חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה
סימן יב
דיני לבישת הליבון ודברים האסורים בנדותה:
משפט האיש ומעשהו אחר בעילה ראשונה מה הן באותן הימים ודברים האסורים בנדת טומאתה ובימי ליבונה תורה אחת ומשפט אחד להם ולא פלוג רבנן:
א הטעם דבתולה אינה מתחלת לספור הז' נקיים עד יום ה' לשימושה כמש"כ בס' ט' הוא כאשר נבאר הפולטת ש"ז היא טמאה כרואה ממש מדמצינו דהקפיד רחמנא במ"ת דפריש להו מנשותיהם כדכתיב היו נכונים לג' ימים וגומר עיין בש"ס פרק רבי עקיבא וברמב"ם וכתב הלבוש ז"ל אמרו חכמי האמת שטעם טומאת הש"ז כטעם טומאת המת וסוד שניהם הוא שבמקום שהיתה שם נשמה טהורה כגון גוף המת או דבר המוכן להיות נוצר ממנו צורה שתחול עליו נשמה טהורה והוא הש"ז המוכן להיות ולד נוצר ממנו שם חפצים וחושקים כחות הטומאה להתדבק ביותר וזהו סוד הטומאות האלו כפי המקובלים וקים להו לחכמים ז"ל שבתוך ג' ימים הראשונים אחר הביאה עדיין הזרע הוא מוכן וראוי להיות ולד נוצר ממנו ולאחר ג' ימים אחר הביאה הוא נסרח במעי האשה ואינו ראוי עוד להיות ולד נוצר ממנו וכל אשה שאינה קולטת הזרע שתתעבר ממנו תוך ג' ימים אחר הביאה שוב אינה מתעברת מזה הזרע וכל זרע שאין האשה מתעברת ממנו אינו נשאר בתוכה אלא פולטתו לפעמים תוך ג' ימים לשימושה ולפעמים אחר ג' ימים לפיכך אמרו חז"ל הפולטת ש"ז תוך ג' ימים לשימושה הוא כאילו עצמה ראתה קרי וטמאה יום א' כאיש הרואה קרי ואם הוא בימי ספירתה סותרת אותו יום וזב הרואה קרי תוך הז' ימים של ספירת נקיים סותר מדהוקש ש"ז לזיבה דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז וזיבה דסותרת נפקא לן מדכתיב וספרה לה ז' ימים ספירה אחת משמע כלומר ספירה אחת של ז' ימים נקיים צריכה אחר כל הזיבות ולא תהא שום טומאת זיבה מפסקת בין אלו הז' ימים לטבילתה רק יהיו כולם רצופים נקיים מזיבה אבל אם היתה זיבה מפסקת בתוך אלו הז' ימים סותרת ספירתה וצריכה לספור ז' נקיים אחרים וזב וזבה דין אחד להם דאין סתירת הש"ז דומה לסתירת הזיבה דסתירת הזיבה סותרת כל הז' שאם חזר וראה זיבה תוך הז' נקיים כל הימים הראשונים יפלו דספירה א' לכולם בעינן כדאמרינן וסתירת הש"ז אינו סותר רק יום א' שאם ראה קרי ביום הז' אין צריך לספור עוד אלא יום א' כנגד אותו יום מדכתיב לטמאה בה אין לך בה אלא מה שאמור בה כלומר מה שאמור בה בטומאת ש"ז. כן נאמר בסתירתו פי' מה טומאתו אינו מטמא אלא יום א' כדכתיב וטמא עד הערב כן הוא דין סתירתו שאינו סותר אלא יום א' ונשי דידן כולן רואות בזוב הן ודינם כזב לפיכך אמרו הפולטת ש"ז בימי ספירתה אם הוא תוך ו' עונות לשמושה דהיינו תוך ג' ימים סותרת אותו יום ובשביל זה המשמשת מטתה וראתה אח"כ ופסקה אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט ולא תרגיש ואינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה כגון אם שמשה במ"ש אינה מתחלת לספור עד יום ה' דאין ש"ז מסריח עד שיעברו עליו ו' עונות שלמות מעת לעת ואם שמשה במ"ש ופלטה ליל ד' קודם עת שימושה במ"ש עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת הלכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה ותפסוק יום ד' לעת ערב ויום ה' עולה למנין ויש שכתבו שיש עוד להמתין יום אחד דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה דחיישינן שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום ואפשר שהוא לילה ואם תתחיל למנות מיום ה' יהיה תוך ו' עונות לשמושה ע"כ יש להוסיף עוד יום אחד דמעתה א"א לבא לידי טעות וכן נוהגים בכל מדינות אלו ואין לשנות הג"ה (וכפי מה שראיתי כן הוא מנהג נשי דידן) אבל בכלה תוכל למנות מיום ה' לשימושה והטעם כיון דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו משום תשמיש בהש"מ אבל באמת אם נבעלה בהש"מ וכו' ע' בט"ז ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה דגזרינן לא שמשה אטו שמשה וכל אשה שרואה אפי' כתם צריכה להמתין ח' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים ודוקא באשה טהורה שמוצאת כתם אבל אשה שלבשה לבנים ומצאה כתם ואפילו רואה ממש בתוך ימים הנקיים אין צריך להמתין הו' עונות אלא מונה מחדש ז' נקיים מיום שתוכל והש"ך כתב דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת של מציאת הכתם דהא הך דלא שמשה גופה גזירה רחוקה היא הלכך אין להחמיר אלא ברואה ממש אבל לא בכתמים דרבנן והלבוש מחמיר גם בכתמים: ואפי' אין בעלה בעיר אנשים מחמירין להמתין ח' ימים וכן המנהג פשוט במקומות אלו ש"ך:
שם כתוב בפנים אין לחלק בין אם שמשה וכו' אבל אם לא היה בעלה בעיר א"צ להמתין ומונה מיום המחרת הר' חיד"א נר"י בש"ב שבסוף שו"ת חיים שאל מהר' שבות יעקב:
שם אלא דנ"ל קולא אחת בזה בכלה שפרסה נדה סמוך לחופתה ואפי' אחר חופתה קודם שנתייחדה עם החתן אין ממתנת כלל דבזה ודאי לא שייך למגזר לא שמשה אטו שמשה דלא באה עדיין לכלל תשמיש כלל עמו ולמה נגזור בזה כנ"ל ט"ז סי' קצ"ו ס"ק ז':
ב בכל יום משבעת ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחילה פעמים בכל יום אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות ואם לא בדקה בכל הז' אלא פעם אחת מאחר שבדקה ביום שקודם הז' ומצאה טהורה עלו לה אבל אם לא בדקה בכל הז' וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום הז' ואין להקל והבדיקה לכתחילה צריך שתהיה לאור היום ולא לאור הנר.: ג חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול ולעולם היא בנדתה עד שתטבול:
ד לא ישחוק ולא יקל ראש עמה אפילו בדברים אם מרגילין לערוה לא ידבר
בהן עמה שמא ירגיל לעבירה אבל מותר להתיחד עמה דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה:
ה לא יגע בה אפילו באצבע קטנה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ולא יושיט מידו לידה שום דבר אפילו בדבר שהוא ארוך ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה וה"ה ע"י זריקה שהוא אסור (מזה יש ללמוד דה"ה ליקח זה מזה עפר הטאבאק"ו דאסור וה"ה לשחוק בקרטי"ן וכדומה) והרשב"ץ ז"ל בח"ג ס' ר"ל פסק דיש להקל ליטול תינוק מידה משום דהחי נושא את עצמו והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא לחיק אביו:
הרשב"ץ בתשובותיו שרי לזרוק מיד ליד וגם הר' מהריק"ש בשאינו דרך שחוק הר' חיד"א נר"ו בש"ב הנז"ל עוד כתב הר' הנזכר ז"ל יש נוהגים שאם יש בידו מפתח וכיוצא ורוצה ליתנו לה זורק החפץ למעלה וברדתו היא תקבלנו ויש מי שכתב דשרי וכן נ"ל להתיר כיון דאף לזרוק מיד ליד שרי הרשב"ץ ומוהריק"ש ואנן דאסרינן תסגי להחמיר כשיהיה זורק להדיא מיד ליד והר' החבי"ב בשיירי כ' דע"י זריקה מסתברא דמותר אבל מוהר"ם בתשובה אוסר ומורי הרב תמה עליו וכתב דעמא דבר להתיר זריקה וכן הדעת נוטה דכיון דכל התרחקות הללו כדי שלא יבואו לידי הרגל דבר ע"י זריקה אין לגזור עכ"ד בקונ' לנפוח עפרורית או נוצה מעל בגד אשתו נדה כמהור"ר חיד"א נר"ו בש"ב הנז' העלה דנכון להחמיר דכיון דצריך להתקרב טפי לנפוח וכו' הוא קרוב לנגיעה עיין שם:
אם נדה מחזקת נר בידה להדליק ממנה יש להחמיר שם מהר' יד אליהו ע"א. וליקח עפר הטאבק"י זה מזה יש להחמיר אבל בצחוק הקארט"ן ליכא חששא וכצ"ל בפנים. ובסוף הספ' הנז' עי' בתוס' בר"פ ר"א דמילה:
ו לא יאכל עמה על השלחן אלא א"כ יש שום שינוי שיזכירנו שיהא פרוש ממנה כגון שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה כגון לחם או קנקן ודוקא שאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן הוא דהוי שינוי גם אם יאכל כל אחד במפה שלו מותר או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו (ונראה דאם אינם יושבים זה בצד זה ויש מפסיק ביניהם או שיש איזה ריחוק ביניהם להיכר מותר):
לדעת מור"ם בהג"ה יש לחלק דאם אוכל עמה כשהיא טהורה בקערה א' אין צריך היכר להפסיק ותסגי שכל א' יאכל בקערה א' ואם בימי טהרתה אוכלין כל א' בקערה בפ"ע צריך היכר להפסיק והיכא שאין שום אחד אוכל עמהם והיו רגילים בימי טהרה לאכול בקערה א' לדעת הש"ך מהני הפסק בין קערה שלו לקערה שלה ויש להקל כסברתו דהא מר"ן סתמא קאמר תמצית מקצור ת' הר' מהר"י זיין שהביא הר' חיד"א נר"י בש"ס הנז"ל אלא דלא זכיתי להבין סברת של הר"י זיין דתלי תניא בדלא תניא דמדבריו נראה דלדעת הב"ח אפילו בהפסק שכתב מרן דלחם או מפה וכו' כיון שאין שום אחד אוכל עמהם לא מהני וזה ליתא דהא כתב בפירוש דבהפסק מהני עי"ש הן אמת דיש לעמוד על דבריו שם דהא היכא שאין שום א' אוכל עמהם מדמה אותו לזמניהם ומריהטא דלשון הטור נראה דבזמניהם אפי' בהפסק לא מהני עי"ש ועוד קשה בהכרעתו דכ' דיש להקל כסברת הש"ך דהא מרן סתמא קאמר דמרן לא מיירי בקולת מור"ם דשינוי הקערות לאסתייע מיניה והיה לו לומר דהא מור"ם סתמא קאמר במקום מרן ויש לישב דבריו בדוחק ודו"ק ולענין דינא לפעד"נ דהיכא דבימי טהרה אוכלין בקערה א' העיקר כסברת מור"ם בהג"ה דמהני בזה השינוי דעכשיו אוכלין בשתי קערות וודאי בכל גוונא מיירי אפי' שאין אוכלין בני הבית עמהם וכמו שכתב הש"ך והיכא דבימי טהרה רגילין כל א' בקערה שלו בעינן היכר כ"ד מרן ואיזה שינוי מהני וכמו שכתבתי בפנים וכן מצאתי לרי"ו שהביא מרן בב"י דיש מתירין שתשנה היא ולא תשב במקומה. ודי בזה דהעיקר היא כדי שיזכור ולא יבא להרגל עבירה דאלת"ה אמאי התירו יחוד בנדה אבל להתיר בלי שום שינוי כשבני הבית אוכלים עמהם כסברת מוהריקו"ש לא מהני:
ז אכלה הנדה והלכה והתחיל בעלה לאכול ובאה וכן אם היו אוכלים ופירסה בשו"ת יד אליהו התיר לגמור אכילתו והר' חיד"א נר"ו כ' דראיותיו אינם מכריעות כלל:
אסור לו לאכול משיורי מאכל שלה ואם הפסיק אחר ביניהם מותר וכמו בשיורי כוס וכן בכל הקולות שישנן שם יש בזה:
ח אסור לו לשתות משיורי כוס ששתתה היא אע"פ שחזרו ומלאוהו כגון ששתתה חציה ומלאוהו ואם מפסיק אדם אחר ביניהם או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפי' הוחזר לכוס ראשון מותר ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא דהא לא מרגלא ליה לעבירה: נדה ששאפה חצי פיפ"א טאבאק"י יכול בעלה לשאוף המותר הר' הח' שם בש"ב מהרי"א:
ט י"א דאם שתתה מכוס והלכה לה שמותר לו לשתות המותר דמאחר שכבר הלכה אין כאן חיבה ואם שתתה היא כל הכוס הש"ך מחיר לשתות בו בלא הדחה: י להביא לו המאכל מותר דשאני ממזיגת הכיס שהוא דבר של חיבה: יא לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה משום דהרהור איכא אפילו שלא בפניה ומצד ההרהור יבא לידי הרגל עבירה וכ"ש שהיא לא תישן במטה שלו דיש הרהור יותר בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלא ליה: ונגיעה שנגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין איסור אע"פ שקצת נזהרין מזה ושיבוש הוא ולענין לישב במטה המיוחדת לה כתב הש"ך דהב"ח חולק דדוקא לשכב שם ולישן כשפושט בגדיו הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בגדיו אין בו איסור אפי' בפניה: יב אסור לישב על ספסל ארוך שמתנודד ואינו מחובר לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו שמתוך שמתנודד יבואו לידי הרגל עבירה ויש מתירים כשאדם אחר יושב ומפסיק בינתיים:
יג וכן לא ילך עמה בעגלה אחת ובספינה אחת שמביא ג"כ לידי חיבה ודוקא כשהולך דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אע"פ שהוא ואשתו הם לבדן ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה:
אם הולך בעגלה עמה אפי' בדרך טיול בהפסק אדם ביניהם מותר שם מתשו' מהרי"ו:
יד לא ישב עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה ואפי' יש לכל אחד מצע בפני עצמו ואפי' שוכבין בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו אסור: אם מפני היתושים משימין יריעות פשתן מד' צדדין וא' על גביהם ונקרא נימוסי"א ובתוך היריעות הללו מציעין מצעות ב' מטות מרווחות כטו"ב בנמוסי מצרים וישנים שם איש ואשתו נדה כל אחד הנה מטתו רחוקה מהאחרת שאין נוגעות המטות ומכסיהם זה בזה כלל ואין פוצה פה ומצפצף והדברים פשוטים התירא דאין בזה קירוב של חיבה וכ' שם ע"ט ועיין בשיירי סימן קצ"ה הגה"ט אות ג':
טו לא יסתכל אפי' בעקיבה ולא במקומות המכוסים שבה אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה דכיון שהיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול:
טז ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה ובקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה: כתב השיורי ז"ל מצא קבלה בשם מהרב שלום שלדברי הכל לא תביא הקערה עם המאכל על השלחן בפניו רש"ל ונ"ל דהיינו כשהבעל אוכל לחוד ע"ש:
עוד כתב הרב הנזכר כתב בא"ח ובקערה לאכול זה מה שהותיר זה מותר: יז כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס בפניו ולהניחו לפניו על השלחן אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה ואין איסור במזיגת הכוס אלא בכוש המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה גם להביא הקערה על השלחן שכל בני בית אוכלין ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל עם בני ביתו מאותה קערה אבל להביא קערה המיוחדת לבעלה אסיר דאף בהושטה בלבד אוסר סה"ת כשאין בו שום שינוי במאכל ומשתה וכתב הט"ז משם הב"ח דאסור לנתח חתיכות קטנות ואוכלין בקערה אחת והוא נוטל חתיכה אחת וכן היא נוטלת חתיכה אחת אבל כשמשימין קערה עם החתיכות גדולות כדרך שמשימין בקדרה וכל אחד נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחת גם היא אלא משתמש בכלי אחר בנתים:
יח אסורה להציע מטתו בפניו ודוקא פריסת סדין והמכסה שהיא דרך חיבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חיבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם:
יט אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפי' אינה נוגעת בו ואפילו הם מים צוננים וכתב הש"ך בשם הר"ר יונה דאסורה לתת לפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה:
כתב הט"ז ז"ל מ"מ פשוט לי דגם זה בכלל האיסור שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב למטה ובשעת רחיצתו היא יוצקת מים לכלי דגם זה מקרי הרחצה ולפי זה באותם אבנים הקבועים בכותל שרוחצים מהם אם היא יוצקת מים לתוכם אסור ליטול ידיו אם המרזב הקבועה בהם פתוחה בעוד שנותנת המים בתוכה ופשוט. מקצת מפרטי דינים אלו שכתב הרשב"ץ זלה"ה בח"ג מתשו' מותרת להציע שלחן בפני בעלה שלא אסרו אלא הצעת המטה. לישב סמוך לה בקרקע ע"ג מחצלת מותר וא"צ הרחקה ד' אמות שלא נאסרה אלא נגיעה ממש רש"י ז"ל היה נזהר אפי' להושיט לה מפתח. וכן נהגו ליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק.
אסור ליטול מידה כלום אפי' בלא נגיעה ואפילו מפתח ומזיגת הכוס אסורה אפי' להניח על השלחן אלא ע"י שינוי:
כ כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ואפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה ל"ש כוס אחר אם הוא מיוחד לה אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה:
כא כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה שהם כל ימי ספירתה ואין להקל בשום דבר כלל בימי ליבונה ואדרבה יש להחמיר יותר בימי ליבון דאם נתיר לו באיזה קולא יותר יש חשש שיבא לידי הרגל דבר מאחר שרואה שהיא אינה טמאה ואין חילוק בכל אלו לרואה ממש או למוצאה כתם:
כב אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל ליזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו אבל מזיגת הכוס לחולה כתב הש"ך דלכ"ע שרי. אשה חולה והוא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה דדוקא כשהוא חולה והיא בריאה דשרי דכיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שחשש כחו אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה וי"א דאם אין לה מי שישמשנה מותר וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך:
כג אם בעלה רופא אסור למשמש לה הדפק ואם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בתליה מותר וכתב הש"ך אף להרמב"ם ליכא איסורא דאורייתא בנגיעת ערוה אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה משא"כ הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש או גויה אע"פ שיש רופאים אחרים גוים והן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשמש הדפק כשהיא נדה:
כד אין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבה"כ או להתפלל או להזכיר את השם או ליגע בספר זולת אם היא בימי ליבונה מיהו בימים נוראים וכיוצא שרבים מתאספים לילך לבה"כ מותרות לילך כשאר נשים כי הוא להם עצבון גדול שהכל מתאספין והן עומדות חוץ. הג"ה בא"ח והט"ז כ' בשם רש"ל דאע"ג דמותרות לילך לבה"כ יזהרו מלראות בס"ת בשעה שהחזן מראה לכל העם ע"כ ואם נמנעות בכל זה תוך מ' לזכר ופ' לנקבה מוחין בידם (מהריק"ש) עי' בלחם הפנים סי' קצ"ה: