אור ברסלב

חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה

סימן ה

סימן ד

דיני נוסח הכתובה:

אם היא מגורשת שלו בכאן נוהגין לכתוב בנוסח זה אמר לה להדא מרת פ' מתרכתא דידיה בדלא נסיבת לגבר אוחרן וכך אמר לה הדרי גבאי ותהוי לאנתו כמ"ו כד הוית מן קדמת דנא ואנא בס"ד וכו' כן מצאתי בכתובה הנעשית פה במ"ק בה' לח"י אדר שנת התקי"ז להיקר אברהם ן' עטר מילוה נ"ע. והוא כטופס ר' אליעזר הלוי שהביא בג"ש: וטופס כתובות וגיטין ע' בתיקון סופרים הנדפס פה ליוורנו יע"א:

אור ליום רביעי שעתא קיימא לן לקריאת הכתובה וחל עלינו חובת הביאו"ר בכלליה ומשפטיה ומה הלשון אומרת לפי הנוסח שלנו:

אמרו חז"ל אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולפי שמצינו בתורה דבתולה חמשים שקלים וכתיב בהו כמוהר הבתולות אסמכוה רבנן אהאי קרא לתת כתובה לבתולה חמשים סלעים של מדינה נגד חמשים סלעים של מוהר הבתולות שהם מאתים זוז ולאלמנה שאין חיבת נישואים מרובה כל כך יכתוב מנה כי שיערו ז"ל דבהכי לא תהא קלה בעיניו להוציאה. ושל זו ושל זו כסף מדינה וכתב הרמב"ם ז"ל ולא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא מכסף מדינה שהיא ז' חלקים נחושת וא' כסף נמצא שמאתים זוז אינם רק כ"ה זוז מכסף טהור וכל זוז הוא דרה"ם וחצי. ומשקל כל זוז הוא צ"ו שעורות נמצא וכו'. (ולפי המטבע שלנו הם כמו שלשים לירא"ם בקירוב) ול' בריייתא בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים לפי שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה דהיינו בבית בעלה עשירות שכתובתן מרובה עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב ועניות עושות אותה עביט של מ"ר. ועדיין כשכועס עליה אומר הרי כתובתיך וצאי לפי שהיתה מיוחדת לכך עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהיה כותב כל נכסי אחראין לכתובתה ואז אף אם לפעמים יכעוס עליה עד שיעלה בדעתו לגרשה מתוך כעסו יהיה קשה בעיניו למכור נכסיו ויתן כתובה בין כך ובין כך יתפייס ולא יגרשנה לא כן במעות או מטלטלין כיון שכתובתה מוכנת לפניו תהיה ג"כ קלה בעיניו להוציאה מתוך הכעס ועוד שמא יאבדו או יוזלו לפיכך צריך שיהיו כל נכסיו משועבדין לה. והבעל הוא כלוה גבה וצריך הוא לתת שכר הסופר ואם רוצה להעמיד לה ערב קבלן בעד הכתובה והתנה עמה שהוא יהא פטור ממנה והיא לא תתבע אלא מערב גם זה אסור דבכה"ג ג"כ היא קלה בעיניו להוציאה כיון שאין לה שעבוד עליו אלא צריך שיהא שעבודה גם עליו וכל הפוחת משיעור כתובת בתולה מאתים ואלמנה מנה הרי זה בעילתו בעילת זנות שעובר על דברי חכמים שתקנו זה כדי שלא תהא קלה וכו' ודי בזאת ההער' להודיע מהו עיקר כתובה ומעתה נביא תמצית פירוש הכתיבה מהרשב"ץ זלה"ה ולפי הנוסח שלנו ותעמוד על בורין של דברים ויאירו נא עיניך:

בכך וכך בשבת. מה שכותבין זמן בכתובות ושטרות הוא שאם יבואו שטרות אחרים על הבעל או על הלוה או אם מכרו נכסיהם לדעת מי הוא קודם ויהיה נפרע תחלה ואעפ"י שאם אין זמן בכתובה ולא בשטר אין נפסלין בכך ואעפ"י שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה כשרה. לפי שאין בודקין עדי ממון בדרישה ובחקירה כדי שלא תנעול דלת וכו' ובכל השטרות נהגו לכתוב הזמן בסוף השטר לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד אחר זמן. ובכתובה אעפ"י שאפשר לעשות כן מ"מ נ"ל כיון שכבר נהגו לחתום השטר ביום הנשואין בפרסום גדול על כן כותבין הזמן תחלה בכתובות ובשטרות כותבין מה שאמר להם הבעל או הלוה או המוכר ולשון השטר הוא דברי העדים כאלו באו להעיד בב"ד דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ע"כ כותבין אמר לנו פלוני או זכרון דברים וכו'. ותקנת חכמים הוא שתנשא בתולה ביום רביעי ותבעל ליל ה' לפי שבתי דינין יושבין בשני ובחמישי מתקנת עזרא. ואם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד קודם שתתקרר דעתו ולא תקנו שתנשא בא' בשבת משום דשקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים יום א' ב' ג' ותהא נבעלת ליל ה' משום ברכה דדגים שנבראו ביום ה' שנאמר ויברך אותם אלהים ואמרו בגמרא שעכשיו שאין בתי דינים קבועין אשה נישאת בכל יום וכן תקנו חז"ל אלמן הנושא את האלמנה שתנשא ביום ה' שלא ישכים למלאכתו שהוא אסור בעשיית מלאכה ויהיה שמח עמה ג' ימים יום ה' יום ו' ויום שבת כי מצוה מן התורה לשמח אשה חדשה שנא' ושמחת וגו' ונבעלת ליל ו' משום ברכה דאדם שנברא ביום ו' אבל להבעל בליל שבת אסור לפי שאין אדם קונה את אשתו ליורשה ולהיות זוכה במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם היא בתולה ואם היא אלמנה אין לה חופה אלא בביאה (כלו' דאין חיבת חופה קונה בה כמו בבתולה) ואם יבעול אותה בתחילה בשבת נמצא קונה קנינו בשבת ואסור וה"ה והטעם דאסור להכניס בתולה לחופה בשבת (ובאלמנה אי מהני יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה. מחלוקת פוסקים היא דלדעת החלקת מ' ומשאת בנימין מהני וע' בשו"ת פר"ח מ"א ח"א סימן ק"ג שכתב שכן דעת מר"ן בב"י א"ח סי' של"ט. ובס' שבות. יעקב ח"א סי' ס"א העמיק הרחיב בענין זה ופסק היחוד של אלמנה אפי' נדה קונה אותה וכו' עיין ביד אהרן אלא דהב"ח והמג"א והט"ז ס"ל דלא מהני יחוד אלא בעילה גמורה דוקא ומהרי"ל כ' דאיכא סכנת מיתה בדבר לבעול בתחלה אלמנה בשבת. ומ"ב כתב דבתולה יש לייחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד). ויש מקומות שמתחילין בשם ה' אל עולם. ואינו כמנהג חכמים ז"ל שהרי עשו י"ט כשבטלו הזכרת השם מהשטרות כדאיתא בגמרא לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפה: לחדש פלוני יש לכתוב לחדש ולא לירח דלא לפתח פה לשטן דגבי ירח כתיב גירושין דכתיב גרש ירחים ועוד גבי נשואין כתיב ל' חדש כי יקח איש אשה חדשה. לבוש:

בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין

פה מתא פלונית הוצרכו לומר כן לפי שנוהגין למנות ממולד וי"ר שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד וכן הם כל ענייני התורה למנות מבריאת אדה"ר שהיא מולד וי"ר ונברא ביום ו' ולפי שהבריאה התחילה מיום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר"א ע"כ כדי שלא יניחו אותם החמשה ימים מתחילין בקצת המקומות למנות ממולד בהר"ד שהוא מולד תוהו שהוא שנה אחת קודם שנת וי"ר ואלו לא פירש לאיזה יום מונין היה אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר שאם כתבו בו שנת כך וכך לבריאת העולם סתם היה אפשר לטוען לטעון זה החשבון הוא לפי מולד וי"ר והוא מוקדם ופסול ומשום ב"ד טועין שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק ע"כ פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות מבריאת העולם במקום ההוא.

ולשון מתא פלונית הוא כולל עירות גדולות וקטנות. דיתבא על כיף ימא תרגום על שפת הים על כיף ימא ולומר לשון יתבא והיא אינה יושבת ל' מקרא הוא יושבת בנחל יושבת העמק וכו'. ואם הוא על שפת הנהר יכתוב דעל נהר פלוני יתבא כי כן ל' רז"ל. ואם היא רחוקה מהם מעט יכתוב דעל תחום כיף וכו' ואם היא בתולה כותבין בתולתא דא אם אינה בתולה כותבין כלתא דא. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם היא אלמנה כותבין אלמנה ואם היא גרושה כותבין גרושה ואם היא שבוייה כותבין שבוייה כדי שלא יכשל בהן כהן ובקצת כתובות ראיתי כן בגרושה שכהנים הדיוטים מצויים אבל באלמנה שאין כ"ג מצוי עכשיו לא נהגו כן ואף בגרושה חשש רחוק הוא וכו' (עי"ש) ואם היא גרושה מן האירוסין או חללה שיש לה מאתים היה קרוב לחוש לזה שיכשל בה כהן:

הוי לי לאנתו כדת משה וישראל משום דעכשיו נעשה נשואה להיות אשתו גמורה להתחייב בשאר כסות ועונה ובכל מה שכתוב בכתובה:

ואנא בסיעתא דשמיא אפלח היא העבודה שצריך האיש לעשות בביתו ושדהו לחרוש ולזרוע ולהצליח נכסיו. ואוקיר הוא ל' כבוד וכמו שאמרו אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו. ואזון הוא חיוב מזונות שחייבה תורה לדעת הרמב"ם והרשב"א ולדעת הרמב"ן מדרבנן. ואפרנס אין בכלל פרנסה מזונות אלא שאר צרכים ואפי' בדברים שאינם בין איש לאשתו שייך ל' פרנסה כגון להשיא בתו. תכשיטין. נותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת. ומדור הם בכלל הפרנסה: ואכלכל כלכול ופרנסה הכל א'. ואכסה הוא חיוב כסות הכתוב בתורה. כהלכת תרגום כמשפט בני ישראל כהלכת גוברין יהודאין אם מן התורה אם מדברי סופרים ונכנס בכלל חיוב זה פרקונה וקבורתה ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובות בנין דכרין וכו' שאעפ"י שלא נכתבו כמו שנכתבו דמי לפי שהן תנאי ב"ד אבל נכלל כל זה בכלל אפרנס ואכלכל: יהיבנא לכי מוהר בתולייכי ל' הכתוב כמוהר הבתולות והוא מה שנותן הבעל לאשה משלו כמו הרבו עלי מאד מהר ומתן:

כסף זוזי מאתן דחזי לכי (הסך העולה לפי המטבע שלנו כבר מובא לעיל בהצעה) ובכתובת אלמנה כותבין מהרייכי כסף זוזי מאה:

ומנהג במ"ק לכתוב באלמנה ארמלותייכי ודין גרושה כדין אלמנה. ואם היא מן הנשואין אעפ"י שהיא בתולה דינה כדין בעולה: וספוקייכי שופרא דשטרא הוא ואפי' שנהגו לכותבם אם לא כתבם קני דשופרא דשטרא הוא למיכתבינהו וכן בכל חיובי האיש לאשתו אעפ"י שאם לא כתבם נתחייב אם כתבם שופרא דשטרא הוא. ומיעל לותייכי וכו'. זה הוא מצות עונה כדרך כל הארץ והוא ל' מקרא ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ ומצות עונה פרשוה רז"ל והטיילים בכל יום וכו' (כאשר יבא לקמן בע"ה) וכל זה שופרא דשטרא הוא שאפי' התנה עליה לבטל מצות עונה אין תנאו קיים לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:

וצביאת כלתא דא וכו'. וצביאת ל' רצין בלשון ארמי בדניאל ולמאן די הוה צבי הוי מחי. וכותבין כן שאעפ"י שהאשה מתגרשת בין ברצונה בין שלא ברצונה אבל אינה מתקדשת אלא מרצונה ואפי' קטנה לכתחלה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה שנאמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה. (ועיין ברא"ם ובח"י):

ודא נדוניא דהנעלת ליה. לשון נדוניא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה בתורת צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ולפי שהכל הוא לבעל נקראין צאן ברזל ד"מ כמו הצאן שאין לה צמר לגזוז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספת וישאר העיקר כן הם אלי הנכסים שהכל הם שלו לא הפירות בלבד. ונכסי מלוג הם הנכסים שיש לאשה שנפלו לה בירושה או במתנה שאין לבעל בהן אלא פירות בחייה כמו מי שמולג הצמר ולוקח לעצמו והשאר נשאר לאשה עד שתמות וירשנה:

מבית אביה וכו'. אם השיאה אביה מנכסיו: ומדנפשה. אם הנכסים שלה. או מבית פלוני אם השיאה אחד משאר בני אדם לפי שאם חוזרת נדוניתה או מקצתה ליורשיה תחזור לאותם שנתנו לה כי כן נהגו ועל דעת כן נתנו לה שיחזור להם: ומבי נשא אם אין אביה קיים (מל' נשני אלהים וכו'): בין בכסף. הם כלי כסף: וזהב הם כלי זהב:

ובגדים. בגדי צמר ופשתים דכל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים: ותכשיטין. כגון כלי משי ורקמה חשובין שהאשה מתקשטת בהם ול' תכשיטין הוא ל' קשוט כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין:

ושאר מטלטלין. כגון יורות וקומקומין וכיוצא בזה מתשמישי כלי סעודה: ושמושי ערסא. כגון כרים וכסתות ומכסאות וסדינין ורבידים שהם מתשמישי המטה. ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו הרשום כך וכך:

ואוסיף לה מדיליה. בפ' אעפ"י שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף פי' על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף ולא חיישינן לכסופא דאחרים שאין מוסיפין. ודין תוספת כדין מאתים דתוספת ככתובה דמי. וכבר נפל ספק בדין התוספת אם אין לבעל נכסים ידועים איך ישתעבדו נכסיו שיקנה לאחר מכאן בתוספת והלא דבר שלא בא לעולם הוא ואעפ"י שכתב דקנאי ודאקני משתעבדי זה בדבר שהוא חייב בו הואיל וגופו מחוייב משתעבדין הנכסים שיקנה בכלל גופו וכן אם היו לו נכסים יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד אבל זה שאינו מחוייב בעצמו אלא לכשתתאלמן או תתגרש אם אין לו אותן נכסים בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה. י"א כיון שהודה שנותן לה כך וכך הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ודומה למה שאנו כותבין והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי אעפ"י שאנו רואין שאין לו קרקע הודאתו כמאה עדים דמיא. ומנהגנו פה ליוורנא יע"א להוסיף בין בבגדים בין בכספים נ' לכל מאה לבתולה. ולאלמנה ולא כלום אפי' בכספים וכ"מ ומקום כפי מנהגו (וטעם התוספת הוא מתנה בעלמא דיהיב לה משום חיבת ביאה):

והעלם על עצמו כמלוה. כותבין כן כדי שלא יהא דין הנדוניא כדין כתובה לגבות בפחות שבמטבעות אם נכתבה כתיבה במקום אחר ונגבית במקום אחר וזהו מקולי כתובה ע"כ כותבין שהחתן קבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו ולא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה אלא כדין חומר מלוה. וזה לא היה צריך לענין נדוניא שמן הדין דינה כדין מלוה לגבות לעולם בלא הכרזה ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה ומאתים שלא לגבות אח"כ שלא בהכרזה ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוס' דקיימא לן תנאי כתובה ככתוב' דמי והתוס' הוא כדין כתובה מהאי טעמא. ולזה הועיל תנאי זה שיהיה התוספת כדין מלוה בנדוניא. אבל בנדוניא עצמה לא היה צריך תנאי זה שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבות מן הזבורית: ורשו הוא חוב מתרגום ולא תהיה לו כנושה כרשיא משאת מאומה רשו כל מדעם ול' רז"ל ממארי רשותך פרע אפרע:

ואמר לנא החתן וכו'. שאינן רשאים. לחתום עד שיאמר להם חתמו או יחתמו בפניו שאינן אלא שלוחיו ואם נמחק השטר או נאבד אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצותו אפי' ברי להם שלא נפרע לפי שכבר עשו שליחותן: קבלית עלי ועל ירתאי בתראי שהמלוה קודמת לירושה דשעבודא דאורייתא ועל כל נכסי בכלל נכסים הם עבדים ובהמות ושטרות ועופות ותפילין כדאיתא בגמרא. וקרקעות הם נכסים שיש להם אחריות וכו ס"ת נוטלת האשה בכתובתה:

ממקרקעי ואגבן מטלטלי כל קרקעות שיש לו לאדם וכן מטלטלין שהיו לו משעת שעבוד חל שעבוד עליהם ואם לא מכרן יגבה מהם. אם אין לו קרקעות עכשיו וקנה קרקעות לאחר מכאן ומכרן אם לא כתב לה דקנאי ודאקני אינה גובה מהם וכ"ש מטלטלין שאפילו כתב לה דאקני אם מכרן אינה גובה מהם. ואם כתב דאקני וקנה קרקעות ומכרן גובה מהם שהלוקח הפסיד לעצמו שלקח קרקע המשועבדת לכתובה ובעל חוב דשטרא קלא אית ליה אבל אם קנה מטלטלין ומכרן אפילו כתב דאקני זכה לוקח שאין דין קדימה במטלטלין שאין אדם סומך עליהם כמו שהוא סומך על קרקעות ואם כתב דאקני קרקעות ואגבן מטלטלין חל שעבוד על המטלטלין ואפילו על המטבע אגב קרקעות כלומר על גב הקרקעות מענין על גבי חרשו חורשים וזהו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ולמדו זה מהכתוב בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות עם ערי מצורות. ואמרו שם שאפילו אין המטלטלין צבורין בתוך הקרקע כיון שנקנה הקרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהם ואפילו קרקע כל שהוא ומטלטלין הרבה וזהו לשון הכתוב בכתובה מקרקעי וכו' שיהיו הכל משועבדין לכתובה זו ואפילו ימכרם תוכל להוציאם מיד הלוקח והיה מן הדין שאם הבעל מכר מטלטלין שהיו לו או שקנאם אחר הנשואין שתוכל האשה לגבות מהן באלמנות וגירושין אלא שלא נהגו כן מפני תקנת השוק שלא יהא אדם מוצא מי שיקנה ממנו מטלטלין כשיצטרך אבל הדין בקרקעות נשאר קיים שאם ימכר קרקעותיו אפילו אותם שקנה אחר הקנין תוכל לטרוף אותם מן הלוקח ואם לא היו לו נכסים וקנה אח"כ והיו עליו ב' כתובות או כתובה ובעל חוב ומכרן וכו' ע"ש: דקנאי ודאקני. כותבין כן שאם אין לו עכשיו נכסי. וקנה אח"כ שתוכל האשה לגבות מהם ואפי' מכרם לפי שבשעת קנין נשתעבדו לה כל הנכסים שיקנה אע"פ שלא היו בעולם כדאי' בגמרא:

נכסין דאית להון אחריות וכו' הלשון הזה אינו אלא פירוש מקרקעי ואגבן מטלטלי שהקרקעות יש להן אחריות שהם קבועין והמטלטלין אין להם אחריות ויכול להשמיטן ולשון אחריות הוא מל' אחר שיוכל לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח:

כלהון יהא אחראין. שאם אמכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח וכיון שכתוב כלהון נכנס בכלל זה כל המטלטלין אפי' חטי ושערי וכל נכסיו אחראין לכתוב' ומתקנת שמעון בן שטח הוא (כמובא לעיל) וערבאין. ל' גמרא נכסוהי דבר איניש אינון ערבאין ליה ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע הלוה תחילה כן הדין בנכסיו שדינן כדין ערב: ומשועבדין. לשון עבדות והשתחואה דעבד לוה לאיש מלוה תרגה ישתחוו לאומים ישתעבדון לך מלכין:

ואפי' מן גלימא דעל כתפאי. לשון התלמוד הוא בפ"ק דקמא ובפ' מי שמת מניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה:

ואחריות. אחריות גמורה בקנין גמור. מעכשיו צריך שיאמר מעכשיו שבקנין סודר אם אין בו מעכשיו ואינו מקנה לו אלא לאחר זמן הקנין בטל ע"כ כותבין שכל הנכסים שקנה מכאן ולהבא הם משועבדין מעכשיו לא לאחר שיקנה אותם ואחריות הוא מקבל שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן טלי אותה על כן הוא מקבל עליו אחריות כמו שתקן שמעון בן שטח: וחומר וכו'. זה נמסר לדיינים לדון כפי מה שימצאו בספרים בענין גבייתה בין ממנו בין מן היורשים בין היא בין יורשיה על פי התקנות. דלא כאסמכתא ענין אסמכתא הוא אדם שקבל על עצמו להתחייב בדבר קשה ונוסף על המנהג יכול לטעון הייתי סומך בדעתי שאוכל לקיים זה ועכשיו איני יכול לקיימה וקיימא לן דאסמכתא לא קניא ואם קבלו ממנו בקנין בב"ד שוב קניא ובמעכשיו קניא אפילו בלא ב"ד חשוב ע"כ הוא מקבל עליו שעבוד זה החזק דלא כאסמכתא בקנין גמור מעכשיו. ודלא כטופסי דשטרי נראה שר"ל שלא יוכל לטעון שכל מה שנכתב בכתובה זו לא צויתי מזה כלום לסופר אלא שהסופר יש לו טופסין ומהם רואה וכותב כל מה שכתוב בהם ע"כ הוא מקבל עליו שאין זה השטר כדין טופסין דשטרי והר' יונה ז"ל פי' שלא יכול לטעון לא לשעבוד גמור נתכוונתי אלא לשופרא דשטרא ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעות בני חורין וזה שכתבתי בשטר הוא כמו שכותבין הסופרין בטופסי שטרות מה שלא שמעו מן הלוה ע"כ פירש שלשעבוד גמור נתכוון. בביטול וכו' שלא יטעון לומר אנוס הייתי כמו שהודעתי לפלוני ופלוני וכמו שאמרו בגמרא עדים שאמרו מודעא היו דברינו ע"כ הוא מבטל כל אותן דברים שמסר לעדיו ולשון מסירה נזכר במודעא בתלמוד מאן דמסר מודעא אגיטא. וקנינא וכו' שאלו לר' יהודה הלוי ז"ל מה הועיל זה הלשון והלא ל' עתיד הוא כמו שמענו ועשינו שהוא כמו ונשמע ונעשה שהוא הופכו לעתיד וא"כ וקנינן ר"ל ונקנה ועדיין לא קנו והשיב כי הפרש יש בין שהוא תחלת דבור בין שהוא באמצע דבור כי ועשה בצלאל הו' הוא ו' ההפוך אבל מי פעל ועשה הוא וא"ו העטוף נמשך לתחלת הדבור שהוא פעל שהוא עבר וכן ועשה הוא עבר וכן וקנינא הוא נקשר עם אמר לנא פלוני וקנינא עבר עם עבר וענין זה הקנין למדנו מבועז שנאמר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וקיימא לן דבועז נתן לגואל וכיון שקבל הגואל אותו נעל נקנה הנחלה לבועז ולזה נקרא זה הקנין חליפין שבאותו כלי שמשך מקנה מיד הקונה החליף לו אותו דבר הנקנה לקונה מיד המקנה. ונקרא זה הקנין קנין סודר ובזה הקנין אדם קונה קרקעות ועבדים ובהמה וכל המטלטלין דכתיב לקיים כל דבר אבל מטבע לא אלא באגב כדאיתא בגמרא וסודרא דקני על מנת להקנות הוא שהיא מתנה ע"מ להחזיר ואם תפס אותן המקנה ולא החזירו לא מתפיס ליה שצריך להחזירו ואם רצה לעכבו לעצמו אין שומעין לו דחליפין מתנה ע"מ להחזיר הוא.

וצריך לתפוס ג' על שלשה אצבעות או יותר דזהו שיעור בגד לענין טומאה. והסופר או העדים שהם מקנים בסודר שלהם הרי הוא כאלו נתנוהו אל הקונה שיקנה בו ואחר שנעשה הקנין חוזר להם דמתנה על מנת להחזיר הוא בין שהיה הסודר של הקונה עצמו בין שהיה של אחרים ומטבע אינו נעשה חליפין שאם נעשה הקנין במטבע לא קנה משום דדעתו אצורתא וצורתא עבידי דבטלה ובכלי קונין אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל בפירות לא ולזה כתבינן וקנינא מיניה במנא:

דכשר. למעוטי אסורי הנאה שאם נעשה הקנין בדבר שהוא אסור בהנאה כגון כלי של ע"ז אינו קנין כלל:

למקניא. ולא לאקנויי לאפוקי ממ"ד בכליו של מקנה שצריך שיהיה כליו של קונה ויתפסנו המקנה:

ביה. למעוטי מטבע שאין מטבע נעשה חליפין ולחוש לסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל הנהיגו למסור הכתובה בפני עדים ביד הכלה ואם יש מחקין והוא שנמחק הדיו בעודו לח או גרר שגררוהו יבש או תלויות על השטה הראשונה או בין השיטין יקיימו אותם ויאמרו תיבה פלונית היא על המחק או על הגרר או על השטה העליונה או ביני שיטי:

שריר. ל' חוזק כמו חיטי קרדניתא דשרירן ויבישן שהם קשות וחזקות:

וקיים. כותבין ביו"ד אחת מלשון קימו וקבלו היהודים וכאשר קים. וצריך שיקראו העדים השטר קודם שיחתמוהו או יקראנו הסופר. ויכול לקרות הסופר ויכול לקרות הסופר וקנינא קודם הקנין ולא חיישינן למיחזי כשיקרא אלא בדבר שהשקר יכול להתברר. לא כן הכא כיון דבגמר הדבר נראה שהוא אמת ואעפ"י שבשעת קריאה עדין לא קנו ממנו כיון שאין חותמין עד שקונין ממנו יכולין לקרותו ולא מיחזי כשקרא ואלו היינו חוששין למחזי כשקרא היה אסור לכותבו עד שיקנו ממנו וכיון שבכתיבה אין חוששין למחזי כשקרא כ"ש בקריאה: ונהגו שהחתן חותם קודם העדים ויש בזה תיקון גדול שאם לא מצאו קיום מחתימת העדים ויש עדים באיזה יום ראוהו בחתימת החתן הרי הוא כאילו נתקיים באותו יום ואינו נאמן לומר פרעתי וטורפת מן הלקוחות כדין שטר מקויים. ודוקא בחתימת החתן בכתב ידו אבל אם צוה לחתום לסופר או לאחר אין התימה זו כלום אפילו מדין עד אחד שאפילו קרוב חותם בשביל החתן ואם היה לו דין עד אחד היה פסול השטר ואם היה רחוק צריך להתיישב בדבר אם יש לו דין עד אחד. (ובענין תנאי כתובה הכל כמנהג המדינה):

תוכן העניינים

חופת חתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה