשים צדקניות מפולין העידו שהוא מנהג ישראל קדושים הם להחזיק אותה לטמאה וצריכה לספור ז' נקיים ואחר הטהר ע"י טבילה ע"ש: שייך לקונטרס הצנע לכת

הרב המאירי על מסכת שבת בסוף הספר שם באגרת הרמב"ן דף ס"א ע"ב שיטה כ' התאוי' צ"ל התאוה כתב בפנים שלא ידבק בו כחרדל וכו' היינו משום שכבת זרע נ"ל:

בענין המדידה בגודל מודדין במקום רוחב באמצע גודל עיין בהלכות ציצית סי' י"א ובה' טריפות סי' נ"ו:

הערה לקונטרס הצנע לכת

י שמחו ה מבינים ו יעלצו ה חוקרים במפלאות תמים דעים בראותם את מעשה ה' כי נורא הוא בהסתכלותם בעוצם בינתם בכל הנמצאים אשר פעל ועשה הממציא בעל היכולת ית' ויתעלה שמו לעד תחת גלגל הירח שתקן וסדר וחק חק לכל אחד מהם וסדר ומזג מיוחד וטבע פרטי ויתנהגו בסדר הזה עד עת קץ ולא ישתנה ולא יפקד שככה גזרה חכמתו יתברך מששת ימי בראשית ומעת הבריאה כי הוא אמר ויהי ומידו היתה זאת להם. ואם תחקור ותדרוש בחכמת הטבע אם בפרטים הנוגעים בדומם איך יתהוו ומתחת לארץ בין רגבים ידובקו מיני מתכות את הזהב ואת הכסף ובתוך מימי הים פנינים יקרים איך יוצרו באגלי טל היורדים מן השמים. אם בצומח כל א' למינהו לא ראי זה כראי זה. וטבעו של זה לא כטבעו של זה וכו' תכיר האמת כי האל יתעלה חפץ בטבע ויקר מאד בעיניו ולא ישנהו אלא להכרח גדול ובפרט מן הפרט יתאמת הדבר ממציאות וטבע ד' יסודות אשר עליהם נשענים כל נמצא ונעשה שכולם מורכבים מארבעתם כידוע והגיע מין האנושי חכמי המחקר בכח המלמד לאדם דעת בדורות הללו להמציא ולחבר ע"י כדור של זכוכית לגלגל ושאר כלים המיוחדים לזה ולעשות בהתחברותם בכללם (מאקינ"א איליטריק"א) שבאמצעותה ובהתפעלותה מושכים ומאספים כל החלקים מיסוד האש הנמצאים בכל דבר ודבר אם בחלל האויר מגוף האדם בעצמו עד כי נראה בחוש הראות אותו האש היסודי וניצוצות נתזים ויורים כחץ וככוכבים מאירים ומזהירים כאשר ראיתי בעיני ואם ביסוד האויר באמצעות הכלי הנקרא מאקינ"א פיניאומאטק"א למשוך ולהוציא מ"מ האויר אשר הוא כנוס שם עד כי באמצעות הכלים הנזכרים להראות לכל מבין גדולות כח הטבע כי קצרה היריעה מהכיל ותכלית מגמתנו היא להניח יסוד מוסד כי לכל נברא יש לו מזג וטבע מיוחד שלא ישתנה כי אם להכרח גדול וע"י נס וכמאמר החכם המובא לעיל כי כן יסד המלך מלכו של עולם משעת הבריאה ית' ויתעלה שמו:

מעתה נבא למבוקשינו הלא לאמונה מיום שעמדתי על דעתי הגם שהיא חלושה את זה נסיתי בחכמה כי מחשבות אדם ותחבולותיו מעשיו ופעולותיו ומדותיו נמשכים ג"כ מטבעו ומזגו שקנה מעת ההריון והיצירה. אלא דכיון שהענין הוא מקצוע גדול בתורה כאשר יסתכל החכם והמבין לבי היה נוקפי והייתי נרתע לאחורי בפרט להעלותו על ספר כיון שלא למדתי הדבר מפי סופרים ומפי ספרים הגם שהדבר היה ברור אצלי בנסיון ובמופת חותך בראותי אנשים נוקמים ונוטרים והם בלולים עם הארס והכרת פניהם ענתה בם כי גוברת עליהם מרה ירוקה גם בראותי אנשים עצלים וכבדים גוברת עליהם ליחה לבנה פחדנים ובעלי דמיון וגוברת עליהם מרה שחורה וקשה פרידתם מאלו המדות כי הלא הם בתוך עצמותם ובשרם ואיה מופת בזה אבל לעת עתה אנה ה' לידי וששתי כעל כל הון כי ע"פ שנים עדים יקום דבר הלא הס חכמים מופלאים כלולים בכל וראוי לסמוך עליהם:

ראשון שבראשון הפילוסוף הגדול מהר"י אברבנאל בפ' כי תצא והוא כי אם נפש אחת תחטא בחומר האדומיי בשפיכות דמים או מפאת המזג הדמיי בניאוף או הלבניי בעצלה תפיל תרדמה או השחוריי באיבה ושנאה ונקמה ויתר המדות המגונות הנמשכות אחרי המזגים. רצה הקב"ה לזכות את ישראל לבלתי ידח ממנו נדח שתתגלגל ותשוב הנפש ההיא אחרי הפרדה מגופה הראשון בחומר אחר אולי יישר בעיני האלהים מעשיו ותזכה ולא תאבד הנפש ההיא. ואם לא היה כן היה התנצלות גדול לבני האדם מהכרח החומר ולא יסור הספק למה לא ברא הקב"ה לנפש הזאת חומר נקי ובריא אולם לבת זוגו אלא חומר עכור אשר כזה למרוד בו וברא לנפש אחרת חומר נאות וישר האם משוא פנים יש בדבר חלילה וחס אלא שלנסות אותם בא האלהים בחומריים מתחלפים וכו' עי"ש עוד כתב לקמן ז"ל כי הנה חלוף המזגים יעשה חלוף המדות ע"כ:

ושני בקודש הר' המופלא כה"ר יעב"ץ בס' עמודי שמים בשער המערה בענין התשובה כ' ז"ל כי זה היה כל כוונת בריאת עולם התחתון הלז לערוך בו מלחמה ולגרות היצה"ר באדם החלוש והצבור הלזה. ואמרתי חלוש בבחינת חומר גופו והרכבתו הראויה מאד ואמרי גבור בכחי נפשו וצורתו השכלית העצומה מאד מאד כל הרוחות שבעולם לא יזיזוה מבחינתה ואינה כופה ומכריח אותה לשום צד בחזקה הכל בידה ורשותה כדת אין אונס כי כן יסד המלך אך בנטיה לאחד מהצדדים ודאי יש חילוק בין מזג אדם אחר לזולתו זה דבר ברור ידוע לחכמי לב שתכונת טבע האדם במדותיו נמשכת אחר מזגו. והמזג ירושת האבות גם עלול מהאקל"ם מאת מזל יצירתו ומולדו. גם יתעצם מהמזונות שניזון בהם כל אלו פועלין באיכות מזגי בני אדם ומולידין בהם תכונות נפשיות שונות לפי שינוי סיבות הנ"ל וכו' ע"ש הרי לך שדבריהן בפה אחד מללו כי מהחומר והמזג נמשכת הנטיה, לאחת מן המדות או הדעות וזה ברור אמת ויציב ובענין המזגים עיין בס' מ' טוביה בחי' עולם קטן ותראה המדות שנמשכים מהם ע"ש וזה הדרך סלולה ואל תחשוב שיעמוד מנגד את אשר אמרו חז"ל הכל בידי שמים וכו' שאם תראה מה שכתב הר"ם ז"ל בפ"ח מפרקיו ובפ"ב מהלכות דיעות יתברר לך הכל באר היטב. אשר ע"כ הטיבו כל אשר דברו חז"ל וכל מה שהחמירו בענין הזווג אם מפאת המאכל ומשתה אם מצד הזמן וכו' הכל כאשר לכל הועילו בתקנתם כדי שיהיה נוצר הולד ההוא מטפה זכה וברה ומנוקה מכל סיג וחלאת החומר העכור הגורם הכנה לרעה לדעות או מדו' מן הנפסדות וכמה בנים שבעוה"ר יוצאים לתרבות רעה בדורות הללו ומי יודע אם הסבה העקרי' היא מעת ההריון אם במחשבה המעלה או במעשה שאינו צנוע. ועל זה נתתי את לבי לחזור ולהדפיס בכאן אגרת הנעימה והקדושה ממנה יתד וממנה פנה שנדפסה בפעם הראשונה ברומי בשנת רננ"ו לאלף הששי כ' הרב הגדול אשר לו יד ושם בנגלה ובנסתר הרמב"ן זצ"ל לאחד החברים בענין חבור האדם אל אשתו כדי לזכות לבנים בעלי הוראה ראוים לקבל עול מלכות שמים. ואחריה יבואו הלכות צניעות ושאר אזהרות על הזווג כדי שיהיה כלול הכל בקונטרס הלזה ולא תפנה אנה ואנה והכל יהיה מוכן לעד עיניך והצנע לכת עם אלהיך: אגרת הקודש

אגרת ששלח הרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל לאחד החברים בענין חבור האדם אל אשתו יברכך ה' וישמרך אחי בהיותך זריז ומהיר לחקור הדברים על הדרכים אשר מהם תדע ידיעת יראת שמים ותוכל ללכת בדרכי האורה אל מול פני המנורה כדי שתנצל מדרך האפלה המכשלת את העורים אשר לא ראו פני המאורות המזהירות הנה בקשת ממני אחי להורות לך הדרך שבה יוכל האדם לעשות צרכיו ויהיו כולם לש"ש בענין חבור האדם אל אשתו כדי לזכות לבנים בעלי הוראה ראוים לקבל את עול מ"ש. ובראותי מחשבתך שהלכת על דרך האמת אני אור' לך שערי צדק בענין שתשיג הכוונה בתורת השם יתעלה הנאמנה וכדי שתשיג בקשתך מהם ואסדר לך דברים פרקים מסודרים ואקדים לך הקדמות בזה הפרק:

דע אחי ישמרך ה"י כי בהיות אומתנו אומת ישראל מיוחדת לש"י הבדילנו בתורתנו הקדושה מכל האומות כאשר הוא נבדל מכל מה שזולתו באמרו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אמר במקום זה עם זו יצרתי ונאמר במקום אחר השי"ת אחד אחד בצורה וזה שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ואמר עם זו יצרתי לי כלומר לי הבדלתיו להיות מיוחד לכבודי ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכבר ידעת שהעבדים הנהגתם כפי מה שהם ראוים בהנהגתם לזדוניהם והנה השם יתעלה שהוא אדונינו ואנו עבדיו הוא קדוש שאין כמוהו וצוה אותנו להגות קדושים כאשר הוא קדוש כמו שאמרו חכמינו ז"ל בפ' והלכת בדרכיו אמרו מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ואח"כ נמצאו ישראל שכל הנהגותיהם מיוסדות על יחוד השם יתעלה לפי שמתדמים אליו בכל מעשיהם והוא אמרו יתברך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'. נמצא שכל זמן שאנחנו עושים הטוב והישר שאנו מקדשים שמו הגדול כאמור ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים לפי שאנו מתדמים בהם לבוראנו יתברך ויתעלה. וכל זמן שלא נתנהג כשורה ונעשה מעשים מקולקלים אנו מחללים בהם ש"ש אחר שאין אנו מתדמים לו והנה מעשינו מכוערים ועל זה אמרו במס' יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו בשוק נאה עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל בזמן שאדם קירא ושונה ומשאו ומתנו אין נאה בשוק מה בני אדם אומרים עליו ראיתם פלוני בן פלוני שלמד תורה כמה מקולקלין דרכיו וכמה מכוערין מעשיו עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ונמצא ש"ש מתחלל. והטעם לכל זה מה שאמרו רז"ל שמאחר שאנו מתדמין לו במעשינו הנה קדושת השם וחלולו תלוי במעשינו ואחר שהודענוך זה דע שבהיות חומר האדם וטבעו סבת היותו טוב או רע מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהוה ממנה נמצא חבור האדם סבת קדושת ה' או חלולו כפי הבנים שהוליד ועל זה צוה אותנו והזהירנו לקדש עצמינו בשעת התשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק והזרתם את בנ"י מטומאתם מפני שזאת היא הסבה להוליד צדיקים מקדשים ש"ש או רשעים מחללים ש"ש. ואחר שנדבר כן תצטרך לדעת מה שאמרו חז"ל שצריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ומה היא הקדושה הזאת כי היא נחלקת לה' דרכים:

והדרך הראשון במהות חבור האדם. הדרך הב' בזמן החבור. הדרך הג' במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי בכוון החבור. הדרך החמישי באיכות החבור.

והנני נכנס לבאר כל אחד מאלו הדרכים בענין שיספיק אל כונתך ואביא כל אחד מהם בפרק מיוחד:

הפרק השני

בדרך הא' במהות החבור. החבור הוא קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובדעת הראויה וכל אדם שיאמר כי בחבור יש גנאי וכעור חלילה וחס שהחבור נק' ידיעה ולא לחנם נק' ידיעה כאמור וידע אלקנ' את חנה אשתו. וזה הסוד כי טפת הזרע כשתהיה נמשכת בקדושה ובטהרה מושכת הדעת והבינה אשר במוח וידוע שאלו לא יהיה הדבר קדושה גדילה לא יהיו קורין לחבור ידיעה שאין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לארסט"ו מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו חלילה אין הדבר כמו שאמר היוני לפי שבזה היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש שאלו היה מאמין שהעולם מחודש בדעת לא היה אומר זה היוני הבליעל. אבל כל בעלי תורה מאמינים שהשם יתברך ברא הכל כפי שגזרה חכמתו ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי ולא כעור שאם נאמר כי החבור דבר של גנאי הוא הנה הכלי המשגל הם כלי הגנות והרי השם יתעלה הוא שבראם כמו שנא' הוא עשך ויכוננך ואמרו חז"ל במס' חולין מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת אמרו על פסוק את אשר כבר עשוהו מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והשיבו על כנו. ואם כלי המשגל הם דבר גנאי היאך ברא הש"י דבר שיש בו מים או חסרון או גנות א"כ נמצא שאין פעולותיו תמימות והרי אדון הנביאים מכריז הצור תמים פעלו ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אבל הענין הוא כמו שהש"י הוא טהור עינים מראות ברע אין לפניו קלקול ולא גנאי ולא כעור ולא ברא איש ואשה לבטלה וברא כל האברים והכינם על מתכונם ולא ברא דבר גנאי והעדות הברורה אמרו במעשה בראשית ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו וכל זה קודם שחטאו לפי שהיו עוסקים במושכלות וכל כוונתם לש"ש ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים וידים וכשאר אברי הגוף אמנם כשנטו אחרי התאוות הגופניות ולא נתכוונו לש"ש אמר עליהם כי ערומים. ובאור זה כי כאשר הידים בעת שכותבות ס"ת הן נכבדות ומשובחות ונשגבות ואם עושות נכלות מהנכליות הם מגונות ומכוערות כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאברים מהלל ושבח בעשותו הטוב וגנאי וכעור בעשותו הרע כך אירע לאדם ולחוה בכלי המשגל. אם כן בדרך זה נמצא שהשם יתברך תמים פעלו וכל דרכיו משפט וטהרה ונקיות ונמצא שכל הכעור הוא מצד פעולות האדם ועל זה אמר שלמה ע"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר כלומר אין בכל אברי הגוף מצד הבורא דבר גנאי ולא קלקול כי הכל בחכמה עליונה דבר טוב ומתוקן אבל האדם בהיותו חוטא מביא הכעור בדברים שלא היה בם כעור מתחלה. והבן זה מאד והנה סוד ידיעת מה שאנו אומרים לך הוא שבהיות האדם כלול בסוד החכמה התבונה והדעת כי האדם הוא החכמה והאשה סוד התבונה והחבור הטהור הוא סוד הדעת וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקב"ה הפנימית ואם כן הנה החבור הוא ענין עלוי גדול כשיהיה כפי הראוי והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה דמיון זכר ונקבה ואלו היה הדבר גנאי לא היה מצוה רבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב אלא שהוא על סוד עמוק מאד ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו כי מכאן ראה סוד עשוי לחבור הראוי בענין שלמה שכתוב כמער איש ולויות איש המעורה בלויות שלו ועל זה אמר דוד המלך ע"ה חרפה שברה לבי ואנושה כשהרגישו עמונים ואמרו ראו אלהיהם של אלו כמה הם חירפו וגידפו בענין הכרובים ואם תבין הכרובים והקול נשמע מביניהם תדע מה שאמרו חז"ל בשעה שהאדם מתחבר עם אשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם והסוד איש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם ונשארו אש. והבן זה כי גליתי לך כל הסוד ואם זה נתכוונו באמרם שלשה שותפים הם באדם איש ואשה ועליהם הקב"ה ואמר בגמרא קדושין בזמן שאדם מכבד לאביו ואמו הקב"ה אומר מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני. ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השם יתברך בדבר שהוא גנאי והנה הש"י אמר לאברהם בענין מולדת יצחק וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ובענין רבקה אומר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו ובענין רחל אמר ויפתח את רחמה ובענין חנה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. ואמר בכלל לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את. מספר ימיך אמלא. ואמרו ז"ל במסכת תענית שלש מפתחות ביד הקב"ה מפתח של חיה שנא' ויפתח את רחמה וכו' ואלו היה גנאי מה לו להקב"ה לעשותם על ידי עצמו ולא על ידי שליח וכבר אמרו בענין ויט אליה אל הדרך בקש יהודה לעבור רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה להודיע שכוונת הש"י וחפצו היה בחבור זה ולפיכך נולדו שניהם תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים ודוגמת שמש וירח פרץ וזרח. והבן כי בצורת סדר עולם נבראו בכללם ובפרטם. ובענין רות נאמר ויתן ה' לה הריון ותלד בן. ואלו היה בדבר גנאי הרי כבר נאמר והבט אל עמל לא אוכל וכתיב טהור עינים מראות ברע וא"כ נמצאו דברי היוני הבלים בטלים ומצד אחד והוא כשיהיה החבור לש"ש אין טהור ונקי למעלה ממנו. וע"ז

נא' בחבור הצדיק בטרם אצרך בבטן ידעתיך הנה ייחס הצדיק אל הבורא יתברך כאלו הוא מצייר טפת הזרע הנמשכת מן הצדיק ואמר בטרם אצרך בבטן אבל ברשע הפריץ שאותה הטפה כולה טמאה אין לש"י חלק בה ואומר עליה זורו רשעים מרחם והבן זה שהם זרים ונכרים ואינם מחלק הש"י והנה כל הדברים שאמרנו הם סוד מערכת סדר עולם ובנינו ודוגמת זכרים ונקבות בסוד משפיע ומקבל השפע. והנה חבור אדם אל אשתו כראוי בדמיון שמים וארץ ואמר כה אמר ה' צבאות נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח האדם בקרבו ואומר ואגודתו על ארץ יסדה הוא והם אגודה אחת לבריאת אדם זה הוא סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר גם אני שותף בבריאת האדם והשותפות הזה האב והאם משכן כל סדר הגוף והש"י זורק בו נשמה כאמרו ויפח באפיו נשמת חיים ואמר וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ואתם בעלי עינים ראו אם יש גנות בדבר שהש"י שותף בו אם כן נמצא חבור האדם לאשתו כשהוא כראוי שהוא סוד בנין העולם וישובו ובו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית והנה סוד זה שאמרנו בזמן שהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה ביניהם בסוד איש ואשה וזה הוא פטר כל רחם. ומה שאמרו נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם בסוד אש והוא סוד זורו רשעים מרחם והבן זה מאד ואחר שעוררתיך על סוד מהות הדרך האחד מן החבור אודיעך הדרך השני והוא הפך הראשון כי בזמן שאין מתכוין האדם לשם שמים אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה אין לש"י חלק בה ונקרא השחית דרכו על הארץ והוליד לבהלה ונוטע אשרה ומפטם עגל לע"ז בהיותו מזריע זרע מקולקל וטפה שלא נזרקה בה נשמה רק סלון ממאיר והוא שאין לשם חלק בה ועליו נאמרו זורו רשעים מרחם כאשר אמרנו והנה צוה הש"י בתורה ואמר עכ"ז והייתם קדושים כי קדוש אני ועוד אבאר זה בפרקים הבאים:

הפרק השלישי

בדרך השני בזמן החבור: הנה השם ית' אמר בתורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע העונה האמורה בתורה נתפרשה בתלמוד מפני שהעונות משתנות כפי כל בני אדם. ועכשיו נניח לדבר בעונות שאר בני אדם ונדבר בעונת תלמידי חכמים שהיא מערב שבת לערב שבת ועל זה אמרו אשר פריו יתן בעתו היא עונת ת"ח וידוע כי זרע האדם הוא חיי הגוף ומאור זוהרו כי הוא הדם הנבחר והנקי אשר בגוף שאלו לא היה כן לא היתה צורת האדם בו והנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש בו חלק מכל אבר ואבר שידוע הוא שלא נולד עין מאזן ולא אוזן מעין אבל כל אבר נמשך מטבע אחר כמוהו שלא יולד מזרע החטים פולים ולא עדשים ולא מזרע אדם חמור או שה או שור. א"כ כל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו הוא נולד דאין לחוש לסומא שיוליד פקח כי כח האבר מצוי באבר הכלול בגוף. וא"כ שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאברי האדם אין אדם ראוי להיות מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול כי אז יהיה כחו תש ונלאה ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי אבריו הולכים ודלים. אבל בהיות החבור בעינה הידועה שהוא מלילי שבת ללילי שבת שהוא סוד חזרת גלגל פנים ואחור בשבע ימי השבוע אז יוכל להשפיע כחו בזולתו והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש ממנו חולשה נראית לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו ולפיכך אמר הכתוב אשר פריו יתן בעתו והיינו מלילי שבת ללילי שבת וסמוך ליה ועלהו לא יבול כלומר לא הביא לו חולשה על זה וסמיך ליה וכל אשר יעשה יצליח כלומר אז יהיה חיבור לשם שמים ויבא לידי הצלחה. וטעם להיות מלילי שבת ללילי שבת לפי שהשבת סוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה'. וכיונו בעונת תלמיד חכם בליל שבת להיות כונתם לנפש המשכלת דהיינו צורה ראויה לעבודת השם יתעלה בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה כאמרו וביום השביעי שבת וינפש. הנה היתה הכונה בזה בעונת ת"ח והבן זה מאד שלא שמו עונתם בעונת ימים הגופניים דהיינו ששת ימי המעשה כי אם ביום שכלו שבת והוא עולם הנפשות והבן וייטב לך. ואחר אשר עוררנוך על זה נחזור למה שהיתה כוונתנו לבארו ונאמר זמן החבור נחלק לשלשה חלקים.

החלק הא' זמן העונה בימים. החלק השני זמן העונה מצד המזון. החלק השלישי זמן הטובה מצד השעות. אמנם החלק הא' כבר הוא מבואר בפ' זה והחלק השני שהוא העונה מצד המזון מה שתצטרך לדעת שהמזון שהאדם נזון בו צריך הוא להיות עובר שלשת מיני מטחן ומדרגה הרביעית הוא נהפך לזרע או לדם לבן מפרנס את הגוף ואם ישמש אדם מטתו סמוך לאכילתו הנה באותו הזמן טבע הגוף רותח והדם עכור ומעורב ואינו זך וצלול והנה אותה הטפה הנמשכת ממנה עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת אינה צלולה ולא נקייה ולא טהורה ולא זכה וא"כ נמצא הולד הנוצר מאותה טפה מיוסד מיסוד עכור ומטונף ועליו נאמר הרה עמל וילד שקר ועל זה נאמר זורו רשעים מרחם מפני שטבע מזג הטפה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף לכן צריך אדם לכוין שעת החבור שיהיה בשעה שנפשו מיושבת עליו וישקוטו טבעי הגוף מרתיחת המזון שאכל ונזדקק הדם וירדו השמרים למקומם הטבעי ויסודות גוף האדם יהיו מסודדים על סדר נכון שזה הוא סמוך לחצי הלילה האחרון ועל זה אמרו חז"ל בגמרא ברכות תניא רבי בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים כתיב הכא תמלא בטנם ישבעו בנים וכתיב התם וימלאו ימיה ללדת וצריך אני לעוררך על הגדה זו ידוע הוא שאין פתי ולא סכל בעולם שיחשוב שמפני נתינת המטה בין צפון לדרום יזכה להיות לו בנים זכרים ולא אשתו מפלת נפלין וכ"ש שאמרו זאת ההגדה עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים וידועים באלו הדברים והם אמת אלא שדברו הדברים האלה ברמז כמנהגם הטוב בכל מקום והנני מבאר לך הענין ידוע הוא כי הקור החזק הוא לפאת צפון והחום הגדול לפאת דרום וחכמי האמת יודעים שהקורבה אל הקצוות אינו מן הטוב והישר אבל מדותיו הטובות והישרות הם מן הבינוניות והנבחרות ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה אל תהי צדיק הרבה. ולפי שצפון ודרום הם שני הקצות לחום ולקור והם בשתי הכליות הסתירו רבותינו ז"ל ורמזום בהם ואמרו שהמשמש מטתו בהיות מזג גופו בינוני ממוצע בין החום והקור אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהם בטנוף אבל יוכלו לבעול במתון ואז האשה מקדמת להזריע תחלה ונמצא זרע האשה כדמיון החומר וכשיבא אח"כ זרע האיש נמצא כדמיון המצייר שמצייר צורה בחומר והוא סוד אשה כי תזריע וילדה זכר וזה הוא שאמרו חז"ל בשכר שמשהין עצמם הצדיקים על בטן האשה הויין ליה בנים זכרים וזה נמצא באמרו הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן א"כ בהיותך מבין זה תבין סוד היות מטתו נתונה בין צפון לדרום ונמצא זה בשעת חצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת המזון והוא זך ונקי ומה שאמרו חז"ל בין צפון לדרום רצו לומר בין החום והקור. ידוע הוא שכל מי שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי סכל וכמו משולח ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל חימה וכעסן ונקלה. אבל הנולד מטפה ממוצעת בין חום וקור יהיה לעולם אדם חכם מיושב בדעתו יקר רוח איש תבונה ויהיה במדותיו ובדעותיו מעורב עם הבריות ועל זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו רבותינו ז"ל בגמ' ברכות לא אוכם ולא חיור ולא חכם ולא טפש לא ארוך ולא קצר כל אלו המדות אינן שוות באדם בהיות מזוג בין חום וקור. ומה שאמרו חז"ל אין אשתו מפלת נפלים יש בדבר עיקר גמור והנני פותח לך שער אורה כבר ידעת מה שאמרו חז"ל במס' יומא בענין הוה עובדא באשה שהריחה ביוה"כ לחשו לה ולא לחישה דע שזה נוטה לפאת דרום קרו עליה זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים היא בהתעור' הרחם לאחת מן הקצוות אם לערבות אם לתאוה מפלת אם לחום אם לקור כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל כאשר בהיות הפלס בענין מעוקל יטו המאזנים לאחד מן הצדדים א"כ נמצא זו דלחישו לה ולא לחישה שנוטה מהקצה האמצעי והוא קרוב להיות נפל אם לא יאכלוה מפני שהריחה מדבר אסור וא"ת הנה גם את הצדיק דע אלו הוא צדיק אע"פ שהריחה חזרה לפלס האמצעי אבל אם הוא רשע שהריחה לא חזרה לפלס האמצעי אמנם נטתה לקצה הבהמיות שבה ולא יכלה להתאפק בקצה האמצעי וא"כ הבן והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש מטתו ויהיה זוכה לבנים ראוים להוראה והנה כללנו בפ' זה כמה דברים והם סימנים לעונה מצד הימים ומצד המזון ומצד השעות:

הפרק הרביעי

בדרך השלישי במזון הראוי. ידוע הוא כפי מזג המזון על כל דבר כן יהיה הגוף הנזון ובדרך המחקר נודע שהחיה שהמור נמשך ממנה מאכלה חרדל והנה השי"ת כל דרכיו משפט צוה לשחוט בהמות למאכל בני אדם ומה לנו לזה הלא טוב לנו להיותינו נזונים במיני פירות ומגדים ומה לו להפקיר בהמות וחיות ולצער צער גדול דע כי אלה הם מוסדות עולם שהשי"ת מטיב לכל בריה והוא מרחם על כל בריותיו ועל זה אמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו הודיע בפסוק זה כי שחיטת בעלי חיים ואכילתם ע"י בני אדם לטובת ב"ח עצמם ולחמל' עליהם ולרחמם הנה זה ענין ידוע הוא שכל מזון בא באצטומכ' ומן האצטומכא יורד אל המעים העליונים למטה מן האצטומכא ומאותם המעים הכבד מוצץ הטוב והנבחר ממנו והשמן והדק והנקי שבאותו מזון והשאר דוחה אותו למעים התחתונים ויצא דרך הרעי ואותו הדבר שכבר מצץ הכבד חוזר ומבשלו ומחזירו לדם והלב משלח לכל האברים וכשמגיע הדם לכל האברים חוזר בכל אבר ממין האבר בבשול שלישי וחוזר בבשר בשר ובשומן שומן ובעצמות עצמות ובעורקים עורקים ובגידים גידים וא"כ נמצאת שהמה שנשתטה למאכל האדם כי לטובתה היא שעלתה ממדרגת גוף הבהמה למדרגת גוף האדם וזהו דרך כל מורכב מד' יסודות מהעולם התחתון שהם מקורות וצמחים והבעלי חיים שאינם מדברים והמדברים כי המקורות והצמחים ניזונים מן היסודות והב"ח ניזונים מן היסודות ומן הצמחים והחי המדבר משתמש בחיים שאינם מדברים וצמחים והמקורות והיסודות וכן הדבר הולך מעלה מעלה עד שהגלגל חוזר פנים ואחור וע"ז אמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו לרמוז כי היסודות עולים למעלה גדולה מהם והם המקורות והמקורות עולים למעלה גדולה מהם והם הצמחים והצמחים עולים למעלה גדולה מהם והם בעלי חיים שאינם מדברים ומתנועעים וצומחים והם מורכבים מארבע יסודות והבעלי חיים שאינם מדברים עולים למעלה גדולה מהם והם החיים המדברים שיש בהם דבור וכח תנועה והרכבה מארבע יסודות. וא"כ נמצאו הדברים כלם נעשו למזון לזולתן לעלות למעלה גדולה על מדרגתם. ואחר ההקדמה הזאת דע שבהיות הדם מזון לגוף ונהפך לגוף והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו אם המזון הוא עב ועכור יהיה הדם עב ועכור ואם המזון זך ונקי וטהור יהיה הדם זך ונקי וטהור כמוהו ולפיכך הבדילנו השי"ת בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסרה עלינו קצת שמטמטמים את לב האדם כחלב ודם וקצת שמעיזין הפנים כחיות וכעופות וכבהמות הדורסות וקצת ששוברים החכמה והתבונה כארנבת והשפן והחזיר ורמשים וקצתם שמולידים כמה מינים חלאים רעים וקשים כשרץ הארץ והמים בכלל. סוף דבר על כלן אמר הכתוב אל תשקצו את נפשותיכם א"כ הרי הודי' שכל אלו הדברים נתעבין ונמאסין ומולידים דם עב מוכן למיני פורעניות. א"כ כשאמרו צריך אדם לקדש עצמו בשעת התשמיש הנה שגם המזון תלוי בקדושה זו כי ראוי לאדם לאכול מאכלים ומזונות הגונים והממוצעים בין החום והקור והם הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור ואחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך לטפת הזרע והוא עתיד להיות יסוד ובנין להולד הנולד מאותו חבור שאם יהיה המזון רע ועב ועכור תהיה הטפה ג"כ עבה ומטונפת ועכורה וא"כ נמצא שהמזון הנלקח טרם החבור הוא סבה להיות הולד חכם או פתי או צדיק או רשע. והנני מיחד לך מפתח גדול דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים סמך הקב"ה בתורה פרשת אשה כי תזריע אל המאכלות האסורות ואמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וסמך לה אשה כי תזריע וילדה זכר וסמוך לו מצד אחר פרשת נגעים ואלו השלש פרשיות סודות נפלאים ונתן פרשת אשה כי תזריע באמצע להודיע שאם יבדיל אדם עצמו מהמאכלים הרעים הויין לו זכרים הגונים קדושים וטהורים ואם לאו הרי נגעים גדולים וקשים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלים האסורות ולכך נסמכו לפרשת אשה כי תזריע להודיע שצריך אדם לקדש עצמו גם במאכלים הגונים סמוך לתשמיש כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ויכוין בין צפון לדרום כמו שבארתי והנה כבר הודעתיך כפי המזון יהיה הדם הנוצר ממנו וכפי הדם יהיה הזרע וכפי הזרע יהיה הולד ועוד אומר לך שאעפ"כ מהמזון הטוב אין צריך לקחת ממנו כדי מלוי הגוף אלא דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך דם נקי כי בהיותו רב הכמות אינו נטחן באצטומכא יפה ויהיה חוזר רע מטונף יותר מן המעט אם יהיה מהדברים העכורים הרעים ולפיכך ראוי להשמר בשיעור המזון כמו שיזהר הגוף באיכות המזון ושמור עיקר זה שהוא מדברי המזון: הפרק החמישי

בדרך הרביעי בכונת החבור צריך אתה לדעת סוד גדול שאמרו חז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם והם נסתרים בכמה ענינים פנימיים דע שהשי"ת הוא אל דעות והתקין פעולותיו בחכמה תמימה ונתן בכל טבע וטבע מטבעי העולם כת מיוחד פועל הדבר הנתן לו למשמרת בלי ספק ולא נודע זה רק בדרך נסיון והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד ליוצא בו בדבר שהוא מדמה והדבר זה נדעהו גם מצד השכל והנה כשאדם מתחבר לאשתו אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בדבר חכמה ובינה ומדות טובות והגונות יהיה לו בדמיונו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כפי שיהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק וזהו סוד ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ואומר ויחמן הצאן אל המקלות ורז"ל עוררו בזה במס' ברכות רבי יוחנן הוה קא אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר אי סלקן ואתיין בנות ישראל מינה ליסתכלן בי כי היכי דלהוו להו בנין דשפירין כוותי. התבונן על המראה הגדולה הזאת שהחסיד הזה הידוע כי בהיות האשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה ואח"כ מתחברת עם בעלה זאת המחשבה אשר בדמיונה תצייר צורת הולד ומדותיו כאשר ביארנו ואחר שהדבר כן הנה ההרהור גורם לולד להיות צדיק או רשע כאשר יהיה הדמיון טרם כל זה א"כ צריך כל אדם לנקות מחשבתו והרהוריו ולזכותם בשעת התשמיש ולא יהיה חושב בדבר עבירה כי אם בדברי קדושים ויחשוב בצדיקים קדושים אנשי מדע וחכמה וכן יש ליישב דעת האשה לשמחה בדברים המשמחים כדי שתהיה גם היא מסכמת עמו לצייר ציורים יפים ומחשבות טהורות ויהיו שניהם אחדים במצוה הזאת. ואל תתמה ע"ז כי אפי' חכמי המחק' יודו בזה כי הוא אמת וכבר הביאו מעשה ממטרוניתא שילדה בן שחור והיתה היא והמלך לבנים ויפים וחשב המלך להרגה עד שבא חכם אחד ואמר שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור ובדקו הדבר ומצאו שהיו צורות שחורות בכותל במשכיות אותו החדר ששמשה בו וגם היא אמרה שהיתה מסתכלת באותן הצורות בשעת תשמיש ומהרהרת בהן וזה כענין המקלות ממש ואל תתמה שדבר גדול מזה נודע מצד הטבע שאדם שנשכו כלב שוטה והחלה חולי ידוע לאותו הנשיכה הנה מתוך אותו הדמיון שהוא מדמה ברעיונו לא יוכלו להקריב לפניו מים שמיד נדמה לו שיראה בהם כלבים קטנים רעים שוטים וגם בשתן שלו יראו כלבים קטנים עד מאד ואם יסננו אותו השתן במסננת לא ימצאו בו שום דבר אבל אם יתנו המים בכלי זכוכית ושהה שם שעה אחת יראו שם גורי הכלבים מפני רוב ההרהורין והתמהון אשר בלבו מציירין והבן זה מאד וראה עד היכן הגיע כח ההרהור בשעת התשמיש. סוף דבר מחשבה טובה בשעת התשמיש או בהפך ההרהור באותה שעה תבא לפועל כמאמרם ז"ל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וצריך אני לעוררך על יסוד גדול בא בתורה ובדברי חז"ל על פסוק מושב יחידים ביתה אמר כל הנושא אשה לשם יופי חדש נכנס וחדש יוצא וחרב אוכלתו שנא' בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם והטעם כי החבור אינו לש"ש וג"כ ההרהור אינו זך וטהור אבל הוא מהרהר בתאות הגוף ואין לשי"ת חלק בו נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם נמצא אש אש ואין יה שרוי ביניהם לכך נסמכה פרשת סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר להודיע שלא יצא ממנו בן צדיק ודע כי לא לחנם אירע לדוד המלך ע"ה ענין אמנון ואבשלום כי שניהם היו בני יפת תואר והיוצא מאותו השורש הולידו כיוצא באותם ענפים ועתה אמסור לך עיקר גדול וסוד חשוב בענין היאך המחשבה פועלת הצורה בענין שהוא נתקלקל הנה חז"ל אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה ואמרו מחשבה רעה הקב"ה אינה מצרפה למעשה חוץ מע"ז שנאמר למען תפוס ישראל בלבם והנני מאיר עיניך דברים סתומים באו בתלמוד אמרו חז"ל היה בן עזאי יושב ושונה והאש היתה מלהטת סביביו ור' אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ע"ה. ותצטרך לדעת שכל אלו הדברים כוונה אחת להם והנני מבאר לך ענין זה דע כי מעין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך יש כח להעלות אותן המים למקום גבוה אחר כנגד גובה שיצא ממנו וכן ידוע לבעלי קבלה שמחשבת האדם היתה ממקום הנפש השכלית הנמשכת מהעליונים. ויש כח במחשבה להתפשט ולהעלות ולהגיע אל המקור ואז תהיה נדבקת בסוד העליון שנמשכה משם ובענין שהיא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת מלמעלה למטה יעשה הכל בדמיון קו אחר ואותו האור העליון נמשך למטה וכח המחשבה שמושכת אותו למטה מושכת שכינה ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם וכך היו חסידים הראשונים מדבקים הדברים ומתוספים ומתברכים כפי כח המחשבה וזהו סוד כד הקמח וצפחת המים של אליהו ואסוך שמן של אלישע ואחר שהדברים כך הוצרכו חז"ל לומר כי בהתחבר האדם עם אשתו ומחשבתו נדבקה בעליונים הרי אותה המחשבה מושכת האור העליון למטה והוא שורה על אותה הטפה שהוא מתכוין עליו ומהרהר בה כענין אסוך השמן ונמצא אותה הטפה נקשרת לעולם באור הבהיר זהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך מפני שכבר נקשר באור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור לפי שהמחשבה בה נקשרת בעליונים והיא מושכת האור הבהיר למטה והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכן בשעה שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ומשגל ובשאר עסקי הגוף והקשו חז"ל ואמרו א"כ תורה מה תהא עליה והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כונתם היתה לש"ש ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפי' רגע א' ומתוך כך זכה יעאע"ה להוליד י"ב שבטים כי כלם היו צדיקים תמימים אין בהם נפתל ועקש וכלם היו ראוים להיות בדמיון סדר עולם נושאי כלי ה' לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מן הדבוק העליון אפי' בשעת החבור והתשמיש והבן זה מאד. ולכן אמר שלמה ע"ה במשליו הנמרצים בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך ואמרו חז"ל בכל דרכיך דעהו אפי' לכל צרכי הגוף קטן וגדול ומה שאמר דעהו כבר ידעת לשון ידיעה מה הוא שהוא חבור הנפש השכלי' ודבוקה באור העליון כן הוא חבור האדם באשה כמו דבוק הנפש בעולם השפל והשכל שנקרא ידיעה וכבר ידעת שלא נקרא האדם יודע דבר פלוני עד שנדבק המשכיל במושכל והבן זה מאד. א"כ התבונן סוד אמרו בכל דרכיך דעהו וסמיך ליה והוא יישר ארחותיך כי האור העליון יהיה נדבק במעשיו ויהיו כולם בסדר א' נכון וקיים וזהו מאמר חז"ל וכל מעשיך יהיו לש"ש ואחר שהודענוך זה התבונן וראה בהיות הרהורי עבירה קשין מעבירה כי בהיות האדם חושב בדרכי רשע וטנפה נפשו ומחשבתו בטנופה בעליונים והרי נפשו מחויבת לשמים שהרי הוא טמא אותה בכל אם עשה עבירה למטה לא נגע אל השמים משפטה ואז יקל מעלה וענשה יותר מן ההרהור הרע שהוא נדבק בעליונים והוא קרוב לקצץ בנטיעות ומכאן תבין סוד המהרהר בעבירה בעת התשמיש שאותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה ומוסד' ממנה יסוד רשע ועול וטנוף ונקראים זרים וע"ז נאמר זורו רשעים מרחם והבן אם בעל נפש אתה. והנה מן המפתח הזה שמסרנו בידך תוכל להבין מעשה אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה ואחר שאנו מתעסקים בענין המחשבה נודיע לך ענין אחר אע"פ שאינו מפינת הס' הזה עם כל זה מועיל לזה הענין דע כי בהיות החסידים הדבקים מחשבתם בעליונים כל דבר שהיו מחשבים בו ומתכונים עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע וזהו שאמרו ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות ואמרו במס' תענית ההוא דאמר לה תוב לעפריך וכן מה שאמרו חז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני ומן הענין ההוא סוד התפלה והקרבנות והוא סוד הדיבוק בעליונים ומן הענין הזה היה בלעם הרשע שהיה אומר עליו את אשר תברך מבורך ואשר האור יואר ולפיכך היה רוצה לעיין את ישראל עיון שלם כדי שיוכל לדבק מחשבתו בעליונים וימשיך עליהם מחשבה רעה ולפיכך אמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו לפיכך הוצרך לדקדק לכה נא אקחך אל מקום אחר שהרשע היה צריך לעיין במי שכונתו עליו לטוב או לרע והיה מדביק מחשבתו למעלה הנה רצה למשוך כח עליון אל מי שהוא מתכוין ומעיין בו. והנה ענין אשר מחזה שדי יחזה כי גלוי מעשים היה צריך ולפיכך נתכוון הרשע לענין מזבחות שבעה ופר ואיל בכל מזבח כדי להכניס אליו כל הכחות ולהתקרבם אל מחשבתו כדי לקיים בהם חפצו הרע בכל אשר יאוה ולזה אמר ויקחהו שדה צופים ושהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה אבל השי"ת שהוא יודע ומבין כל המחשבות ראה שאור מחשבתו הרעה וקלקולה לא הניח הדבר לרצונו של בלעם הרשע אלא לרצונו של יתברך והבן זה בטוב ותראה עד היכן יגיע כח מהרהור והמחשבה אם לטוב אם לרע ואע"פ שאין זה מכונת הספר תועיל לך בו תועלת שלמה בהיותך יודע שאור ההרהור עד היכן נוגע ותדע סוד המחשבה מה היא פועלת בשעת החבור. ואחר שעוררנוך על סודות אלו הנסתרים והנעלמים די לנו בזה ונתחיל להאריך סוד הפרק הסמוך לו כפי הראוי לו בע"ה:

הפרק הששי

בדרך החמישי באיכות החבור. כבר הודענוך בפרקים אלו הדברים שאתה צריך לידע בענין החבור וגם יש לנו לכלול עם מה שאנו אומרים בפרק זה ואתה שימם כחותם על לבך והנני מתחיל ואומר ידוע הוא כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר אינו מדבר אלא בלשון רכה ושפה רפה ונחת רות ואינו מדבר גדולות וכן כשהוא מהלך בקומה כפופה וראשו נמוך ועיניו למטה וכן בשאר מנהגיו והרשע כל דרכיו בהיפך ואתה יש לך לעיין אם יש לך עינים לראות כי מאחר שבדברים שאין בהם גנות אברים אצל בני אדם מהראוי להתנהג כן בדברים שהם גנות אצל כל אדם באברים אלו וכ"ש גנות מעשה שראוי להתנהג יותר בכובד ראש וע"כ כ"ז שאתה מתחבר עם האשה אל תהי נוהג קלות ראש ודברי שוא אל תקל ראשך כנגד האשה ואל תרבה שיחה בטילה עמה וכבר ידעת מה שאמרו חז"ל במס' פסחים מגיד לאדם מה שחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו בשעת תשמיש עתיד ליתן עליה את הדין ולפיכך יש לו להכניסה תחלה בדברים שמיישבין את הלב ומיישבין את דעתה ומשמחים אותה כדי לקשור דעתך בדעתה וכונתך בכונתה ולומר דברים קצתם מכריחין אותה בחשק וחבור ואהבה ורצון ועגבים וקצתם מושכים אותה ליראת שמים ולחסידות ודרך צניעות ומספר עמה בדרך נשים חסידות וטובות הכשרות היאך יצאו מהן בנים הגונים וכשרים וטהורים ראויים לכתר עליון בעלי תורה ויראה והוראה ומעשה קמחית שזכתה לשבעה בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה יראו חז"ל ושאלו לה במה זכתה לזה אמרה להם מעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי וכל זה הפליגה לישאר בצניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויכניס אותה בדבריה אלו מהם אהבים ומהם עגבים ומהם יראת שמים וצניעות וטוהר מחשבה ויספר עמה באמצע הלילה סמוך לשליש אחרון כמו שאמרו חז"ל במס' ברכות משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ולא יבעלנה בעל כרחה ולא יאנס אותה מפני שבאותו החבור אין השכינה שורה בו מפני שכונתך הפך כונתה ואין דעתה מסכמת לדעתך ואל תריב עמה ואל תכה אותה על עסקי תשמיש והנה אמרו חז"ל במסכת יומא מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף ע"ה מכה ובועל ואין לו בושת פנים אבל הוא מושך לבה בדברי חן ופתוי ושאר דברים הגונים ומחשבה הגונה כמו שבארתי ואל תהי בועל אותה והיא ישנה מפני שאין כונת שניהם אחת ואין מחשבתה מסכים עם מחשבתך אבל הוי מתעורר אותה בדברים כמו שאמרנו סוף דבר אחר שתהא אתה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש עשה שההא דעת אשתך מסכמת עם דעתך וכשאתה מתחבר עמה אל תמהר לעורר התאוה עד שתישב דעת האשה ותכנס עמה דרך אהבה ותתחיל הא להזריע תחלה כדי שיהא זרע שלה כחומר וזרע שלך כצורה כענין שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וכבר ידעת בענין מה שאמרו על אותו חסיד שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה כמי שכפאו שד כלומר שלא היה מכוין בהנאת תשמיש לבד אמנם היה התשמיש בעיניו כמו שמתעסק בדבר שאינו ממלאכתו אלא שהוא חוב מוטל עליו לגמרי משום מצות עונה האמורה בתירה והתבונן ותראה היאך היה החסיד מתכווין כונה עליונה והיה מעשהו לש"ש ולמצוה גמורה:

ואם כי מכל הדברים שהודענוך בפרקים הקודמים ובזה הפרק יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו והוי כולל הדברים כלם ואתה מדעתך תבין דרך כונת ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר על כל צניעות שאתה תהיה צנוע בשאר הנהגתך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ שכפי הצניעות והנהגה שאתה מתנהג בשעת החבור כן תחול הצורה על טפת הזרע וזהו סוד תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק כלומר אחר שאמר לו השי"ת אבל שרה אשתך יולדת לך בן נתכוין אברהם בשעת החבור דעת יתירה על כל מדותיו הטובות בהיותו מדבק מחשבתו בעליונים. ועוד שהיה מכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמוהו וזהו אמרו יצחק בן אברהם ואמרו ז"ל צדיק בן צדיק שהגיע צדקתו עד שהעיד השי"ת שאין בו מום לא מבפנים ולא מבחוץ שנאמר והעלהו שם לעולה וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח והבן זה היטב. וכבר ידעת כי העולה היתה קדש קדשים והיא באה על הרהורי הלב ועל חטאות המורגשות לפיכך צריכה הפשט וניתוח וכליל וכן נקרא יצחק עולה תמימה וכל זה גרם אאע"ה בשעת החבור שנתכוין לש"ש ממש. וכן הדבר נוהג בכל החסידים אנשי לבב כי בהתכוונם למצוה והקריבם מחשבתם בעליונים בשעת החבור שיולידו בנים ראוים לקדושה ולטהרה ולזהירות. ולפיכך הוצרכה פרשת מגלת רות באחרונה לומר ואלה תולדות פרץ להודיע כי כאשר היה פרץ צדיק גמור נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמוהו וזהו וחצרון הוליד את רם. וכן עוד וישי הוליד את דוד כלם צדיקים בני צדיקים להודיע כי לא לחנם בחר השם יתעלה בדוד עבדו למלך על ישראל כי שלשלת עשרה דורות הם צדיקים גמורים זה למעלה מזה כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד שעור קומה בסוד יו"ד שהכל כלול בה לפיכך נקרא דוד הפוך וקרי י' עשר מעלות כלולות כי מפרץ עד דוד עשר מעלות צדיק בן צדיק. ואם תתבונן מה שכללנו בפרקים אלו וכשתהיה נהוג במה שעוררנוך והודענוך הנה אני ערב לך להוליד בן צדיק מקדש ש"ש הש"י יאיר עינינו ועיניך במאור תורתו ויורנו להדבק בו להוליד בן מוכן לעבודתו ויראתו וכן יהי רצון ונאמר אמן:

הלכות צניעות

א אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה דילפינן מיעקב דכתיב עזים מאתים וכו' דמה שנתן למאתים עזים כ' תישים וכן לכאו"א אינו אלא לפי הצורך שהיה בקי ויודע כמה נקבות צריכות לזכר א' בכל מין ומין ולא היה זה על צד המקרה ומפני זה למדו רבותינו ז"ל מכאן לעונה האמורה שאינה שוה לכל אלא כל א' לפי אומנתו דוחי בהם כתיב לפי חיותו ולא שימית עצמו בהן לפיכך שיערו חז"ל הנהגת העונה לכל אדם לפי יכולתו וכחו. הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס. ול' הרמב"ם בני אדם הבריאים והמעונגים עונתן בכל יום. ומשמע בגמרא אפי' הם בני תורה מג"א והב"ש באה"ע כ' דמיירי בשאינו ת"ח אבל ת"ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא מ"מ התורה מתיש כחו. ע"ש. הפועלים שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם א' בשבוע ואם אינן לנין כל לילה בבתיהם עונתן לח' ימים עי' במג"א ס"ק ב' ובבלי"ר וב"ח א"ח. ואם עושים מלאכה בעיר פעמים בשבוע. החמרים אחת בשבוע. הגמלים אחת לל' יום. הספנים אחת לו' חדשים. ועונת ת"ח מליל שבת לליל שבת. וה"ה בר"ח וי"ט ואל יאמר אדם אעשה עצמי ע"ה להוסיף לשמש אבל למעט כתב הר"ן דדוקא סתם ת"ח עונתו בכך ומ"מ יש רשות לת"ח למעט עונתו כשאין לבו פנוי מחמת רוב למודו. וגם הרמב"ם כ' דוקא ת"ח הבריאים. ואם הוא מלמד תינוקות מקרא משנה ואינו ת"ח דינו כפועל מ' הרה"א בס' מב"ד. וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך אם אינו לדבר מצוה וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטה עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפוקדה אפי' שלא בשעת עונתה. ושאלו להר"י אם יפטור מהעונה בימי עיבור ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור. מ"מ טוב לקיימה. והעידו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל. והאשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה הרי זה מותר כשקיים מצות פ"ו אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים והראנ"ח פ"ב סי' מ"ג נסתפק אי מהני דבור בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא. ע"ש.

ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל. וכן אם מכוין לתיקון הולד שבו' חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא גם בזה יש קבול שכר. אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו לכבוש אותו כי אבר קטן וכו' אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותי זו היא עצת יצה"ר ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור וטל זה אמרו המקשה עצמו וכו':

ב לא יקל ראש עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפי' בינו לבינה הרי הכתוב אומר מגיד לאדם מה שחו אמרו חכמים ז"ל אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין ולא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם ספר עמה ושמש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שחו אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו ובלבד שלא יבא ח"ו לידי הוצאת זרע לבטלה או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה. (עיין בשל"ה ד' ק' ע"א וע"ב) ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה וגם לא יהא רגיל בכך דאם רגיל אפי' אינו מוציא אסור לשמש של"כ כדי שלא יבא לידי הוצאת ז"ל ואע"פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד שדבר זה פגים הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח. ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו ולא יבעול אלא מרצונה ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש ולא ישמש בפני שום מין אדם אפי' קטן אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר ולא מהני הפסק מחיצה דדוקא כשהוא נעור אסור אבל אם הוא ישן מותר. וכ"כ בט"ז אם הוא בענין שאינו מרגיש בתשמיש מועיל הפסקת מחיצה. ב"ש:

ג לא ישמש עם אשתו ליתן דעתו על אחרת אפי' שתיהם נשיו:

ד וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע מדות. בני אנוסה דהיינו שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול. בני שנואה בשעת תשמיש. בני נידוי אם הוא או היא מנודין. וכגון שהחמירו עליהם בשעת נדוי לאוסרם בת"ה. (עיין בבר"י וה"ה אבל.

רא"ש בנדרים). בני תמורה ואפילו שתיהן נשיו כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת (עי' במג"א ובדעת זקנים פ' ויצא בפ' והנה היא לאה). בני מורדת דאמרה לא בעינא לך ואע"פ שרצויה בשעת תשמיש. בני שכרות הוא או היא. בני גרושת הלב שבדעתו לגרשה אע"פ שהוא אוהבה כגון אותן שכופין להוציא והיא אינה יודעת מזה דאל"כ ליכא איסור. ע' באה"ע ר"ס קי"ט ובב"ש סי' כ"ה. בני ערבוביא כגון שנתן דעתו על אחרת. בני חצופה שתובעתו בפה אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים:

ה אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו וכו' ועוד דקא מגרי יצה"ר בנפשיה וכ"ש הנושק שם שעובר על בל תשקצו:

ו בית שיש בו ס"ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה מחיצה ואם יש לו חדר אחר אסור עד שיוציאנו. ואם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אע"פ דלענין טומאה חשיבי כמחיצה הכא אסור עד שיהו הספרים מכוסין מן העין שאין נראין (כי ערוה בראיה תליא) מג"א ושו"ת ש"א סי' קי"ט. והב"ש באה"ע כ' מיהו בכסוי כל דהוא סגי וא"צ מחיצה ע"ש.

ומהרה"א זלה"ה בס"ת שהוא בתוך האלמארי"ו ודלתותיו סגורות נסתפק. ע' בס' בני חיי סי' ר"מ ודוק. ואם יש בו תפילין שאין בהם קדושה כמו בס"ת או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם אבל אם היא מיוחד להם אפי' מאה כחד חשיבי. אם פירש טלית על גבי ארגז חשיב ככלי בתוך כלי. ואם הוא בשבת פשוט שיוכל לכסות הספרים בבגדים ב' כסוין דאין זה מקרי מחיצה ט"ז ס' שט"ו. וכ' הרב בר"י והכיס הגדול הנקרא קוראג"א המוכנת לשום בתוכה הסידור והטלית וכיס של תפילין אינה כלי מיוחד לתפילין ממש אלא לשאר דברים הנז' ולכיס של תפילין ואולי שבזה סמכו רוב ישראל שאינם מכסים הכיס הנז'. והוא בבית תשמישם. ההגהות מהר"י צמח בכ"י הפך הרב מג"א דאסור ומהרימ"ץ נסתפק:

עוד כתב הר' הנז' אם פירס טלית על כיס של תפילין שמונת אע"פ שאין כרוך מלמטה שרי המג"א בשם הרשב"א וכ' רקינא"ט וכ"כ הכלבו ובס' ארחות חיים וכו'. ובשו"ת חות יאיר כ' דוילון סביב הספרים או סביב המטה לא מקרי מחיצה הואיל ונעים ונדים ופשוט דגם המזוזה צריך כלי בתוך כלי מג"א. בית שיש בו ספרים וקבועה בו נאמיסי"א (דהיינו מה שאנו קורין צינצאלאיי"י) וישנים בתוכה איש וביתו שרי לשמש מטתו שם. הרב בר"י מהר' דבר משה:

ז לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול ב"א ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה:

ח וישמש באימה וביראה כמ"ש על ר"א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כפי שכפאו שד פי' באימה וביראה כאלו כפאו שד. ומגלה טפח וכו' התכלית הוא למעט תאותו ולקצר במעשה כמי שכפאו שד ועושה הדבר באונס. ומה שאמרו בשכר שמשהין עצמן על הבטן ה"ל בנים זכרים כ' הראב"ד כל המעשים שהם לש"ש טובים הם מי שיודע בעצמו שיאריך ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה האשה ממנו ותזריע תחילה הקב"ה משלם לו בנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר כדי לינצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה נותן לו זכרים:

ט אם היה לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצותה:

י אסור לשמש מטתו לאור הנר אפי' ע"י האפלת טלית אא"כ בהפסק מחיצה גבוה עשרה ואז אפי' מאיר שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה מותר אם מאפיל בטלית דמאחר שחדר מלא אור לא גרע מביום. ולענין לעשות המחיצה בשבת כ' מרן בש"ע באה"ע דאם אין לו בית אחר והיה הנר דולק לא ישמש כלל. וכן רמ"ע בא"ח סי' שט"ו והלק"ט ח"ב סי' ר"ו והט"ז סי' תקי"ד ס"ק ב' מתירין. והמג"א שם בסי' שט"ו כ' דאם עושה מחיצה גבוה י' והאור נראה למעלה מהמחיצה אסור לעשותו בשבת אבל אם תולהו שלא יראה הנר שרי דהו"ל ככיסוי בעלמא עי"ש. ומותר לכפות כלי על הנר. ובס' הכוונות כ' שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפי' אם היא מעוברת. ואם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה מותר לשמש ע' בא"ח ס' תר"י ואפשר דצריך האפלת טלית ב"ש. והכנה"ג הביא מסדה"י ז"ל דאם הנר בבית א' וחלון או פתח מאותו הבית לבית זה והאור נכנסת חם האור נכנס להדיא בדרך ישר וודאי אסור אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטב אלא שמכח הארת האור הנכנס מאיר על עבר הבית מצד אחר והאורה מועטת נ"ל דמותר. והמג"א בשם סה"י כתב דהישן בכילה אם היריעות עבות ומחשיכות לגמרי שרי ואם אין כילה אע"פ שפי הנר מהופך לצד אחר ואינו מאיר כל כך או שהוא בתוך עששית אסור.

וה"ה כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת. ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כל כך סדה"י. ובשל"ה נמי כ' דאם מאיר אור הלבנה נגד החלון מותר והב"ש הצריך האפלת טלית והכנה"ג חולק על מה שכתב הסה"י ואסור ואפשר דבהאפלת טלית מתיר וכמו שכ' הב"ש דלא גרע מאם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה וכו' ודוק. וכ' עוד בסה"י אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור ואור הכוכבים לא מקרי אור לדבר זה ואפשר דאם מאירין היטב יש למנוע ע"כ וכן אסור לשמש ביום אא"כ הוא בית אפל:

יא אסור לשמש מטתו בשני רעבון וכל שהוקר עד שהשער נכפל בדמים אסור אף אם יש בו תבואה בתוך ביתו (ת' בית יהודה) והרב בר"י כ' כשהמזונות מצויים רק שהם ביוקר גדול אין זה רעבון וא"צ למנוע מתשמיש וה"ה בשאר צרות שהם כרעבון אלא לחשוכי בנים. ובליל טבילה מותר (והמג"א כ' דלהתיר בליל טבילה אין לו שורש וענף וכו' עי"ש וע' בשיורי) והט"ז כ' דלאו בקיום פ"ו תליא מילתא דהא אמרו לישנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דא"כ הל"ל ומי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשך לגמרי שהולך ערירי וכו' וכ' עוד דודאי אפי' בארץ הרעב עצמו מותר לישא אשה דהא אפי' כבר נשוי מותר לשמש לחשוכי בנים ק"ו לישא אשה מי שאין לו אשה וכו' וסיים ז"ל וצ"ל דהיתר דחשוכי בנים אין בו משום חסידות לבטלו כיון שיש בקיומו מצוה גדולה ע"כ. אבל ר' חביב בשיורי כ' ז"ל ואפי' לאידך לישנא וכו' כ' התוס' בפ"ק דתעניות דלכ"ע לא אסור בשני רעבון לשמש אלא למי שנוהג עצמו בחסידות ויוסף לא שמש אבל שאר בני אדם שמשו ואהא סמכינן האידנא לשמש בשני רעבון דלא עדיפנא מלוי ששמש בשני רעבון כמש"כ התוס' שם וכיון דבשני רעבון לא נאסר כ"ש בשאר צרות ואפי' תימא דאנן האידנא נהגינן איסור לשמש מן הדין או מחמת חסידות מסתיין שננהוג כן בשני רעבון שמצינו איסורו מפורש בתלמוד דידן אבל בשאר צרות שלא מצינו אע"פ שנמצא כן בירושלמי אנן אתלמודא דידן סמכינן ע"כ וע' בב"י א"ח סי' תקע"ד:

יב מי שקיים פ"ו מאשתו ראשונה אך מהשניה לא זכה להבנות ורוצה אשה חוטרא לידא וכו' אינו בכלל חשוכי בנים ואסור. בר"י:

יג אכסנאי אסור לשמש ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר. ובלבד שלא יישן בטלית של בעה"ב שמא יראה קרי עליו:

יד אסור לשמש בשוקים וברחובות בגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות:

שאר הזהירות על הזווג מהר"ב ה"י בקונט' ליל שבת קודש יסודתם בהררי קדש:

אחר סעודתו (בליל ש"ק) כאשר ירצה לעלות למטתו יתקדש עצמו ויעלה על מטתו בקדושה ובטהרה ובענין מצב המטה כ' מרן דצריך שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ומשמעות הזוהר הוא בהפך וכן הוא בתשובת הרמ"ע וע"ב אשל אברהם שבבה"מ ס' ג' ויקרא ק"ש וצריך להזהר בה יותר כי כיון שמוסיפין מחול על הקדש ומתפללין ערבית מבע"י לא יצאו ידי ק"ש שזמנה אחר צאת הכוכבים ובק"ש שבזמן שכיבה יצאו י"ח והירא את דבר ה' יהא זריז ונזכר שלא יגרנו שינה ויבטל מ"ע מן התורה ויאמר כל סדר ק"ש כמו בחול ושוב ישכב וערבה שנתו וישים על לבו כי תכף שישן תעלה נשמתו לנהרי עדן ותתענג שם לחזות בנועם ה'. באמצעות נפש יתירה שבו והנפש יתירה תעלה את הנשמה עצמה לחזות בנועם ה' וכשיעור משנתו בחצי הלילה שתחזור נשמתו אליו יטול ידיו להעיר רוח הטומאה השורה על ב' ידיו ויכוין לבו כי אז הוא ראוי לשרות עליו הקדושה שהוא נפש יתירה:

ויאמר מיד אלה מקראי קדש שהם סוד אתערותא דחכימא לעורר עליו: רוח אדני יהוה עלי יען משה ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבש לנשברי לב לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח כח, בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו ובהנשאם מעל הארץ ינשאו האופנים אעמתם כי רוח החיה באופנים. על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה הרוח ללכת והאופנים ינשאו לעמתם כי רוח החיה באופנים:

וטוב לומר ג"כ קודם הזווג מזמור ה' רועי לא אחסר:

ובקריאה נאמנה זו יעלה למעלה עליונה ואז יתקדש בזווג השבת והנולד מן הזווג הקודש הזה נותנים לו נשמה קדושה לא יפגע בה שום שטן ושום פגע רע כי צילם טמונים בנוקבא דתהומא רבא ואז יתעורר לקיים מצוה בקדושה ובטהרה. וזה לשון הזוהר פ' תרומה דף קל"ו ע"א בפלגות ליליא דמעלי שבתא דחכימין מתערין לשמושא דלהון ההוא רוחא עילאה דמתעטרן ביה כד יומא אתקדש בשעת' דאינון ניימין בערסייהו ונשמתין אחרנין דילהון בעאן לסלק' למיחמי ביקרא דמלכא כדין ההוא רוחא עלאה דנחי' במעלי שבת' נטיל ההיא נשמת' וסלקין לעילא אתסחייא נשמתא אחרא בבוסמין דג"ע ותמן חמי מה דחמי וכד נחתא לאשראה בדוכתא בפלגות ליליא ההיא נשמתא תאבת עדבתהא ובעי לאינון חכימי למימר חד פסוקא דאתערותא דההוא רוח עילאה קדישא דאיתעטר' דשבתא כגון רוח אלהים עלי וכו' בלכתם ילכו וכו' על אשר יהיה שם הרוח וגו' בגין דמתעטרא בההיא רוחא באתערותא דלהון בחדוה דשימושא ויהא נגידוי דההיא רוח עילאה דשבתא בההוא שמושא דמצו' ע"כ הנה ממנו תשכיל כל מה שביארנו וממנו נקח כי מי שלא נתכוין להמשיך על עצמו הנשמה והנפש היתירה בקריאת אלה מקראי קודש הנזכרים לא תמשיך עליו הנשמה שלו ולא נפש יתירה ואין הפרש אצלו בעונת ליל שבת לעונת ימי חול ובעל נפש היפה יאחוז דרך צדיקים להתעורר עצמו בעת ההיא בקדושה יתירה לקיים מצות בוראו ויסתכל כי בהתקדש עצמו מלמעלה אשר פריו יתן בעתו ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ועיקר גדול לכל זה לקדש הת"ח עצמו שלא לשמש מטתו בימות החול רק משבת לשבת כאשר חכמים הגידו בפרק אע"פ עונתן של ת"ח מלילי שבת ללילי שבת אכן אם הוא פגום מששת ימי החול לערב קדש בחול אז אין הפרש אצלו בעונת ליל שבת לעונת ימי החול ובכמה מקומות בזוה' החמירו בדבר זה ואולם להתיר בליל טבילה וכשבא מן הדרך בימות החול יש להן שורש גדול בזוהר בראשית דף מ"ט ע"ב ע"ש:

הנה כי שתיהן יש להם שורש למעלה וכולן שוו בשיעוריהן כגוונא דשבת כמ"ש במאמר וע"ד בעי לכוונא בחדוה דא כמה דבעי בחדוותא דשבתא וכו' ושמענו מן החבורים ה"י כי בליל שבועות אחר שקראו בבית הר' ח"ו ז"ל בא אותה הלילה חבר א' ושאלו למה לא בא הלילה פלוני והשיב הרח"ו אולי נזדמנה לו טבילה של מצוה והוא מטעם דברי הזוהר הנזכר דטבילת מצוה מותרת בזמן איסור הזווג:

ולתשוקת יראי ה' וחושבי שמו אפרש פה סדר כולל לזמנים המותרי' ואסורי' בזווג כפי מה שעלתה הסכמתנו עם כל החברים. ה"י מתוך דברי הרב:

בשבת מותר אחר חצות ואסור קודם חצות:

בראש חודש מותר אחר חצות וקודם חצות אסור:

ובחנוכה אסור כי אין הארתה אפס עד שתכלה רגל מן השוק:

בפורים אסור וכ"ש שאר הימים שאין בהם נפילת אפים שאסורים בלי ספק: בפסח בשני הלילות ראשונות אסור אף אם חל להיות בשבת וכן בדין ליאסר בד' ימים של חה"מ דפסח והסכמנו עם החברים דבחה"מ דפסח שחל בשבת שמותר הזיווג ובליל ז' של פסת כתב הר"י נר"ו מכ"י הר"ת ויטאל שיש חיוב להזדווג ועל זה ראוי לסמוך:

בעצרת וגם שמיני חג עצרת אנו אסורים ועצורים מאשה:

בסוכות מותר אף בחה"מ ונוסף גם הוא דבב' ימים טובים ראשונים של סוכות וגם מר"ה עד סוכות אפי' השבתות שבנתים מותר אחר חצות בלבד (ע"ש בכונות הטעם עפה"ס והר' השיורי כ' ז"ל נהגנו פרישות בעצמינו להיותינו נשמרים אך מאשה ב' לילות של ר"ה אפשר מלך יושב וכו' ומן הטעם הזה מי שנזהר בי' ימי תשובה תע"ב ובליל הושענא רבא וג' ימים קודם חג השבועות ומשנכנס אב עד ליל י"א באב ואף אם נדחה ט"ב עד יום עשירי ראוי למנוע בליל י"א משום אבילות של יום עכ"ל בקיצור. אשה שאירע ליל טבילתה בליל נאד"אל לא תזדקק לבעלה באותה הלילה. צואת ריה"ח):

הנה ערכתי זו היא דרך ישרה שיבור לו איש התמים אשר על דרך תמנת"ה ותמונת ה' יביט כבר הודענו בכמה מקומות כי לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא ליראי ה' ולחושבי שמו אשר תמיד יראת ה' על פניהם ויצרם מסור בידם להסיתו מדעתם אך אין זה ליתר העם המקילין את ראשם במאכל ובמשתה הרבה בימים הנזכרים ויצרם תקפם והאספסוף אשר בקרבם אינו אלא שרף ואסור לומר בפניהם כל האזהרות האלה פן בפתיות השכלתם יסכלו לנהוג בדבר כאיסור של תורה ממש וכאשר לא יוכלו לעמוד על נפשם באש צרבתם ישובו על עקב בשתם ליגע לריק וללדת לבהלה ח"ו והכל לפי מה שהוא אדם ואשר ירגיש בעצמו כן ינהג עצמו ויקדש עצמו במותר לו וכן בענין איסור קודם חצות בכל הימים הכל לפי מה שהוא אדם יקדש עצמו כי אין דבר שעומד בפני עון קלקול הזרע ח"ו וכו' והרפואה שיקדש לזה עצמו בקדושת לימוד התורה בתחלת הלילה וכן בליל טבילה הוא מנהג הרב ז"ל להיות נעו' עד חצות ועוסק בתירה ואח"כ משמש מטתו וקור' ק"ש ויישן כדי שלא יבא לידי הרהו' ח"ו ויאחוז צדיק דרכו להרבות בעסק התורה בליל טבילת מצוה כדי שיהיה הזווג בקדושה ובטהרה לעורר זווג העליון הרוחני ואף אם אין דרכו בכך ביתר הימים הנה בעצם הלילה ההיא יהגה לפי השגתו לקדש עצמו בשע' תשמיש וסימנך יפה ת"ת עם דרך ארץ: צריכה האשה להיות זהירה במה שהזהירו בזוהר שלא תאחר מלטבול לצער את בעלה שגורמת רעה לעצמה ולכל העולם ואפי' בדרך צחוק תזהר שלא לומר איני נשמעת לך או אינני טובלת אם לא תעשה לי הדבר הזה שעבירה הוא בידה (והר"ב בר"י באה"ע כ' ז"ל דהי' לא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה ע"ש) ועוד טועות בדעתם הקל כמה מהן בכוונה לאחר זמן טבילתן עד ע"ש והוא נגד הדת ומצד הדין ומצד הסברא צא ולמד מבנות לוט אף כי היתה עבירה בידם לשכב את אביהן ולפי שקדמה בכירה לצעירה לילה אחת זכתה וקדמה ד' דורות עובד ישי דוד שלמה. וכ"ש בנות ישראל הכשרות אשר המצוה הזאת מוטלת עליהן לתת להן שכר טוב עליה. כי כל הקודמת זריזה ונשכרת ומה גם למה שקבלנו מרבינו האר"י אשר יש נשמות קדושות שזמנם קבוע להן לרדת לעה"ז ביום פ' בשעה פ' ואיך יעלה את לבן לעכב זמן טבילתן אפילו שעה א' פן ואולי באותה הלילה הוקבע זמנה לרדת הנשמה הקדושה ההיא ועכבתה מלרדת עוד ונמצאה מאבד טובה הרבה ושומר נפשו ירחק לאשתו ובנותיו מעשות כאלה שלא להחמיץ המצות אם לא על צד האונס וקרוב אלי לומר שאשת כסילות העושה אלה היא גם היא בכלל התרין נשים שהזכיר בזוהר דקלא דחיויא אתאחדא בהון כנ"ל ומקשה לבו יפול ברעה. ונשוב עוד לענינינו ביתר אזהרות שיש להזהר בשעת החיבור:

להזהר במ"ש בזוהר שלא ישמש מטתו כשיוצא מבית הכסא כל אותה שעה (והר' בר"י השיג על הר' כנה"ג דמייתי האי מלתא מגטין דקתני הבא מבה"כ אל ישמש עד שישהא שיעור חצי מיל וכו') והטעם כמ"ש בזוהר בראשית דרוחא חדא אית בכל בית הכסא דעלמא דשריון תמן ואתהני מההו' לכלוכא וטנופא ומיד שארי על אינון אצבען דידוי דב"נ ע"כ. ומסתברא דהיינו בבית הכסא קבוע אבל במקום אחר שהוא דרך עראי לא:

להזהר כשראה בחלום דמות אשה ואפילו דמות אשתו ונתעורר בחשק ותאוה משינתו ובתוקף שלא ישמש מטתו בחשק ההוא כי אותו הדמות שנתראה אליו בחלום היא אימא דשדין ואם יזדקק לאשתו בתאוה דילה ההוא בר מסטרא דילה אשתכח כמו שהאריכו בזוהר בפ' אחרי מות דף ע"ו ע"א ושומר נפשו ירחק ממנו. (ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין ב"מ):

להזהר שיפנה גופו קודם הזווג והמעצר עצמו פוגם מאד כי אף שיכוין לברר כל הניצוצות והנשמות העשוקים א"א לו שהרי עדין לא הוציא מגופו פסולת בירורי הטומאה ויש לחיצונים אחיזה בו אפס שיהא זהיר שאל ישמש מיד אחר שיפנה כנז"ל:

להזהר האיש והאשה מאד בנט"י קודם הזווג ואמרו הראשונים ע"ה שע"ז נאמר יד לאמה תקצץ והירא את דבר ה' יזהר בזה מאד להרחיק הס"א משם וכן להרחיק כל מיני טינופת ומיחוש שעל מטתו אשר שם הרגיעה לילית ח"ו:

להרחיק עצמו מלאכול דבר איסור לרפואה אם אינו יכול להזדקק לאשתו כמ"ש בספר החסידים סי' צ"א ושם נאמר שרפואתו לאכול עדשים מבושלים בלא מלח כי המלח מבטל כח התאוה ומשם למדנו כי מ"ש חכמים שיהושע תיקן להם לישראל לאכול שום בע"ש משום מצות עונה כתב בס' החסידים היינו דוקא שומים צלויים שמרבים הזרע אבל שומים חיים מבטלים התאוה ואין לאוכלן בלילי שבת:

ע"ש בפ' ערבי פסחים דף קי"ב המשמש מטתו במטה שתינוק ישן עליה אותו תנוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה ולא אמרו אלא דגני להדי כרעיה אבל להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידו עילויה אבל מנח ידיה עילויה לית לן בה (אסור לשום ספר על מטה שישן עליו ובפרט עם אשתו כי שכבת זרע עליה):

בזוהר פ' ויקרא כ' דלבתר דסיים עובדא לישדי מיין צלילין סחרניה לערסיה ונטורא דכולא לבתר ומאן דינקא לרביא לא תזדווג לבר נש אלא בשעתא דרביא נאים ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרין מילין או חד מיל אי לא יכלא בגין צערא דרביא בזמנא דאיהו בכי ובדא לא מסתפת מינה לעלמין ע"כ:

ויהיה זווגו פנים אל פנים כמ"ש בזוהר פקידי דף רנ"ט וע"ד תנינן מאן דמשמש ערסיה מאחור' אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרה כלא כחדא ולאשתכחא אנפין באנפין בדביקותא כדקא יאות כד"א ודבק באשתו דייקא ולא אחורי אשתו ע"כ והוא ענין הפיכת השולחן האמור בשילהי פ"ב דנדרים וחגרים מפני מה הויין מפני שהופכי' את שלחנם (עוד בש"ס בענין בנים):

בנים אדומים לשמש מטתו ביום. בנים אלמים למנשקים באותו מקום. בנים בעלי בשר לאשה האוכלת כוסברתא. בנים בעלי זיו והדר לאשה האוכלת כרפסי. בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה לאיש הרגיל בצדקה. בנים בעלי חן לאשה האוכלת דגים. בנים בעלי ריח לאשה האוכלת אתרוגים. בנים בריאים לאשה האוכלת בשר ושותה יין. בנים חרשים למספרים בשעת תשמיש.

כעורים וכפופים למשמש מטתו בפני הנר. בנים מצורעים לאבות בועלי נדה בנים סומים למסתכלים באותו מקום. בנים ארוכי צואר לאשה דמשמשא בארעא. ומאן דרחים רבנן הוין ליה בנים ת"ח:

ואם ליל טבילה חל להיות בשבת יאמר קודם הזיוג מזמור הנה מה טוב ומה נעים וכו' ויאמר פ' א"ת ש"בתותי ת"שמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם ויכוין ר"ת אשת ור"ת א"ות ה"יא ב"יני ו"ביניכם אה"בו להיות אוהב אותה ומקרבה (ויתקדשו עצמם בכונה הראויה והגונה ויזכרו הקדושים אשר בארץ וזכרון אבותינו הקדושים אברהם ושרה וכו'):

אלה האזהרות שיבור לו האדם אחר התשמיש. ראשונה שאל יפרוש ממנה באבר חי חלילה אלא ימתין עד אחרי מותו וגם אח"כ כי אפילו כשימות האבר יוצאים ממנו איזה טיפות זרע ואע"פ שאין אותן הטיפות ראויות להוליד עכ"ז הוי זרע לבטלה ונבראו מהם משחיתים והן מזומנים להזיק לאיש ההוא בגופו ובממונו בחייו ואף כי אחרי מותו ולפיכך יזהר שימתין וישהה עצמו על הבטן כדי שלא יצאו שום ניצוץ החוצה אל הקליפה ח"ו: הב' להיות זהיר אחר התשמיש לשוב ולרחוץ ידיו בנטילה הגונה כי היא מהדברים הטעונים נטילה ואמרו שמי שעשה א' מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו וכ' בספר החסידים כשאדם משמש מטתו לא יתכן שיזכור שום דבר קדושה או תפלה או תורה אלא ישפשף במים עצמו היטב שלא ידבק בו כחרדל שמתועב יותר מן לכלוך הצואה כי ע"כ היראים דבר ה' שנעורים בליל הטבילה עד חצות כמנהג הרב ומשמשים מטותיהם לפני שינתם מיד יזהרו לקרות קריאת שמע לפני התשמיש בטהרה ואחר התשמיש יהרהר בלבו ברכת המפיל חבלי שינה וכו' אך לא יאמר אותה קודם דהוי הפסק בין הברכה לשינה. וכתב בספר א"ח לדעת הירושלמי שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא. וכתב הב"י סי' פ"ה דאף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום נקי לגמרי או אינו יכול לנקותו משום אונס יהרהר בלבו ודיו זולת שלא יהיה מקום מטונף לגמרי. (א"ה (מסת"י) מכאן למד הט"ז סי' ס"ב דמי שצמא בלילה וא"א לו ליטול ידיו לברך יהרהר הברכה בלבו וישתה ע"כ) וכן כאן אחר התשמיש אם אי אפשר לו לנקות את עצמו אז ממתניו ועד ירכיו כדין משמרת טהרת התפלה עד הבקר יהרהר הברכה בלבו ודיו (הטעם דאין מברכין אשר יצר אחר תשמיש כיון שרוב ביאות שבעולם הם באיסור ובאפקירותא אפשר שלא רצו לתקן ברכה על זה א"נ משום שהוא מזיק לגוף כמ"ש הר"מ ז"ל ואין מברכין על הקלקלה ואפשר שאם צריך לדבר ויטהר עצמו וינקה היטב במקום קודש שיברך ועבת"ט הלקט והמנ"ח ז"ל ולמאי דנסתפק א"א ז"ל נראה דאם בירך הוי ברכה לבטלה דלפי מה שפירש הב"י מיסודות ברכה זו לא שייך כאן כלל דאיך יאמר שאם יסתם או אם יפתח כיון שאין לו גבול ת"ח מיעקב אע"ה):

הנה עד פה הגיעו האזהרות במעשה הקדוש הזה ואיש התמים אל יקלו בעיניו

אחת מכל אלה כי כל א' מאלו הן הן הדברים התלוים בשערה ובאין מבין משחית נפשו ונפש בניו אחריו ח"ו ואף אם בשאר הימים לא נזהר יהא זהיר ונשכר בעצם זיווג ליל השבת שהחצונים מתקנאים בו ביותר כמו שכתבנו בפרקים של מעלה בטעם אמירת פסוק כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכו' בלבישת בגדי שבת ואנכי לרגל המלאכה אשר לפני לזכות את הרבים הבאתי הנה מאת השר אספתי בעמרים האזהרות אשר ה' אנה לידי ואתה את נפשך שמור:

האזהרות על פי הטבע והרפואה מהרמב"ם ז"ל ופירושם וביאורם מחכם ורופא מובהק ז"ל:

שכבת זרע הוא כח הגוף וחייו ומאור עינים וכל זמן שיצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדין הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כואבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה אם רצה להיות בטובה ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו מסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול. לא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו ויבדוק נקביו קודם בעילה ולאחר בעילה. לא יבעול מעומד ולא מיושב (אלא שוכב והיא נעשית כר לבעלה ואומרים בעלי המחקר שיהיו מראשותיו נמוכים) ולא בבית המרחץ ולא ביום שיכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל. (ומיירי במהלך אבל בקרון אין לחוש וע' בכנה"ג ובשיורי ובמאמר מרדכי:

פי' כבר נודע לרופאים שיש שירוקים וורידין ודפקים יורדים לתוך הביצים והוא כי מן הורד הנקרא (וינא קאבא) היוצא מן הכבד מוליך אל הביצים דם טוב נקי יותר נבחר וכן מן הדפק הגדול היוצא מן הלב מוליך לשם רוחות חיונות טובות ויתרות וכן חוץ (חוט) הגידין היוצאין מן המוח מביאין שמה רוחות נפשיות שם בכיס הביצים ותוך הביצים מתבשלים ונעשים זרע טוב להוליד בנים בכח יצירה ולכן יש לביצים יחם עם כל האברים הראשים ומפני זה הוצאת זרע הרבה יתרוקנו הביצים וימשכו אחר כך דם ורוחות מן איברים ראשים מן הכבד ומן הלב ומן המוח ואז מחלישים אותן האיברים בהסיר מהם מזון הטוב ומפני זה ימשכו כל הרעות וחלאים שכ' כאן רבינו שמכלים הכחות וזקנה קופצת עליו בהסרת וחסרון חום הטבעי ולחה שרשית מאיברים ראשים הנ"ל ושער הראש נושרת בהסרת ליחה הטובה כי יבא יובש שם ויפלו השערו' וכן שיניו נופלות מפני התשת הכחות ויובש ליחות השרשיי ושער רגליו רבה מפני רבוי המותרות של מרה שחורה שהוא יבש וקר כי ע"י הוצאת הקר יתמעט החום ותתיבש הליחה והרבה כאבים באים מפני רבוי המותרות בלתי מבושלות המסבבות כאבים ולכן אמרו הרופאים שרבוי בעילה והוצאת שכבת זרע מכלה חום הטבעי מקרר ומתיש כל הגוף מקבץ ליחות בלתי מבושלות מזיק לגידין מוליד כאבים בקישורי העצמות וגם מסבב חלישות החושים והדעת והאסטומכא, אמנם כאשר מתרבה הזרע בביצים מוליד כובד בגוף ועצלות ומתעפש שם הזרע ומוליד אידים רעים ונזיקין כמו שנראה בנשים שמפני עיכוב דם וזרע שלהן מתעפש ביציהן ומוליד להם הרבה חולאים לכן בענין זה טוב ורפואה לכולם הוצאת זרעו וזה יעשה בהיתר עם אשתו בכונה להוליד בנים ובנות וכבר נתנו חז"ל סדר נאה ויפה לזמן העונה לכל האנשים כפי מלאכתן בכחם ובריאותם במשנה מס' כתובות פ"ה:

לא יבעול אדם והוא שבע לפי שממעט חום הגוף ומקרר האסטומכא ויעכב בישול המאכל ויוליד מותרות בגוף ולא כשהוא רעב כי יבש כחו הרבה ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה קודם להוציא כובד הטבע ואחר' שלא ימשכו האיברים מן הקרב להיות רעות ולא יבעול מעומד ולא מיושב אפשר שזה מפני איבוד הזרע ולא יועיל להולדה וגם שזה נגד הטבע או מפני שבמשכב יהי' יותר במנוחה ולא יחלוש הגוף בהוצאת הזרע (שמש מטתו ועמד מיד קרוב למיתה יותר מן החיים ותשקוט האשה אחר התשמיש אם תרצה להתעבר ותזהר מלהתעטש ומלטעום דבר אלא תישן מיד). ולא בבית המרחץ) כי יחליש הגוף מאד מפני שני דברים המרחץ והבעילה וה"ה ביום שיכנס למרחץ או ביום ההקזה כי כבר נחלש הגוף ע"י הבעילה ואז יזיק המרחץ או הקזת דם יותר וה"ה ביוצא לדרך או ביאה ממנו מפני טורח הדרך יחלש אח"כ יותר בפעולה או כבר יתיש גופו בבעילה ויחלש אח"כ בעמל הדרך ובס' כוזרי מאמר ב' ד' קמ"ג בפירוש קול יעקב כותב ז"ל וכבר סיפר על אנשי רומ"י כי שלחו ליון מימי קדם לדרוש מהם חקי משפט הרפואה בקיצור הבלתי ידועה אצלי בימים ההם והשיבו אותם דבר בקוצר מילין על זה התואר פ"א ביום פ"א בשבוע פ"א בחדש פ"א בשנה. וזה פתרונו פעם א' ביום המאכל פעם א' בשבוע המשגל פעם א' בחדש הקיא פעם א' בשנה הרקה עכ"ל. ושאר ענינים המועילים לקושי ההזדווגות ולהולדה אם מצד הטבע ואם בדרך סגוליי דאיתי שלא להעלותם על ספר כדי שלא ישתמשו שלא כראוי וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ה"ה כמוסים עמדי:

תוכן העניינים

חופת חתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה