חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה
סימן ו
בהתקדש יום רביעי האנשים השלמי' המתקדשי' והמטהרים הנגשי' אל ה' יתקדשו כי קדוש היום לאדונינו ובו יתבאר משפט היום ומעשהו: א אמרו חז"ל במ' על פ' ויקח את מחלת שנמחלו עונותיו מכאן שיום הנשואין היא יום מחילה וכפרה לחתנים כמו יוה"כ והכנה"ג כ' משם הר"י מברונא שנמחלים עונותיהם משום דחתן דומה למלך ואמרינן דמלך נדון בכל יום והדבר ברור דאינו מכפר כי אם לשבים ולמאמינים דלא עדיף מיה"כ עצמו לפיכך נהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן. ועוד טעם אחר אמרו כדי שלא יאכלו וישתו וישתכרו ויאמרו קדושי טעות הן וכ' הכנה"ג דלפי הטעם האחרון אם ברכ' הקדושין אינן ביום ברכה אינן מתענין אלא ביום האירוסין וכ' הרב אליה רבה דאפי' אלמן ואלמנה מתענין אף לטעם ראשון דהא נדרש מפסוק ויקח את מחלת וכו' וכתיב על נשיו לו לאשה הרי שהיו לו כבר נשים ולפי הטעם הראשון ראוי להשלים התענית ולטעם הב' א"צ לה שלים אלא מתענה עד שיכנס לחופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה כמו שכתב רע"א בא"ח וכן מי שיש לו נשואין בחנוכה אין לו להתענות אבל אם יש לו נשואין בניסן מתענ' אפי' ביום ר"ח עצמו מפני שהוא א' מן הימים שמתענין בהם כמ"ש בש"ע א"ח סי' תק"ף וחתן בכור שנשא אשה בע"פ אם נפשו איותה להתענות תע"ב דלא כמאן דאסר הרב ברכי יוסף הי"ו א"ח סי' תע"ב עי"ש ולעד"נ דראוי שיתענה כיון דמצטרף טעמא אחרינא דהוי יום כפרה דידיה מיהו אם אינו בכור נראה דלא יתענה דשאני מתענית הבכורות דיש לו עיקר ממס סופרים והוי נמי פרסומי ניסא כמו שכתב הרב בית דוד ע"ש אבל תענית החתנים אינו ראוי דידחה לתלת מילי עי"ט וכו' ול"ג בעומר ומר"ח סיון עד שבועות ובימים שבין יוה"כ לסוכות מתענה אבל באסרו חג ובט"ו באב וט"ו בשבט אינו מתענה כיון שמוזכ' בגמ'. מג"א. מ"מ צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה. ובכנה"ג הביא בשם ח' אחד בימים שאין מתענין יעשה החופה בשחרית ולא יאכל עד אחר החופה ולענין קבלה אפי' לפי הטעם הראשון דצריך להשלים לכאורה נראה דאין צריך קבלה דהוי כמקובל ועומד מכח המנהג הקבוע לתתני' להתענות ביום חתונתם מיהו טוב לקבלו אחר התפלה כדי שלא להפסיק תפלתו וגם בשעת התפלה כשמגיע לש"ת יהרהר בלבו שמקבל התענית וכמו שכתב רמ"א בש"ע א"ח ע"ש ואם מקבלו בשבת נוסח ענין הקבלה הוא הריני בתענית נדבה למחר אבל התחנה לא יאמר. הרב מחזיק ברכה הי"י ב"כ משום הר"ב מור וקציעה:
ולענין להתפלל ענינו כתב רמ"א בש"ע א"ח דיכול לאומרו הגם דאינו משלים כיון דאומרו בש"ת דבלאו הכי יכול להוסיף שם מה שרוצה והט"ז כ' דמ"מ לשון צו"ם התעני"ת אינו הגון דסתם תענית הוא יום שלם והדולג ב' תיבות אלו צום התענית יפה עושה:
והרי מסודר לפניך נוסח עננו להתפלל החתן ביום הזה לשפוך שיחה ולדרוש סליחה ביום מחילת עונותיו מיוסד ומתוקן על עיצומו של יום בין תבין את אשר לפניך יהי רצוי לפני האל כי"ר:
ענני אבי ענני (ביום צום תענית) הזה כי בצרה גדולה אני על כל מה שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך מיום היותי על האדמה עד היום הזה והדבקתי רעה על רעה. והרהורי עבירה הרהרתי. והלכתי אחרי שרירות לבי הרע ואחרי ראות עיני בראיות האסורות ופגמתי בעיינין עילאין נלכדתי במצודה רעה ופגמתי באות ברית קדש. מתבושש אני בחטאי ומוכלם אני מעונותי ונחפר מפשעי. אך לא להכעיסך נתכונתי ואתה בוחן לבות וכליות גלוי וידוע לפניך כי לא במרד ולא במעל לעשות נגד כונתך אלא יצרי הרע פתני והדיחני גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי. ועתה יי צור תקותי ותקות אבותי הנה שבתי אליך בבשת פנים ביום (ביום צום התענית) הזה יום מחילת עונותי כי ימינך פשוטה לקבל שבים. אנא יי כפר נא ביום הזה על כל מה שחטאתי ותשליך במצולות ים כל חטאתי הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. והחזק בדק ביתי הרעועה ותקן כל אשר עותתי והעלה והאר כל מה שפגמתי בהם ויהיו למאורות כמשפט הראשון ותלקט כל אשר פזרתי והן הנה מלופפות בי ותרחיקם מאתי ומגבולי. ולא יגעו בי ובנפשי ולא ילוו אותי לקבר לאמר אבינו אתה. ולא תאונה אלי רעה ונגע לא יקרב באהלי. ובכח שמך הגדול היוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו כאריה תשאג לעומתם ותוציא בלעם מפיהם והשג תשיג והצל הציל וישוב הכל לאיתנו הראשון ולא ידח ממנו נדח והאשה הבאה אל ביתי אשר הוכחת לבת זוגי יהי רצון מלפניך שיהא זיווג הראוי ומתקיים לבל אמות ואספה בלא עתי ח"ו (וסוד הענין עיין בזוהר פ' וילך) ולא אדחה מפני שום אדם שבעולם. אנא ה' מלטה נפשי וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד מלאת ימי שנותי בהם שבעים שנה ויתקיים בי מקרא שכתוב כי אותך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך אמן סלה. ואל תסתר פניך ממני היה נא קרוב לשועתי טרם אליך אקרא אתה תענה אדבר ואתה תשמע כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה ה' עונה בעת צרה ושומע תפלת כל פה וכו':
מרגניתא טבא די השכחת בבית גניזא דמלכ"א בר אורי"ן ובר אבהן בכתר שם טוב עולה רחימא דנפשאי בן לאותו צדיק הרב המופלא חסידא קדישא הרב המחבר ספר עדות ביהוסף על הש"ס כמהור"ר יוסף בן סאמון זצק"ל תפלה הגונה ונאים הדברים למי שאמרם כאשר עיניך תחזינה מישרים לומר האשה ביום כניסתה לחופה כי עת לחננה כי בא מועד הסליחה כמובא בפנים וזו תוארה:
אלהים מושיב יחידים ביתה:
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו: ויבן יי אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ:
אתה הוא יי אלהים האל הגדול הגבור והנורא אתה עשית את השמים ואת הארץ אתה הוא יוצר האדם ונפחת בו רוח ונשמה ובראת איש ואשה ורשמת בהם שמך הקדוש יו"ד באיש וה"א באשה למען דעת וללמד אותם לאמר זכו שכינה ביניהם לכן אני האשה הנצבת לפניך היום יי האלהים אלהים קדושים המוכנת ומזומנת בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל עבדיך ליכנס לחופה עם החתן בעלי הנני מפלת תפלה ותחנונים לפני כסא כבודך בעת ובעונה הזאת שאתה מוחל לי ולבעלי על כל עונותינו וחטאתינו ואשמותינו ככתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי. ועונותינו מתפקקין על ידי תשובה ומעשים טובים וחופה: (
א"ה זאת התפלה טוב לאומרה ג"כ ביום הקודם לטבילת מצוה כמובן מענינה) יהי רצון מלפניך שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי ותיחד עלינו שמך הקדוש יו"ד ה"א ותכניס בלבנו רוח טהרה וקדושה ותרחיק ממנו כל מחשבו' והרהורים רעים ותתן לנו נפש זכה וברה ביני ובין בעלי ולא ניתן עינינו אנחנו שנינו בשום אדם בעולם כי אם עיני בבעלי ועיני בעלי בי ויהיה בעיני כאלו אין אדם טוב ויפה ובעל חן בעולם כמו בעלי כדבר שנאמר שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך: ונאמר כי הוא אדוניך והשתחוי לו: וכן יהיה בעיני בעלי כאלו אין אשה יפה ובעלת חן והגונה בעולם כמותי ויהיו כל מחשבותיו בי ולא בשום בריה אחרת בעולם כדבר שנאמר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. ונאמר ויתאו המלך יפיך: ונאמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו:
ויהי רצון מלפניך יי האלהים שיהיה זיוגנו עולה יפה. זיווג הגון של אהבה ואחוה שלום וריעות זיווג כשר כדת משה ויהודית זיווג הגון של יראת שמים ויראת חטא, זיווג של בנים הגונים צדיקים ותמימים וישרים.
זיווג של זרע של קיימא זיווג של ברכה כדבר שנאמר יי זכרנו יברך יברך את בית ישראל. זיווג שיקוים בי הדבר שנאמר אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. זיווג שיהיה שמח בי בעלי יותר מכל הטובות שיש לו בעולם כדבר שנאמר בית והון נחלת אבות ומיי אשה משכלת. זיווג שלא יהיה ביני ובין בעלי לעולם לא כעס ולא רוגז ולא קנאה ולא תחרות. אלא אהבה ואחוה שלום וריעות וענוה ורוח נמוכה וסבלנות. זיווג של אהבה צדקה וגמילות חסדים ועשית טובה לבריות. זיווג של זרע של קיימא בריא וטוב שלא יהיה בו ולא בשום אחד מאבריו שום נזק, ולא חסרון לא פגע ולא נגע ולא מחלה ולא מדוה ולא כאב ולא צער ולא רפיון ולא כשלון ולא יחסר טוב כל ימי חייו זיווג שתמשיך עלינו בנשמתנו רוחנו ונפשנו וגופנו קדושה וטהרה במחשבה בדבור ובמעשה כיהודים כשרים זיווג של דין ישראל קדושים. זיווג של הצלחה וברכה ברכות שמים, מעל ברכות תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם. זיווג של זרע קדוש וטהור טוב ויפה מתוקן ומקובל ובכן לשם יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחדא שם יו"ד ה"א בשם וא"ו א"ה הריני מוכנת ומזומנת לעשות טבילה כדת משה וישראל יהי רצון מלפניך יי אלהים שתטהרנו ותקדשנו בקדושתך ותשפיע עלינו רוח טהר' וקדוש' מאתך ותתרצ' בנו ובמעשינו ותזכנו לעשות רצונך תמיד כל ימי חיינו ותברך אותנו מברכותיך כי אתה הוא מקור הברכות ברוך ומבורך תמיד. ברוך יי לעולם אמן ואמן: (
א"ה זאת התפלה ג"כ נראה שטוב לאמרה תדיר)
יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שתשמור ותנצור ותנטור תמיד את בעלי מכל נזק ומכל רע ומכל חולי ותתן לגו חיים טובים. חיים ארוכים חיים של עושר וכבוד. ותתן לנו זרע של קיימא ובנים הגונים וצדיקים וחטע בינינו תמיד אהב' ואחו' שלום ורעות ותקבע אהבתי בלב בעלי שלא יחשוב בשום אשה בעולם זולתי. ותטע בלבנו אהבתך ויראתך לעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם כיהודים כשרים ולעשות צדקה וחסד עם עמך ישראל ותברך את בעלי ברכה שלימה ברוב עוז ושלום כדבר שנאמר יברכך יי וישמרך. יאר יי פניו אליך ויחנך. ישא יי פניו אליך וישם לך שלום. ונאמר יי ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ. אמן וכן יהי רצון:
ומה טוב ומה נעים ביום קדוש כזה להתקדש בקדושה יתירה שיטבול החתן במקוה טהרה לרחוץ ולטהר ולהשליך מעליו כל זוהמתו ומחשבותיו והרהוריו אשר לא טובים וכתב החסיד בשער אהבה כי הטבילה הוא סיוע גדול לקניית הנשמה ודומ' דבר זה אל החזר' הכלים בכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו ובצאתם מן הכבשן הם חדשים גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאברים הפגומים למקום שיצאו ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו ובצאת האדם מן המקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו וכתב החסיד הרב חסד לאברהם הטעם למה אין טהרה אלא במים הוא כי הטומאה היא רות כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והרוח אין בטבעו ליכנס תוך המים וכשהוא נכנס במים נשלף ממנו מעט מעט ולכן אמרו חז"ל שצריך שיכנס כל גופו במים ואם ישאר חוצה אפילו ראש שער א' מגופו לא נטהר כי משם נאחזת כל הטומאה וחוזרת לשרות בגוף ויתודה בתוך המקוה בדמע כי הוא עזר להועיל לו לסלק החיצונים מעליו כמ"ש סורו ממנו וגו' ולפיכך אם עודנו עומד במקוה כי בא להעבירם ע"י הטבילה אם גם יתן את קולו בבכי. הרשעה כולה כעשן תכלה. ויזדוגו דודים יחד בקדושה וטהרה וכל מעשיהם יכונו לכונת יוצרם ובמקום גילה שם תהא רעדה בהכנסם לחופה וה"ן קול ענות גבורה איזהו גבור וכולי (קול מצהלות חופות חתנים) אנכי שומע:
ב קו"ל האמור בפרש"ת מל"ך כמוהר"ר אי"ק זלה"ה קו"ל
תפלה זכה וברה בסדר ארוסין ונשואין ז"ל נוהגין פה ליוורנו יע"א ביום הנשואין להתפלל מנחה בבית החתן (וערבית בליל שבת החופה) בעשרה וקודם שמונה עשרה אומרים שירות וזמירות לשבח החתן ואחר תפלת י"ח קדיש תתקבל כי אין נ"א בבית החתן ובמקום למנצח בנגינות אומרי' רחש לבי מפני שמדבר ע"ע חתן וכלה וקורא לחתן מלך כדאיתא בפרקי ר"א החתן דומה למלך מה מלך לובש בגדי כבוד כך החתן מה מלך הכל מקלסין אותו כך, החתן מה מלך וכו' כך וכו' מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן וכו' ועו"ש ע"ש ואומר קדיש יהא שלמא עלינו וכו' ופסוקי אברכה וגו' בעוד שמלוין החתן לבית הכלה והטעם כבר כתוב שם בדף קמ"א ושם נאמר ובשבת חתונה כשיוצא החתן מבה"כ בכבוד והדר נוהגין לומר אחריו בקול רנה פסוקי אברכה וגו' עד ומכל מגורותי הצילני וכו' והכל לפאר ולשבח לשי"ת ולא נשכח ברית אלהינו אף בעת השמחה בבואנו ובצאתו ובמקום גילה שם תהא יראת ה' על פנינו ותמיד תהלתו בפינו וכן יורה התכת הכתובים החתן מבשר ואומר אני אברך את ה' בכל עת ועם חסד אשירה והענוים ישמעו כי בו תתהלל נפשי גם כשהוא מתנהג עמי במדת רחמים ואיני בועט בו ח"ו ועל זאת ישמחו יעלצו עמדי ולא על ההנאה גופנית שיש להם ביום גילה וא"כ בואו אחי וגדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו כי איני רוצה לטול ממני עול מלכות שמים אפי' שעה אחת זכר לדבר כי אעלה על ראש שמחתי שבט עברתו יתב' ורחמיו כי רבו וזהו דרשתי וגו' ומכל מגורותי הצילני כי וגילו ברעדה כתיב אשרי העם וכו' עכ"ל ועדיין מקום הניח לנו לנתינת טעם והיתה הרוחה למה שנוהגים לומר פסוק דרשתי ומכל מגורותי הצילני והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל שלשה צריכין שימור חתן חולה וכלה וכו' לפי שמתקנאים בהם וכו' וא"כ החתן בתר צלותיה ותהלותיו לאל כמובא לעיל מבשר ואימר דרשתי וגו' ומכל מגורותי הס המזיקים המתקנאים בי הצילני הן תוחלתי כי נעשתה בקשתי ורצון יראיו יעשה וגם לחתן תורה ולחתן בראשית שייך האי טעמא כי אין יותר מקום קנאה וקטרוג כמו במקום קדושה וכל מגמתם של אלו החתנים כדי שיהיה סוף התורה נעוץ בתחילתה ותחילתה בסופה ועוד שהם מקשטים את התורה כחתן המקשט את הכל' וד"ל. וכ"ג ביה"כ יוכיח עיין בתי"ט במ' ולא אירע קרי לכ"ג ביה"כ: מעי מעי אוחילה אריד בשיחי ואהימה על חורבן בית אולמי ועל גלות השכינה
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוגי לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:
לא ידענו ע"מ סמכו שלא לומר ס' פטום הקטורת במנחה שמתפללין בבית החתן (ובבה"כ הגדולה) גם בתפלת מנחת יום שבת וימים טובים דכיון שהוא קרבן צבור קבוע כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ובשלמא מה שנוהגין לאומרו בשחרי' ובתפל' מוסף אחר אין כאלהינו דאיכא מקומות דלא נהיגי' לאומרו ניחא כיון דמה שנוהגים לאומרו אחר התפלה הוא כדי להגן מהצר' ובשבת וי"ט כל מידי דשייך לזה לא אמרינן והצרה נשכח' ורבה העזוב' בקרב האר"ש אבל בין הערבים דאמירתו במקום הקרבתו מאין הרגלי' שלא לאומרו וישר חיל' של בני הישיבות ושאר בתי כנסיות שאומרים אותו וכן ראיתי בס' תפלה זכה במנח' של שבת שמזכירו עי"ש וא"כ ה"נ בבית החתן לאו יפה עושים שלא לאומרו וראוי לבטל המנהג ואדרבה כיון שהוא מסוגל להצלחה כידוע היה להם לאומרו כי השעה צריכ' לכך ביום חתונתו וביום. שמחת לבו וסימנא מלתא היא וכן הנהגתי בעצמי והדברים פשוטים:
ג' כתב הרמב"ם ז"ל כשחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת התפילין כדי לזכור ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים וגו' וכ' המ"ר ועכשיו נוהגין לשבר הכוס וכ"כ הרב"י בא"ח ואה"ע עי"ש והעולם נוהגים לומר בס"ט בשעה ששוברין הכוס כמדומה להם שהוא לשם שמחה ואינו אלא לשם עצבון כדי שלא ירבו בשמחה זכר לחרבן בית מאויינו ע"כ ומה טוב שיאמר החתן לפחות מיהא בלחש מזמור על נהרות בבל וגו' וגדול' מזו כתב הט"ז שיש מקומות שהשמש אומר הפסוק הזה אם אשכחך ירושלים וגו' והחתן אומר אחריו מלה במלה וכן התקינו חז"ל שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחי' אפי' בסעודת מצוה כמילה וחתונה וכ"ש בשאר סעודות מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם וכ' ה' יעב"ץ אמנם בסעודת שבת וי"ט כתבתי בחבורי דשרי לדעתי ואיסורא נמי איכא אם מקומו ניכר שפנוי משום כך עמו"ק וכשהאשה עושה תכשיטי כסף וזהב משייר' מין ממיני התכשיט שנוהגו' בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכ' ה' יעב"ץ ונ"ל להחמיר בזו גם בשבת וי"ט וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו'. וכ' ה' יעב"ץ מי יודע שמא כמה לא הצליחו זווגם בעון זה שאינם שמים על לב אבלות ירושלים בעת שמחתם. עוד כתב. לקמיה ז"ל אלמלא לא היה אלא עין זה בידינו שאין מתאבלין על ירושלים כראוי די להאריך גליותנו והיא בעיני הסבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המפלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורינו על צוארינו נרדפנו לא הונח לנו להרגיע בגוים עם שפלותינו ענינו ומרודנו לפי שיצא האבל הלז מלבנו בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו ע"כ כעת מלב נשכחנו מדור לדור. נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו וכל אוהב אמת יודה לדברינו.
וכאשר יוכיח הנסיון ביחוד ביום ט"ב המר מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן בית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב כמה דמעות נשפכות על זאת. ואצ"ל בשאר ימי השנה ואין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה אפי' במחשבה לא בא זכרונה כאלו מקרה הוא היה לנו על כן שבנו לחטאת אבותינו ללמוד דרכי הגוים שממנה נמשכו כל הרעות בכלל כאשר נאמר להלן בס"ד:
ובספר ח"י בקונט' הנדפס שם ממהר"י לגני כתב ז"ל ברם נלע"ד שבשבת ויום טוב אין לעשות שום היכר זכר לחרבן ולמקדש כגון כשעורך שלחן ועושה סעודה לאורחים וכן הנשים הנוהגות לשום רצועה שחורה על ראשן וכיוצא דכשם דבשבת ויו"ט אין להתאונן ולקונן עליו ואפילו לזכור חורבן הבית כמו שכתבתי בסוף הלכות בין המצרים בדיבור כאש ע"ש כן אין לעשות שום היכר בשבילו ואין לחלק ולומר דוקא לזכור בפה דחמיר ולפיכך מחמרינן אבל לעשות זכר בסימן בלבד דקיל טפי מקילין ועושין דהא מצינו שאפילו בשבת חזון הסוברים שאין מחליפין בו בגדים כשבתות אחרים עם כל זה אמרו שמחליפין הכתונת לבן שאם אינו משנהו היה נראה בו אבילות כמו שהבאתי שם בהלכות בין המצרים בסוף דבור כאש בשם הרמ"י וע"ץ וע"ש הא קמן דכל שנראה משום אבילות אין לעשותו ומכל שכן לסוברים דאין משנין כלל שבת חזון בבגדים משבתות אחרות אם כן כל שכן דשבתות דעלמא וימים טובים דאין לעשות שום פעולה שנא' בו שהוא משום אבלות ונראה שכן הוא דעת בעל לוחות הברית דף ר"א ע"ב דכתב וז"ל האדם יקריב את עצמו במעש' כיצד הוא סימן אבלות על ירושלים מראה בכל פעולתו ובזה בונה ירושלים כדרך שאמר הפסוק שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה כי האבילות מזכך וסותר את החורבן וזה הסותר הוא על מנת לבנות כי באבילות מעורר הזכרת ירושלים לטובה ורמז לדבר תיכף בחורבן ירושלים נולד משיח כמוזכר במדרש איכה רבתי על כן אין להתאבל בשבת כי בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת עד כאן לשונו אמנם בחול לא תשכחו מלעשות כנזכר לעיל בכל פעולותיכם ולקונן ולהתאבל עליו ולמעט בשמחה אם אינה של מצוה כי דיו לעבד להיות כרבו כדגרסינן במדרש ילקוט איכה סי' תתר"א דף קס"ו ע"ד אמר ר' יהושע בן לוי היום שחרב ירושלים וחרב בית המקדש כביכול אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול צעקה אכי"ר:
ובענין מלבושי הנשים הביא עוד שם מהרב של"ה ז"ל וכן אמרו כשהאש' עושה תכשיט מכסף וזהב משיירת מין ממיני תכשיט שנוהגים בה כדי שלא יהיה תכשיט שלם וע"ז לבי עלי דוי בראותי המנהג הרע ההוא בגלות המר הזה מקשוט' הנשים מלבושיהן ותכשיטיהן שמתקשטות במילוי כאלו היה בהמ"ק קיים ועברו אדרבנן וגם גורמין הרבה רעות מהעכו"ם המתקנאי' והחרדין והצנועין מושכין את ידיהם:
עניני צניעות
וישקף אבימלך בעד החלון (מצרי) הר' יעב"ץ ז"ל ולעולם תראה אפילו
משרתת יהודית לובשת מיד מלבוש מוד"א חדש בהתחלתו בטרם נתפשט בין המון עם הארץ וכל בגדי צבעונים חדשים גם ישנים אינם מספיקים להשביע תאותן וחמדתן להסב אליהן עיני כל רואיהן ע"כ ועיין מ"ש בדף ע"ח ע"ט מה שהפליג לדבר עוד בזה:
וכתב עוד הרבה"י בה' שבת קודש על ענין זה ז"ל ובכלל זה להיות בנות ישראל צנועות בלבושיהן ולא תלבשנה בגדים טובים ומשובחים יותר מדאי אלא בינונים וכ"ש בנות הבנונים שצריכות להכיר בשיעורן ובל תלבשם קנאה ללבוש כבנות עשירי עם אלא כל אחת לפי שיעורה וזה ג"כ מן הדת יהודית שלא לאבד ממון בעליהם כי התורה חסה על ממונן של ישראל וגם האנשים ישנן בכלל האזהרה הזאת שאף הם לא יפנו אחר תפארת הבגדים החמודים כי כמה בני אדם גורמים שאחרים מתקנאים בהם כשהם לובשים בגדים נאים שיקנא בהם והתורה אמרה ולפני עור לא תתן מכשול ולכן מדה טובה לאדם שלא ילבש בגדים טובים ומשובחים יותר מדאי כדי שלא יקנאו בו אחרים ולא ישלוט בו עין רעה וגם כי אין דבר מביא הוללות וסכלות בדעת ב"א ויסב לבם אחורנית לשוב מאחרי ה' ולהתפתות ביצרם הרע כמו הרודף אחר תאותו במלבושים יקרים וחמודים ליפות את עצמו כי היא חמדה הראשונה רוש ולענה שיתעתנו יצרו שיהא מתקן בגדיו ומסלסל בשערו וכיוצא ומראה שאין בזה עבירה ולא ידע שמזה ימשכהו אל מדת הגאוה השנואה מע"א ג"ע ש"ד שאם יבזוהו יאמר בלבו לאדם נכבד כמוני מי יורידני ארץ וכמ"ש במדרש ובזוהר על פ' ותתפשהו בבגדו לאמר שתחילת תפיסת היצר לאדם הוא בתיקון מלבושיו ע"כ וכמה תקלות נפקי מזה ועוד שבזה כמה ממון מונח בארגז בטל ומבוטל שלא ניתן להרוחה ולהוצא' פירו' הן בכסף הן בזהב ובאבנים טובו' ומרגליו' מינים ממינים שונים להשתמש בהם יום א' בשנה דים ובבא השואל להחזיק יד עני ואביון או להשיא יתומ' וכדומה והיתה התשובה כי ברכת הבית מרובה והיוקר יאמיר וכמה נשים חשובות ויקרות כלואות בביתם ולא נסתה כף רגלם הצג על הארץ כי גדול כבוד הבריות ומתביישות להתראות בפני אחרות ובפרט פחותות מהן הלובשות בגדי משי ורקמה וכל מיני תכשיטין ואינם חוששות למה שאמרו חז"ל שלא לבייש למי שאין לה ולעת עתה די בזה:
עניני קדושין
ד דבר תורה האשה מתקדשת בכסף ילפינן ג"ש קיחה קיחה כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני מה קיחה דהתם כסף אף כי יקח דהכא ע"י כסף קבלו חכמים ז"ל שבכל מקום שנאמר כסף בתורה אינו פחות משוה פרוטה לפיכך כסף קדושין נמי דילפינן קיחה קיחה מעפרון אינו פחות מש"פ. ומה שנוהגין לקדש בטבעת יש בו סוד על פי הקבלה עיין בתקונין ריש ת' ח' ובתקונא עשיראה ד' כ"ה ע"ב ואי תמה על עצמך איך אשה מתקדשת בפרוטה והוא דבר מועט עד מאד וגם איך תקנו חז"ל דבר מועט לכתובת אשה כדי שלא תהא קלה וכו' והלא אפי' עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה עיין בדברי הריב"ש ס' קנ"ג והרוה צמאונך. (בשטר) מנלן דא"ק ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. (ביאה) בפי' כתיב בה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ופירושו כי יקח איש אשה בכסף כדילפינן קיחה קיחה או שיבעלה וכו' הרי זו היא אשתו ויש לה דין הכתוב בפרשה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ואפילו אם עבר וקדש בביאה מ"מ ומשנתקדשה האשה בקדושין גמורין הרי היא כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט אבל אינה חשובה כא"א לכל דבר כאשר יתבאר לבוש:
מכמה פסוקים למדנו שאין האשה נקנית להיות אשתו לגמרי ע"י אחד מדרכי הקידושין עד שישאנה ויכניסנה לביתו שכן כתיב במעשה המלחמה מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וכן חילק הכתוב בין נערה המאורסה לאשה בעולת בעל וכן בנדרים וכו' ש"מ דקדושין לחוד ונשואין לחוד וכשמכניס' לביתו ומתייחד עמה לחדר מיוחד ומפרישה לו להיות לו לאשה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא שקראוה נישואין בכ"מ ומברכין עליו קודם לכן ברכת נישואין כמו שיתבא' והבא על ארוסתו קודם כניסה לחופה שלא לשם נישואין מכין אותו מ"מ מפני שעבר אדרבנן שאסרוה וי"א דאין צריך יחוד לחדר עמה אלא כל שהביא' החתן לביתו לשם נשואין סגי וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה כי חופה ל' כסוי כמו ותקח הצעיף ותתכס דלאו דוקא שהנשואין יהיו הכנסה לבית אלא שעושה דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו ונוהגין לכתחילה לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה א' שלא תהא קלה וכו' ואחר שהכניסה לחופה אע"פ שלא בעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה ממנו עיקר כתובה ותוספ' אם תתאלמן או תתגרש דחיבת חופה קונה. בד"א חופה דחזיא לביאה שהיא מטוהרת אבל אם פרסה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה אין כאן חיבה כ"כ בחופה ואינו קונה להיות לגמרי כאשתו אלא עדיין היא כארוסה עד שתטהר וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה דמסתמא לא כתב לה התוספת אלא לחיבת ביאה וכ"ז שאינה ראויה לביאה לא קנתה התוספת אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה כיון דחופת נישואין דאורייתא כמ"ש לעיל. לבוש (ועיין באחרונים):
דיני ברכת אירוסין
ו אחז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ומנין לברכת חתנים מן התורה שנ' ויברכו את רבקה ומנין שאפילו אלמנה אסורה שנא' ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ויאמר כל העם אשר בשער וגו' ויהי ביתך וגו' בריש מ' כלה ועיין בש"ס דידן ד' ז' ע"ב ובמה שכתבו התוס' ובש"מ ובמה שכתב הר"ב ברכי יוסף באה"ע סי' ל"ד ואין מקום בכאן לעמוד בזה ול' הלבוש כמו שמברכי' ברכת הנהנין על כל דבר הנאה שבא לידו קודם שנהנה כן מברכין תחלה על ברכת הנהנין על האשה שנתארסה לו בין קדשה ע"י עצמו בין קדשה ע"י שלוחו דכתיב ויברכו את רבקה ואליעזר היה שליח ועכשיו נהגו שאינו מברך לא המקדש עצמו ולא שלוחו אלא אחר מברך כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך או משום שהיא ברכת שבח והודא' על קדושתן של ישראל ומאי מברך אקב"ו על העריות וכו' וכמו שיתבאר ונהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין כיון שהיא ברכה של שמחה ומברך עליו תחלה ואם אין שם יין או שכר מברך אותה בפני עצמה והרב באר שבע כתב שיזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה והכנה"ג כתב ולא ראיתי בזמנינו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה אחת די והרשב"ץ כ' שהמברך אינו חייב לטעום ולכן נהגו להטעים לחתן ולכלה כוס של ברכת אירוסין כיון שהמצוה נעשית בשבילן הם ראויים לטעום הכוס יותר מאחרי' ומשם הרמב"ם ז"ל בתשובה כ' שאם חל המילה ביום ט"ב או ביה"כ או בשאר תעניות שאין מביאין כוס כלל ומי שיברך בפה"ג בימים אלו הוי ברכה לבטלה ונ"מ שאם אירע חתונה בי' בטבת או בצום אסתר שכולם מתענין שאין מברכין על הכוס ומנהג מ"ק במילה ובנשואין בשאר תעניות מברכין על הכוס אלא דבמילה בט"ב וביה"כ אין מברכין, ואתר שיגמור הברכה יקדש כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל בדיעבד יוכל לברך אחר הקדושין ואם עבר זמן שקדש מחמת איזה סיבה ובירך כבר ברכת אירוסין בשעה שקדש י"א דחוזרין ומברכין תחת החופה בלא הזכרת שם משום הרואים ומנהגנו שלא לחזור ולברך כלל ואם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקדש (וכגון שעבר על תקנת הקהל שקדש בלא חרם וכו') לא יברך אותה בשעת נישואין ש"ע. ורמ"א כ' וי"א דמברכין אותה בשעת הנשואין וכן
נוהגין אפילו קדש אשה מזמן ארוך וכן פי' הרשב"ץ כאשר יבא לקמן בע"ה ולענין לקדש פעם אחרת כ' רמ"א דחוזר ומקדש כדי שיהיו הקדושין סמוכין לברכה אבל הכנה"ג סי' כ"ח בהגהת ב"י אות ט"ל הביא דאין צורך לקדשה קדושין אחרים ואדרבא ראוי שלא לקדש דנפיק מיניה חורבא עי"ש ובפרט לפי התקנה שבמח"ק דלא מפקעת הקדושין כלל וכן יצא לדון הריב"א בסי' ל"ד הגהת ב"י אות ו' מדברי הריב"ש דלכולהו טעמי שכ' הר' ז"ל נמצא דמי שקדש ע"י עצמו בזמן אחד ונושא בזמן אחר כגון שקידש בניסן ונושא בתשרי אין לחזור ולקדש בשעת נישואין אליבא דכולי עלמא וכן הוא דעת הרשב"ץ ע"כ ולענין לברך ברכת אירוסין דעת הרשב"ץ דיברך וכמו שפסק רמ"א וז"ל הרב בתשובה בח"ב סי' ע"ד מצות הקידושין אינה מצוה עומדת בעצמה אלא מצד שהוא מתרת האשה לבעלה אחר שיעשה בה מעשה אחר והוא מעשה הנשואין שאלו קדש על מנת שלא לכנוס אין כאן מצוה כלל ומפני זה מזכירין בברכת אירוסי ענין החופה ע"י חופה וקדושין לומר שהאירוסין אינו אלא מפני זה ומטעם זה אין אנו מברכין אקב"ו לקדש את האשה וכיון שכן כל זמן שלא נכנסה לחופה עדיין מצות האירוסין קיימת ומברך עליה וכו' ואפילו נתאחרו הנשואין זמן מרובה יכול לברך כל זמן שהיא ארוסה ולא כנס וכ' עוד מנימוקי תלמידי הר' יונה דהרי זה דומה למי שלא בירך אחר אכילתו שמברך כל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו וכן ה"נ כל זמן שלא נגמר ההיתר מברך וכיון שאין היתרן נגמר אלא ע"י החופה יכולין לומר הברכה משעת הנשואין וכתב עוד ז"ל אלא שהיה נראה שאם לא בירך בשעת האירוסין מיד דהיינו בתחלת עשיית המצוה שאין יכול לברך עד שעת הנשואין דהיינו גמר המצוה דומה וכו' ע"ש וסוף דבריו ז"ל אבל ודאי אם לא בירך בקדושין ראשונים יש לברך בשעת נישואין בין קדש פעם שנית בין לא קדש ע"כ ודברי טעם הם אלא דכיון דמנהג מ"ק בזה לא שמעתי מי יעמוד למעבד עובדא לברך ולהכריע היפך פסק הרמב"ן ומרן כיון דברכה אינה מעכבת וספק ברכות להקל וכן הורו המורים דייני העיר הי"ו במעשה שאירע פה בערב חג הסוכות מהאי שתא שלא יברכו בעת הנשואין אע"פ שלא בירכו בשעת אירוסין וגם שלא לחזור ולקדש, וברכת אירוסין צריכין י' לכתחלה כמו שמצינו בבועז שלקח עשרה אנשים וגו' אע"ג דלענין קדושין אין צריכין אלא שנים שיקדש בפניהם שאין דבר שבערוה פחות משנים דכתיב בעריות ערות דבר ובממון כתיב על פי שנים עדים יקום דבר מה דבר דבממון ע"פ ב' אף דבר דבעריות ע"פ ב' לענין ברכה בעינן עשרה ואף קרובים רשאין להיות מן המנין ואי ליכא י' אין עיכוב אבל בברכת נשואין מעכב כשרצה בועז לכנוס את רות כתיב ויקח בועז י' אנשים וגו' וארז"ל שקבצן כדי לברך ברכת חתנים בי' מכאן שמברכין על כינוס האשה כמו שמברכין על כל מתנה טובה שנותן הש"י לאדם כן מברכין ברכת חתנים בבית החתן קודם נישואין והם שש ברכות כדלקמן בע"ה ואם הוא במקום דליכא י' אין לעשות נישואין הרשב"א. ובפסקי מהרא"י חולק והב"י הסכים לדברי הרשב"א ובד"מ כ' אין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות מיהו לכתחלה יש לזהר להדר אחר י' ואם א"א אלא בטורח גדול הוי כדיעבד וברכת אירוסין לכ"ע א"צ י' אלא לכתחלה ודי באלו ההערו' להבין הדברי' על בוריין ושורשן ותחת שלש רגש"ה אר"ש בח"ק כל יושבת כהלכת גוברין יהודאין ועם שלש אלה "ברכ' "חופ' "קידושין ה"ן הברכה שורה ל"ו יחדיו יהיו תמי"ם אל הטבע"ת האחת והיו תואמים מלמעל"ה ומעתה עומד המברך לפני הכלה העומדת לימין החתן ע"ש נצבה שגל לימינך ס"ת כלה וכ' חיד"א ואני שמעתי משם הרב הקדוש האר"י זלה"ה שזהו קודם החרבן אבל בזמנינו זה צריך להעמיד החתן בימין הכלה ע"ד השיב אחור ימינו ולוקח כוס של יין ובקול ששון ושמחה מברך ואומר
סברי מרנן ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה בקידושין.
ברוך אתה יי מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקידושין:
פי' הברכה. ואסר לנו וכו'. ר"ל אפילו הארוסות שאסרנו לנו אסורות לארוסיהן מדרבנן שגזרו על ייחוד הפנויה ואפי' היא ארוסה לו לא הותרה לו עד שתכנס עמו לחופה והתיר לנו וכו' ר"ל נשינו הנשואות לנו ע"י חו"ק ובסדר תפלת זכה כ' ז"ל כן היא הגירס' הנכונה וזה לשון הרב"ח ז"ל ומרבותי קבלתי לו' והתיר לנו את הנשואו' לנו ע"פ דברי הר"ן שכך הגיה ר"ת וכן מובא בס' פחד יצחק ערך ברכת חתנים משם הר"ן וכ"כ בס' אפי רברבי ס' ל"ד וכן פירושו והתיר לנו וכו' כלומר והתיר לנו אותן שהן נשואות לנו ע"י חופה וכו' הר"ן פ"ק דכתובות דאי לא אמרינן הנשואות לנו היה נראה שהתיר לנו אף הנשואות לאחרים ע"י וכו' וזה בטל מעיקרו על ידי חופה בקדושין כתב בעל העיטור שעיקר הנוסחא הכי היא בקדושין בבי"ת אלא מפני המדקדקים קראו לבי"ת ההיא בי"ת רפה מפני שהיא סמוכה לה"א שהיא מאותיות יהו"א שמרפו' אותיות בג"ד כפ"ת החליפוה המדפיסים בוא"ו ע"כ וכן כתב הרד"א והר"ן ז"ל והרב"י סי' ל"ד הסכים עם סברת ב"י ז"ל וכן פסק בספרו הקצר יעו"ש ומיום ראותי זה אורו עיני ובכל פעם שאברך כך אני גורס והגורסין וקדושין בוא"ו נותנין טעם שהקדימו חופה קודם קדושין אע"פ שהיא באחרונה לפי שבה האשה ניתרת ועליה אנו סומכין ע"כ א"נ היינו פירושו חופה וקדושין שקדמו לה וחותמין בברכה כדין כל ברכה ארוכה. וז"ל הרא"ש הביאו הלבוש יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אקב"ו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שאם רוצים יכולין לברך ברכה זו באירוסין בלא חופה ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח אדם פילגש וקיי' פ"ו אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו ואף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין ולא דמי לשחיט' שאינו מחיייב לשחוט ולאכול ואפי' הכי כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם א"א לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פריה ורביה בלא קדושין ועוד התם אפקיה קרא בלשון צווי דכתיב וזבחת ואכלת אבל הכא כתיב כי יקח איש ועוד דבקדשים א"א בלא שחיטה הלכך מברכין על כל שחיטה ושחיטה וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אקב"ו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אתת מן העריות. הוזכרו בו איסור ארוסות והיתר נשוא' בחופה ובקדושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קדושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת הקידושין עכ"ל והטעם דאין מברכין שהחיינו על קדושי האשה או נשואיה אפשר לומר לפי מה שכ' הרמ"ה הביאו הרד"א בש"ג עי"ש דאין מברכין זמן אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה ונשלמה המצוה כנטילת לולב וכו' אבל הכא עיקר המצוה היא פריה ורביה ועיין בסדור תפלה זכה דף פ"ד ע"ב ודוק וע' ביד אהרן סי' ס"ב במה שציין בזה ובמה שכ' הש"ך ס' כ"ח דעדיין נשאר מקום לחקור ולצדד לפי טעמו ואין כאן מקום להאריך בזה:
ואחר טעימת הכוס יתן החתן טבעת הקדושין למברך ומראה אותה ליושבים אצלו אם היא ש"פ ואומר להם ראו זה הטבעת ש"פ ואומרים הן וכן הוא המנהג עכשיו ברוב המקומות להראות הטבעת לנועדים שם. כנה"ג. ויחזור לעדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה ואם לא אינה מקודשת עכנה"ג בהג"ט ס"ק ד' ולא יתן הקדושין ואח"כ יאמר הרי את מקודשת לי דהוי מקדש במלוה אלא יאמר תחילה ואח"כ יתן הקדושין כנה"ג. ויקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע הסמוך לאגודל שנק' אצבע ישים הטבעת כי דרך הנשים לשום הטבעת באצבע הר"מ מינץ והכנה"ג כ' אעפ"י שהמנהג עכשיו להשים הטבעת באצבע קטנה מ"מ אנו נותנין טבעת קדושין באצבע מפני שנשאר המנהג כן מזמן שהיו נהוגי' להשי' הטבעת באצבע וחיד"א כ' וכן הוא מנהגינו להשים טבעת הקדושין באצבע הסמוך לאגודל הנקרא אצבע וכן הוא מנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם ע"כ וכבר ידוע הרמז האמור על מזמור השמים מספרים דנזכר בו והוא כחתן יוצא מחופתו דכשתתחיל למנות התיבות באצבעות ידך מפסוק תורת ה' תמימה וגו' בכל פעם יבא תיבת שמו ית' באצבע ולבסוף הנחמדים מזהב תיבת מזהב נופלת על האצבע לרמוז דהוי מקודש דכבר קדשוהו שמים ליתן בו טבעת הקדושין והוא המצאה ובשעה שמקדש אומר:
הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל
ופי' כדת משה וישראל היא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש דהיינו על דעת שהנהיגו חכמי ישראל הישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין הקדושין לפי דברי חכמים ויהיו בטלין לפי דברי חכמים ע"י גיטין שהכשירו חכמים והעומדים עונים אחריו מקודשת בס"ט ובס' תפלה זכה כתב ז"ל והמברך שופך את היין ושובר את הכוס בכלי העומד על הקרקע לפני הכלה לזכרון ירושלים ומיד פורסין הטלית שבו מעוטף החתן משעת הארוסין על ראשו ועל ראש כלתו ועומדין שניהם תחתיו בעוד שמברכין ברכת נשואין. זאת היא החופה שחופה לשון חפייה דהיינו שמתיחדים שם. ויצא לנו מנהג זה ממה שכתב מהרמא"ו ז"ל בטואה"ע סי' נ"ה משום הרב"י ז"ל שהחופה הוא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה ע"כ ולענין לברך החתן על הטלית הרב ג"ו כ' דמאחר שהטלית שמשליכין על החתנים אינו אלא להגן ולא לכבד ולרומם א"צ לברך אבל הע"ת והר' החבי"ב בשיורי א"ח וחיד"א ובעל הלק"ט ח"ב סי' כ"ב ושו"ת שבות יעקב ח"ב העלו דצריך לברך וכן כתב מוה' רה"א נר"ו בבר"י א"ח ז"ל והמנהג פשוט בארץ הצבי שהחתן מברך וכן עיקר ע"כ ובפרט לפי מנהגינו דהחתן לבדו לובשו מקודם בברכ' אירוסין ואח"כ קודם ברכות הנשואין משליכין אותו וכו'. עוד כ' בס' תפלה זכה ז"ל והטעם שאנחנו עושים זה בברכת נשואין לבד ולא בברכת ארוסין אולי על שקראו חופה דוקא לברכת נשואין כמו שמשמע קצת מהר"ן פ"ק דפסחים הביאו מרן בש"ע ס"ב לענין אי מברכין אותה עובר לעשייתה או לא כתב וז"ל ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אותה אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות ותפלה ושבח וכו' ע"ש נראה שקודם ברכות נשואין בעי חופה וקודם ברכת אירוסין לא ועוד נהגו לתת על פני הכלה סודר או מסוה מפני הצניעות קודם ברכת ארוסין ונשואין אלא דמגביהים קצת הסודר ומגלין את פניה קודם שיקדשנה החתן כדי שיראו העדים ויכירו האשה שהיא מתקדשת ומצאתי במטה משה בדיני הכנסת כלה אות ח' וז"ל כתב צדה לדרך במקומות יש שנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקדושין ובטולטילא חזרו לנהוג כן וישר בעיני עכ"ל ולוקח המברך כוס של יין ומתחיל בפה"ג ואח"כ אומר:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר האדם:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. ברוך אתה ה' יוצר האדם: שוש תשיש ותגל עקרה. בקבוץ בניה לתוכה במהרה בשמחה. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה:
שמח תשמח ריעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גלה רנה דצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. קול מצהלות חופת חתנים ממשתה ונערים מנגינתם. ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה: ואח"כ טועמין הכוס ואומר המברך
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ירבו שמחות בישראל וינוס אנחות ויהיה בסימן טוב:
ושופך היין ושובר הכוס כדאמרן וכ' הכנה"ג שכן הוא מנהג תרייא לשבור ב' הכוסות ובעיר קושט"א נהגו לשבר כוס של אירוסין ולא של נישואין כ"כ בס' מטה משה. הר"מ מינץ כ' דכיון שיש עתה ב' כוסות טוב לשבר כוס של אירוסין כי כוס נשואין אתי לגמר הזיווג לכן אין סברא לשבר אותו שמורה ח"ו שבירת הענין וכו' וסיים הר' כנה"ג אם דברי יהיו נשמעים כל שברכת אירוסין ונשואין יהיו סמוכות זו לזו לא אניח לשבור כוס של נשואין זולת וכו'. פי' הברכות להרב החבי"ב בס' דינא דחיי:
שהכל וכו' לפי דברי רש"י אינה מן הסדר אלא שנתקנה לשבח לאדון הכל שנעשה שושבין לאדה"ר יוצר האדם גם זו אינה מן הסדר אלא שתקנוהו ליצירה ראשונה של אדה"ר כמ"ש רש"י ובזה מתורץ אמאי פותחת בברוך אשר יצר את האדם הוא תחלת הסדר שמתחלת לדבר על עסקי הזיווג בשניהם אשר יצר את האדם מדבר בזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא בנקבה ולפיכך מתחלת בברוך. בצלמו דכתיב נעשה אדם בצלמינו וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם. בצלם דמות. תבניתו דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. והתקין לו ממנו וכו' מצלעותיו בנין עדי עד בנין הנוהג לדורות ונקראת בנין ע"ש ויבן אלהים את הצלע. יוצר האדם וכו' אע"ג דכבר בירכו יוצר האדם הראשונה נתקנה על יצירה ראשונה וזו נתקנה על יצירה שנייה שוש תשיש וכו' מפני שהיא ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך וכן ברכת שמח תשמח ומחוייבין אנו להעלות על ראש שמחתנו זכרון ירושלים שנא' אם לא אעלה ירושלים וגו' ותגל עקרה וכו' ירושלים עיר הקדש כדכתיב רני עקרה וכו' בקבוץ בניה וכו' המשוש והגילה תהיה כשישראל יהיו מקובצים בתוך ירושלים ונקראו בניה כדכתיב רני עקרה כי רבים בני שוממה וכו' משמח ציון בבניה כדכתיב בני ציון היקרים. שמח תשמח ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לבב. ריעים אהובים וכו' החתן והכלה שאוהבים זה את זה. כשמחך יצירך בגן עדן מקדם כמו ששמחת לאדה"ר שהוא יציר כפך. בג"ע מקדם דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו'. משמח חתן וכלה לפי שאנו מברכין שיהיו שמחים בהצלחה כל ימיהם אינה חותמ' משמח החתן עם הכלה דמשמע איש ואשה אלא ברוך משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב. אשר ברא וכו' הא דפותחת בברוך אעפ"י שהיא סמוכה לחבירתה מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם י' ופנים חדשות לפיכך אינה סמוכה מן הסמיכות והוצרך בה לפתוח בברוך ולסיים בברוך.
משמח החתן וכו' שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש ואשה ע"י שמחה וחדוה לפיכך חותמת משמח החתן עם הכלה שהוא ל' שמחה איש ואשה ועיין עוד בסמ"ג שביש מפרשים למה פותחת בברוך ובמה שכ' הר' הנז' ודי בזה לעניינינו והמחזיר גרושתו מברך ברכת אירוסין ולא ז' ברכות לדעת הגאונים המלך ובשו"ת דבר שמואל סי' רע"ה י"א שאין לברך לב' חתנים ביחד משום עין הרע וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפ"ע ולברך לכל אחד וכן הוא המנהג במ"ק:
כתוב בפנים ומנהג מ"ק במילה ובנשואין וכו' סמוך למנהגנו עיין בש"ע א"ח סי' תקנ"ט ותרכ"א ובנוד"ע ס' רס"ה ואין כאן מקום לעמוד על פסקי מרן כאשר הרואה יראה ע"ש ודו"ק. שם כתוב בפנים במעשה שאירע פה בע' חג הסוכות מהאי שתא דהיינו שנת התקנ"ג: שם כתוב בפנים וברכת ארוסין צריכין י' לכתחלה וכו' עד וברכת ארוסין לכ"ע א"צ י' אלא לכתחילה ע"כ. עיין שם בפירוש הברכות למרן בב"י סוף סי' ל"ד ודו"ק: שהכל וכו' לפי דברי רש"י וכו'. וז"ל רש"י אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנוהג עם אדה"ר שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפתה כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברכה זו אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרן עליו מידי דהוה אברכת בשמים והאור במ"ש וכו' ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות. וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדה"ר אי למ"ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינו מסדר ברכת הזיווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי. וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהוא עיקר ותחלתו ע"כ:
בנוסח ברכת אשר ברא וכו' י"ב לשונות דאיכא בנוסח דידן ששון ושמחה וכו' הם ע"פ גירסת הש"ס אלא דבמדרש רות הזהירו חז"ל שלא להוסיף על עשר לשונות הללו דהיינו (ששון ושמחה חתן וכלה אהבה אחוה גילה דיצה שלום וריעות) וכן הוא בזוהר פ' תרומה דף קס"ח ע"ג עי' והבוחר יבחר דלתרווייהו הגרסות יש להם על מה לסמוך אלא דבגרסת קול מצהלות חופות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם שכן הוא גרסת הר' ירוחם תפסוה לעיקר הפך גירסת הש"ס והרי"ף והרמב"ם והרב החביב בס' דינא דחיי כתב עליו דלא ידע מנין לו עי"ש וגירסת הש"ס היא (קול מצהלות חתנים ונערים ממשתה נגינתם) גם יש גורסים בתר החתימה ומצליח ולא ידעתי מאין להם ואדרבא לפי פירש"י בגירסת הש"ס דגריס בהא משמח החתן עם הכלה אין מקום כאן להאי גירסא ולגורסים כך היה להם לגרוס מצליח בתר חתימת שמח תשמח וכו' דחותם חתן וכלה וכפירש"י שם: כתב בפנים והמחזיר גרושתו מברך ברכת אירוסין וכו' ומנהג מ"ק לברך ז' ברכות בס' הרדב"ז ואביזריה:
ז ומבטלין ת"ת להכנסת כלה לחופה ואפי' מי שתורתו אומנתו מחייב לבטל ודוקא כשרואה שנכנסין לחופה אבל אם יודע שיש חופה בעיר ואינו רואה א"צ לבטל מלמודו ולילך שם ח"מ והב"ש חולק וכתב דבברייתא לא משמע כן דהא תניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ובהוצאת המת אפי' אינו רואה חייב לבטל ה"נ בהכנסת כלה ע"כ והאידנא דבאיזה מקומות אין מבטלין אפשר דסמכו על מה שכתבו תלמידי הר' יונה ז"ל ולענין הוצאת כלה נראה דכיון שהוא מפני כבוד החיים לחבבה על בעלה די לה כשמוליכין אותה לפי כבודה ש"ד א"נ היכא דאיכא קהל גדול הוי כיון דהוי מילתא דרמיא אכולהו אנשי הוי דבר שא"א להתקיים כי קטן הבית מהכיל וא"כ כיון דמן הסתם ידעינן דיש שיעור לפי כבודה אין צורך דיתבטלו מלימודם וממלאכתם וק"ל אלא דעל הוצאת המת לא שייכי הני טעמי ועדיין צריך ללמד זכות על מנהגם של יש' ואין כאן מקומו בקונ' הזה ומעבירין את המת מלפני הכל"ה שלא לערבב את השמחה ונס יגון ואנחה:
והטעם דאין מברכין על הכנסת כלה לחופה כתב הרד"א ז"ל ולא דמיא כלה לחופה לפדיון הבן דמברכינן עליה דאילו לפדיון הבן אע"ג דממנע כהן מלפדות אכתי רמיא מצות פדיון על האב ומחייב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמילות חסד מזדקקינן להו אי ממנעי ולא בעי לן לעיולינהו לחופה מיעקרא לה האי מצוה לגמרי מינן וכו' עי"ש:
ח אלמן הנושא בתולה וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף וכנור כמשפט הבנות הבתולות והבעל מוחה וטוען שירבו בשמחה בבית אביה אבל בצאתה מבית אביה הרי היא ברשותו והוא אינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמן כיון שמנהג בנות הארץ הבתולות הנשואות לצאת מבית אביהם בתופים ובכינורות אין הבעל יכול לעכב על זה כמ"ש הר' אפרים ז"ל בענין הסעודה ואעפ"י שהוא אלמן עולה עמו ואינה יורדת לשמחה ולברכה ואפילו לפי דבריו שמחת הדרך אינו ברשות הבעל כיון שהולכין עמה האב או שלוחיו הראנ"ח בכ"י אמר המא' לפי הטעם שכתב הרב ז"ל דכיון דמנהג העיר לצאת בתופים ובמחולות עולה עמו ואינה יורדת ה"ה ג"כ אם המנהג לרקד ולטפח בתופים ובמחולות בעת הנישואין ובליל ראשון שמיחדים החתן עם הכלה בבית הבעל אם קרובי הכלה רוצים שיעשו לה כמשפט הבנות דכייפינן לבעל ואפי' שהוא אלמן ואפי' בביתו וכן עשיתי מעשה פה תירייא יע"א באלמן שנשא בחולה שלא היה רוצה לישב וכפיתי אותו לעשות כל הדברים האלה הנעשים לבתולה שנשא בחור כיון שמנהג הארץ לעשות כך לבתולה וה"ה כל הדברים שמנהג לעשות לאלמנה שנשאה אלמן כופין הבעל לעשותם. כנה"ג עוד כ' בסי' ס"ה הגה"ט ז"ל המנהג פשוט להביא מנגנים בתוף ובכינור מינים ועוגב לשמחת חתן וכלה וראיתי העם נוהגים עכשיו בקושט"א שכשיש שם שום אבל תוך שנה שהוא קרוב לחתן וכלה שאין מביאין מנגנים בחופה ויראה שאין להם סמך דהיאך ידחו שמחת חתן וכלה מפני האבל דהא מעבירין את המת מלפני הכלה ועל זה סמכתי בחופת בני ה"י שמתה אמו ונשא אשה תוך שנתה והבאתי מנגנים. אחר זמן רב מצאתי בדרשות מהרי"ל שפעם אחת מתה מושלת המדינה ולכבודה צוה המושל שלא לנגן בכל המדינה אותה השנה בשום כלי שיר ואירע להיות נשואין בישוב א' תחת ממשלתו תוך אותה שנה ושאלו ממהרי"ל אם יעשו הנשואין כלל בלי כלי זמר והורה להם שלא יעשו הנשואין כלל בלי כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה ואם א"א במקומם ילכו למקום שאפשר וכן עשו שהלכו ג' פרסאות ועשו שם הנישואין בכלי זמר ע"כ צא ולמד כמה הפליג הרב ז"ל שלא לעשות הנישואין בלא כלי זמר עכ"ל אלא דלענין ריקוד האנשים עם הנשים כמנהג שלנו או באתרא דמתקנאים הגוים מפני שאין מנהגם בכך או היכא דנפיק תקלה בשאר עניינים וכו' לא דברו כלל ולא גילו סברתם הר' הנז"ל ולדייני העיר הי"ו להם יאתה המשפט לברר ולדון כפי השעה:
ט כבוד חתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונ"מ שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו ברגל אלא יניחנו עד יום החופה. הר' הנז' מדרשות מהרי"ל: