אור ברסלב

חומת אנך על תורה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב וכו׳. ידוע דהשם רומז לנשמה וכמ״ש מהר״ם דילונזאנו ז״ל כמשז״ל שמו של משיח דהיינו נשמתו. וכיוצא בזה כתב הרמ״ז ז״ל. וידוע דמרע״ה נזדכך חומר שבו ונעשה צורה חומ״ר בקדש כמו נשמה. ואפשר שז״ש ויקרא אל משה דכב יכול קרא לנשמת משה העליונה אשר בשמים ממעל לעורר גופו העומד בארץ שגם היא זך ונקי כמו הנשמה אשר בקרבו. ואח״כ וידבר ה׳ אליו לגופו ונשמתו שבתוכו אשר בארץ. וידוע מאמר רז״ל דשאלו לחכמה חוטא מה עונשו ואמרה הנפש החוטאת היא תמות. והנבואה אמרה חטאים תרדף רעה והתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר. לז״א מאהל מועד רמז לתורה. לאמר בשביל אמירה אחת מהחכמה והנבואה שהחוטא ימות. לזה מכח התורה שניתנה באהל מועד. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם וכתורה יעשה דיביא קרבן ויתכפר:

ויקרא. אל״ף זעירא. פירשו כת הקודמין ז״ל דרמז דחמשים שערי בינה הם ומרע״ה השיג מ״ט ולכך אל״ף זעירא. וראיתי להרב עיר וקדיש מהר״ר יעקב צמח ז״ל שהכריח ממאמרי הזהר הקדוש כי בשער הן׳ יש חמשים שערים ומרע״ה השיג מ״ט שערים כלם ועוד שער אחד משער החמשים עכ״ד ואפשר שזה רמז אל״ף זעירא לרמוז דשער אחד משער החמשים השיג לבד. ולפי מה שכתבו ז״ל דאל״ף זעירא רמז לשער חמשים שלא השיגו יש לרמוז כי זעיר״א ר״ת זה רבי עקיבא ישיג אותו כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל שרבי עקיבא השיג שער החמשים. ולמ״ש הרב מהר״י צמח ז״ל דמרע״ה השיג קצת משער החמשים גם כן אתי שפיר מ״ש רז״ל הן כל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא ר״ל כל יקר שהוא שער החמשים כלו ראתה עינו כל דייקא. ולפי דברי הרב מהר״י צמח ז״ל הללו אדברה וירוח לי את אשר אנכי העירותיהו דאמור רבנן דיצ״מ היתה מוכרחת בו בפרק דישראל היו מוטמעים במ״ט שערי סט״א ואילו היו שוהים עוד מעט היו נכנסים בנש״ט והיו נאבדים ח״ו כי מרע״ה לא היה משיג בקדושה אלא מ״ט ולא השיג שער הן׳. ולפי זה יש להעיר דבזהר הקדוש ובתיקונים אמרו בכמה דוכתי דהוזכרו חמשים פעמים יצ״מ לרמוז דיצאו בכח חמשים שערי בינה. והרי מרע״ה לא השיג אלא מ״ט והיה אפשר לומר דנהי דמרע״ה לא השיג אלא מ״ט ומטעם זה אם ח״ו ישראל היו נכנסים לחמשים ש״ט היו נאבדים כי לא היה השגה בשער הן׳ דקדושה. אמנם עכ״ז הגאולה היתה בחמשים ש״ב כמ״ש בזהר הקדוש. אמנם הגאון מהר״ר אלעזר ז״ל בספר מעשה רקח דייק לשון הז״הק דקאמרי דנפקי מסטרא דיובלא ר״ל ממ״ט שערים ולא משער הן׳ ולפ״ז צריכין אנו למודע״י דאמאי נכתבו בתורה ן׳ פעמים יצ״מ הי״ל לכתוב מ״ט פעמים דוקא. וי״ל דשפיר כתב ן׳ דהמ״ט הם מהן׳ ואינו ר״ל כל החמשים אמנם על פי דברי הרב מהר״י צמח ז״ל יתישב יותר דגם משה רבינו עליו השלום השיג שער אחד מהחמשים ויש לומר דיציאת מצרים היתה בכח המ״ט שערים ושער אחד מהחמשים שהיה משיג מרע״ה וא״ש דנכתבו חמשים פעמים יצ״מ כי גם היה בכח שער אחד משער החמשים. וא״ש מ״ש בזהר הקדוש מסטרא דיובלא כדדייק מהר״א הנזכר דהעיקר היו מ״ט שערים אבל לגאולה העתידה במהרה בימינו יהיו כל חמשים שערים כלם כמ״ש הגאון החסיד ז״ל שם בספר הבהיר מעשה רקח ע״ש באורך וזה אפשר רמז הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ן׳ פלאות כי הגאולה העתידה תהיה מחמשים ש״ב כלם:

פסוק ב

אדם כי יקריב מכם וכו׳. פירש הרב הגדול מהר״ם בן חביב ז״ל בדרושותיו כ״י דאם נדר להקריב בנו או בתו כיפתח יתן דמיו ויקח בדמיו בהמה לעולה וז״ש אדם כי יקריב מכם כלומר שנדר להקריב מכם בנו או בתו או א׳ שהוא ברשותו דע מן הבהמה וכו׳ תקריבו את קרבנכם כי יתן דמיו ויקנה בהמה ויקריבנה ובזה האופן תקריבו את קרבנכם דוקא. זהו תורף דבריו בקצור והרב ז״ל האריך ודרך רמז אפשר להסמיך מ״ש ריב״ל דמי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כלם ואמרו פ״ק דסוטה אדם אפר דם מרה. ונמצא המסתכל בעצם אדם שהוא אפר דם מרה ודאי יכנע ודעתו שפלה עליו. וז״ש אדם כלומר מי שיסתכל מהו אדם אפר דם מרה ונכנע הוי כי יקריב מכם קרבן חשוב כאלו הוא עצמו קרבן ולא קרבן אחד לבד אלא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כאלו מכל המינים תקריבו את קרבנכם כל הקרבנות:

תקריבו את קרבנכם. ר״ת גימטריא עם הכולל תק״ב כנגד שני חיי האבות שכל חייהם היו קרבים לה׳ ודבוקים בו ובזכותם תזכו לקרבנות שמקרבים העולמות וגורם יחוד:

פסוק י

מן הכשבים או מן העזים. כיון שאמר מן הצאן פשיטא שהוא מן הכבשים או מן העזים אלא לדרשא קא אתי. מן הצאן אלו ישראל שנקראו צאן שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי. מן הכשבים מן הצדיקים שבהם שאין בהם יצה״ר ככשבים הללו. או מן העזים אלו עזי פנים כלן שוים לאחר ששבו בתשובה שלימה בלב שלם. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י והוא האריך:

פסוק טז

אל מקום הדשן. שהיה נבלע שם בנס ואין שם אלא מקומו:

פרק ב

פסוק א

ונפש כי תקריב. בעל נפש אשר בהקרבת בעל חי הוא ויתור גדול כ״ש מהצומח לזה ראוי סלת יהיה קרבנו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי בפירושו כ״י:

פסוק ד

קרבן מנחה מאפה תנור. ס״ת גימטריא זה אברהם שהפיל עצמו לכבשן האש לקדש שם שמים. מנחה מאפה תנור בגימטריא אלו הם חנניה מישאל ועזריה. מחבת מכפרת על הרהור הלב שהוא נחבא, מרחשת מכפרת על רחוש שפתים נצח ישראל כתיבת יד:

פסוק יא

לא תעשה חמץ. הטעם כי כל דבר מחמצת צריך המתנה ועיכוב וכלפי מעלה צריך זריזות ומהירות שנא והחיות רצוא ושוב. במלח ר״ת ברית מילה ליום ח׳. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י ושם פירש כל עניני מנחה כנגד דברים עליונים ע״ש באורך. ומה שרמז הרב ז״ל ברית מילה א״ש מש״ה וכל קרבן מנחתך דמקיים מצות ברית מילה הוא כקרבן מנחה כמשז״ל דהוא קרבן שלם העושה מילה לבנו. והכל רמוז וכל קרבן מנחתך הוא ברית מילה ליום ח׳. וכן אמרו בשוחר טוב מזמור קי״ב וז״ל כשנולד יצחק בן שמונה ימים הגישו למילה והגישו למנחה על גבי המזבח ועשה שמחה ומשתה ומכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזוכה למול את בנו כאבינו אברהם שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק עכ״ל. הרי דרז״ל נקטי על מילה הגישו למנחה ע״ג המזבח וא״ש רמז רבינו אפרים ז״ל וכל קרבן מנחתך ברית מילה ליום ח׳ כמו שנאמר. ואפשר להסמיך תמלח ר״ת תכין משתה ליום ח׳ כמ״ש השוחר טוב לאפוקי מי שנהג לעשות הסעודה ליל תשיעי אחר יום המילה כמו שראיתי מנהג זה. ואמרתי שצריך לעשותה ביום ח׳ כמ״ש בשוחר טוב וכתיב ביום הגמל ודרשו רז״ל ה״ג מל. ובפרקי רבי אליעזר פרק כ״ט אמרו כדברי מדרש שוחר טוב הנזכר וכן מרן בש״ע י״ד סימן רס״ה כתב נוהגים לעשות סעודה ליום המילה. ועוד יש טעמים אחרים ואין כאן מקום להאריך:

פסוק יג

ולא תשבית מלח. לדעת ת״כ פרק י״ד התיו הוא כינוי לנקבה נסתרת ויראה במלח תמלח ואותו המלח יהיה ממלח שלא תשבית דהיינו ממלח סדומית שאינה שובתת שתמיד היא מצויה ואינה נפסקת שהים תמיד מוציא גליו לחוץ ונעשה מלח. ומ״מ אם לא מצא מלח סדומית יביא מלח אסתרונקית דתקריב מלח ריבה. דברי אמת להרב מהר״ר שלמה עדני ז״ל כ״י והכי אתמר בש״ס פרק הקומץ דף צ״א והרמב״ם השמיט ברייתא זו וכבר העיר על זה הרב משנה למלך ז״ל פ״ה דאסורי מזבח ע״ש ואכמ״ל:

פסוק יד

ואם תקריב מנחת בכורים. בסדר אליהו זוטא דריש ליה על המקריב דורון לת״ח כאלו הקריב בכורים ומכפר עליו והביאוהו התוספות בכתובות סוף דף ק״ה ואפשר לרמוז מנחת ר״ת מנחת נדבת תלמיד חכם ור״ת ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ תמחל בגימטריא:

פרק ג

פסוק א

ואם זבח שלמים. למה נקראו שלמים שמשימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים החלב המכסה את הקרב יבא חלב המכסה את הקרב שהוא מלא פרש ויכסה עון האיש המלא באשה וצחנה. ואת שתי הכליות לפי שהכליות יועצות יבואו ויכפרו על כליות יועצות און ומרמה. ואת יותרת הכבד תבא יותרת הכבד ותכפר על אשר כבד לבו וכבדה אזנו. לחם אשה עיקר הקרבן כמו שכל הסעודה נקראת לחם. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י:

פרק ד

פסוק יג

ונעלם דבר מעיני הקהל. אם מעיני העדה ונעלמה מעיני כל חי ונעלם מעיני אישה. כך הוא במסרה ואפשר לרמוז מה שפסק הרמב״ם פי״ג דשגגות דצריך שישגו כל הסנהדרין ואם אחד חלק ורבו המתירין לענין זה לא שמה הוראה שיביאו ב״ד קרבן וכו׳ אבל אם היה אחד שידע שטעו ושתק הואיל ולא היה שם חולק הויא הוראה ע״ש באורך. וזה רמז ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל שכלן שגו וגם כלן ראוים להוראה כמ״ש אם מעיני העדה כמ״ש שם הרמב״ם וצריך שלא יהיה שם חולק וזהו ונעלמה מעיני כל חי שיהא נראה שכלן מסכימין ולא תימא דאם אחד חלק בטל במיעוטו אלא צריך שכלן מסכימין ואעפ״י דידע שטעו כיון ששתק נראה שכלן הסכימו. אבל אם אחד גילה דעתו נתבטל דין הוראה זו דומה לסוטה דכתיב ונעלם מעיני אישה דאפילו בא עד פסול וא״ל שנטמא אשתו לא היתה שותה גם כאן אפילו אחד שחלק וביטלו דבריו בטל דין הוראה לענין זה. ורבינו בעל הטורים ז״ל בפרפראותיו פירש מסרה זו לדעת רבי אליעזר שאינה הלכה. והכי רגילי לפרש לחד מ״ד כל שיש סברא זו בעולם כמ״ש במ״א ויש עוד לדקדק על דברי רבינו בעה״ט ז״ל שם ואכמ״ל:

פסוק יד

ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. ונודעה יד ה׳ אל עבדיו כן הוא במסרה. ואפשר לרמוז במה שחקרו הראשונים דהכתוב פירש למי שחטא בשוגג שיביא קרבן ולא כתיב תקנת עובר במזיד ופירשו הראשונים דדוקא חוטא בשוגג שהחוטא סובר שלא עשה כלום וקל הוא בעיניו כי שוגג היה. על כן בא הכתוב והודיע כי חטא גמור הוא וטעון קרבן וידוי ותשובה. אבל בחטא במזיד כבר יודע שעבר ע״פ ה׳ ובמרירות יאנח ושב ורפא לו. וזה רמז ונודעה החטאת. וכ״ת כל זה לחוטא בשוגג ואמאי לא פירש לחוטא במזיד. לז״א ונודעה יד ה׳ אל עבדיו וזעם את אויביו כלומר זה גלוי וידוע דה׳ עם עבדיו ואל זועם לאויביו א״כ העובר במזיד מכיר ויודע בעונו וישב אל ה׳ וירחמהו:

פסוק כב

אשר נשיא יחטא. הפסוק מתחיל בחטא ומסיים באשם כלומר אפילו עושה בשגגה נחשב לו כמזיד לפי שמחטיא רבים אחריו. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י. ויש לרמוז דר״ת אשר נשיא יחטא אני. כלומר אני באמת מוכן ליפרע ולתת שכר אם ישוב:

פסוק כד

ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה. שלא להלבין פניו ברבים שאם היו שוחטים אותו במקום אחר היו הכל יודעים שחטא. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י:

פרק ה

פסוק ז

אחד לחטאת ואחד לעולה. ר״ת אלול כי בעוד שהיה בית המקדש קיים כיון שהגיע אלול היה כל אחד מישראל חרד ושב מן העבירות שבידו שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ועכשיו שאין לנו קרבנות ראוי לכל ירא וחרד לשוב ולחדש מעשיו מר״ח אלול ואילך רבינו אפרים ז״ל בפירושו. ויש לרמוז אחד לחטאת ואחד לעולה מוסר מעי״ר דחדש אלול מוכן הוא בין לשוב מחטאתו בין לקנות קדושה ולעלות במעלות תוכיות שכליות. וזהו אחד לחטאת לתקן אשר חטא. ואחד לעולה עליו״ת מרווחים ציצים ופרחים כמעלות אח״ז בשערי קדושה ושערי תורה להוסיף תוספת טובה והבא ליטהר מסייעין אותו:

פסוק טו

נפש כי תמעול מעל. וחטאה בשגגה. יש מי שאומר דאין אדם חוטא בשוגג אלא אם כן כבר עבר במזיד מקודם ולכן סירכיה נקיט וחטא בשוגג. וזהו שאמר נפש כי תמעול מעל במזיד מהמזיד יבא לשוגג וחטאה בשגגה. ויש מי שאומר דבתחילה אדם חוטא בשוגג ואם לא שב עובר במזיד. וז״ש תמעול מעל במזיד מסיבה וחטאה בשגגה מקודם. והעיקר הוא דאיכא הכי ואיכא הכי זמנין מזיד קודם ואחר כך שוגג. ולפעמים שוגג ואחר כך מזיד כמ״ש מורנו הרב בתי כהונה בסוף ח״ב. וכדבריו דייקי קראי דהכא כתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה. ובסמוך כתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו. ואשמועינן קרא אגב ארחיה דאיכא הכי ואיכא הכי:

פרק ו

פסוק ב

צו את אהרן. בספרא צריך ליזהר כל מקום שיש בו חסרון כיס. וא״ת הא כתיב בפרשת מסעי צו את בני ישראל זאת הארץ אשר תפול. בספרי מפיק לה מכללא או אפשר דשם נמי יש חסרון כיס שלא ירשו ארץ אדום עמון ומואב. או כל ירושת אחים מתקנאים זה על זה. זבולון עם חרף וכו׳ הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי זלה״ה בפירושו כ״י:

(ב) רז״ל במדרש דרשו על המתגאה שנדון באש שנאמר היא העולה על מוקדה ע״ש ולפי דרכם אפשר לרמוז במ״ש פ״ק דסוטה כל המתגאה כאלו עע״ז וכאלו בא על כל העריות. וזה רמז צו שהוא ע״ז את אהרן ואת בניו. לאמר ג״ע כמ״ש בסנהדרין כלומר ע״ז וג״ע זאת תורת העולה כלומר המתגאה כמ״ש רז״ל דהוא ע״ז וג״ע:

ג א״נ כמ״ש דעולה מכפרת על עשה וכתב הרב כתנות אור דעל הרוב אדם עובר על עשה של דברים בטלים כי המדבר דברים בטלים עובר על עשה ע״ש באורך וז״ש צו את אהרן ואת בניו לאמר בשביל אמירה כלומר שהוא מדבר דברים בטלים זאת תורת העולה צריך להקריב עולה לכפר עשה:

ד א״נ דעולה באה לכפר על הרהורים ואמרו רז״ל בסנהדרין לאמר זו ג״ע כלומר בשביל ג״ע שהאדם מהרהר זאת תורת העולה צריך עולה לכפר הרהור הלב:

(ה) א״נ אפשר כמ״ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ודרך דרש ומוסר אפשר לומר טעם לזה דע״י הגאוה נעשה גופו כלי משוקץ ומוסרח כמ״ש באגדה דאליהו זכור לטוב אמר לריב״ל דאדם דיש לו גאוה הוא סר״ח העודף מנבילה מוסרחת ואם כן התורה צריכה להיות במקום נקי וטהור וקי״ל דבמבואות המטונפות אסור להרהר בדברי תורה. ולכן מי שיש לו גאוה שהוא מוסרח יותר מנבילה חכמתו מסתלקת ממנו דהתורה צריכה מקום נקי וטהור. וזה רמז זאת תורת העולה פירוש תורה עם גאוה כלומר החכם שעוסק בתורה ויש לו גאוה. אז היא העולה היא התורה עולה ומסתלקת ממנו והוא נשאר בגאותו:

ו עוד יש לרמוז זאת תורת העולה ר״ת גימטריא בית שם רמז דמסיבת דישראל הם כמשל אשה ובעלה עם השי״ת כביכול לכן הותרו לנו הקרבנות דהבעל חייב בכפרת אשתו כמ״ש הרמב״ם פ״י דשגגות וכביכול ניחא ליה בכפרתנו:

(ז) עוד ראיתי בספר קדמון כ״י שכתב וז״ל צו את אהרן דע כי שם אדני יש לו כ״ד צרופים והם צ״ו אותיות כי ד׳ כ״ד הם צ״ו כמספר אל אדני וכנגדן בבית המקדש צ״ו חלונות. ואמרו במסכת סוטה כי כל מצוה נכרתו עליה צ״ו בריתות ללמוד וללמד. צ״ו בריתות לשמור ולעשות ולכן כתיב כי צו לצו קו לקו. נמצא כי כל מצוה נכרתו עליה ב׳ צ״ו כמספר נצבי״ם וזהו אתם נצבים היום כלכם וזהו צו את אהרן עכ״ל. וכבר נכתב בקצור בספר נחל קדומים ועיין מ״ש רבינו האר״י זצ״ל בכונות פרשת התמיד צ״ו את בני ישראל ויאורו עיניך ואין כאן מקום להאריך:

פסוק טז

וכל מנחת כהן כליל תהיה. מה שאינה נקמצת ויאכלו הכהנים המותר. היינו דבשאר מנחות ישראל כהנים משלחן גבוה קא זכי. אבל הכא הוא נראה גנאי שהיא מנחת כהן ויאכלו הכהנים פענח רזא ושם האריך עוד:

פסוק יח

זאת תורת החטאת. ששה תורות כתיבי בקרבנות נגד ששה סדרי משנה והקרבנות נקראו לחם לחמי לאישי והתורה נקראת לחם לכו לחמי בלחמי. התלמוד נקרא אש הלא כה דברי כאש והקרבנות נקראו אשה. וכשם שאי אפשר לעולם בלא לחם ואש כך אי אפשר לעולם בלא תורה. פענח רזא. ומה טוב מספר ששה תורה כי התורה עץ החיים בסוד ווי העמודים. ויען המשנה סוד ה׳ לכך הם ששה סדרי משנה ליחד קבה״ו והתורה סוד ו׳ ויש חמשה חומשים סוד ה׳ ליחדא קבה״ו כמ״ש בעניותנו במ״א והתורה נקראת לחם שהוא כינוי לאשה והוא יחוד קבה״ו. וגם שהתורה אשה רוחנית לתלמיד חכם כמו שהאריך הרב ספר חרדים ז״ל וכמ״ש בעניותנו בקונטריס חסדי אבות פרק קנין תורה בס״ד:

פרק ז

פסוק א

וזאת תורת האשם. וזאת ו׳ זאת יחוד קבה״ו שזהו הנרצה בקרבן על חטאו להתודות וליחד קבה״ו גם האשם בגימטריא שם ו׳ יחוד קבה״ו. גם אשם גימטריא שלוה אם יעשה המצוה כתקונה במקום אשם יהיה שלוה כי זדונות נעשות לו כזכיות:

פסוק טו

זבח תודת שלמיו. רמז על המילה כאלו הקריב זבח תודה והוא חתום בחותם קדש. זבח תודת שלמיו ביום ס״ת חתום. ביום קרבנו. ק״ר בנו קורת רוח בנו שיעשה קורת רוח להקב״ה כבנו ספר נצח ישראל כ״י:

פסוק לז

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם. ר״ת עולה מנחה חטאת אשם עמח״א ר״ת עון משחית חימה אף שהקרבנות מבטלות אותם. ובא וראה שמע אחד ש״ד ראש וסוף כי בק״ש מבטל שד. ונשארו משמע אחד אותיות מעא״ח שמבטל משחית עון אף חימה כקרבנות מנחה עולה אשם חטאת ארץ החיים מזמור ד׳:

פסוק לח

להקריב את קרבניהם במדבר סיני. אפשר לרמוז מ״ש ריב״ל דמי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל קרבנות. וזה רמז ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם סגולה שיקריבו כל הקרבנות כלם בענוה שילמדו ממדבר סיני שניתנה תורה על הר סיני שהוא נמוך וזהו במדבר לשון דיבור סיני שניתנה עליו תורה גם סיני גימטריא ענוה עם הכולל ובענוה יהא חשוב כאלו הקריבו כל הקרבנות:

פרק ח

פסוק ב

קח את אהרן. ס״ת חתן קחנו בתופים ומחולות ובשמחה גדולה כמו שעושין לחתן. ספר נצח ישראל כתיבת יד:

פסוק ג

ואת כל העדה הקהל. כדי לגדל עטרה לאהרן ולהראות לכל ישראל שבחר בו הקדוש ברוך הוא ללבוש בגדי קדש:

פסוק כד

על תנוך אזנם הימנית וכו׳. שלא יוכלו שדים ומזיקים ומלאכי חבלה להזיקן. פענח רזא. והרואה אמז״ה בחס״ל בסוד הסימנים שמסר יעקב ינוח לו:

פסוק לד

כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות. כמו שהופרשו אהרן ובניו שבעת ימים כן יפרישו כהן גדול שבעת ימים מביתו קודם יוה״כ וזהו לכפר עליכם וכן היו מפרישין כהן השורף את הפרה שבעת ימים. לעשות לכפר גימטריא זה מעשה פרה ויה״כ. נצח ישראל:

פרק ט

פסוק א

ולזקני ישראל. אך לא לכל ישראל כי רצה לגלות מעשה העגל לכך לא רצה לפרסם אלא לצנועים ולזקנים ומה שלא אמר לו בינו לבין עצמו שרצה שיתבייש בפניהם כדי שיתכפר לו. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק ב

קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. בזהר הקדוש פירשו כנגד אילו של יצחק. ובזה אפשר לרמוז בפסוק וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. הכונה וישא אברהם את עיניו וירא ברוח הקדש. והנה לשון שמחה כמשז״ל איל אח״ר גימטריא יצחק דקבל האיל נשמת יצחק הנוקבית ונכנסה באיל ונשחט והוא כיוון באיל שיהיה תמורת בנו על גוף יצחק כמשז״ל על פסוק תחת בנו. וזה נאחז בסבך אותיות הקודמות לאותיות עגל הם אותיות סבך ורמז דעתה קודם עגל וזהו סבך קודם העגל דחטא ישראל ונעשה נבל גימטריא סבך יועיל לכפר. ועם כל זה תמיד הקרן קיימת בין מנשמת יצחק בין מגוף האיל וז״ש בקרניו תרתי:

פסוק ג

קחו שעיר עזים. הרמב״ם ז״ל בהלכות מעשה הקרבנות כתב שעיר עזים הוא בן שתי שנים והקשה עליו בכסף משנה והגיה שעיר בן שנה שעיר עזים בן שתי שנים. ולא כן דעת ראב״ע סוף פרשת שלח ששעיר עזים הוא קטן וההפך בעתודי צאן. ובספ״ק דפרה שעירי חטאות כשרים ביום שלשים וביום השמיני והיינו בשנה ראשונה וכ״כ המפרשים. ונ״ל כי אין צד לשים חילוק בין שעיר לשעיר עזים כי בחג הסוכות בב׳ כתוב שעיר עזים ובג׳ שעיר ובודאי שוים וצ״ע ויפורש ל׳ על השנה הב׳ שצריך ל׳ גם כן. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בכ״י:

פרק י

פסוק א

אש זרה אשר לא צוה אותם. שמעתי כי בתיבות אש זרה רמוזים החטאים שאמרו רז״ל בש״ס ובמדרשים והם ראשי תיבות אש זרה באופן זה. אש. שתויים. זרע. רחוצים. הוראה:

פסוק ב

ותצא אש וכו׳. יש לחקור דנדב ואביהוא לא היו בני ך׳ שנה ומן השמים אינם מענישין עד שיהיו בני עשרים שנה. ולפמ״ש הראשונים דער ואונן היו קטנים אך היה להם שכל כבן עשרים ומשו״ה נענשו. לק״מ. אמנם הרב זרע בירך ח״ג סדר וירא תירץ במ״ש רז״ל כיון שהשכינה יורדת למטה לארץ נותן רשות למחבלים לחבל והוא תמוה. וארז״ל תנא איסי בן יהודה אומר לא מתו נדב ואביהוא אלא בשביל שאמרו ישראל לא ירדה השכינה למטה כיון שמתו נדב ואביהוא ידעו ששרתה השכינה למטה והוא תמוה. ופירש כמ״ש הרב עשרה מאמרות ז״ל דכשהשכינה למעלה אינו מעניש עד בן עשרים. כשהיא למטה הוי כב״ד של מטה ונענש מבן י״ג. ונדב ואביהו לא היו בני כ׳ כמו שארז״ל ומזה ידעו שירדה שכינה וז״ש כיון שהשכינה יורדת ניתן רשות למחבלים אף בן י״ג. זהו תורף דבריו ז״ל. ובהכי אשכחנא פתרי דרך דרש לישב קושיית הגאון מהר״ל מפראג ז״ל איך בן י״ג עד בן כ׳ מביא חטאת והרי אינו חייב כרת והא בעינן שיהא זדונו כרת והרב מהר״ר צבי אשכנזי ז״ל בתשובותיו סימן מ״ט כתב על קושיא זו ואני עני כתבתי בשערי על זה דף ע״ב ועיין בספר חוות יאיר סימן קס״ו ובהשמטות. ולפי האמור לק״מ דבזמן שבית המקדש קיים היתה השראת שכינה וגם בן י״ג איתיה בכרת וכל זה דרך דרש:

פסוק ג

וידום אהרן. וידום השמש כן הוא במסורה. ואפשר כמשז״ל דהירח קטרגה אך השמש שתק ופירשו המפרשים דזה שאמרו הנעלבים ואינם עולבים וכו׳ עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו דהשמש היה עלוב ושתק והוא מאיר בתוקף וכן יהיו הנעלבים וזה רמז וידום אהרן ונטל שכר שתיקתו מעין דוגמא דהשמש שתק כשדברה הירח ונטל שכר לצאת בגבורתו כן אלהים חשבה לטובה לאהרן:

פסוק יז

ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. פירש״י ששעיר שמיני ושעיר נחשון לא לכפרה באו וקשה דהכתיב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם. ותירץ הרב הגדול מהר״ר משה בירדוגו ז״ל בספר ראש משביר כ״י דרש״י ז״ל דייק לומר לא לכפרה באו פירוש אעפ״י שמכפרין לא באו לכפרה אלא לחובה בשביל השראת שכינה כמ״ש רש״י ז״ל בפסוק כי ה׳ נראה אליכם ע״ש והכא כתיב ואותה נתן לכם לשאת עון העדה משמע דעיקרן לכפרה:

פרק יא

פסוק ד

את הגמל וכו׳. כל מינים טמאים נאחזים בסט״א וסוד גמל וחזיר ביאר הרב עיר וקדיש מהר״ר יעקב צמח ז״ל בספר משיבת נפש כ״י ועל פי דבריו פירשתי אני בעניי מ״ש בש״ס אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר ובלקוטי הארכתי בס״ד:

פסוק ח

מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. הקשה בספר אמרי נועם אם הזהיר על הנגיעה למה הזהיר על האכילה. ויש לישב דמשכחת לה שתחב לו אחר בפיו ושוב ראיתי שכן כתב בספר פענח רזא. ועוד י״ל לעבור עליו בשני לאוין:

פסוק ט

כל אשר לו סנפיר וקשקשת. אין שמות לדגים בלשון הקדש. מפרשים:

פסוק י

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים. פירש״י דאם היו לו במים ונשרו מותר ע״ש. וגם אם עתידים לגדל אח״כ ומפיק לה מדכתיב אין לו עיין לו. מפרשים:

פרק יב

פסוק ב

כי תזריע וילדה זכר. ר״ת זכות. דצדקת הבנים על הרוב תלוי באשה הלא תראה דיעקב אע״ה היה חושב ברחל ויהי בבקר והנה לאה. וא״כ ראובן ח״ו נתהוה במחשבת רחל וכן ישי כסבור שבא על שפחתו והיתה אשתו ונולד דוד הע״ה. וחד מרבוואתא קמאי כתב שהכל תלוי בצדקת האשה ובטהרת רעיוניה. ולאה אמנו ואם דוד הע״ה זככו מחשבתם והגדילו טהרת רעיוניהן ולזה היו הבנים קדושים כמ״ש במ״א. וזהו מ״ש רז״ל כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו הבנים כי אשר זכה בבת זוג נאה דלפי זכותו הקנו לו מן השמים. משם נמשך הוא צוה ויעמוד אלו הבנים דאיש ואשה שזכו הוא כגפן פוריה והבנים בני עליה זרעא מעליא. וזה רמז ר״ת זכות דהתורה באשה זכות תולה צדקת הבן. ור״ת כי תזריע וילדה זכר בגימטריא תגל רמז תגל האשה בפרי בטנה שזכתה להוליד זכר שהקב״ה בוחר בזכרים כמ״ש במדבר רבה פ״ג כבודו של הקב״ה עולה מן הזכרים. וכתבנו בעניותנו במ״א דמלבד שהזכרים עוסקים בתורה ומקיימים כל המצות. עוד בה שעל ידם הוא תיקון השכינה ויחוד עליון והדברים עתיקים. ולכן תגל האשה שעל ידה בא זכר לעולם כי שיח ושיג לו לתקן השכינה וכל נשי ישראל אחידן בשכינתא כמ״ש ר״מ. גם תזריע גימטריא פורת ואין כאן מקום להאריך והמ״י. ולפי הפשט תגל האשה דבאמצעותה מקיים האיש מצוה כמ״ש הר״ן ז״ל ריש פ״ב דקידושין דהגם דאיתתא לא מפקדא בפ״ור מ״מ עושה מצוה ע״ש:

וילדה זכר. ז׳ כ״ר ז׳ דורונות שולח הקב״ה למי שנולד לו בן זכר. נולד מקיים מצות מילה. גדל מעט מקיים מצות פדיון הבן. התחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו. גדל מעט יותר מלמדו ספר. גדל מעט הגיע לחינוך מחנכו במצות. גדל יותר מלמדו אומנות. גדל יותר משיאו אשה. רבינו אפרים בפירושו כ״י:

פסוק ד

ושלשים יום וכו׳. כשתמנה ל״ג לזכר וס״ו לנקבה הרי הם מאה פחות אחד ז״ש רוחצות בחל״ב רמז למקוה שבו ארבעים סאה גימטריא חלב יושבות ע״ל מלאת ע״ל ימים יושבות למלאת ימי טהרה. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק ח

אחד לעולה ואחד לחטאת. פירש״י ז״ל לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה. יש מי שהקשה דאמאי לא פירש״י ז״ל זה בפסוק הקודם. ומצאתי כתוב משם הרב הגדול מהר״ר שמואל גארמיזאן ז״ל מזקני רבני עיר קדשנו ירושלם ת״ו הקדמונים שפירש דזה נמשך למ״ש רש״י ז״ל מקודם דאינו מעכבה אלא החטאת ועל זה יקשה כיון דחטאת היא אחרונה א״כ שניהם מעכבים לז״א לא הקדימה הכתוב אלא למקראה ואם כן אינה מעכבת אלא אחר והוא החטאת עכ״ד הרב ז״ל ועדיין יש לדין ולצדד בזה לא ע״ט האסף. ודרך דרש אפשר לומר בזה אמאי אצטריך להקדים עולה למקראה. והוא כי הנה אמרו רז״ל בנדה שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב״ה. הבשר והגידים והעצמות וכו׳ הם מאביו ואמו והידיעה והשכל וכו׳ הם מהקב״ה. ולפ״ז כשאדם חוטא במחשבה חוטא בחלק הקב״ה וכשהוא חוטא במעשה הוא חוטא בחלק אביו ואמו. ואם כן שורת הדין דחוטא במחשבה יהיה לו עונש כמעשה או יותר דחוטא בחלק הקב״ה. אמנם גברו רחמיו יתברך דמחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה וזהו מרוב ענותנותו יתברך דמי שחוטא בחלקו יתברך אינו נענש. ודוקא החוטא במעשה שחטא בחלק אביו ואמו נענש. והנה העולה באה לכפר על הרהור הלב. והחטאת על החטא שחטא במעשה. ומן הדין היה שיהא חמור החוטא במחשבה יותר מחוטא במעשה שהמחשבה רוחנית והוא חלק ה׳. אך מענותנותו יתברך לא רצה להעניש על המחשבה. ומיהו להעיר לב האדם להקדים את העולה בכתוב לומר דמן הדין זה יצא ראשונה להעניש על המחשבה אמנם אל רחום הוא ואין עונש אלא על המעשה ולכן ההקרבה חטאת קודמת לעולה.

פרק יג

פסוק ב

אדם כי יהיה בעור בשרו וכו׳. כל הפרשה נדרשת על העבירה ועל קבול הפורענות. שאת הוא גבהות הלב וכתיב תועבת ה׳ כל גבה לב. ספחת זה הכעס כי הוא עון פלילי כעע״ז. בהרת הוא השקר. והיה בעור בשרו לנגע צרעת כלומר גופי עבירות הן. והובא אל אהרן הכהן כלומר הובא הדבר לפני חכמים. ושער בנגע הפך לבן שנשתרש בחטא עד שהזקין ונעשו שערותיו לבנות. וראהו הכהן וטמא אותו כיון ששנה ושלש אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואם בהרת לבנה שלא האדים העון כל כך. והסגיר הכהן יוכיחנו בסתר. ואם בעיניו עמד שלא הועילה תוכחתו. והעמידו שבעת ימים שנית עוד יוכיחנו. וראה הכהן והנה כהה הנגע שנתכרכמו פניו וקבל מרדות. לא פשה הנגע לא הוסיף לחטוא וטיהרו הכהן יסדר לפניו דרכי התשובה ויטהרנו. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י וזהו בקצור נמרץ. והוא ז״ל האריך למתק הדברים במת״ק ודש״ן עדי״ו. ואני הדל קצרתי מאד. ומלבד זה עוד האריך על דרך זה בשאר הפרשה:

פסוק יב

ואם פרוח תפרח וכו׳ מראשו ועד רגליו וכו׳. התוספות כתבו פרק כל היד דאפשר לפרש מראשו ועד רגליו של נגע והנכון דשניהם אמת ובזה יובן כפל או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וטיהר כי אז הלכה המחיה וטיהר הבהרת בא כלו לבן בתחילה יסגיר אם יולד לו שער לבן יוחלט הפך לבן מתוך החלט טהור מתוך הפטור טמא וכן בבגד או בראש או בזקן אם פרח בכלו טהור. פירוש הפך לבן אינו לבד משחור ללבן אלא אפילו נולד לבן מיד וכ״ש הוא אלא נקט לבן להורות קדימת הבהרת לשער אבל מחיה בין מקודמת בין מאוחרת. מסופקני שער הפך בגרמניו כן באיש זקן בעל שיבה לבנה מהו. ונראה שיראה בו אז לבן כהה. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק לג

והתגלח. כתב רבינו אליעזר מגרמיזא ז״ל ג׳ דוהתגלח גדולה רומזת לגמילות חסדים לומר גדולה גמילות חסדים ששקולה ככל התורה שכן ג׳ דוהתגלח היא אמצע התורה בפסוקים. ודרש דרש הוא אמצעה בתיבות זהו ג׳ ד׳ גמול דלים ושקול ככל התורה שלפניה ושלאחריה והא דכתיב בפרשת נגעים משום דנגעים באים על צרות עין ועין רעה וזה לא רצה לגמול חסד בכליו לפיכך ופנו את הבית וכו׳ עכ״ל. ואפשר שנרמז בפסוקים ותיבות דקרא איירי בנגעים שבאו על שהיה צר עין ועינו רעה. ואם פסק וגמל חסדים הוי כמקיים כל התורה ולכן נרמז בפסוקים כלומר אם פסק ממדותיו הרעות. ודרש דרש בתיבות רמז שצריך לפייס לעני בדברים כמ״ש פ״ק דבתרא. ור״ת ג״ד הם ז׳ דע״י זה מתקן בשכינה מדה שביעית. ויש עוד רמז בתיבת והתגלח כי ו״ה בראשה שמיחד קבה״ו ושאר האותיות בגימטריא אמת שהיא צדקה כמ״ש בתנא דבי אליהו ואמרו רז״ל אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה לפיכך ג׳ גדולה הרומזת לגמילות חסדים:

פרק יד

פסוק ב

זאת תהיה תורת המצורע. פירש הרב הגדול מהר״ר משה בירדוגו ז״ל בספר ראש משביר כ״י זאת תהיה תורת המצורע שידבר ל״הר והתורה היא תיקון ללשון הרע כמשז״ל וז״ש זאת תהיה תורת המצורע. וצריך להשפיל גאותו שהיא הסיבה לספור ל״הר כמשז״ל בשני התולעת ואזוב להשפיל גאותו. ולהשפילו ולהכניעו לא ילך הכהן אצלו רק יאמרו לו הכהן קורא אותך והובא אל הכהן עד מקום שיוכל לבא. ואחר שהוא שם מצטמק ורע ויצא הכהן על דרך שעשה אלישע לנעמן שיבא אצלו. וכשבא לא יצא אליו אלא שלח לו שליח להשפיל גאותו וזה כיונה התורה להכניע המצונע לתקון נפשו עכ״ד. ועוד האריך הרב ז״ל ביתר הפסוקים. ואפשר לרמוז כי תיבת והובא אותיות ואהוב רמז למ״ש הרמב״ם ז״ל פ״ו מהלכות תשובה. דבעל התשובה קודם היה שנאוי ומרוחק מה׳. ואחרי שובו הוא אהוב וחביב וזה רמז בכתוב פה ביום טהרתו ואהוב אל הכהן כלומר כששב בתשובה אז מלבד הטהרה ואהוב הוא אהוב לפני ה׳ כמו הכהן כי תכף כששב נעשה אהוב למקום כמדובר:

פסוק ה

אל כלי חרש על מים חיים. הראשונים ז״ל אמרו שהוא רמז שישפול עצמו שהאדם דומה לכלי חרש שנשבר ואין לו תקנה. על מים רמז שיעסוק בתורה הקדושה שהוא באר מים חיים עכ״ד והם שני דברים נצרכים מאד לבעל תשובה ולבטל היצה״ר. זה יצא ראשונה מדת הענוה כמקריב כל הקרבנות ואין הפלונית שולט בו. והתורה הוא סם חיים והיא תבלין ליצה״ר. והתורה והענוה צריכות זו לזו כי אי אפשר לזכות בתורה אם לא יהיה לו שלום כמש״ל פרשת ויקהל ואי אפשר שיהיה לו שלום כי אם שיהיה לו ענוה. ונמצא שהתורה צריכה ענות והענוה צריכה תורה ודאי דחיובא רמיא ללמוד ולקיים וענוה בלי תורה מגן שוייא. ואגב נחקור במאי דאמרו פ״ק דקדושין אמר הקב״ה בראתי י״צהר בראתי לו תורה תבלין דלכאורה דאין ביטול לי״הר אלא בתורה. והרי מי שהוא עניו באמת אין הפלונית שולט בו. וכן מי שזכה למדרגת יראת ה׳ ומקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד אין שולט בו יצה״ר כמו שביארנו בדרושים בס״ד. ונראה דבענוה או יראה וכיוצא אין יצ״הר שולט בו אבל לא מהני לעשות היצ״הר טוב. אבל ע״י התורה נעשה היצ״הר טוב וז״ש בראתי יצ״ה בראתי לו דייקא תורה תבלין דייקא כמו שהתבלין מכשירין המאכל כך התורה מכשרת יצ״הר ונעשה טוב:

פסוק ו

את הצפור החיה וכו׳. טעם לב׳ צפורים כי האדם יש לו שני מיני דיבור. אחד אסור ואחד מצוה בו. והאסור דהיינו הל״הר ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס שאין לו תקנה אלא בשבירה לרמוז דאם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה. ואם ת״ח הוא יעסוק בתורה וז״ש על מים חיים תורה שנמשלה למים חיים וצריך לצרף בדיבור התורה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה:

פסוק לד

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. יש להעיר אמאי אנגעי בתים קפיד לומר ארץ כנען. ותו אשר אני נותן לכם לאחוזה נראה ח״ו יתר. גם אומרו בבית ארץ אחוזתכם הול״ל בבתיכם. ונראה שעיקר הטעם בעבור צרות עין כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפסוק ובא אשר לו הבית שייחד ביתו לו לעצמו ולא הוה מהנה ממנו לאחרים כי בעבור זה נתן ה׳ לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים וכל מה שאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כי אם משולחן גבוה קא זכי ליה. לכן אמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחיזה כי לא בחרבם ירשו ארץ ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה שה׳ נותן לך כח ואחוזה ודין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם תהיו מצרי עין המיחסים לאחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם רוצה לומר במקום שאתם מיחסים האחוזה לכם:

פסוק לה

ובא אשר לו הבית. זה שייחד לו הבית לעצמו כי בכחו ועוצם ידו סבר שהיה לו ואינו מהנה לעניים ומה שצוה לחטא את הבית בצפורים רמז כי העושר עשה יעשה לו כנפים כצפורים עפות ולכן אז יסיר מלבו חמדת הממון והכיליות. מפרשים:

והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. פי״ב דנגעים תנן אפילו הוא ת״ח לא יגזור ויאמר נגע אלא כנגע. והקשה הרא״ם ז״ל דאם לא יאמר הכהן טמא אין כאן טומאה. ותירץ הרב גור אריה ז״ל משום דובר שקרים. והקשה עליו הרב קרבן אהרן דהרי הוא נגע ודאי רק שהכהן מטמאו ותירץ הרב תוספת יום טוב דכשיאמר נגע המכוון ממנו נגע טמא ואיכא דובר שקרים ומשום הכי יאמר כנגע עכ״ד ואפשר שרמוז בתורה. והגיד לכהן אין הגדה אלא חכמה ומה היא החכמה לאמר. בשביל אמירה אחת בעלמא שנוהגים לומר נגע על נגע טמא. הגם שאינו כן כי שם נגע כולל לטהור ולמי שאינו טהור צריך ליזהר ואני אומר כנגע ולא נגע:

פרק טו

פסוק ב

דברו אל בני ישראל וכו׳ איש איש כי יהיה זב וכו׳. בני ישראל מטמאין בזיבה ולא הגוים. וא״ת היא הנותנת שלא הי״ל לטמא אלא הגוים עע״ז שאינן קדושים ולא לישראל וי״ל דלפי חבתם הרבה טומאתם כדי שלא יהיו רגילים בשום טומאה כי הזיבות מחמת חולי וניוול ורצה המקום שיטהרו עצמם וכי האי גוונא תנן במסכת ידים לפי חבתן וכו׳ מפרשים:

איש איש כי יהיה זב וכו׳. למה נסמכה פרשת זב למצורע לפי שעל ידי נחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת. וכן כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. והקדים מצורע כי הנחש נתקלל תחילה. וגבי דוד בקללו ליואב כתיב לא יכרת מבית יואב זב ומצורע הקדים זיבה שהוא דם ממש בעין ובעצם לפי שכל הקללה היה על ששפך דם אבנר. ונתקיים בבניו זיבה ברחבעם תחילה ואחר כך צרעת בעזיה. מפרשים:

פסוק יח

ואשה אשר ישכב איש אותה. ואם תאמר אמאי לא כתיב בהם כבוס בגדים. וי״ל דמסתמא לא נטמאו בגדים כדאמרינן פרק נערה היא בבגדה וכו׳ יוציא. מפרשים ועיין בתקוני זוהר הקדוש ובאחרונים:

פסוק יט

תהיה בנדתה. גימטריא ועד שתבא במים. ובגמרא דריש לה מקרא. מפרשים:

פרק טז

פסוק א

שני בני אהרן. למ״ד שחטאו שלא רחצו ידים קשה אטו שני בני אהרן לא ידעו כי הבלי רחוץ ידים במיתה והלא הוזהרו כבר. י״ל שבידים פוסל הסח הדעת והם הסיחו דעתם והיו צריכים רחיצה אחרת עוד יקשה למ״ד שתויי יין נכנסו והלא לא הוזהר אלא אחר מיתתם י״ל כי אזהרת היין ה״ל להבין מעצמם לבל יקרבו לפני השכינה שתויי, ויש מי שאמר כי בסבת ששתו יין בלבל מוחם ונכנסו בלי ר חיצה ודייק אשר לא צוה אותם בתרי טעמי שהמעכבים היו רבים. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. במדרש כיון שראה איוב מיתת שני בני אהרן אמר אף לזאת יחרד לבי ושמעתי משם רבני אשכנז דאיוב היה מיועצי פרעה כשאמר הבה נתחכמה לו שתק והוא סבר דשתיקה לאו כלום היא וכשראה דשני בני אהרן דנדב אמר לאביהוא מתי ימותו שני זקנים הללו ואביהוא שתק ומתו שניהם ש״מ דעל השתיקה לבד נענש ולזה אמר אף לזאת יחרד לבי עכ״ד והבאתיו בנחל קדומים. ועתה ראיתי במדרש תנחומא על הסדר שאומר שהשנים דיברו בפיהם ואם כן נפל היסוד:

פסוק ג

בזאת יבא אהרן אל הקדש. בנחל קדומים כתבתי בעניותי כי דורשי רשומות אמרו כי זאת גימטריא קול צום ממון ומועילים לתשובה ולבטל גזרה רעה וכו׳ ע״ש. ועתה ראיתי במדרש קהלת דף צ״ו על פסוק כי ברוב חלומות וכן בדף ק״ג סוף ע״א וכן בב״ר פרשה מ״ד שלשה דברים מבטלים גזרות רעות תפלה תשובה צדקה הה״ד ויכנעו עמי וכו׳ ויתפללו ויבקשו פני זו צדקה כמד״א אני בצדק אחזה פניך ע״ש וזה שרש דברי הראשונים כ״ן דהני תלתא צום ממון קול הן בם מועיל ובמקום תשובה אמור רבנן צום. וקול הוא תפלה וכפ״ז רמז עצ״ת שכתבתי שם הוא עינוי צדקה תפלה:

פסוק ד

בגדי קדש הם. הכתוב הרגיש מדוע לא ילבש בגדי זהב ועוד שנשמע קולו ולא ימות לז״א בגדי קדש הם כמשז״ל אין קטיגור נעשה סניגור. וז״ש אלו בגדי קדש הם אבל האחרים בגדי קטרוג. א״נ אלו בגדי ענוה בגדי קדש לא בגדי התפארות. א״נ לפי שהקב״ה חס על ממונם של ישראל שהדין הוא שטעונים גניזה ויצטרכו לממון מופלג בכל שנה זהו בגדי קדש שצריך להניחם בקדש. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בכ״י:

פסוק ל

כי ביום הזה יכפר עליכם וכו׳. אפשר לרמוז במ״ש פ״ב דקדושין הרי את מקודשת ע״מ שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר תשובה. וכתב רבינו ירוחם דאיכא מ״ד דאפילו גנב וגזל כיון שקבל עליו להחזיר סגי והרי נחשב צדיק גמור וכפי סברא זו זה ירמוז יכפר עליכם מכל חטאתיכם דייקא אפילו מה שחטאתם לחבריכם ודי במה שתקבלו לפני ה׳ שתטהרו ותשיבו הגזילה וכיוצא תכף נחשבים צדיקים ויום הכפורים מכפר:

פרק יז

פסוק יג

חיה או עוף וכו׳ וכסהו בעפר. בפתח עינים ובנחל קדומים הבאתי מרז״ל טעם למצות כסוי בחיה ועוף ושם על הפתח הרגשתי על הרב כנ״הג בדינא דחיי שהוצרך להביא מראב״ע ופרפראות רבינו בעל הטורים ע״ש. ועתה מצאתי לרבינו הרוקח סימן שי״ט שכתב וז״ל למה מכסין דם חיה ועוף ולא דם בהמה מצאתי בהגדה בשעה שהלך אליעזר וכו׳ שמא כשנפלה נשרו והלכו שניהם ומצאו שם חיות ועופות שמכסין הדם והבהמה לא יצאת לכסות להכי מכסין דמיהן ולא שלה עכ״ל ונעלם מהרב כנ״הג ז״ל:

ושפך את דמו וכסהו. תניא בחולין דף פ״ז במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו ע״ש ואמרו בתנחומא פרשת ויגש אמר רשב״י אמר הקב״ה לישראל היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו אם כבדת אותם כאלו לי כבדתני. ואם בזית אותם כאלו לכבודי בזית ע״ש והאיש הירא חרדה ילבש בעת שמקיים מצוה או מתפלל או לומד בתורה יהיה בכבוד גדול כדת מה לעשות:

פרק יח

פסוק ו

איש איש אל כל שאר בשרו. אמר איש איש לרמוז מ״ש הרדב״ז בתשובותיו משם המקובלים דאין משתמשין בשרביטו של מלך וזה טעם העריות. והדברים עתיקים. ומינה דיעקב אבינו עליו השלום הותר בשתי אחיות דהקב״ה כביכול קראו אל:

לא תקרבו. פירש״י להזהיר הנקבה כזכר. פירוש אף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אצטריך דלא נימא דהיא קרקע עולם מפרשים:

פסוק כח

ולא תקיא וכו׳ כאשר קאה וכו׳. פירש דלא סגי בהקאה כגוים אלא ונכרתו וכו׳ מפרשים:

פרק יט

פסוק ב

אל כל עדת בני ישראל וכו׳ קדושים תהיו וכו׳. רמז שדבר שבקדושה צריך עשרה לכן אמר עדת כי עדה היא עשרה. קדושים וכו׳. מפרשים:

פסוק ג

איש אמו ואביו תיראו. איש אמו רמז לבעל אמו כמו איש נעמי. ואת שבתותי רמז לתוספת מחול על הקדש זה נלמד ממלת את גם שבתותי תוספת וא״כ שבת לא אחד הוא רק ג׳ תוספת מלפניו ותוספת מלאחריו. תשמורו תמתינו שלא יצא כמו ואביו שמר את הדבר. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

ואת שבתותי תשמורו. פירש״י ז״ל סמך שבת למורא אב לומר אע״פי שהזהרתיך על מורא אב אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו. ויש לדקדק לדעת הסמ״ג והטור בי״ד סימן ר״ם דאם אביו רשע פטור מכבוד א״וא אמאי אצטריך קרא ומה זו סמיכה הא אם אביו רשע שאומר לו חלל שבת ודאי שאינו שומע לו שהוא רשע ואינו חייב כלל בכבודו אפילו במה שהוא מותר. וזו ראיה לדעת הרמב״ם ז״ל שסובר דאף אם אביו רשע חייב בכבודו מדאצטריך לימוד דאם אומר לו אביו חלל שבת שלא ישמע לו. ואפשר לישב לדעת הסמ״ג והטור דפליגי על הרמב״ם ז״ל דאצטריך קרא כשהבן קבל עליו שבת מבעוד יום דלדידיה הוא שבת ואביו עדיין לא קבל שבת שהיא מבעוד יום ואז אומר לו אביו שיעשה מלאכה והוא חילול שבת לגבי דידיה הו״א שישמע לו שאביו אינו רשע כי עדיין לא קבלו הצבור שבת. קמ״ל דאל ישמע לו. מכיון שהבן קבל והוא אסור לעשות מלאכה כאלו הוא שבת. א״נ אפשר דמלאכה זו אביו צריך לה והו״א דאתי עשה דכבוד א״וא ודחי איסור שבת ואביו אינו רשע שהוא סובר דרחמנא שרייה לכבוד א״וא קמ״ל. ואה״נ דאם אביו יאמר לו חלל שבת בלי צורך דאז הוא רשע להכי לא אצטריך קרא דאינו חייב בכבודו וכ״כ הרב המאירי והריטב״א ז״ל פ״ק דיבמות. ודרך רמז אפשר לרמוז ואת שבתותי תשמורו אני ה׳ כמו שדרשו בזהר הקדוש אשר ישמרו את שבתותי דמסרסי גרמייהו וכו׳. ור״ת ואת שבתותי תשמורו אני אשתו רמז לעונת ת״ח משבת לשבת ונ״ט אני ה׳ דהוא זיווגא דמטרוניתא כמ״ש בזהר הקדוש וזה רמז אנ״י ה׳. והר״ן ז״ל כתב דאם צריך לעיין בתורה פטור ולכן לא הזכיר במשנה עונתן של ת״ח דלא פסיקא מילתא. ולפי דברי הזהר הקדיש נראה דיניח לעסוק בתורה דהטעם שהוא יחיד עליון ומה שלא נזכר במשנה עונתן דת״ח כבר כתב מהר״ם שיף ז״ל דלא תנייה משום צניעות וא״ש רמז אשתו שאמרנו שהוא בהעלם ואינו ניכר:

פסוק ד

אל תפנו. בזהר הקדוש דף פ״ד ר״ש כד הוה אזיל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה והוו נשי שפירן אמר אל תפנו וכו׳ ע״ש ואפשר לרמוז ר״ת אל תפנו. אל תסתכלו פני נשים ובגדיהן כמשז״ל ע״פ ומה אתבונן על בתולה והכל רמוז בר״ת תפנו:

פסוק ז

ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה. רש״י ורז״ל מכח אינו ענין דרשוהו בחוץ למקומו והרב המג״ן ז״ל רמז דאם תחשוב כל הפסוק בגימטריא יעלה במחשב חוץ למקומו הכתוב הזה מדבר דוק ותשכח לא פחות ולא יותר:

תוכן העניינים

חומת אנך על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה