חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה
סימן טו
טו
דיני פרישת עונה:
אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן אמור רבנן בטעמא מה המצוה הזאת ושיעור זמן הפרישה ובמקום שחוששין:
א רוב הנשים יש להם וסתות לראות בזמן ידוע כל אחת לפי זמנן כגון מכ' לכ' יום או מל' לל' וכל אשה שיש לה וסת קבוע מותר לבעלה לסמוך עליה ולבא עליה שלא בשעת וסתה (בטור כתוב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין שהיא ישינה פי' שאינה ישינה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים (עי"ש ודוק ותשכח) אלא שאינה ערה כ"כ שתוכל להשיב אם היא טהורה או לאו, תוס' דנדה ט"ז) ואין לה להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ויפרוש ממנה מכאן ולהבא אבל שלא בשעת תשמיש כל אשה המרבה לבדוק הרי זו משובחת: דעת כל הפוסקים דאשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש וודאי דהכי קיימא לן דכל לבעלה לא בעיא בדיקה אפי' אין לה וסת אפי' רוצה להחמיר על עצמה לבדוק קודם או לאחר תשמיש לא שבקינן דא"כ לבו נוקפו וכו' וכדומה שכן עמא דבר. ש"ך:
ב ובשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת סמוך לוסתה שמא תראה בשעת תשמיש או שמא נעקר הדם והיא טמאה ושיעור עונה הוא כגון אם דרך הוסת לבא ביום אפי' היא בסופו מותר מיד בלילה שלאחריו ואותו היום דוקא אסור וכן הדין אם הוא בתחלתו פורש ממנה כל היום ומותר כל הלילה שלפניו וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו. ש"ע וכן היא סברת הט"ז. אבל משם אביאסף כתב דביומי תשרי יום או לילה וביומי תמוז וטבת חצי יום וחצי לילה והיינו לעולם י"ב שעות וכן הסכים הב"ח והש"ך. וז"ל הש"ך בנה"כ אלא ודאי חשבינן שעות זמניות ור"ל דאם וסתה ביום בתקיפת טבת שהיום אינו אלא ט' שעות כשבאת לחוש פעם שנית לא סגי ביום לחוד אלא צריכה לפרוש שעה ומחצה קודם היום עד שעה ומחצה בתחילת הלילה ואם וסתה בתוך הלילה כשבאת לחוש פעם שנית עונת הלילה אינו צריך לפרוש מתחלת הלילה אלא משעה ומחצה בתחלת לילה עד שעה ומחצה לפני נץ החמה שהוא י"ב שעות משום דבתקופת טבת הלילה לוה מן סוף היום ומן תחילת היום ושעה ומחצה שמתחיל עתה להיות לילה היה ראוי להיות עדיין יום בימי ניסן וכן שעה ומחצה שבסוף הלילה הזה ראוי להיות יום בימי ניסן ועד"ז בימי תמוז והפוסקים שכתבו פורש ממנה כל היום או כל הלילה לא איירי אלא ביום ולילה שהן מן הדין יום ולילה דהיינו י"ב שעות כגון בניסן ותשרי אבל בתמוז וטבת לא ע"כ וכל זה דוקא אם יש לה וסת קבוע לראות לעולם בתחילת היום או באמצעיתו או בסופו אז אין צריך לפרוש אלא אותו היום או אותה הלילה דוקא ולא לפניו אבל אם רגילה לראות בלי שעה קבועה הרי זה דומה כאילו היה וסתה כל היום ואשה זו צריכה לפרוש כל הלילה או היום שלפניו כ"כ הש"ך לישב סברת הא"ז ממאי דהקשה עליו הב"י והב"ח כתב שמשמע שהירא דבר ה' נוהג כהא"ז. והט"ז חולק וסבירא ליה כפסק הש"ע דאין חילוק ואין איסור אלא ביום או בלילה דוקא וכל זה דפרישית עונה לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים לחוד אבל בוסת התלוי בשינוי הגוף לחוד אין צריך לפרוש אלא זמן הוסת כגון אם היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד אסורה כל זמן המשכת הוסת היתה רגילה לראות בסופו אינה אסורה אלא בסופו ואם בא לזמן ידוע לפני שעת הוסת אין לחוש כלל אבל מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אסור אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף ט"ז ס' קפ"ט קל"ט. והש"ך בנה"כ מתרץ בענין אחר. והר' יונתן זלה"ה בחידושיו על הלכות נדה כתב דגם מה שתירץ הש"ך דחוק הוא למאוד והאמת עם המ"י דלא יצאו דברים אלו מפי הראב"ד וכו' עי"ש ואח"כ כתב ז"ל ודע כי הרמב"ם כפי מה שכתב המ"מ נראה דעתו כי אין שום וסת הגוף נקבע לבדו בלי וסת ימים ומ"ש דחוששת רק לשעתה היינו לטהרות אבל לבעלה כיון דהוא מורכב בימים חוששת כל עינה כמו בימים וכתב המ"מ שרוב פוסקים חולקין וכו' עי"ש והרב הנזכר מייתי סיוע מהש"ס לסברת הרמב"ם דס"ל דלא יתכן וסת הגוף בלי הרכבת ימים וכו' ע"כ ואשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה (בעונ' לבוש) ב' או ג' ימים קודם או אחריו. ואין ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים אלא ר"ל דהיה לה וסת ואחר כך משתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכים לפרוש גם קודם הוסת כפי שרגילה להקדים כגון שרגילה להקדים ג' ימים צריך לפרוש אותו יום שרגילה להקדים (אם דרכה לראות בשעה קבועה אבל בלא שעה קבועה צריך לפרוש עונה קודם אותו יום שרגילה להקדים לדעת הש"ך. ולדעת הש"ע והט"ז אין חילוק וכמו שהובא לעיל) ש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט והר' יונתן זלה"ה פי' דהגם דלא מיירי שרואה כל ג' ימים בהמשכה רק לפעמים מקדמת ורואה בכ"ז או בכ"ח וכו' אפ"ה אסורה לשמש כל אותם הג' ימים דלמא תראה בהן כיון דלפעמים מקדמת ולפעמים מאחרת וכו' עי"ש:
אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה ש"ך. עי"ש:
שם אם רגילה לראות ראיה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה אסור בלילה וביום כשיעור הנמשך בו. ש"ע. ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו. ש"ך ע"ש:
ג וכל פרישות אלו אינם אלא מתשמיש ולא משאר קריבות ואפילו חיבוק ונישוק אלא שהב"ח כתב דהמחמיר באלו תע"ב אבל הט"ז כתב דאסור מן הדין חיבוק ונישוק:
ד אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת וכיון שעברה ולא ראתה מותרת:
ה אם הגיע וסתה בימי עיבורה משניכר עוברה דהיינו אחר ג' חדשים לעיבורה או בימי מניקתה שהם כ"ד חדשים (ואין חדש העבור עולה למנין) משנולד הולד אפי' מת הולד א"צ לפרוש סמוך לוסתה ואפילו בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה. והטעם מפני שדמיהן מסולקין ומחמת שאיבריה מתפרקים מצער וע"י כך מסתלקין דמיה ואינם חוזרים עד כ"ד חודש:
ו שאר נשים דעלמא שאינם מעוברות ומניקות צריכות בדיקה כשיגיע לוסתן עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה וי"א שאסורה עד שתבדוק. אם יש לה וסת קבוע או שהוא יום ל' אעפ"י שאיני קבוע דחזקה ארח בזמנו בא וכשבדקה ומצאה טהורה מותרת ואתי' אם לא בדקה אלא עד זמן הרבה ולא אמרינן שמא נפל לארץ בזמן הוסת. ט"ז. והב"ח כ' דיש להחמיר דדוקא היכא שבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל אם לא בדקה תוך הזמן אע"פ שאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה ארח בזמנו בא ונפל לארץ ושיעור וסתה היינו כדי שתקנח בחורים ובסדקים: ז ואע"פ שאמרו חז"ל שצריך לפרוש מאשתו עונה סמוך לוסתה מ"מ אם רוצה לצאת לדרך צריך לפוקדה אע"פ שהיא סמוך לוסתה ואפילו בתשמיש שרי מ"מ המחמיר שלא לפוקדה רק בדברי רצוי ובשאר כל מיני קורבות ואפילו חיבוק ונישוק תע"ב. והטעם דמותר לפוקדה מן הדין בתשמיש משום דאסמכוהו אקרא דכתיב וידעת כי שלום אהלך וגו' וה"ק כשתפקוד נוך שהיא אשתך ביציאתך לדרך. אז יהיה שלום באהלך שלא תזנה עליך אשתך מחמת רוב תשוקתה וגם אתה לא תחטא ע"י הרהורים רעים וכיון שיש בזה מצוה לא גזרו בו רבנן לפרוש ואם הולך לדבר מצוה אין צריך לפקוד אשתו וי"א דאם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת צריך להמתין מיהו אם הולך לדבר מצוה אין צריך להמתין ופשוט הוא ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול נראה דאין צריך להמתין לפי הי"א דהוא שיטת הנימוק"י אלא דאין פירושו מחוור וגם הפוסקים לא פירשו כן. ש"ך:
ח אשה שיש לה וסת לימים לבד והגיע שעת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול יבא עליה ואין צריך לשאול ואם ראתה ודאי אסורה עד שישאלנה:
ט היה לה וסתות לימים ולוסת מוסתות הגוף כגון קפיצה וכיוצא בה כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה וא"צ שישאלנה אפי' לא שהתה שיעור שתספור ותטבול אבל חוששת לעונה בינונית שהוא ל' יום ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או עד ששהתה שיעור הנז' וכתב הש"ך דודאי אם יש לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף חוששת לעולם לוסתה ולא שייך לומר אימור לא ראתה וא"צ לחוש לעונה בינונית כיון דיש לה וסת ולא נכתב דין זה אלא גבי קפיצה כיון דהוא תלוי במעשה דידה דאי בעיא קפצה ואי בעיא לא קפצה אמרינן הכי אבל לא בוסתות הגוף כגון פיהוק ועיטוש ודכותייהו דבאלו כיון שהגיע שעת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה:
ובספר תורת השלמים כתב דאין דבריו של הט"ז מוכרחים ע"ש בס' באר יעקב דף ע"ד ע"ב: במה שכתב בפנים אבל חוששת לעונה בינונית שהיא ל' יום עיין בש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל' ל"ג ומ"ג: