חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה
סימן יד
עניני שבעת ימי המשתה:
חיובא רמיא עליה דאיניש תוך שבעה ימי חופה הן בעשיית מלאכה הן לענין שמחה וכל מידי דשייך בימים אלו:
חתן אסור במלאכה ואפי' בדבר האבד.
בית דוד על הטורים סי' קע"ו:
א מצינו ביעקב אבינו שאמר לו לבן מלא שבוע זאת. וכתיב בשמשון ז' ימי המשתה לפיכך הנושא את הבתולה הצריכוהו חז"ל לשמוח עמה ז' ימים כדי שישמחנה ואותן הז' ימים יהיו לו כי"ט שלו שלא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק מפני שחתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה ואינו יוצא יחידי לשוק וכו' כן הוא החתן אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמן שנושא בתולה:
ב אם האשה יכולה למחול על שמחתה ולומר משום תקנתא דידי תיקנו כך וא"א לי בתקנה זו לדעת רי"ו שהביא רמ"א יכולה וכן נמי דייק מדברי רמ"א הב"ש והח"מ עי"ש ולדעת הר"ן ושאר פוסקים אינה יכולה וכתב הח"מ על אותם הסוברים דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה. אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת מ"מ הוא אסור בזה מטעם שהוא דומה למלך. אבל הרב ב"ש כתב דגם על ביטול מלאכה יכולה למחול מ"מ עכשיו בזה"ז נשתרבב המנהג לעשות אותן הימים ימי משתה ושמחה וחתן דומה למלך וליכא מחילה ומנהגן של ישראל תורה היא ואם יש איזה מקום דאין מנהגן כך הגם דיש להם על מי שיסמוכו מ"מ בטלה דעתן כיון דנהגו כך כל ישראל:
כתוב בהג"ה והאשה יכולה למחול על שמחתה. ע"ש באה"ע סי' ס"ד אלא דהב"ש והח"מ הבינו בדברי רמ"א שם בסעיף א' במה שכתב ז"ל וחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק ופירשו דכונתו לאשמועינן דמחילה דידה לא מהניא להני תרתי אלא דוקא באכילה ושתייה ע"ש. וכן דעת הר"ן ושאר פוסקים דלא מהניא מחילה דידה עי"ש בבית שמואל:
מעתה האיר וזרח ס' חיים שאל ח"ב לכמוהר"ר חיד"א נר"ו ובס' ל"ח אות ס' דחה דברי הר' ח"מ וב"ש בפירושם בכונת דברי מור"ם ודעתו הרמת"ה דכונת מור"ם לסתום כרי"ו דמהני מחילה בכולה מילי עי"ש מ"מ עכשיו בזה"ז וכו' כמו שכתוב בפנים:
ג הנושא את הבעילה צריך לשמוח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמן וי"א דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים. וכתב הר"ן דהטעם דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכין לו ברכת חתנים (כמובא לעיל ס' ח') אלא ודאי ז' נמי אית לה לשמחה עכ"ל וכן נהגו עכ"ל: מחזיר גרושתו צריך לשמוח עמה ג' ימים כמו באלמנה מהר"ש אבוהב סי' ער"ה ע"ש:
ד שותפו של החתן יכול לפתוח חנותו ולעשות מלאכה ולתת חלקו לחבירו ואינו דומה לאבל יא"ה:
ה אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה לפי כבודו ולפי כבודה דעולה עמו ואינה יורדת דכתיב בעולת בעל דה"ל למכתב והיא בעולה או בעולת איש מאי בעולת בעל אמרו ז"ל שפי' לומר שעולה היא עם הבעל ואינה יורדת עמו מכבודו לכבודה אם הוא פחות ממנה. מיהו הכל לפי תואר הענין שאם הם יפזרו יותר מדאי ודאי דאין לכוף וע"ל סי' ו' סעיף ה':
ו חתן שאירע א' מד' תעניות בתוך ז' ימי חופתו מתענה ומשלים ואפי' צום גדליה ובס' בית דוד כ' שמי שנהג להתענות ער"ח או ב' וה' שיתענה יא"ה. ואם נשא אשה ביום התענית עצמו אם הוא נדחה או במקום שאין החתנים נוהגין להתענות ביום הנשואין לא ישלים התענית. ע' בכנה"ג א"ח ס' תקנ"ט וע' בב"י ס' תקמ"ט. אבל אם אירע בתוך ז' ימי המשתה יום שמת אביו ואמו אין להתענות כיון שהיא י"ט שלו. אבל בחור שנשא אלמנה ואירע כך אחר ג' ימים יש לו להתענות. יא"ה מהר"מ אמרי לוי: ז אמרו חז"ל מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם (ולאו דוקא דה"ה בשאר מילי דבדיחותא) ולומר שהיא נאה וחסודה אפילו אינה נאה דאע"ג דכאיב מדבר שקר תרחק יש לפרש דבריו שהיא נאה במעשיה. ומצינו שר' יהודה בר אילעי היה מרקד לפני הכלה שכן מצינו במלאכים ששאלו לאברהם איה שרה וגו' כדי לחבבה על בעלה וההוא יומא לגבייהו היה כמו יום נשואין הואיל ונתבשרו בבנים וחזרה להיות לה ארח. לפיכך מצוה ג"כ לחבב הכלה על בעלה ביום נשואיה. ואם אינו משמחן עובר בה' קולות כלומר לא יזכה לאלו הה' קולות בנחמות ירושלים דכתיב בה קול ששון וקול שמחה וגו' מ"מ אסור להסתכל בכלה אלא דוקא בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה. לבוש:
ח בליל ש"ק שמתפלל ערבית בבית החתן הש"ץ נוהג אחר התפלה להתחיל יום הששי ויכולו וכו' דלא כמו בשאר בתי כנסיות שמתחילין מן ויכולו (וכן ראוי כידוע) ונ"ל הטעם דהוא לרמוז למה שאמרו חז"ל איש ואשה זכו שם י"ה ביניהם וה"ן השכינה שורה והשם יתע' שלם:
המנהג הנכון לומר בליל שבת אתר מזמור שיר ליום השבת מזמור רחש לבי כיון דהוקבע לאומרו בבית החתן ומ"ש דשאר מזמורים המיוחדים ליומם כמו ר"ה וכו' שאומרים אותם ג"כ בלילה וחתן דומה למלך ושאר העם נמשכים אחריו ועדיף מאבל ואם אינו אומרו מגרעות נתן:
טעם למנהגנו שבשבת חתונה הש"ץ אומר בניגון בקול רנה ויום השביעי משבח וכו' עד ביום שבת קדש עי' בס' תפלה זכה ד' קכ"ה ע"ב ובענין קריאת פרשה ואברהם זקן לחתן ושאר מנהגים בזה עי"ש בד' קל"א ע"ב: ט שאלוני על דבר כמה יחידים וביניהם אנשי לבב שמרננים ואין דעתן סובלת את אשר נהגו שבש"ק בשיש חתן בבה"כ שהמנהג לשורר בקול נעים לכבוד החתן כידוע ואם יש אבל בבה"כ מאדם רשום שנלב"ע וחלי"ש באותו שבוע משנים בניגונים הנהוגים לכבוד האבל שינוי הניכר לכל והקול נשמע קול נמוך באנחה שוברת בשפה רפה ובכובד ראש והשלוחי צבור מוכרחים לעשות ככה וה"ן משנים משום דרכי שלום ועתה לשא"ל הגיעו אי איכא איסור למעבד הכי או לא ואם האמת עם המרננים והמנגדים לזה לפקד"נ האמת עמהם וישתקע הדבר ואין משנין בשום דבר כלל דכבוד חיים עדיף ומעבירים את המת עצמו מלפני הכלה אם פגעו זה בזה ליתן לה את הדרך ואפילו לאבלים עצמם דברים שבפרהסיא לא הותר להם בש"ק מכ"ש דברים הנוגעים לאיש אחר בפני קהל ועדה ולענין נפילת אפים אם יש אבל בבה"כ נופלין ע"פ ואינם נגררים אחריו לא כן אם יש חתן אין נופלין ע"פ משום דהוא דומה למלך נמשכים אחריו כל הקהל ע' בשיירי א"ה סי' תל"א וראה כמה הפליג הר' החבי"ב (הובא לעיל ס' ו') ומי כמוהו מורה בענין המנגנים ובחופת בני שמתה אמו ונשא אשה תוך שנתה הביא מנגנים דהיאך ידחו שמחת תתן וכלה מפני האבל דהא מעבירין את המת וכו' (עי"ש) וחרבן בית אלהינו דחמיר לן בשבת אין לעשות שום שנוי כלל עיין לעיל ס' ו' ופוק חזי מש"כ מוהרח"א בקונטרס לדוד אמת ז"ל החזנים שלפני חדש אב אומרים מחדש חדשים וכו' בקול קיני' ומאריכין בזה לקונן כל הנוסח לא יפה עושים לעורר בשבת בכי יגון ואנחה ואי איישר חילי אבטליניה קול המיצר לישראל בש"ק וכו' ע"כ ורמ"א בי"ד הביא החתן ואבל בבה"כ יוצא החתן עם שושביניו תחלה ואח"כ האבל והמנחמים וכו' ע"ש והדבר פשוט כביעתא בכותחא ומלבד האמור ודאי הרביע עליה איסורא אחרינא והוא הלבנות פניו ברבי' של החתן המצטמק ורע לו בראותו זה השינוי הניכר המכבדים לאבל יותר ממנו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ופשיט דאם יש איזה אבל דיקפיד על זה אם יסברו לו כל הני טעמי לאו בשופטני עסקינן ויכנסו הדברים בלבו ועחב"ט:
י מנהג מ"ק יע"א שאם בא יבא החתן לבה"כ ביום ח' לחופתו אין נופלין ע"פ ואין אומרים יענך וכו' ואחר בית יעקב וכו' מוסיפים מזמור השמים מספרים וגו' וכ' הכנסת בא"ח סי' קל"א הטעם לנוהגין כך משום דס"ל דלא דמי לאבל דמקצת היום ככולו אלא ז' ימים שלמים מעת לעת בעינן עי"ש והגם דבענין הברכות אין מנהגינו בכך לברך ביום הח' יש לחלק ביניהם וק"ל וטעם אמירת המזמור הנזכר פשיט הוא לבשרו בטובה ובז"ה (מספר הסימנים שבקונט') החתן יוצא מחופתו ישיש כגבור וכתמר יפרח לאורך ימים ושנים דשנים ורעננים אכי"ר ומעתה יבואו לקמן בע' הבורא ית' שאר דיני נדה צניעות וכו':
עוד אפשר לומר דהטעם העיקר לנוהגים ביום הח' כשבא החתן בבה"כ שלא ליפול על פניהם אינם משום דס"ל דז' ימים מעת לעת בעינן אלא להדרו ולכבדו גם ביציאתו מחופתו לסימנא תבא שתהא יציאה כביאה והראיה שבמנחה נופלים על פניהם הגם שיתפלל בתוך הז' אלא ודאי דלאו הא בהא תליא וק"ל: