חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה
סימן י
דין מזהירין מן הדין איך יתנהג האיש הירא ומי שלבו נוקפו בבעילה ראשונה:
א הטעם דבעילה ראשונה נקראת בעילת מצוה בכ"מ משום דכתי' כי בועליך עושיך ואמרי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ע"י כך מודבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונ' בעילת מצוה. תוס' פ"ק דכתובות. ואחר שספרה ז' נקיים וטבלה כראוי הכל כמובא לעיל בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו אעפ"י שהדם שותת ויורד ומיד אחר שגמר ביאתו פורש מיד ואפילו שבדקה ולא מצאה דם טמאה שמא ראתה טפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע ואם לא גמר ביאתו רק הערה נהגו להקל שאינו צריך לפרוש אם לא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש צריך לפרוש ממנה אף על פי שלא ראתה דם ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות: ב אעפ"י שמן התורה אינו טמא אלא דם הבא מן המקור ולא שאר דמים ודם בתולים אינו בא רק מכח השרת בתוליה מ"מ חכמים אסרוהו שמא נתערב בו דם מן המקור וצריכה לישב ז' נקיים ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה ואין חילוק ממנה לנדה גמורה אלא דבנדה אסור לו לישן על מטתה אפי' כשאינה במטה זו מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' בסדין שהדם עליו והגם שחכמים החמירו בדם בתולים שדינו כדם הבא מן המקור מ"מ לענין ביאה ראשונה לא החמירו כיון שמן התורה הוא טהור ולפיכך גומר ביאתו ויכול לפרוש אפילו באבר חי:
ג וביום רביעי לשמושה בודקת עצמ' שצריכ' להפסיק בטהרה ותבדוק כל ז' ותתחיל לספור ז' נקיים מיום חמישי לשמושה והטעם שמא יפלוט ש"ז בתוך ג' ימים כאש' יבא לקמן בע"ה וכתם הנמצא בה בג' ימים הראשונים של הספירה אין תולין אותו להקל אלא מחמירין בו כמו ברואה ממש כמובא לעיל ס' ב' (עב"ש באה"ע):
ד יש אומרים שאחר שמצא בתולים מברך:
ברוך אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים אל ימשול זר במעין חתום זרע קודש שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר באברהם ובזרעו אחריו: ומוהרש"ל כתב דאין מברכין ברכה זו הואיל ולא הוזכרה בש"ס והב"ח כ' שיש לברך בלא שם ומלכות וכ' הרמ"ע הגאונים אמרוה ואפשר שיצא להם ממהדו' קמא דרב אשי וסברי דלא הדר מינה אעפ"י שלא נזכר בש"ס דידן: פי' הברכה. אשר צג אגוז בעדן היא רמז לערותה של חוה ע"ד אל גנת אגוז ירדתי צג הציג הקב"ה והושיב אילן אגוז ליהנות ממנו אדם שקודם החטא לא היו בו קליפות ויהיו שניהם ערומים אמנם אח"כ אגוז בגימ' חטא הוא היה אילן עץ טוב ורע מלא קליפות וכן היתה תחלה שושנים בלי קוצים נחש בלי סם המות בעל קומה יפה תאר וכו' בתחלה לא היה דם נדות בחוה וטהורה היא וכן כולם ע"ד תן לחכם וגו' כשם שאגוז הפרי תחת הקליפה כן באשה וכשם שבאגוז ד' קליפו' כן בבתולה עיין בזוהר ובש"ס על פסוק גנת אגוז (פחד יצחק בערך דם בתולים):
עיין בבית שמואל סי' ל"ד ס"ק ו' ומאי דמשמע לה ממאי דאמרי' בדוכתי אחרי' טוב לברך בלא שם ומלכות אינו מוכרח כל כך משמע תרוייהו ודוק ולשון הרמב"ם נמי בה' ברכות פ' א' ה' ה' הוא שם ומלכות ע"ש באופן דמצי נמי לברך בנוסח זה ברוך מלך העולם וכו' וע' במג"ד א"ח סי' רי"ט ס"ק ב' ודוק:
עניני אנינות מחופה
ביאור דין אם מת אביו של חתן:
מי שהכין כל צרכי חופתו שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו ומת אביו של חתן והוא במקום שאינו מצוי למכור ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין או שמתה אמה של כלה ואיכא תמרוקי הנשים וקישוטין שאינם מתקיימים מאחר שאין להם מי שיטרחו בעבורם בפעם אחרת) מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכיון שחלה עליו החופ' הויא לדידיה כרגל ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ובכל ז' ימי המשת' נוהג בהם דברים שבצנעה ואסור בתשמיש המטה הלכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי אבילות הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים ולענין ל' אינו מונה אלא מז' ימי אבלות ואילך וכל ז' ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת:
ואם אין לו פסידא כגון במקום שמצוי לימכר מה שהכין או אפילו אית ליה פסידא ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או א' משאר קרוביהם שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבילות אלא קובר אותו מיד ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה. עכ"ל הש"ע:
והנה במה שפ' מי שהכין כל צרכי חופתו וכו' לדעת הב"ח דוקא שהכין הכל אבל אם לא הכין הכל כגון שאפה פתו וטבח טבחו ולא מזג יינו או איפכא דהשת' בע"כ צריך להשתדל לו להכין יין תדחה החופה ויכין פעם אחרת גם הפת והבשר ולדעת הש"ך אין דבריו מוכרחים דהא עכ"פ יפסיד מה שהכין כבר כו' ע"ש וכן הסכים מהר"י עייאש זלה"ה בס' שבט יהודה שם ביו"ד דאפי' בפסידא פורתא שרינן ע"ש אלא דלבי מהסס היכא דמתה אמה של כלה בזמנינו זה ובמקומותינו דלא שייכא פסידא כלל ושום קלקול בתכשיטין ובתמרוקי הנשים לענין מעשה היכי מורינן: ומש"כ מכניסין את המת לחדר וכו' הטעם משום דאם יקברוהו יחול עליו אבילות ושוב לא יכול לכנוס לחופה והכא באונן הקילו והתירו מחמת פסידא ואין להם מי שיטרח וכו': ומש"כ ובועל בעילת מצוה ופורש אפילו בבעולה אסיר לבעול שנית אפי' קודם שנקבר המת משום דאונן אסור בתשמיש עיין בש"ך ס"ק ג' ובט"ז ס"ק ג' ובנה"כ ודוק: ומש"כ ונוהג ז' יה"מ וכו' כ' השיירי מדרשו' מהרי"ל דאינו הולך לבית הקברות ואינו קורע ולא שום אבילות עד אחר ז' יה"מ: ומש"כ ואסור בתשמיש המטה מדברי המחבר נראה דדוקא תשמיש המטה אבל שאר מיני פרישות ואפילו חיבוק ונישוק יש להתיר צ"כ הש"ך.
ומיירי בזמן התלמוד כמש"כ הט"ז בס"ק ג' א"נ בבעילה אלא דהש"ך חולק והרבה להשיב לסתור דברי הראב"ד המתיר ע"ע וע' בשבט יהודה. ומש"כ הוא ישן וכו' לדע' הט"ז אפי' בזה"ז דדם בתולים חמיר ליה כמו דם נדות ואם כבר בעל א"צ עוד שמירה מ"מ כיון דבזמן הש"ס היה חיוב בשמירה אין לנו להקל בזה: והש"ך חולק דבזה"ז ליכא למיחש למידי וא"צ שמירה ומיירי בבעילה וכמש"כ הב"ח עי' בנה"כ ובס"ק ז'. ומש"כ הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים כ' השיירי דהמנהג שנהגו בשמירת אשה אחת הוא מנהג שטות שלא אמרו אלא בשתי נשים ובשני אנשים כמש"כ הנמ"י בשם ראב"ן. וכ"כ מהר"י עי"ש זלה"ה בשבט יהודה דשמירות אלו דאנשים ודנשים צריך בכל צד שנים שנים ושאר דעת הפוסקים בזה שהביא מור"ם בהג"ה הובאו בפנים סי' י' סעיף ב'. ומ"ש שם בדברי מור"ם דאם אינם ישנים בחדר א' אינם צריכי' שמור כלל בהא כל אפיא שוין ואפי' למאן דמצריך ב' שמירות דינא הכי שבט יהודה שם וע' בשיירי בהגה"ט. וכ' עוד שם הר' הנז' דהדב' פשוט במה שסיים מור"ם בהג"ה ואין מייחדין בלא קטן או קטנה דתיבת או לאו דוקא דבעינן תרתי קטן לחתן וקטנה לכלה כדמוכח תחילת לשונו ודו"ק ע"כ. ומש"כ ולענין ל' אינו מונה אלא מז' ימי אבלות וכו' הטעם דאינו דומה לרגל משום דהכא מותר בגיהוץ ותספורת דכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך וא"כ אינו נוהג מצות ל' כמו התם ש"ך: ובחתן שנשא אשה ערב הרגל ומת לו מת ברגל הרי מ"ב ס"ל דכיון דמתורת חיוב הרגל נהג מצות ל' דגיהוץ וכו' הוי דין חתן זה כדין שאר הרגל דעולה למנין ל' והט"ז סי' שצ"ט חלק עליו עי"ש וכ' מהר"י מייאש ז"ל דכיון דהדב' שקול הדעת נוטה להקל כהר' מ"ב:
ומעתה נשאר לברר היכא דהוי איניש אמוד בנכסים אי מצי להחמיר על עצמו כיון דמעיקר הדין אונן אסור בתה"מ ואינו אלא קולא שהקילו חכמים משום פסיד' ואיהו לא חלי ולא מרגיש באותה פסידא ולא מסמנא ליה מלתא לכנוס בפרק מ"ש מוטל לפניו וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו ובפרט דהוי קולא שהקילו ולדידי' אין מקום לקולא זו או דלמא דכיון דנפקא מינה איסור לבעילת מצוה כל כמה דמקדמינן טפי עדיף ולא מצי למימר הכי וליותר בפסידא דידיה:
עוד צריך לברר היכא דמת א' מקרובי החתן שאין לו אב או א' מקרובי הכלה שאין לה אם אי אמרינן דהוו כמתו א' מהקרובים כשיש לה אב או אם דלא נדחה האבילות כיון שיש להם מי שיטרח בעבורם פעם אחרת והכא נמי כיון שאין להם אב או אם והטורח מוטל עליהם וכבר לא היה להם מי שיטרח בעבורם ולא דמי למת אביו של חתן או אמה של כלה עכשיו דהשתא נולד להם הטורח. או דילמא לא שנא דחשו חכמי' לטרחא ופסידא דידהו. ודמי א' מהקרובים בכה"ג לאביו של חתן או אמה של כלה דזיל בתר טעמא וחד טעמא אית להו. ולזה מצינו פשיטות ברור מדברי רי"ו שכ' ז"ל דבאביו ואמו שאינם ראוים לטרוח נוהג אבילות תחילה ואפילו היכא דאיכא פסיד' ע"כ הביאו הש"ך בנה"כ עי"ש ותכלית כונתו הוא דלא חיישו לפסיד' דחתן וכמו שביאר דבריו מוהר"י עייאש זלה"ה שם בשבט יהודה וכתב שם בהדיא ז"ל ומעתה הה"נ במת א' מן הקרובים והחתן הוא בעל ההוצאות לא חיישינן לפסידא דחתן דלא מצינו שום חולק וכו' עי"ש וא"כ הה"נ בנ"ד דלא היה להם אב או אם דלא חיישינן לפסידא דחתן או דכלה אלא הכל תלוי בפסידא דידהו דליכא מאן דטרח וכמ"ש הרב הנזכר אלא דלפי דעת הרב דרכי נועם יש לחלק בין אב ואם לשאר קרובים דבאב ואם דאבילותם חמיר לא חיישינן לפסידא דחתן ולא נדחה האבלות מקמי החופה לא כן בשאר קרובים דאבלותם קיל חיישינן לפסידא דחתן ולדעת הרב הח"י אין לחלק הכי ונקיט כדברי רי"ו דלא כהרמב"ן ובכל גוונא לא חיישינן לפסידא דחתן. עיין בדבריהם באופן דספק שלנו במחלוקת שנוי וכעת איני ראוי להכריע לענין מעשה ומי שדעתו שקטה וצלולה מפגעי הזמן יעמוד בדבריהם והבוחר יבחר ועל הספק הראשון לפקד"נ דלאו כל כמיניה להחמיר על עצמו במקום שהקילו ולא פלוג רבנן בין עשיר דלא מרגיש בפסידא לעני ולאחר בעילת מצוה דהותר' לו וכמו שהביא הט"ז דאיצטריך תשלח יתירה לרבות צפורי מצורע וכו' ע"ש אלא דהאידנא דנושאין בימי טומאה דלא מצי לבעול נראה דאם העשיר רוצה להחמיר על עצמו מצי למימר א"א בתקנת חכמים כיון דלא נפקא מידי לענין קדימת בעילת מצוה כדמשמע מדברי הט"ז דמצי איניש לומר לא ניחא לי בהאי תקנתת ומכ"ש במידי דקיום מצוה להקדים בעילה עי"ש דוק מינה דבדליכא איחור בעילה מצי נמי למימר הכי ודוק. ובפרט דלהקדים האבילות מרויח להקדים ב"מ דבכל גוונא בתוך ארבעה עשר יום היא מטהרת לא כן אם מקדים ז' ימי משתה תחלה צריך להמתין לבעול עד שיעברו הי"ד ימים: הש"ך בנה"כ בעיקר אלו הדינים כתב ז"ל דבזמנינו אפילו מת אביו ואמה דין שאר קרובים יש להם דהא שכיח הרבה ששאר קרובים מטריחים עצמם ומכינים צרכי סעודה ותכשיטין לכלה והלכך בכל ענין נוהג אבילות תחלה ואינו בועל עד שיעברו ז' ימי האבילות ואח"כ נוהג ז' י"מ כנ"ל ע"כ ונראה דכונתו רצויה דמאי דאיתמר דליכא איניש דטרח להו דתרתי נכללו בהאי טרחא ותרווייהו בעינן עיין בשיטה מקו' על כתובו' ובל' הטור ולא ידעתי לענין מע' אמאי אינם מורים כסברת הש"ך:
בתולה שנשאת בליל שבת ועדיין לא נבעלה וביום השבת מתה אמה של הכלה הורה הט"ז כיון דכבר נעשית החופה אין כאן פסידא דמאי דהוי הוי דשוב לא יכינו שנית ע"כ אסור לבעול דהא תה"מ אסור גם קודם קבורה אך לענין אבילות דכלה זאת תתחיל מיד ביום א' ותמנה ז' ימים ואח"כ תבעל. והש"ך בנה"כ כתב דבחנם טרח דמבואר כן בהרא"ש שהביא רי"ו בשמו שהורה הלכה למעשה שינהוג אבילות תחלה דמאחר שאינו אב ואם אלא שאר קרובים ע"כ וכוונתו דאפילו היה אב או אם מטעמא דפסידא ינהוג ז' ימי משתה תחלה אבל אי ליכא פסידא לא באופן דיודה לנדון הט"ז אפי' שהיא אמה של כלה משום שלא היה פסידא והרב מ"ז זצוק"ל בתשובותיו מים רבים כתב על דברי הט"ז ז"ל עי"ש אורך ראיותיו כי עמקו ונכונו ונראה דאין ללמוד מההוא עובדא לבעלמא דהתם היה בתוך יום הראשון כשקרה לו המקרה של אבילות ולפיכך עדיין הברירה בידו לומר אי אפשי בתקנה זו משום דקיימא קמיה בבית א' ב' המנינים ויוכל להקדים מנין האבילות כדי להרויח הקדמת ב"מ אבל כשעברו ב' או ג' ימים מן החופה ועברו עליו קצת ימי המשתה אז אם מת לו מת אין בידו לאפקועי מעליו התקנה שכבר קיבל ולומר אי אפשי בתקנה זו ולדחותה מפני האבילות אשר נזדמן לו וכן מוכח מהלכות עצמו של הרב הנ"ל אם ידקדק המדקדק בדבריו ע"כ ולפקד"נ דחילוקי נכון והגם דכבר בנדון הט"ז התחיל בז' י"מ וסעדו בלילה מ"מ אכתי כיון שעדיין לא עבר יום א' מז' ימ"ה הברירה בידו ולאו שמה התחלה דמקצת היום ככולו בזי"מ לא אמרי' כמו שהוכיח הרב גינת ורדים בא"ח כלל א' סי' כ"ח ובזה יצא לדון בנדון מר זקינו מהר"מ שניאור זצוק"ל בחתן א' שביום ג' לחופתו מת לו בן שהיה מאשה אחרת ועדיין לא בעל שהורה שמשלים ימי המשתה תחלה ואח"כ ז' ימי אבלות דהוה ליה כמי שפגע אבלות בתוך ימי הרגל והסכים עמו עי"ש אלא דבהורמנותיה דמר ניהו זקיני זצוק"ל מש"כ ז"ל כשעברו ב' או ג' ימים לאו דוקא ומשום נדון שלו דהכא היה נקט הכי דאפי' אם עבר יום א' דוקא אין הברירה עוד בידו ולא שייך לומר דקיימי קמיה ב' המנינים דהא כבר מנה יום א' וכן נראה מתחילת דבריו שכתב ז"ל דהתם היה בתוך יום הראשון וכו' עי"ש ולפי האמור לפקד"נ ומש"כ הרמב"ם פרק י"א מהלכות אבל דז' ימי החתנות הרי הן כרגל וכו' לא הוי הפך הט"ז כמו שכתב הרב בית דוד על הטורים דשמע מקשים וכו' עי"ש דאין ללמוד מההוא עובדא לבעלמא וכמש"כ מ"ז זצוק"ל ורבינו מיירי בתוך ימי המשתה אחר שעברו קצת ימים או לפחות יום א' כמש"כ ואת"ל דרבינו מיירי בכל גווני ואפי' בתוך יום א' יהיה במציאות דבעל דבזה לא איירי הט"ז דאזי ינהוג ז' ימי המשתה תחלה וכמו שנראה מדברי הרא"ש בהדיא שהביא הי"ו ודוק אלא דמדברי הרב החביב בשיירי נראה דרוח אחרת עמו דבנדון ומעשה שבא לידו בחתן תוך חופתו ולא בעל שבאה לו שמועה קרובה מאביו העלה דינהוג ז' י"מ תחלה בין באביו בין בשאר קרובים וה"ה בשמועה ובכלל דבריו כתב ז"ל דאפי' לסוברים שינהוג ימי אבילות תחילה היינו דוקא בשאר קרובים וכו' עי"ש: ולפי האמור הרא"ש וי"מ שהביא רי"ו לא פליגי אלא באותו מע' שאירע ביום א' אבל בתוך ז' החופה הויא לדידיה כרגל ובהא כל אפיא שוין דהוה כמת לו ברגל וכעת אין תשובותיו שציין שם מצויות אצלינו נראו מאי כונתו בדברי הרא"ש במה שנ' מאחר שאינו אביו של מת וכו' ודוק ומהר"י עייאש בשבט יהודה כתב דהגם דהיה נראה דהעיקר כסברת הרא"ש ז"ל דבתרא הוא וכו' וגם וכו' וכן דעת הרב ט"ז וכו' מ"מ במעשה שבא לידינו שנת תצ"ה לפ"ק שמתה אמו של חתן יום שבת וכו' עי"ש שהורו כי"מ שהביא רי"ו וכדעת הדרישה. אלא דעת האמור לעיל הרב ט"ז יורה לאותו מע' שאירע להם בשנת תצ"ט דהא מנהגם לעשות נשואים בערב שבת ביום וכבר עבר יום ב' מז' ימי משתה וגם ב' ימים לפי מנהגם דסברי מקצת היום ככולו וביום ה' אינם עושים עוד סעודה וחתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה וכל א' לדרכו פונה כך שמעתי מהראוי לסמוך עליו ובשביל זה אין הברירה עוד בידי וכו' אבל נדון הט"ז שנשאה בליל שבת שתיכף ומיד אחר הנשואין קידש עליהם היום ויום שבת הוא יום ראשון לז' ימי משתה והיה בתוך הראשון דשני המנינים לפניו הברירה בידו לומר א"א בתקנה זו וכמ"ש הרב מ"ז זצוק"ל ודו"ק:
ולענין אם צריך שימור דהוא ישן בין אנשים וכו' היכא דכנס ולא בעל ומת וכו' דילמא כיון דהכא לא היתה הקולא דבעילה לאונן ולא חיישינן דאתי לזלזולי והוי כשאר אבילות או דילמא כיון דלא בעל לא שנא. כתב השיירי דמסתברא דלא שנא. עי"ש וכן כתב הרב בש"ע בסי' שפ"ג אבל כשהבעל מותר להתייחד דתו לא תקיף יצריה כמו בלא בעל ולא חמיר איסור אבילות מאיסור כרת דפירסה אשתו נדה ודוק דלאו הלכה מקופחת היא עיין ביעב"ץ:
שמועה רחוקה בתוך ימי המשתה כשמועה רחוקה ברגל. שיירי. ונתבאר דיניו בסי' ביעב"ץ:
ראובן שבא לישא אשה בערב הרגל ואביו של חתן היה חולה ובעוד שהיו מברכים ז' ברכות נלב"ע וחלי"ש הורה הרב דרכי נועם סי' ח' דאליבא דכ"ע בועל ב"מ ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי האבלות עי"ש באותה תשובה ומה שיש לעמוד על דבריו הרואה יראה וע' בשבט יהודה באופן דלדעת הק"ו שכתבנו לעיל בהאי עובדא הכל תלוי בפסידא דאם יש פסידא יודה למה שהעלה הרב הנז' דבועל ב"מ ונוהג תיכף ימי המשתה אבל כיון דלפי האמת ליכא פסידא דכל מה שהוכן באותו יום יכולין לאכול בלילה דכבר נתבטל האבילות ונכנסו ימ"ה ודאי דדחינן הבעילה ונוהג מקצת היום אבלות וכמו שהעלה בעובדא דידיה ופשוט:
חתן שמת לו מת תוך ז' ימי משתה וכו' צריך שימנה ז' ימי המשתה שלמים ולא אמרינן מקצת היום ככולו ויום ז' יעלה לכאן ולכאן (ועיין בשיירי) גם ימנה אחר עבור ז' ימ"ה ולא עם גדול הבית. בית דוד סי' קע"ו: נדה שחל ליל טבילתה במ"ש וביום ו' היתה עדיין בימי אבלה מותרת לעשות חפיפה ביום ו' בחמין כדי שתטבול בזמנה לבעלה. פנים מאירות סי' ה' ע"ש:
אחר שהבאתי סברות כל הפוסקים המפורסמים שמהם תורה יוצאת והמורה ראוי לסמוך עליהם ה"ה מרן הש"ך וכו' ראיתי להביא הוראותיו של הר' יעב"ץ באלו הדינים וספרו אינו מצוי כל כך ולענין מעשה הבוחר יבחר וז"ל בתשובותיו ח"ב אחר סי' קפ"ה:
קצור פתחי הלכות מחודשות בענין הלז המתבארים בה' תשובות בדבר שלא נתבררו בדברי המחברים עד הנה כל צרכן:
א בדינא דגמרא דמי שהכין וכו' אע"פ שהתירו לו חופה אסור בשמחה: ב והיכא דכנס בנשואים גמורין ולא בעל ואח"כ ארעו אבל איך שהוא בין דאו"א בין דקרובין בהא נחתינן ובהא סלקינן דאומרין לכתחלה בועל ב"מ אפי' אירע כה"ג בחול אצ"ל בשבת ויו"ט והוא מן המושכלות הראשונות והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין:
ג וכי לא בעיל נמי מ"ע ודאי אינו פוסק שמחתו אלא נוהג ז' ימי משתה ואח"כ ז"י אבילות ובזה כל י"ד ימים נוהג דברים שבצנעה אבל מותר בשמחה בפרהסיא:
ד ובשלא נשא רק קידש אעפ"י שבירך שבעה ברכות תחת החופה שעושין מיריעות וארעו אבל דקרוב או בגוונא דליכא פסידא כה"ג מפלג פליג בה והלכה כדברי המיקל והיינו לבעול ב"מ קודם קבורה ולנהוג ז' ימי אבלות תחילה אח"כ ז"י המשתה וה"ה אם אירע כך אחר שהכין עצמו להכנס לחופה ולא הספיק לו לעשות חופה ולברך ז' ברכות עד שבא עליו אנינות דקרובים יש לו ג"כ על מי לסמוך לבעול ב"מ קודם קבורת המת (כ"ש אם אירע בשבת וי"ט) ובזה לעולם נוהג אבילות תחילה ואח"כ ז' ימי משתה מיד:
ה וכל זה בין בכונס בתולה או אלמנה הכל שוה ואחד בדברים אלו ונוהג בבחור שנשא אלמנה ג"כ ז"י משתה ובאלמן לאלמנה ג' ימי משתה ע"ד הנ"ל: ו וכששמע בימי חתונה שמועה קרובה אחר שכנס קודם שבעל אם שמע קודם שנקבר המת בועל ב"מ קודם ובמקום פסידא נוהג י"מ תחילה ובדליכא פסידא י"א תחילה:
ואם אחר שהכין עצמו לחופה קודם שכנס שמע ועדיין לא קברו המת אומרים לו ג"כ שיבעול תחילה דודאי לא עדיפא שמועה ממתו לפניו במקום פסידא ימי משתה תחילה ובדליכא פסידא ימי אבלות תחלה ככל הנ"ל:
ח ולענין קריעה (למי שנשא אשה ואח"כ ארעו אבל בימי המשתה) על או"א בכל אופן קורע מיד ועל השאר הולך אתר מנהג המקום שנהגו בקריעה בחש"מ:
ט כשנעשה אבל בימי המשתה וכבר בעל בין קודם שאירע האבל בין קודם קבורה לא בעי עוד שמירה אך אם המתין ולא בעל קודם קבורה צריך ב' שמירות כל אותן י"ד ימים:
י הכונס את הבתולה ומצא דם אם ארעו אבל אח"כ א"צ שמירות עכ"ל היעב"ץ. ודיני נישואי האבל תוך ל' ולאחר ז' עי' בש"ע סי' שצ"ב ואם פגעו מת וכלה זה בזה מעבירין המת מלפני הכלה וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואח"כ קוברים המת דכבוד חיים עדיף ולעתיד לבא כתי' בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים בב"א: