אור ברסלב

חופת חתנים· רבי רפאל מילדולה

סימן ד

סימן ג

דיני חציצה דברים השייכים אחר הבדיקה בענין הטבילה וכל דיני חציצה: א צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת דדרשינן ורחץ ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחד אף רחיצתו כולו כאחד. לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפי' כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפי' אם אינה מקפדת עליו עתה. או אפי' אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד בכך חוצץ. ואם היא חופה רוב הגוף אפי' אין דרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ. והיכא דרוב בני אדם אינם מקפידים והיא מקפדת כתב הב"י בשם הרמב"ם והטור דחוצץ. וכתב הב"ח וכ"כ בד"מ. וכתב הט"ז אבל אם היא אינה מקפדת לעולם ורק מקצת בני אדם מקפידים אז לא הוי חציצה. ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים כמו דברים החוצצין:

אם דרך בני אדם וכו' נראה ביאור לשון זה דרך בני אדם להקפיד על זה אע"פ שאין רוב ב"א מקפידין רק קצתם וזו האשה רגילה להקפיד ג"כ על זה בפעמים אחרים (וכיון דאיכא זמנא דמקפדת חוצץ לעולם אעפ"י דרוב פעמים אינה מקפדת ב"ח) רק שעכשיו אינה מקפדת או אפי' אינה מקפדת בשום פעם ורוב בני אדם מקפידים ע"ז חוצץ, ט"ז ולישנא דלפעמים לא אתי שפיר לפי ביאורו ולא ידעתי אמאי לא פי' כמשמעו דחלוקה ראשונה מיירי ברוב ב"א דמקפידים אלא דהקפידה אינה תמידי' אלא לפעמים. ואתי שפיר נמי בחלוקה שני' שכ' כיון שדרך רוב וכו' דלפי ביאורו הוה ליה למימר ורוב ב"א מקפידים. דהא עד השתא לא מיירי אלא במקצת ב"א המקפידים אבל לפי מה שכתבתי לישנא דכיון מדוייק. ודוק וכן נראה שהבין הש"ך שם בס"ק ח' וע' במרן בב"י במאי דמספקא ליה ודוק:

ב שתי שערות או יותר שהיו קשורים כאחת קשר אחד אינם חוצצין ואין חילוק בין קשר ב' שערות עם שתי שערות או שקשר ב' שערות בפני עצמן. כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או ב' שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין חוצצין וכן שער א' שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה א' על א' או שקשורה בפ"ע בכל ענין חוצצת. ב"י בשם הרשב"א והר"ן:

ג שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ, שבראש שאין אדם מקפיד עליו ושבבית השחי אינו חוצץ ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ. ובאשה בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ משום דנשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה, כתב הב"ח דדוקא פנויה גמורה. אבל אם היתה נשואה דומיא דפנויה כגון שחין בעלה מקפיד על זה אפ"ה חוצץ דאזלינן בתר רוב נשואות. ודע דזה דוקא אם היא שיער הנדבק. אבל אם חופפת ומפספסת אותו בידים ואינו נדבק ודאי דאינו חוצץ בשום מקום. וכן כ' הרמב"ם בהדיא במתניתין פ"ט דמקואות ז"ל כבר ביארנו בפ"ט מכלים קלקין שהן ארוגי שער כמו שרשרות הנגבלות מן השער לקשור הבהמות וכיוצא בהן וחמר ששער גב החזה ושער גב הערוה אם נסתבך ונתקבץ בכונה ונאבק ושב כמו שרשרת הנה הוא חוצץ.

ולכן כלי משגל האשה אם לא תתקין עצמה בחפיפה קודם הטבילה במה שיש שם מן הזיעה ומן הזוהמא תהיה חציצה כי לזה המקום ישפכו המותרים תמיד וכבר הוסיפה התוספתא בזה ביאור וא' ר"ש שזורי אומר בית סתרים באשה בנשיאה חוצץ בפנויה אינו חוצץ וסיבת זה כי הפנויה לא תחוש מזה ולא תקפיד על היותם בלתי נקיים ולזה לא תחוץ החלאה הזאת כפי מה שיתבאר מענין ההקפדה ע"כ וכן פסק בהדיא בחיבורו בפ"ב מהלכות מקואות ז"ל בית הסתרים באשה חוצץ עד שתדיח תחילה שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ וחוצץ בד"א בנשואה וכו' ע"כ באופן מעיקר הדין אינו צריך להעביר השער כנל בסם או בדומה. אלא די בחפיפה ופספוס היטב ולפ"ז יש לקיים המנהג שנתחדש מאיזה שנים פה העירה יע"א דרובן של נשים ככולם אינם מעבירים אותו עוד לגמרי בסם כמו שהיו נוהגות מקודם. אך איתא בספר שדה הארץ ח"ג דבאשה אחת שטבלה ולא העבירה שער בית הערוה בכל מכל כנהוג על ידי סם אלא ע"י מספרים והעלה דאם לא שמשה תטבול פעם אחרת עי"ש והחילוק ברור דשאני התם דאותה האשה מנהגה היתה להעביר לגמרי בשאר פעמים ע"י סם והרי זה דומה למה שפסק מרן ז"ל ואפילו אם אינה מקפדת עליו עתה וכמו שכתב בספ' הנז' שם וגם דמנהג עירו בא"י להעבירו לגמרי דמקפידות לא כן הכא דלא קפידי עוד וחזר המנהג לעיקר הדין דליכא למיחש מידי. אלא דעדיין יש לחקור כיון דאיכא מקומות דמקפידות על זה ומדינות ג"כ אם באולי כשנעמוד למנין רוב בני אדם דעלמא מקפידים. אי אמרי' דבני עיר אחת בטלה דעתם בזה או כיון דהוי דבר התלוי בדעות כל חד וחד ליקום אדוכתיה ואזלינן בתר דעת הטובלת וראיתי למרן בב"י ריש סי' קצ"ח דס"ל דלדעת הרמב"ם אזלינן בתר דעת הטובלת בין להקל בין להחמיר. אלא דהרשב"א חולק ולדעתי היכא דרוב בני אדם מקפידים והיא אינה מקפדת בטלה דעתה וכן פסק רי"ו והטור ומרן גופיה בס' הקצר באופן דאין לנו לתפוס דעת הרמב"ם בזה ועוד דהב"ח חולק על מרן וס"ל דליכא לספוקי לא בדעת הרמב"ם ולא בדעת הרשב"א ולעולם אזיל לחומרא בקפידא ולזה פירש בל' הטור דנקט פנויה דליכא נפקותא בזמן הזה מה שפירש כמבואר לעיל דאזיל לשיטתיה ודחה ג"כ בזה דברי מרן דכת' שנמשך אחר דברי המשנה עי"ש.

ולא ידעתי אמאי הרב עצי אלמוגים בסימן קמ"א בדין צבע וכו' תפס לשיטת מרן דהכא ולא עביד שום זכר משיטת הב"ח כיון דבחבורו הנחמד הנז' אינו מניח שום זוית ופינה עי"ש באופן דבנ"ד צריך למגמר מכללא כיון דלאו בפירושא איתמר. ואנהיר לך לעיינין דהרב זרע חמת בתשובותיו בענין שתיית הטוטין בי"ט בסי' ע"ב דמייתי מאי דמסיק הריטב"א ז"ל בחידושיו על עירובין נמצאת למד כי הדין זה הוא על ג' דרכים כל שהמנהג משונה אפי' נהגו בה באתרא חדא בטלה דעתם לגמרי וכו' וכל שאין המנהג משונה אלא שאין העולם בוחרים בו היכא דנהוג נהוג והיכא שהמנהג הוא יפה וראוי לכל מקום ומה שאינם נוהגים בכ"מ הוא מפני שאינם צריכים לכך או שאינו מצוי להם הרי אותו מקום שנוהגים כרובא דעלמא והרבה דברים נחמרו וכו' ע"ש ומעתה בנ"ד שלא להעביר השער אינו נכנס בכלל מנהג משונה כיון דמעיקר הדין אינו צריך להעבירו ומרן רמ"א לא הזכירו שום מנהג להעביר והש"ך כתב בריש סי' קצ"ט ושאר שערות שבה מפספסת אותן וכו' ולא דמי להנושא משאוי על ראשו וכו', ח"כ היכא דנהוג נהוג. וכי תימא דהוי מנהג יפה דאל"ה איכא למיחש דלא יחפפו וידיחו היטב אף אנן נימא להו לנוהגים להעבירו דכיון דמעבירים ע"י סם דלמא לא ידיחו היטב אח"כ וישאר מעט מאותו סם ומיעוטו המקפיד חוצץ וא"כ כיון דבתרויהו איכא מנהג יפה כל חד וחד ליקום אדוכתיה והיכא דנהוג נהוג ואפי' דהמערער יכול לדחות ועדיין יש לדון בזה לפי הדרך הג' של הריטב"א ז"ל מ"מ העיקר הוא כי יש לקיים המנהג שלנו מעיקר הדין וליכא שום פקפוק כלל הכלל ההקפדה הנזכרת בכל דיני חציצה ומה שאמרו אם רוב בני אדם מקפידים בכך דמזה נפל הספק בנ"ד אי אזלינן בתר רובא דעלמא אי לאו הוא דוקא בדאיכא דבר החוצץ ומעכבת דהמים אינם יכולין ליכנס דרך שם או אם הוא דבר הנפרד מגופו כמו הצבע וכו' עיין בפוסקים. אז מצאה הקפידה מקום לנוח ואזלינן בתר קפידת ב"א אבל אי מעיקרא ליכא דבר החוצץ כלל ובמים יובא וטהר אי הוי דבר היוצא מגופו ממש כמו הכא גבי שער דנתרבה מאת הטפל לבשרו והוי כגופו מהיכא תיתי ליתן מקים לקפידה בזה. לקפידה בדבר החוצץ או בדבר הבא מחוץ לגופו חיישינן אבל לקפידא לחודא לא מידי דהוי אצפורן דאפילו פורחת ועוברת ועומדת ליקצץ אינה חוצצת אי לאו טעמא וכו' כמו שפסק מרן ועיין בלבוש ומה שכתב הב"ח דקמ"ל דנשואה דומיא דפנויה וכו' מיירי כשהשער נדבק ואיכא זוהמא וזיעה דחוצץ ומעכב לביאת מים ולפיכך תלוי בהקפדה ואי לאו טעמא דהקפדה שלא תתגנה על בעלה לא הוה חוצץ משום דהוי מעוטו שאינו מקפיד שאינו חוצץ ודבר פשוט הוא והוא מה שנראה לפי ע"ד. ולא להורות אלא לקיים המצוה ובפרט למה שפסקו בסימן קפ"ב דהמעביר שער בית השחי ובית הערוה מכין אותו מכל מקום וכו' ע"ש. והכא בענין חציצה מרן ורמ"א והש"ך וכו'. לא הזכירו שום מנהג דלא מייתו מידי בזה ודוק.

מיהו טוב להקל אותו במספרים מהיות טוב וכן עמא דבר, ועיין בזוהר ח"ג ד' ע"ט קכ"ז רמ"ח. עי"ש ודוק:

שוב התבוננתי שאפי' החילוק הג' של הריטב"א לא סתר לן מידי דהחשש דלא יחפפו היטב אינו יכול להכריח דבר התלוי בדעת ב"א לומר שיקפידו על השיער ויהיה גנאי לבעליהן כיון שאינן מקפידין. ולא דמי לערביות וכו', ודוק:

עוד יש להביא ראיה מצבע ושוחט או קצב שכ' מרן ורמ"א. דהגם דרובא דעלמא הטובלין מקפידין על לכלוך הצבע והדם כיון שאינם בעלי אומניות הללו. מ"מ אזלינן בתר רוב בני אותו אומנות דוקא שאינם מקפידים ודוק: שוב אחרי מופלג מה שכ' בפנים האיר וזרח קונטרס שיורי ברכה שבסוף שו"ת חיים שאל למוה"ר חיד"א נר"ו הנז"ל ושם בסי' קצ"ח חלק בהדיא על הרב אדמת קדש דס"ל דאם שכחה להעביר שער בית הערוה וטבלה דאסור עד שתעביר ותטבול. וכ' הר' נר"ו ז"ל ובו בפרק אני הדל עמדתי על דברי ובעניותי היה נראה פשוט דמותרת לבעלה ואמר רב הנח"ה סובר' דכל ימי טהרתה ועיבורה לא מצאה הקפיד' מקום לנוח ושוב מצאתי תשובה שלימה וכו' עי"ש ומבואר יוצא מדבריו היתר לנ"ד ודוק וזכרתי כי מדי דברי בו כתלמיד חוץ לפני רבו עם בוצינא דנהורא הרב הנז' נר"ו בפרק הזה והסכים להתירה בנ"ד דאין צורך להעבירו ומי כמוהו מורה. וכן הסכים רב חנ"א הוא חסידא פרישא ובא הלוי נר"ו בהיותו מתאכסן אצלי ושרתה שכינה אצלנו אלא דיש לעמוד עפ"י דברי הזוהר שציינתי בפנים דמדף ע"ט נראה דעפ"י הקבלה יש להעביר אותו שער דרבי ביומי דאיהי מסאבה ובדף קכ"ז משמע להעבירו לגמרי ומדף רמ"ח נראה דוקא מעט משער הראש וראיתי להר' מקדש מלך דבדף ע"ט כ' ז"ל משמע משם (מד' רמ"ח) דהיינו השער שניטל בשעה שסורקת שערה ולישנא דהכא לאו דוקא ע"כ. ומד' קכ"ז לא הרגיש מידי ודוחק לומר דהכא בדף קכ"ז נמי לאו דוקא והעיקר בד' רמ"ח ודוחק נמי למימר דלישנא דד' קכ"ז לאו דוקא והעיקר בדף פ"ט ועוד דק' לישנא דד' רמ"ת דמפרש טפי:

עוד דבסוגיא דנזיר דל"ט מבעיא אי האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל וכו' ומסיק דמלתחת רבי עי"ש וא"כ כיון שמגלחו מלמעלה אינו אותו שער הגדל בימי מסאבותא כמשמעות ל' הזוהר כיון דמלתחת מעיקרו רבי ולי אפשר לומר דכוונת הזוהר דקאמר ההוא שערא דרבי וכו' וכלומר דמספרין מלמעלה שאותו שיער הגדל מלתחת וזה השיער הוא דצריך להעבירו ולאו דוקא ההוא דרבי ממש גם היה אפשר לפרש כל הזוהר דלעולם צריך להעבירו לגמרי ומאי דקאמר דרבי ביומי דאיהי מסאבא היינו משום דבכל פעם דבעי' לאתדככה מעבירו לגמרי קרי ליה הגדל בימי טומאתה ואה"נ דהוי כולו ואתי שפיר עם הסוגיא דנזיר ועם משמעות הלשון דד' קכ"ז אלא דמד' רמ"ח אינו נראה כן והיה אפשר לחלק בין מקום שיער דבד' מ"ח וקכ"ז מיירי בפנים של מטה ולהעבירו לגמרי א"נ שערא דרבי בימי סאבותא דוקא ובד' רמ"ח מיירי בשער הראש בחולקא דצריכה למיהב לההיא סטרא משיער הראש אלא דהרב מ"מ לא בעי בהכי והדבר צריך ביאור ממי שירד לסודן ועומקן של דברים מיהו לענין דינא הנלע"ד כתבתי ועיין בס' תפלה שערי רחמים בעניני הזיווג: ד לפלוף דהיינו צואת העין שחוץ לעין חוצץ אפי' הוא לח ולפלוף שבעין אינו חוצץ ואם היה יבש חוצץ והוא שהתחיל להוריק:

ה כחול שבעין אינו חוצץ. ושחוץ לעין חוצץ ואם היתה פותחת ועומצת עיניה תדיר פי' שמנהגה כך.

אף שחוץ לעין אינו חוצץ. וכ' בה"ג ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר:

ו דם יבש שעל המכה חוצץ וריר (פי' שהסיר הגליד מעליה) שבתוכה אינו חוצץ. יצא הריר מתוכה כל תוך ג' ימים לח הוא ואינו חוצץ לאחר מכאן יבש הוא וחוצץ לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו. וכתב הש"ך וכן אם הקיזה דם תוך ג' ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא כהוגן:

ז רטיה שעל המכה חוצצת:

ח לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אינם חוצצים נגלד כגליד חוצץ.

מלמולין שעל הבשר חוצצין פי' כשאדם מגבל טיט או לש עיסה משפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלין על בשרה חוצצין:

ט צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ כנגד הבשר אינו חוצץ ובצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר חוצץ ואיזהו שלא כנגד הבשר זה שהצפורן עודף על הבשר. ולפי שאינם יכולות לכוין נהגו ליטול צפרניהם בשעת טבילה כדרכה ואם אירע טבילת מצוה בי"ט ושכחה ליטול קודם י"ט או שבת כתב הט"ז דתנקר תחתם ולא תחתכם ע"י גוי. והש"ך כתב דע"י גוי בידו או בשניו הדבר פשוט דמותר והמג"א בא"ח סי' שכ"ח כתב דצ"ע אם יש להתיר בניקור לכן מוטב לומר לגוי לחתכם כו' עי"ש:

י אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחת הצפורן נראה אינו חוצץ. כתב הט"ז בשם ר"ת דאפילו צואה ובצק אם יש ממנו כ"כ מיעוט שאין מקפידין מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ:

יא דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת. מיהו כל זה דוקא שאין צואה או בצק תחתיו בשעה שטבלה ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה. אחרת וכן נוהגין. וכתב מוהר"ם מלובלין דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן אחת מיד אחר הטבילה קודם שלנחה עם בעלה אבל אם לא מצאה כי אם עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה ואפילו לא נזקקה עם בעלה באותו לילה מכוער הדבר ואין צריך טבילה אחרת אם לא נמצא שים לכלוך תחתיו ע"כ. וכתב הש"ך ע"ז ונראה היכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר

ואפילו אומרת ברי לי שלא היה לכלוך תחתיו יש לה לחזור ולטבול משום דהצפורן עצמו חוצץ אף בלא שום טיט וכמדומה לי שכן נוהגין להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעברה הלילה. והט"ז כתב שאם כבר שמשה אין לה לטבול שנית דאפשר שנתעברה ואם באתה להחמיר עליה בטבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הולד ע"כ:

יב צריכה לחצוץ שיניה שלא יהיה בהם דבר חוצץ. שאם טבלה ונמצא שום דבר דבוק בהם לא עלתה לה טבילה. דאעפ"י שאין צריך לביאת מים דדרשינן כל בשרו מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי מ"מ בעינן שיהיה ראוי לביאת מים דכל הראוי לבילה וכו' ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר ואעפ"י כשבודקות חוצות השינים חוששת דלמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא ופשוט שאם לא נהגה כן אין צריך לעכב הטבילה בשביל זה. ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר רק שתזהר שתנקר ביותר אח"כ ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה בבצק או בנרות של שעוה שלא ידבק בה וכן נהגו:

נתנה שערה בפיה ולא באו המים בשערה או קרצה שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו המים בהם לא עלתה לה טבילה:

יד לא תאחוז בה חברתה בידיה בשעת טבילה אלא א"כ ריפתה ידה כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה (אם הדיחה ידיה במים תחלה שרוי שמשקה טופח ע"מ להטפיח שעל ידיה חבור למי המקוה והש"ך כתב דדוקא במי מקוה. וכתב הט"ז דמ"ש מר"ן דאם הדיחה ידיה תחלה מהני בלא ריפתה מ"מ צריך שלא תאחוז בה בכח:

טו לא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתתרין בה ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיה סתרי בית הערוה נראים כדרך שנראת בשעה שהיא עורכת ויהיה תחת דדיה נראה כדרך שנראה בשעה שמניקה את בנה ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי אלא כדרך שהם בעת הילוכה ואם שינתה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר עלתה לה טבילה ויש מי שאומר שלא עלתה:

ולפי זה אם הכניסה עצמה עד צוארה במים תחילה הוי טבילה בדיעבד בכל ענין. ונ"ל שנכון לכל אשה שתעשה כן שעכ"פ יש בזה צד מעליותא אם תשחה ולאו אדעתה (ט"ז עי"ש):

טז אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנס בה המים ולא תקפוץ אותה יותר מדאי ואם קפצה לא עלתה לה טבילה אלא תשיק שפתותיה זו לזו דבוק בינוני:

יז לא תעצים עיניה ביותר ואל תפתחם ביותר ואם עשתה כן י"א שלא עלתה לה טבילה:

יח צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום א' בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים:

יט נכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליה מלמטה חוצצין ואע"ג דבית הסתרים אין צריך ביאת מים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן:

כ איספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים חוצצים אעפ"י שאינם צריכים שיכנסו בהם המים צריכים שיהיו ראוים ולא יהיה בהם דבר חוצץ וי"א שלכתחלה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך גם שתבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראוים לביאת מים גם צריכה להסיר צואת החוטם:

צואת החוטם יש מחמירין שחוצץ ואפילו לדבריהם לפלוף יבש שבתוך החוטם הדבוקה בגובה החוטם או בחללו בפנים שאינה יוצאה אינו חוצץ ונכון מאוד ליזהר על שפת החוטם שלא יהא בו לפלוף יבש שיורי יד"ש מהרמ"ע מפאנו:

כא יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה וכן נהנו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות שלא ירגישו בהן בני אדם ומי שאינה עושה כן נאמר עליה ארור שוכב עם בהמה ויש לנשים ליזהר כשיצאו מן הטבילה שיפגע בה חבירתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או גוי וכגון כלב או חמור או ע"ה או חגר או מצורע וכיוצא בהם. ואם פגעו בה דברים אלו אם היא יראת שמים תחזור ותטבול. גרסינן בפסחים האי מאן דפגע באיתתא בעדנא דסלקא מטבילת מצוה אי איהו קדים ומשמש אחדא ליה לדידיה רוח זנונים. ואי איהי קדמה ומשמשה אחדא לה לדידה רוח זנונים. מאי תקנתיה לימא הכי שופך בוז טל נדיבים וגו' ובילקוט מייתי פסוק דאיוב נמי ומזיח אפיקים רפה הלכך נימרינהו לתרוייהו: אימתי תעשה ברכת הטבילה כשתפשוט מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך אקב"ו על הטבילה. ותפשוט חלוקה ותטבול. ואם לא ברכה אז תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ולכתחלה צריך חבוק ידים להפסיק בין לב לערוה. ראוי להודיע לנשים שאין לברך שהחיינו בטבילה הראשונה שטובלת וימחו בידן. שיורי ברכה הנז"ל:

שם רבות בנות נהגו לטבול ואח"כ לברך ולטבול שנית. מה' מהר' של"ה:

ברכת הטבילה היא בה"א הידיעה ולא על טבילה לאפוקי הטבילה ורחיצת כל הגוף של הישמעאלים שעושים אותה במקום טבילה בטהרה גמורה אבל לא במקוה של מ' סאה ממים שאינה נקראת טבילה כך שמעתי מפי מהור"ר ידידי' ספרדי נר"ו מקוסט (הגהו"ת אי"ש נ"ר בב"י):

עוד כ' בהגהות הנז' ז"ל יש קבלה ביד נשים כשרות וחסידות עם זקנות חשובות שהאשה שלא זכתה זמן הרבה להיות לה בנים או בנות שתטבול במוצאי ש"ק כי הלילה ההוא מסוגל מאד על דבר חשוכי בנים לפיכך הרבה מהם טובלות במש"ק אבל עם ב' שמירות משתי נשים שהולכות עמהם בבית הטבילה. ע"כ:

תוכן העניינים

חופת חתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה