אור ברסלב

חומת אנך על תורה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. אל״ה ר״ת אבק לשון הרע דבזה נכשלים כלן כמ״ש רוב בגזל ומיעוט בעריות וכלן באבק לשון הרע וזה רמז אלה אבק לשון הרע. אל כל ישראל דכלן נכשלים באבק לשון הרע. מפרשים. ואפשר לרמוז הדברים אשר דבר משה לרמוז על דברי תורה דשתים זו עיקרי הדת לשמור הלשון מל״הר וכל דיבור אסור ולעסוק בתורה דבעוה״ר בשביל ביטול תורה נחרב הבית כמש״ה על עזבם את תורתי ומוכח בז״ח דגם חרבן בית שני בעון ביטול תורה וגלות זה המר והארוך לתקן ל״הר וז״ש הקול קול יעקב הקול לעסוק בתורה קול שלא לדבר ל״הר וכבר כתבנו בדרושים דהקנה של אד״הר לא נפגם וע״כ עסק התורה מועיל מאד וכלפי לייא הפוגם בלשון חמור מאד כי הוא פוגם אבר שלא פגם אד״הר ובזה תלוי פגם היסוד וזה רמז קנ״ה עם הכולל בגימטריא יוסף שהוא יסוד:

פסוק יב

איכה אשא לבדי. בדברים רבה חד אמר בעת יתרו. וחד אמר במתאוננים. ויש להבין למ״ד במתאוננים הרי ה׳ לא אמר אלא אספה לי שבעים איש לא דיינים שרי אלפים וכו׳ ויש לישב:

פסוק כט

לא תערצון. כי בציור חוזק הפועל וחולשת המתפעל יגדל הפחד. ובדבר הזה ברוב האותות העשויים אינכם מאמינים סיבה שלא תאמינו רק אשר תראו נס. וישמע ה׳ את קול דבריכם לרבות הבכיה כד״א וישאו כל העדה ויתנו את קולם מילא אחרי ה׳ כי היה לו אומץ לב ויהס כלב לא כן יהושע רק אחר כך קרע לזה לא הזכירו בפרשת שלח וגם כאן לא סמכו רק אחר גם בי התאנף כאלו אף הוא בכלל כעס זהו העומד לפניך לא בזכותו לזה אותו חזק כי חלש הוא הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. ואני ברגליו אעבורה דאדרבא הכתוב גלה צדקתו של יהושע שהיה לו טעם מה שלא עשה כמו כלב. והטעם כי כבר ידעו כל ישראל מנבואת אלדד ומידד שיהושע מכניסם לארץ לזה לא היה יכול לבא בחזקת היד כמו כלב כי יאמרו שלכבודו עושה להשתרר בארץ. וז״ש זולתי כלב וכו׳ יען אשר מלא אחרי ה׳. ויהושע נסוג אחור והיה טעמו גם בי התאנף וכו׳ יהושע וכו׳ ולהיות נוגע בדבר לכן לא התאמץ כמו כלב:

פסוק לח

יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה. אפשר דרמז דזכה בשביל ששמש אותו וגם שהוא עניו וגם שתלמידו של משה הוא והו״ל כאלו הוא בא וכמ״ש רש״י ז״ל ידעתי כי אחרי מותי דכל ימי יהושע היו כשרים אך תלמידו חשוב כגופו וכל זמן שיהושע חי היה נראה כאלו הוא חי עכ״ד רש״י ז״ל. וז״ש יהושע בן נון זכה על שהוא עומד לפניך והיה שכרו ור״ת הוא יבא י״ה דמי שהוא עניו שם י״ה שומרו כמ״ש גורי האר״י ז״ל ובזה פירשתי בעניותי מ״ש בתרגום המיוחס ליונתן ובגין דחמא משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע דהענוה שכרה דשם י״ה שומרו ולכן קראו בשמו יהושע. ותיבת שמה אותיות משה דחשיב כאלו אתה תבא. ור״ת הוא יבא שמה גימטריא שדי עם הכולל כי שדי בעזרו:

פרק ב

פסוק ה

עד מדרך כף רגל. אפשר דהכוונה עד שיתבררו הרגלים מהסט״א על דרך מה שכתב רבינו החר״י זצ״ל בכוונת משז״ל בעקבות משיחא חוצפא יסגא. וזה רמז עד מדרך כף רגל לברר ניצוצי הקדושה ועוד כתבתי בלקוטי רמזים וגימטריאות בפסוק זה בס״ד:

פרק ג

פסוק כא

ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר וכו׳. צריך לדעת מה ציוה ליהושע. וגם לאמר שפירושו לאמר לאחרים. והרב החזקוני כתב כענין שנאמר פרשת פנחס ויסמוך את ידיו ויצוהו ע״ש ואינו מתישב. והפשוט הוא שציוהו שיאמר לישראל תדיר כמו שאומר לו עתה לא תיראום וכו׳. ואפשר לומר כמ״ש רז״ל שעמדה לו חמה למשה רבינו ע״ה במלחמת סיחון כשם דעמד ליהושע ע״ה וכתבתי בעניותי בפני דוד דלא נכתב בפירוש רק בג״ש דאחל אחל דלמרע״ה לאו רבותא היא דפני משה כפני חמה. אך יהושע ע״ה דהוא כפני לבנה ויגזור על החמה הוי רבותא. וזה רמז ואת יהושע ונכתב מלא דביום שעמדה חמה ליהושע יתגדל שמו וזה רמז ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר שהוא יאמר שמש בגבעון דום והיינו דקאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה לרבו שעמדה חמה כן יעשה לכל הממלכות כלומר דבמלחמות ההם כה יהיה שתעמוד חמה:

פסוק כג

ואתחנן. כתב הרב פני יהושע בחידושי שבת דאמרו במדרש פליאה דמשה רבינו ע״ה התפלל תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן ע״ש ונעלם מהרב ז״ל דהוא מדרש רבה פרשת וזאת הברכה:

פסוק כו

רב לך. לפי מה שפירשתי בפני דוד מאז״ל את גדלך זה מתן תורה דחש שמא בשביל שבא מיוכבד לכך לא נכנס לז״א את גודלך שנתת תורה וא״ל רב לך דהמצות משפט אלהי הארץ עש״ב אפשר לרמוז רב לך ר״ת רחל בבואה לארץ כשלה. גם אתה הגם שקבלת התורה לבא לא״י חמור יותר ודוק כי קצרתי:

פרק ד

פסוק ט

והודעתם לבניך ולבני בניך. רבינו יעקב בעל הטורים ז״ל בפרפראותיו כתב שלשה נונין הפוכין לומר כל מי שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו עכ״ל ובספר דרוש שמואל סוף פרשת דברים הביא מ״ש התוספות דהיינו ברואין זה את זה וכתב וז״ל לכן סמך יום אשר עמדת ר״ל שעמדת בעולם עמהם. ומ״ש בעל הטורים שלשה נונין הפוכין צ״ל שלשה בנים דק׳ שלשה בנים והפוכין בלשון בני בניך בני בנים קודמין לאביהם דהול״ל ב״פ לבניך ולבניהם אלא לומר שלשה דורות ועוד האריך. ועמו הסליחה דמ״ש דלהכי סמך יום אשר עמדת ר״ל שעמדת בעולם עמהם. אתמהא אמאי צריך סמך לזה הרי כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך שהוא יודיע לבניו ולבני בניו א״כ הם בעולם שהאב מצווה להודיע לבניו ונכדיו. גם מה שהגיה בדברי ר׳ בעה״ט הגהתו לא נהירא ודיוקו אינו דיוק וישוב אין זה מן הישו׳ב. וסוף דבר שפירושו היינו דבהיות בנים הפוכים נר׳ שהם ג׳ דורות רואין זא״ז וכבר כתבתי דלהכי לא אצטריך כמפורש בכתוב ברואין זה את זה דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכמש״ל ויש מי שאמר דמ״ש ר׳ בע״הט צ״ל תכופין שהג׳ נונין סמוכות זו לזו לרמוז ברואין זה את זה עכ״ד ולא נהירא דרבינו בעה״ט לא בא אלא לרמוז דאין התורה פוסקת. אבל ברואין זה את זה בהדיא כתיב ואפשר לפרש דג׳ נונין הפוכין ר״ל כי אות נו״ן נקרא נו״ן ביושר ונקרא נו״ן למפרע והוא רמז שבהיותם ת״ח גם כשיפטרו לבית עולמם. עוד יחזרו זרעו למפרע להיות חכמים וז״ש ג׳ נונין הפוכין כלומר דאות נו״ן גם אם תהפך היא נו״ן למפרע והוא רמז דאין התורה פוסקת כמו נו״ן דאחר שהיא נו״ן אם תהפכנה היא נו״ן וכן הם יהיו ת״ח אחרים בזרעם כמותן והם ג׳ נונין הפוכין ע״ד הפוך בה והפוך בה ובתלתא הויא חזקה ואם נאמר דבס״ת שלהם היו אלו הנונין הפוכין או איזה שינוי. כמו שיש ס״ת שיש להם אותיות עקומות ומלופפות ואין בס״ת שלנו. אתי שפיר ורמז בהפוכות על דרך שכתבתי דאחריהם עוד נהפכים דזרעם כמותם ואין התורה פוסקת. גם רמוז מ״ש בספר חסידים דאם אחר דהוחזקה התורה בהם נזדווגו בניהם בזווגים שאינם הגונים התורה פוסקת ומ״מ אחר הזמן תחזור התורה בהם כמ״ש שם סימן תקנ״ז ועמ״ש אני הדל בקונטריס ברית עולם דף קכ״ב ע״ב. ולכן נוני״ן הפוכין דזמנין דאחר שהוחזקו בתורה ע״י זיווג שאין הגון התורה פוסקת. ומ״מ נונין הפוכין שעוד שיתהפך שיחזור הדבר כמו שהיה ודוק היטב:

פסוק לג

השמע עם קול אלהים וכו׳ או הנסה אלהים וכו׳. יש להרגיש דהו״ל לומר ברישא או הנסה ואח״כ השמע עם. ואפשר דרמז די״מ היה בזכות התורה ולכך הקדים השמע עם דזה גרם הנסה וכו׳ לבא לקחת לו דייקא:

פסוק מב

אשר ירצח את רעהו בבלי דעת וכו׳ וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אפשר דרמז דלישראל הדין הוא שוגג רעהו. ואך משה רבינו לעצמו היה מקלט אף שהיו גוי ומזיד כמו שאמרו רבותינו ז״ל ורבינו האר״י ז״ל:

פרק ו

פסוק ט

ובשעריך. כי פתחי המדינות חייבין במזוזה והוא כמו באחד שעריך שפירושו עיר. או כפי הפוסקים דצריך דלתות לחיוב המזוזה וזהו ובשעריך. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כתיבת יד ועוד האריך בזה:

פרק ז

פסוק יב

והיה עקב. מה כתיב למעלה לא מרובכם וכו׳ לא מפני שאתם מקיימים המצות וכו׳ אלא בזכות שאתם ממעטין עצמכם וכו׳ עד כאן לשון מדרש ר׳ תנחומא עיין שם באורך. ויש לדקדק אמאי לא דרש זה לעיל בפרשת ואתחנן בפסוק לא מרובכם. ואמאי המתין לדורשו בפרשתנו פרשת והיה עקב. ואפשר דרוצה לדרוש פרשת והיה עקב בזה. ודריש עקב שאתה ממעטין עצמכם כעקב שהוא סוף. וגם כתיב עקב ענוה. וז״ש והיה עקב בעבור שאתם ענוים דין גרמ״א וסב״ת עשויה תשמעון את המשפטים האלה ונתן לכם התורה בעבור הענוה. ואפשר לרמוז במ״ש המשפטים האלה כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בפסוק לשפוט את הארץ ר״ת לאה כי ממנה המשפט עכ״ד וזה רמז המשפטים האלה. האלה אותיות ה׳ לאה כי ממנה המשפט. ואפשר לקשר והיה עקב דרומז לענוה כמו שאמרנו ולכן זכו את המשפטים בחינת ה׳ לאה וידוע דלאה נקראת ענוה כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בסוד עקב ענוה ואמרו רז״ל מה שעשתה ענוה וכו׳ ובזה אתי שפיר. ואפשר זה טעם מ״ש בב״ר פרשת ויחי דרוב הסנהדרין היו משבט יהודה כי הוא בן לאה כי בחינת לאה ממנה המשפט. וכן לוי בן לאה כתיב בו יורו משפטיך ליעקב. ואמרו רז״ל לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר דשניהם בני לאה. וז״ש דהלכה כבית הלל מפני שהם ענוים דהמשפט בלאה הנקראת ענוה ודוק כי קצרתי:

עקב תשמעון. אותיות שבת סמוכות וסמוך ליה את המשפטים האלה לומר לך ששקולה שבת ככל התורה רבינו מהר״ר אליעזר מגרמיזא ז״ל בכ״י. ואפשר לרמוז לפי דרכו דרך הקדש כי אותיות קע הנשארות מעקב גימטריא ימנע. ואותיות הנשארות מתיבת תשמעון הם מעון כי השומר שבת מתרחק מהעבירה כמ״ש רז״ל בילקוט פרשת בשלח וזה רמז שבת ימנע מעון. הם תיבות עקב תשמעון על דרך האמור. ובמדרש רבה ריש סדרין אמרו וז״ל אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחלה כשנתנה להם באלוש וכו׳ ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד אר״ח בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה נפשך אני נותן לך שכר וקראת לשבת ענג וכו׳ מה כתיב אחריו אז תתענג וכו׳ עכ״ל ויש להעיר מה ס״ד שהשבת נתנה לרעה ח״ו. ואפשר לומר כמ״ש בזהר חדש דגלות מצרים היה על מכירת יוסף ולכך ישבו רד״ו שנה וכשבאו למרה קטרגה מדת הדין שהיו צריכים לישב בגלות שבעה פעמים רד״ו שבע כחטאתם וה׳ ברחמיו נתן להם השבת לכפר עליהם דההוא צדיקא בשביעאה אחיד ובזה ניצולו ממדת הדין. וז״ש אימתי שמרו ישראל את השבת כראוי בתחילה כשנתנה להם דהיינו שנצטוו במרה ע״י קטרוג מד״הד. והיינו דקאמר את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת פירוש בשביל רעתך שנתחייבת בקטרוג מד״הד ולהצילך מהשעבוד נתתי לך את השבת. לא נתתי לך אלא לטובתך כלומר דמלבד דהשבת אגוני מגנא ואצולי מצלא עוד בה שהיא לטובתך וליטול שכר:

פסוק יט

המסות הגדולות וכו׳. כתב בספר פענח רזא בפסוק זה ימצאו כל אותיות אלפא ביתא חוץ מהב׳ וכן בכל פסוקי אותות של מצרים נעלמה מהם ב׳. מפני כי ב״פ יעשה הקב״ה כזאת דהיינו במצרים ולעתיד כדכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור עכ״ל וכן כתב רבינו בע״הט ברמזיו. ונראה שכוונתם דאין צורך שיהיה ב׳ דכבר יש ב׳ במעשה רב במצרים ולעת״ל וזה עולה במקום ב׳. וכפ״ז אפשר לרמוז שנגאלו בזכות משה ואהרן שהם ב׳ והם במקום ב׳. א״נ לפי מ״ש בקונטריס בתי הנפש דהשעבוד עלה לגזרת בין הבתרים ולעון מכירת יוסף ובזכות אברהם אע״ה ויוסף ע״ה נקרע הים כמשז״ל ולכך היו ב׳ ביזות בזכותם ולכך זכות ב׳ אברהם יוסף עולה במקום ב׳ ודוק כי קצרתי:

פרק ח

פסוק ט

ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת. הראשונים אמרו ארבעה האמהות ר״ת ברזל. בלהה רחל זלפה לאה עכ״ד ואפשר לרמוז בפסוק כי ארץ ישראל בחינת מלכות ואמרו ברעיא מהימנא דכל נשי ישראל אחידן במלכות. וזה רמז ארץ אשר אבניה אבן בסוד מלכות גימטריא שם ב״ן עם הכולל. נשים באות מאירו״ת ברז״ל ארבעה אמהות. ובזכותן וזכות אבות שנקראו הרים וז״ש ומהרריה תחצוב נחש״ת להכרית נחש ת׳ גינדא דיליה ס״א ת׳ איש דעשו. ובקדושת ארץ ישראל וזכות אבות ואמהות אם נזכה יכרת עשו שהוא נחש ות׳ סט״א שלו וזה רמז תחצוב נחשת:

פסוק יד

ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך. אפשר דיש מחלוקת באחרונים אי שכחה הוי אונס או לא. אבל כשהשכחה נמשכה מפשיעה אפילו למ״ד דשכחה הוי אונס מודה דחייב דקיי״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וז״ש ורם לבבך שפשעת בגאוה ומזה ושכחת את ה״א ובא לך מחמת פשיעת הגאוה ותחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב:

פרק י

פסוק יב

ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. רז״ל אמרו אין ועתה אלא תשובה. כי בהיות אדם חוטא נאחז בסבך הפלונית נוקבא אשר היא יותר גשמית וגימטריא תפ״א עם הכולל היא וחיילות דידה שהיא גימטריא ועת״ה תפ״א. וזה אמרו אין ועתה כמספרו שהוא שם הפלונית. אלא תשובה ובזה הוא מכניע היצה״ר ומבטלם ובתשובה מיחד קבה״ו והרמז ועתה ו׳ רמז לז״א עת היא מלכות לחברם עם ה׳ עילאה וזהו התשובה ולכן אמרו אין ועתה אלא תשובה ובזה מבטל פלונית וכחותיה שהם תפ״א כמנין ועתה. והתשובה יפה ע״י הענוה והכנעה והוא העיקר הגדול כי ע״י הענוה נמחלים עונותיו והוי כאלו הקריב כל הקרבנות ונעשה מרכבה לשכינה וניצול מכל גזרות רעות וכהנה רבות כמשז״ל. וז״ש ועתה ישראל שתשוב בתשובה וכי תימא מי יוכל לעמוד בתשובה שצריך סיגופים ותעניות. לז״א מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. מה הוא על דרך ונחנו מה. ואם אין בך כח לסיגופים ותעניות מה שואל מעמך שתהיה בעיניך כלא חשיב ובזה מתכפרין עונותיך. והענוה לא תהיה אלא ליראה את ה׳ לא להפך שיאמר מה אני אם אעבור עבירה אין מעשה קטן כלום. ולכן אמר מ״ה וכו׳ כי אם ליראה שהענוה תהיה לטובה דוקא:

פרק יא

פסוק ו

ואשר עשה לדתן ולאבירם וכו׳. ולא הזכיר קרח ובפרשת פנחס הזכיר קרח ושמעתי בשם הרב המקובל כמהו׳ יעקב פינטו ז״ל דבני קרח עלו והולידו ולכך במשנה תורה לכבוד בני קרח ובניהם שהיו צדיקים לא הזכיר קרח שלא לביישם עכ״ד. וצ״ל דבפרשת פנחס כותב התורה כתב מה שאירע לקרח. אבל הכא משה רבינו ע״ה היה מדבר לישראל. א״נ התם הזכיר קרח שרצה לכתוב ובני קרח לא מתו לכן הוכרח להזכיר קרח:

פסוק כו

ראה אנכי נתן. סופי תיבות גימטריא אדני. וראשי תיבות ראה אנכי נותן לפניכם גימטריא פאר כמו שאמר ישראל אשר בך אתפאר. א״נ ר״ת פאר רמז להקב״ה כב יכול בסוד תפארת וס״ת גימטריא אדני כמו שכתבנו והוא יחוד קבה״ו. וגם הוא רפא כי התורה והמצות רפואת הנפש וזכיתם לזה בזכות אע״ה שאמר עפר ואפר:

פסוק כז

את הברכה אשר תשמעו. כתב רבינו יעקב בע״הט ז״ל בפרפראותיו א״ת הברכה רמז מאל״ף עד תי״ו אם בחוקותי עד קוממיות והקללה מוי״ו עד ה׳ ואם לא תשמעו עד ביד משה עכ״ל והרב צידה לדרך כתב עליו ואני שמעתי ולא אבין דא״א לפרש דהברכה והקללה הם האמורות בפרשת בחקתי ונשנו בפרשת תבא דהא בהדיא כתיב והיה כי יביאך וכו׳ ונתתה את הברכה על הר גריזים וכו׳ עכ״ל ואני תמיה על הרב ז״ל דזהו רמז בעלמא לומר כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל ודרך אגב רמז דברכות בחקתי הם מאל״ף עד תי״ו. משא״כ קללות מו׳ לה׳. ומשם ישמעו וילמדו דהברכות הם בעין טובה. מה שאין כן הקללות. וכן עתה יותר תתחזק הברכה והקריב מן הטורי״ם ברכה שלימה לא כן הקללה וזה פשוט. ורבינו אפרים ז״ל כתב הקללה גימטריא העץ לרמוז כל שהוכה בעץ נתחייב קללה וכאלו קללוהו מן השמים עכ״ל ואפשר לרמוז כפי אשר לימדנו הרב ז״ל דכל זה הוא בעון העץ של אדה״ר שנתקלקלו העולמות ומשם יפרד כל זה. ואמר והקללה בוי״ו לדרוש על דרך שאמרו רז״ל ויתן יתן ויחזור ויתן. וה״נ קללה והקללה רמז עון אד״הר מתוקן בקבלת התורה וחזרו וקלקלו בעגל והביאו פעם אחרת הקללה לעולם. ולפחות עתה שמע ישראל והיה ברכה. את הברכה אשר תשמעו ס״ת תורה. כ״כ רבינו בע״הט ז״ל בפרפראותיו ועוד כתב ראה אנכי עשרת הדברות שתחלתם אנכי. ואפשר במ״ש המפרשים דטעם שכר מצות בהאי עלמא ליכא היינו משום שנצטוינו על ידי שליח ואינו עובר על בל תלין דהמשכיר פועלים ע״י שליח אינו עובר וכפ״ז אנכי ולא יהיה לך אשר מפי הגבורה שמענום אוכלים שכר בע״הז. וז״ש ראה אנכי כלומר מה ששמעת אנכי ובשכר זה נותן לפניכם היום דייקא בעה״ז. והקללה אם לא תשמעו דהקללה נפרע בעה״ז. ובנימוקי רבינו אפרים ז״ל כתב אנכי גימטריא כסא. ואפשר דכסא רומז לעו״הב ורמז לבריאה. והתורה נתנה לנו מבריאה. וז״ש אנכי גימטריא כסא ורמז בריאה ומשם התורה הרמוז בס״ת את הברכה אשר תשמעו כאמור:

פרק יג

פסוק ה

אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. כי זו הוא המעלה הגדולה לילך אחר השכינה כמ״ש וה׳ הולך לפניהם יומם כמ״ש בזהר הקדוש. ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו כמשז״ל אבדתם נעשה שמרו נשמע למטרונא שהי״ל שתי מרגליות וכו׳ ובקולו תשמעו שאתם שמעתם מפי אנכי ולא יהיה לך ומה ששמעתם מפי א״א לשמוע לנביא בהפך ואותו דוקא תעבודו. ובו תדבקון והנו״ן יתירה רמז לחמשים יום אחר יצ״מ ששמעת יום מתן תורה אנכי כמו שאמר הכתוב תעבדון את האלהים בנו״ן יתירה כמשז״ל וז״ש ובו תדבקון. וגם רמז שהיה ע״י ן׳ שערי בינה כמ״ש בזה״ק:

פרק יד

פסוק א

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. הלמ״ד בקמץ. ופירש הרב החסיד מהר״ר יהודה הכהן ז״ל במ״ש בזהר הקדוש משל למלך ששלח בנו וכו׳ וז״ש בנים אתם ולכן לא תתגודדו והטעם למת קרי לא מת פירוש כי הוא לא מת והוא בג״ע לאור באור החיים:

פסוק כב

עשר תעשר. אמרו רז״ל עשר בשביל שתתעשר וצריך להבין כי תעשר הוא בשי״ן שמאלית והול״ל אל תקרי תעשר בשי״ן שמאלית אלא בימני״ת שהוא לשון עושר כמ״ש אל תקרי ושם אלא ושם וכתבו משם הראב״ד ז״ל דהכא מילת תעשר כמות שהוא לשון מעשר והכונה אם עשר עוד תעשר ותמיד תוציא מעשר ומוכרח שתתעשר ובזה תוציא מעשר תמיד:

פרק טו

פסוק ז

כי יהיה בך אביון. שלא לבזותו כי עני הוא קראו אביון מלשון אב. לא תאמץ את לבבך כי הלב מטבעו הוא להשפיע ועושה ישראל רחמנים אלא הוא מאמץ לבו ומכריעו שלא לתת שמהרהר אתן או לא אתן לא תכריע לכך ותחזקהו שלא לתת. או לא תאמץ לבך מלהתנדב ואת ידך מלפרוע לא תקפוץ ידך. או כי נתינת הצדקה או פת או מעות די מחסורו במעות כי בגלל הדבר הזה נתינת פת יברכך כי לזה צדקת האשה יותר מרובה. הרב הגדול מהו׳ וידאל ז״ל בפרישתו כ״י:

פסוק ח

כי פתח תפתח וכו׳. מי שקבל לעשות צדקה וחסד משפיעין עליו מלמעלה ע״י השכינה שם אדני שמנהגת העולם וז״ש פתח תפתח את ידך את יודיך כי מא׳ עד ט׳ עולה מ״ה ויו״ד ך׳ הם ס״ה כמנין אדני הגאון מהו׳ נפתלי כ״ץ ז״ל בספר סמיכת חכמים דף ט״וב משם המקובלים ז״ל. ועוד לאלוה מילין ציצים ופרחים בלקוטי בס״ד:

פסוק י

נתן תתן לו. ר״ת גימטריא ת״ף רמז שעל ידי הצדקה מיחד קבה״ו ובזה נכנעת הפלונית שהיא גימטריא ת״ף:

פרק טז

פסוק יז

איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך. כפל הכפי״ן עני״א דרשוני יחיו. ואפשר במה שכתבנו בסמוך משם הגאון מהו׳ נפתלי ז״ל דמי שקבל עליו לעשות צדקה תכף משפיעין עליו מלמעלה על יד השכינה קודם שיתן וז״ש כי פתח מלמעלה ואח״כ תפתח. וז״ש איש כמתנת ידו וזה כולל למי שנותן לצדקה או למצוה זהו כברכת ה׳ אשר נתן לך כבר מעת שחשבת לעשות. וזאת לפנים רמזתי בעניותי ואוסיף נפך במאי דקי״ל דהאומרת הילך מנה ואתקדש אני לך אם הוא אדם חשוב מקודשת דלקיחת אדם חשוב שמה נתינה והוי כנותן לה פרוטה לקדושין ובזה פירשו הראשונים ויקחו לי תרומה שלוקחים ממנו כאשר מאת כל איש אשר ידבנו תקחו דלקיחתי הויא נתינה וחשיב כאלו יקחו לי תרומה עכ״ד ולהבדיל אלפי רבבות מאדם חשוב. האדם חשוב מצד חשיבותו לקיחתו הויא נתינה וכמה וכמה יתרונות הכא דמה שהתנדב זה הוא שלו יתברך דקדים ויהיב ניהליה. וז״ש איש כמתנת ידו זה חשוב כאלו אתה לוקח וז״ש כברכת ה׳ דלקיחתו חשיבה נתינה על דרך אדם חשוב ועוד אשר נתן לך כי אעיקרא הכל שלו. ועוד אפשר להסמיך ולרמוז כאן מה שחקרו המפרשים דכתיב לה׳ הארץ ומלואה ובשלמא בדבר שמברך קנאו בברכה כמאמר רבי לוי דאחר ברכה כתיב והארץ נתן לבני אדם וא״כ איך יכול האדם להקדיש דבר או לתת צדקה והרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויש ליישב בכמה אופנים ואני בעניי תירצתי דפסק הרמב״ם פ״ו דשגגות דהבעל חייב כל קרבנות שהיא חייבת. ואנו יש לנו דין אשה ובעלה עם הקב״ה כב יכול כידוע א״כ הוא מביא כל קרבנות שהיא חייבת וגם נדרים ונדבות דהגם דכתבו התוספות דהבעל אינו חייב בנדרי אשתו ה״ט שאם יקניטנה תדור אלף נדרים וכו׳ ע״ש ולגבי השי״ת כב יכול לא שייך זה וא״כ יכולים להקדיש ולידור והוא כביכול משלם ולכן אף כי לה׳ הארץ ומלואה משלו אנו משלמים. וזה יש להסמיך ולרמוז ולא יראה פני ה׳ ריקם איש כמתנת ידו. וכי תימא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. לז״א כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך. כלומר כמו שע״י הברכה אתה קונה הדבר ונעשה שלך. כן הדבר הזה דכ״י הוא משלם החובות והנדרים שלך שיש לך דין אשה וס״ת ידו כברכת ה׳ אלהיך אשר הוא בתורה דהכי הלכה כרבי יהודה כמו שפסק הרמב״ם וכמו שאמרו בפסיקתא ודלא כדעת החולקים. א״נ אפשר איש כמתנת ידו כלפי מי שהוא נדיב ופזרן בעניניו גם לגבוה יעשה כמעשהו בנדיבות. וכלפי מי שהוא קמצן בעניניו ובצרכיו אמר דבשלו הוא רשאי אבל לגבוה צריך שיתן כפי עשרו כעובדא דבן בוסיין בירושלמי דפסחים ואסתר רבתי ומעין דוגמא בצד מה אירע לגדולי ישראל עם אחיו של רבינו עובדיה ז״ל בברטנורא כמ״ש בספר בן שמואל. וז״ש כברכת ה׳ אלהיך שאם אתה כילי בצרכיך. לגבוה צריך שתעשה כפי עושרך כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך:

פסוק כ

צדק צדק תרדוף וכו׳. צד״ק צד״ק גימטריא למשיח דבזכות הצדקה נזכה לימות המשיח. רבינו אפרים בפירושו. ואפשר לרמוז כי צדק צדק גימטריא חש״ף דבזכות הצדקה נזכה להבטחת חשף ה׳ את זרוע קדשו. ואחר זמן רב ראיתי בספר שבלת של לקט שכתב חש״ף גימטריא צדק צדק אימא עילאה ותתאה עלץ לבי שכיוונתי באיזה גרגיר. ואפשר לרמוז צדק צדק תרדוף כמ״ש חכמי המוסר דנתינת הצדקה מהרה חשובה כשתי צדקות. וזה רמז צדק צדק יחשב לך שתי צדקות אם תרדוף ותמהר נתינת הצדקה דהזריזות לבד מצוה בפני עצמה למען תחיה בעה״ז וירשת לע״הב. אפשר דצריך לכוין בצדקה לעילוי השכינה הנקראת צדק ליחדה עם דודה ואז תבא הגאולה בב״א וז״ש צדק תעשה צדקה בעבור צדק שהיא השכינה ואז למע״ן גימטריא קץ שבזה יהיה קץ הגאולה למען תחיה כי בגלות אינם חיים וירשת את הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך כמשז״ל דעתידה א״י להתרחב מאד מאד וז״ש וירשת וכו׳. א״נ כמ״ש במדרש משלי סימן יו״ד שהתורה נקראת צדקה. ואמרו רז״ל בקהלת רבתי אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה. ואמרו בסוף כתובות דע״ה אינם חיים ויש להם תקנה אם יתנו ת״ח מנכסיהם וז״ש צדק שהיא צדקה. עשה עם צדק כינוי לתורה כלומר עם עמלי תורה. למען תחיה שבזה תזכה לתחיית המתים. וירשת את הארץ ארץ חיים אשר ה׳ אלהיך נותן לך במתנה דזכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע והוא נותן בהוה דלפי זכותו הוא יורש חלק חבירו בג״ע וכל שמרבה זכיות יתרבה חלק הירושה שוב ראיתי במדרש שוחר טוב סימן י״ז שאמרו תורה שכתוב בה צדק צדק תרדף. ולדרכנו אפשר לפרש הכפל כאשר כתבנו בס״ד. א״נ אפשר במה שכתבנו בעניותנו בראש דוד על הסד״ר דפליגי פ״ק דבתרא רבי יצחק ורב נחמן בר יצחק דמר דריש ממציא לו מעות לעשות צדקה ומר דריש ממציא לו בנ״א המהוגנים כפלוגתא דר״מ ור׳ יהודה בר יצחק דר׳ יצחק סבר כר״מ דבכל אופן ישראל נקראו בנים ולכן יכול לעשות צדקה גם לשאינם מהוגנים דגם הם נקראו בנים ואמטו להכי דריש שממציא לו מעות לעשות צדקה. ורב נחמן בר יצחק סבר כר׳ יהודה דשאינם מהוגנים אינם נקראים בנים והצדקה אינם אלא מטעם בנים ומשו״ה דריש שממציא לו בני אדם המהוגנים שיעשה עמהם צדקה והנה יש להרגיש בש״ס דרבי יצחק מאי דריש בכתוב ויהיו מוכשלים לפניך ואמאי לא פריך בגמרא דרבי יצחק מאי דריש בהאי קרא כי אורחיה דהש״ס בכיוצא בזה ואפשר לומר דפשיט״ל לש״ס דהגם דרבי יצחק סבר דשרי לעשות צדקה עם שאינם מהוגנים היינו דוקא שמכוין לעשות צדקה לקיים מצות ה׳ ועושה צדקה למהוגנים וזמנין גם לשאינם מהוגנים. אבל אם עושה צדקה דוקא עם שאינם מהוגנים ולא לשם ה׳ אלא אדרבא עושה עמהם צדקה בשביל שאינם מהוגנים אז פשיטא דקללה תחשב לו. וז״ש ויהיו מוכשלים שתמיד ישלוט בהם יצה״ר הנקרא מכשול עד שגם הם סטרא דיליה קראו בשמותם מוכשלים ובזה הצדקה יעשו דוקא לשאינם מהוגנים מפני שהם שנואי ה׳. ורבי יצחק מצי למדרש קרא בכי האי גוונא. ובאופן אחר אפשר לומר דסבר רבי יצחק דאיברא דצדקה לשאינם מהוגנים חשובה צדקה דגם אלו מיקרו בנים. אמנם אותה מעלה שצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים אינה אלא כשיעשה צדקה עם אנשים הגונים. וירמיה אחר שקללם חש שמא בצדקה יהפכו מדת הדין למדת רחמים ואין הדין שולט בהם לזה התפלל שיעשו צדקה עם אנשים שאינם מהוגנים דבצדקה כזו מדת הדין אינה מתהפכת ופועלת הדין. ומשו״ה הש״ס לא פריך רבי יצחק מאי דריש בהאי קרא דהוה פשיטא לש״ס דגם לרבי יצחק א״ש האי קרא אך הוא דוקא לענין להפוך מדת הדין למדת רחמים. ולפי העלות מפום ממלל רברבן הרב פרשת דרכים ז״ל במאז״ל שהמתים שהחיה יחזקאל לא היה בהם לחלוחית מצוה להורות שהם בנים כסברת רבי מאיר דתחיית המתים אינה אלא מטעם בנים ואין לומר עבד שמכרו רבו וכו׳ עש״ב. אפשר לומר צדק צדק תרדוף כמ״ד דממציא לו מעות דאפילו לשאינם מהוגנים הויא צדקה. ומיהו כבר כתבנו בסמוך דהיינו דוקא כשיעשה לכל להגונים ולאינם הגונים וז״ש צדק צדק תרדוף ולא תמתין להתבונן אם הוא הגון דצדקה היא גם לשאינו הגון. למען גימטריא קץ כי בזה שאתה עושה צדקה לכל מוכח דגם שאינם הגונים הם בנים ויהיה קץ הגאולה ויבא משיח כמספר צדק צדק דהוא גימטריא למשיח. כלומר הצדקה אהניא למשיח דכיון שהם בנים אב שמחל על כבודו כבודו מחול ויגאלנו. גם צדק צדק גימטריא לנחש לרמוז דאין עבירה מכבה צדקה כמ״ש גורי האר״י זצ״ל כלומר צדק צדק גם דיש נחש אינו שולט בצדקה. וזה אחד מהטעמים דצדקה מקרבת הגאולה דהיא מצוה גדולה ואין עבירה מכבה אותה ויכולה היא שתגן להביא הגאולה. וגם תחיה דזה מועיל לתחיית המתים. וירשת את הארץ דהקדוש ב״ה זורע צדקות ונותן הפירות והוי מתנה דמן הדין אינו חייב ליתן הפירות כמ״ש במ״א וז״ש אשר ה׳ אלהיך נותן לך תדיר הפירות ובכסא דוד סוף דרוש כ״ד הוא בסגנון אחר:

פרק יז

פסוק טז

לא ירבה לו סוסים. פירש״י אלא כדי מרכבתו. והיא משנה פרק כ״ג וכן אמרו בספרי וכתיב בד״ה סימן י״ח ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב ופירשו המפרשים דכדי מרכבתו מותר. ומ״ש בתרגום המיוחס ליונתן לא יסגין ליה על תרין סוסוון תמוה וגם שארית הלשון צריך ישוב:

פסוק כ

לבלתי רום לבבו מאחיו. ולא משל הקדש זהו לשון ספרי וצריך ביאור ואני בעניי פירשתי בעניותי בקונטרס פני דוד ע״ש ועתה מחדש נדפס פירוש ספרי להרב המופלא מר מחותני כמהרד״ף ז״ל וראיתי שכתב משם הרב מהר״א נחום ז״ל קצת ממה שפירשתי בפ״ד וכתב עליו שהוא דוחק והרואה יראה שמה שפירש הוא ז״ל אח״כ אינו מחוור ואין להאריך:

פרק יח

פסוק ג

וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת וגו׳. פירוש הטבח שאף שהוא כהן חייב לתת. ונתן לכהן התחיל לשון רבים וסיים לשון יחיד. הדין הוא שאם הוא שה יתן לו זרוע או לחיים. אבל בהמה גדולה יתן הזרוע לחלקים רבים ואמר הכתוב. משפט הכהנים אם הוא שור. ואם הוא שה יתן לכהן אחד לבד הזרוע כי אין בו דין חלוקה. הרב הגדול מהו׳ וידאל צרפתי ז״ל בפירוש כ״י. והראב״ע ז״ל בפירושו כתב שהכהן שוחט השלמים זרוע כנגד שכר זרועו בשחיטה והלחיים שכר הברכה והקיבה שכר הבדיקה ע״ש וקשה דמדינא שחיטה כשרה בזר. ותו כששוחט בשאר א״י שאינו בירושלם א״צ שיהיה שלמים וחייב במתנות אף ששוחט לאכול. גם מ״ש כי אלה טובים משאר בשר ל״נ דיש בשר טוב מהם. ועוד יש להעיר וכבר רבותינו ז״ל נתנו טעם:

פרק יט

פסוק יט

כאשר זמם לעשות לאחיו. רז״ל אמרו הרגו אין נהרגין וכתבו ז״ל טעמים לדבר זה. ועיין בשו״ת בשמים ראש שנדפס מחדש בסימן ש״א עיין שם באורך:

פרק כא

פסוק ג

ולקחו זקני העיר עגלת בקר וכו׳. כתב רבינו אפרים ז״ל שאין לך מורדת בכל הבהמות כעגלה שהכניסה לפטמה ואין לך מורד כש״ד עכ״ד ואפשר לרמוז כי עגלה גימטריא גיהנם דבזה יצולו מגיהנם. ור״ת עגלה ע״ז ג״ע לה״ר הריגה שהוא ש״ד שהם ד׳ עבירות היותם חמורות וזו מכפרת על הריגה וכן יש תקון לכל כי רחום הוא ומקבל שבים:

פסוק י

כי תצא למלחמה. מה כתיב למעלה כי תעשה הישר בעיני ה׳. אפשר לרמוז מה שאמרו רז״ל במדרש דארבעה מלכים היו חלוקים בענין המלחמה דוד הע״ה הוא עצמו הולך ולוחם. ואסא היה יוצא ולא היה נלחם. יהושפט לא היה יוצא אבל היה אומר שירה. וחזקיה היה יושב בביתו. וכן אמרו בזה״ק וכל ארבעה בחינות אלו רמוזות בתורה. כי תעשה הישר אותיות שירה כמ״ש יהושפט כי תצא למלחמה רמז לאסא דהיה יוצא לבד. וס״ת תצא למלחמה על הוא אהל רמז לחזקיה שהיה יושב באהל ונתנו ה׳ אלהיך בידך דלכלם ה׳ ילחם לכם. ושבית שביו. ל?מז לדוד המלך ע״ה שהיה יוצא ונלחם. אי נמי רמז כי תצא למלחמה על אויביך ס״ת אהליך רמז לבתי מדרשות כמו שפירש רש״י ז״ל בברכות ריש דף י״ו ולפי פשוטו רמז מ״ש במכות פ״ב על פסוק עומדות היו רגלינו במלחמה בשעריך ירושלם שהיו עוסקים בתורה. וזה רמז כי תצא למלחמה צריך אהליך בתי מדרשות שיעסקו בתורה. ולפי מדרשו שדרשו רז״ל והמפרשים על מלחמת היצה״ר רמז אהליך שתקון היצה״ר בעסק התורה כמשז״ל אמר הקב״ה בראתי יצ״הר בראתי לו תורה תבלין. וזה רמז כי תצא למלחמה מלחמת היצה״ר החזקה אימתני ותקיפא. אהליך פירוש שקוד בתורה ואז ונתנו ה׳ אלהיך בידך. ורמז זה בס״ת בדרך נסתר לרמוז שצריך שילמוד בסתר שאז היא תורה לשמה. א״נ אפשר בכללות ענין זה במה ששמעתי משם המקובלים פירוש מאמר רז״ל מוטב היה לשלמה לגרור ביבין וכו׳ כי הנה כתב הרב עיר וקדיש מהר״א גאלנטי ז״ל דף צ״ה מספר קול בוכים. דטעם שלמה הע״ה שנשא בת פרעה שרצה לגיירה ולהכניסה ולמתקה תחתיו וטעה כי עדיין לא הגיע זמן אל מיתוק הקליפות ואדרבא היא היתה בעוכריו עכ״ד. והנה בעת נפילת אפים הכוונה ששולח נפשו אל הקליפות ומבררת ניצוצי הקדושה אבל שלמה הע״ה הביא הסט״א לביתו בכבוד ויקר וגדולה ודא עקא וז״ש מוטב היה לו לשלמה לגרור ביבין דהיינו שישלח נפשו לסט״א וילקט משם ניצוצי הקדושה וזהו גורר ביבין עכ״ד וכיוצא בזה ענין יפ״ת כי הנה כתבו גורי האר״י ז״ל שחשק בה מסיבה דיש בה ניצוץ קדוש השייך לשרש נשמתו. ולכך הותר לו ביאה ראשונה במלחמה לדעת ר״ת בקדושין דף כ״ב כמ״ש שם התוספות. ושם במלחמה הוא דומה לנפילת אפים שנפשו הולכת אל הקליפה ומבררת וזהו עיקר מצות יפ״ת. אבל אם אח״כ הביאה לביתו הוא מסוכן להביא הסט״א לביתו. וכן אמרו בספרי וז״ל אביו של זה חשק יפ״ת והכניס שטן בתוך ביתו נעשה בנו בן סורר ומורה וכו׳ ע״ש דמה שהביאה לביתו גרם רעה לעצמו ולכן צוה הקב״ה והסירה שמלת שביה כדי לנוולה ובכתה וכו׳ כדי להכניעה. ועם כל זה אינו תקון גמר ויצא בן סורר ומורה. וכ״ש ששלמה הע״ה הביא בת פרעה למלכה בביתו ואחריה רעותיה מובאות המה מלכות ויצא תקלה גדולה. ולכללות הענין הזה יש רמז בפרשת יפת תואר ודוק היטב כי קצרתי:

ונתנו ה׳ אלהיך בידך. כאיש אחד ושבית שביו של הקב״ה כי הקב״ה גרשם ויאמר השמד ולא כחך עשה חיל. ואתה אינך נותן לב על זה רק נצחת וזחה דעתך וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה מכח היצה״ר הארור. אני יודע כי ולקחת לך לאשה עכ״פ לזה אבקש לך היתר. והבאת גירות אף על פי שהוא מזוייף והסירה שמלתה מעליה לבד לא מתוכה כי עודנה לא לבשה מצות דת יהודית. הרב הגדול מהו׳ וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. ועיין מ״ש בכללות הענין בספרי הקטן ראש דוד ע״ש:

פסוק טו

כי תהיין לאיש שתי נשים וכו׳. כ״ה הגדול מהר״ם ן׳ חביב ז״ל (ה״ה גט פשוט וכו׳) בדרשותיו כ״י יש לדקדק דאי בן השנואה הוא הבכור היכי קאמר ברישא וילדו לו בנים האהובה והשנואה דמשמע דהאהובה ילדה תחילה. ותו דמאי ס״ד לעשות כבוד למי שאינו ויראה דיובן במה שהוא הדין (הרמב״ם הלכות נחלות פ״ב דין ב׳) דאם יצא פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא הוציא כל ראשו לאויר העולם אלא אחר מיתת אביו ה״ז נוטל פי שנים וה״ה למי שיש לו שתי נשים והראשונה התחילה לילד תחילה דהולד הוציא פדחתו ונשתהה מלצאת עד שהאשה השניה ילדה לגמרי טרם נגמר לידת הראשון. אפ״ה הבן הראשון שהוציא פדחתו תחילה הוא הבכור אף על גב דהאשה השניה ילדה לגמרי קודם גמר לידת הראשון וזה רמז הכתוב וילדו לו בנים האהובה וכו׳ כלומר דהוא סבר דסדר לידת הבנים הוא האהובה תחילה ואח״כ שנואה מפני שנגמר לידת בן האהובה תחילה ולז״א הכתוב דטועה בדין ולא יוכל לבכר בן אהובה על פנ״י בן השנואה כלומר כיון דבן השנואה הוציא פניו ופדחתו תחילה לא יוכל לבכר את בן האהובה אף על גב דנגמר לידתו תחילה כיון דפני בן השנואה יצאו תחילה וז״ש על פנ״י בן השנואה דייקא ודוק:

פסוק יח

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. מדה כנגד מדה שזה האיש אבי בן סורר איננו שומע בקול אביו ובקול אמו שלו. ולזה היה לו גמולו בן סורר. הרב הגדול הנזכר ז״ל בפירושי כ״י:

פסוק כג

כי קבור תקברנו. שבתחילה היה נקבר בקבר ב״ד ולבסוף כשיתעכל הבשר בקבר אבותיו כדתנן במשנתנו. וזהו כי קבור תקברנו. הרב הגדול הנזכר זלה״ה בפירושו כ״י:

פרק כב

פסוק ז

תשלח את האם. תשלח חרונך תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה כן הוא במסרה. אפשר לומר דידוע כי לא כלו רחמיו וברגז רחם יזכור ושפך חמתו על עצים ואבנים ויש מקוה לישראל וכשנשוב בתשובה ירחם עלינו ואליו נשוב כראשונה. וזה רמז תשלח את האם הגם כי בעונותינו כב יכול שלחה אמנו וז״ש תשלח את האם. עם כל זה ברב רחמיו יתברך שפך חמתו על עצים ואבנים וניצולו ישראל וזה רמז תשלח חרונך. ובעזה״י נשוב בתשובה ויעשנו בריה חדשה וז״ש תשלח רוחך יבראון ויגאלנו גאולה שלימה למען שמ״ו ויתיחדו הדודים וז״ש ותחדש פנ״י אדמה במהרה בימינו. ועוד אפשר לרמוז מ״ש בתקונים דמצות שלוח הקן היא מסייעת לגאולה וז״ש תשלח את האם ובשכר קיום מצוה זו תשלח חרונך על א״ה ואז תשלח רוחך יבראון שיעשנו בריה חדשה ויגאלנו ותחדש פני אדמה:

פסוק ח

כי תבנה בית חדש. רמז כשתשוב בתשובה ותבנה בתי הנפש אשר הרסת ועשית מעקה עיקר התשובה לעשות גדר וסייג שלא ליגע באיסור והכל לשמו יתברך גגך גימטריא שם המיוחד וכשיש גדר לא תשים דמים בביתך שלא תפגע באיסור. כי יפול הנופל שאם יעבור יהיה ממנו מהסייג:

פסוק ט

לא תזרע כרמך כלאים. שלא תעשה מצוה ועבירה כגון לתת צדקה ולדבר לה״ר לענג שבת במאכל ולדבר דברי חול ללמוד תורה ולהתגאות וזה וכיוצא כלאים פן תוקד אש כי טרף יטרף המצוה מהסט״א ובדרושי הארכתי וזהו קצ״ר אמיץ:

פרק כג

פסוק טז

לא תסגיר עבד אל אדוניו. עיין בספרי ובמה שפירש הרב הגדול מהרד״ף ז״ל בפירושו ובקונטריסי אני בעניי כתבתי על דבריו ז״ל ויש להרגיש שלא הזכיר דברי הרא״ם ז״ל ודברי הרב משנה למלך ז״ל ואבע״ל:

פסוק כב

כי תדור נדר לה׳ אלהיך. רמז כי תדור נברא מלאך במצוה זו ונקרא נדר לה״א והוא תלוי ועומד ולא נגמר עד שתשלם ויש צער למלאך. לכן לא תאחר לשלמו למלאך כי דרש ידרשנו. אחד על הנדר ואחד על צער המלאך. וזה בקצור נמרץ:

פרק כה

פסוק ג

ארבעים יכנו. אמרו רז״ל מספר הסמוך לארבעים. והכאת המלקות ט״ל כמספר אחי״ך והי״ל ללקות מ״ב שהוא דין שבו קלל אלישע לתנוקות וה׳ ריחם שלא להלקותו עוד מכה רבה שהם ג׳ כד״ש ימים רבים שלשה. והכא מכה א׳ רבה ב׳ הם ג׳ וזהו פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה. הרב הגדול מהו׳ וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק יז

זכור את אשר עשה לך עמלק. אמרו במדרש הביאו רבינו בעל הרקח סימן רל״ד אמר הקב״ה בני בזמן שאתם קוראים פרשת עמלק מעלה אני עליכם כאלו מתיחס שמי. ועיין בתנחומא ובמה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי מערכת זיי״ן אות יו״ד בס״ד:

פרק כו

פסוק ב

ולקחת מראשית כל פרי האדמה. הקשה הרב הגדול מהר״ם ן׳ חביב ז״ל (ה״ה גט פשוט) בדרושותיו כ״י דהו״ל לומר פרי העץ דהבכורים הם משבעה מינים ותירץ דכשרואה תאנה שבכרה כורך עליו גמי ואז הוא בוסר ועל הבוסר מברך פרי האדמה והאריך הרבה ועוד תירץ דחטה פרי האדמה עכ״ד ותירוץ ראשון לא נחה בו דעתי הקצרה. ותירוץ שני מלבד שהוא דחוק הרי רבי עקיבא ורבי יהודה ס״ל דחטה עץ כמבואר בר״ה דף ט״ז ע״ש ולי הדל אפשר לומר דצריך לומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי על מתנת ארץ ישראל ולא א״ש פרי העץ דרוצה להודות לה׳ על מתנת הארץ ולהכי נקט ברישא נמי הכי. ועוד אפשר לכפר על אדם הראשון שנברא מהאדמה וכתיב ארורה האדמה ועל ידי מצוה זו הויא כפרה וברכה:

פסוק ה

וענית ואמרת. רמז לשיר והחליל שמכה לפניהם. או וענית שבתחילה צריך לשאול לכהן אם הדין הוא שיקרא ואחר כך כתיב וענית. ובתחילה היתה ההגדה על ידי אמצעי ואח״כ המצוה סייעתו והגיד הוא בעצמו ולהורות דיש בכורים בלי קריאה אמר ולקח הכהן והניחו הראשון. ולבכורים שיש קריאה אמר והנחתו האחרון. או שכהן שאכל בכורים קודם הבאה לעזרה לוקה אבל קודם קריאה לא אכפת וזה רמז ולקח הכהן שאפשר שיקח הכהן קודם קריאה דאינו מעכב. והנחתו והשתחוית כטעם עלינו לשבח אחר תפלה כי על הכל לא יחשוב האדם שכבר עבר והשלים חקו. אבל עודך חייב להלל על בחירתו אותך לחלקו שתעבדהו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפרישתו כ״י:

פסוק יא

ושמחת בכל הטוב. אמרו רז״ל אין טוב אלא תורה. ואפשר כמ״ש פרק י״ג דכתובות כל המביא דורון לת״ח כאלו הקריב בכורים והתוספות שם הביאו תנא דבי אליהו שדורון לת״ח מכפר העונות ע״ש. ועתה אחר גמר מצות בכורים רמז הכתוב ושמחת בכל הטוב כלומר שאם יחרב הבית ולא יהיה בכורים תשמח בתורה שאתה יכול לתת דורון לת״ח והוו בכורים. א״נ אפשר דרמז מ״ש בש״ס על נשי ת״ח מי לא פלגן בהדייהו וכתב הרב כוס הישועות ז״ל דהקב״ה משלם לת״ח החצי שלו והחצי של אשתו כי הקב״ה נותן לו במתנה החצי שלוקחת אשתו וזה רמז ושמחת בכל הטוב כל חלקך בתורה אתה וביתך כי החצי נוטלת אשתך מאת ה׳ ואתה תשמח בכל הטוב:

פסוק טז

היום הזה ה׳ אליך מצוך לעשות. אמרו בתנחומא זש״ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו צפה משה ברוח הקדש שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין להפסק עמד והתקין להם לישראל שיהיו מתפללים ג״פ בכל יום לפי שחביבה תפלה לפני הקב״ה מכל המעשים ומכל הקרבנות וכו׳ ע״ש. ואפשר לרמוז כי הנה פסוק זה באחד עשר מזמורים שאמר משה רבינו ע״ה. ויש לרמוז כי תיבת נברכ״ה בגימטריא בכורים עם הכולל:

פסוק יז

את ה׳ האמרת. בנחל קדומים פירשתי האמרת הגדלת והוא על פי פירוש הראב״ע ז״ל. העוד לנו כפתור ופרח עד״ה כמ״ש במקומו בס״ד:

פרק כח

פסוק י

וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. אפשר לרמוז כי שם רומז לשכינה נקרא עליך נתיחד על דרך שפירש הרמ״ע ז״ל ויקרא ה׳ אלהים לשון זיווג. עליך בשבילך. ויראו ממך ודוק כי קצרתי:

פסוק יג

והיית רק למעלה. פירשו הראשונים דהברכה שלא יעלה עליה רבה מעל דמעל שאחריה תבא ירידה ולכן והיית רק למעלה. רק מיעוט שלא תעלה כל כך ובזה יהיה לך קיום. וכלפי זה כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה דכיון שיהיה מעלה מעלה ודאי ירד:

פסוק טו

והיה אם לא תשמע וכו׳. אמרו רז״ל דהתוכחות הללו נתקיימו בחרבן בית שני ואפשר לרמוז דהתוכחות הללו הם צ״ח ואמרו רז״ל דבית שני חרב בעון שנאת חנם. וצ״ח כמספר חנם ולכן נתקיימו צ״ח תוכחות כמנין חנם. וזה פירשתי בעניותי פסוק חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. כלומר אף שנקיים הרבה מצות אין מועיל לגאולה כל זמן שלא נתקן שנאת חנם שבעבורה גלינו. וז״ש חנם נמכרתם בעון שנאת חנם ולא בכסף מצות כמשז״ל על פסוק אוהב כסף לא בקיום מצות תגאלו כל זמן שיש שנאת חנם. ולכן העיקר תלוי לעקור שנאת חנם מן הגזע ומן השרשים ואז תבא הגאולה במהרה בימינו אמן:

פרק כט

פסוק ט

אתם. אותיות אמת בזכות יעקב אע״ה דכתיב תתן אמת ליעקב. ובזכות אבות במעמד שלשתן אברהם יצחק יעקב ס״ת קמ״ב גימטריא נצב ובזכותם בא שפע מן ש״ב כמספר ים להגין עליכם וזהו אתם נצבים שיש לכם מצב והעמדה בזכות אבות וגם בזכות קבלת התורה שנקראת אמת שבזכות שקבלו ישראל התורה על הקבלה לבד נתקיים העולם כמ״ש התוספות פ״ק דע״ז ומדה כנגד מדה שהעולם מתקיים בשבילכם אתם נצבים ורמז אתם אמת שהיא התורה הנקראת אמת:

פסוק יד

ואת אשר איננו פה. אמרו רז״ל שהנפשות היו שם בעת קבלת הברית. וא״ת תינח לנפש והרי הגוף יתרעם שהוא חובה לו דאין לומר דאין לשער רק כפי השכל והאמת הוא דזכות לו הא קי״ל דקטן שהגדיל משנתגייר יכול למחות אלמא דאין לשער אלא כפי סכלותו. יש לומר דבערך הגוף הרי שרשי האבות היו שם והענפים הם בכח כי גוף הבן מהאב ואם הוא וראה שצריך לעמוד הנפשות שם לפי שאין יחס אבות ובניות לנפש כי הנשמה לה׳ היא ולזה הוצרך להמצא בפועל כיון שאי אפשר להמצא בכח אבל הגוף הרי נמצא בכח לזה יתחייבו הבנים שאין ב״ד מבטל דברי ב״ד עד שיהא גדול ממנו. וכן הדין אבות שנהגו איסור בדבר חייבים הבנים לנהוג איסור וכן המגילה קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם והנשמה הרי קבלה עליה בסיני כל שיקבלו עליהם האבות לחזק התורה. ולא נתירא אלא פן יש בכם שרש פורה ראש:

פסוק יח

כי בשרירות לבי אלך. דמאן דלביה אטעייה אנוס הוא כסברת הראב״ד ז״ל פ״ג מהלכות תשובה. הרב הגדול מהו׳ וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י ועוד האריך. ובדרושים כתבתי בעניותי שזה טעם דמשביעין הולד במעי אמו דהנפש עמדה ונשא״ת במעמד הר סיני ועתה שנוצר הגוף במעי האם משביעין לגוף ורוח חיוני אשר בו ושם הארכתי בסייעתא דשמיא:

פסוק כז

וישליכם אל ארץ אחרת. למ״ד גדולה בתיבת וישליכם. וכשתסיר למ״ד מתיבת וישלכם האותיות הנשארות גימטריא עשו שם רמז כשנסתלק הלימוד יבא עשו כמשז״ל אין הקול קול יעקב הידים ידי עשו:

פסוק כח

הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות. רמז בקיום המצות יתבטל עשו ת׳ איש גונדא דיליה וזה רמז לעשות. את כל יחוד קב״ה ושכינתיה את מלכות כל יסוד דברי זיווג התורה קודשא בריך הוא הזאת מלכות ודוק כי קצרתי וא״ש ההי״ב:

פרק ל

פסוק יב

מי יעלה לנו השמימה. אמרו בזהר הקדוש ובתקונים ר״ת מילה ס״ת הויה וכתב רבינו אפרים ז״ל דשאר האותיות גימטריא ישראל עם הכולל עכ״ד. ואפשר לרמוז דתכף שנימול הילד נקרא ישראל והוא אחוז כ״י בשם הוי״ה כמ״ש בזה״ק. ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. א״נ אפשר דעל ידי המילה מיתוק הדינים ומתגלים החסדים וזה רמז מי יעלה לנו השמימה ר״ת מילה ועי״ז יעלה לנ״ו גימטריא אלהים שיתמתקו הדינים ויתגלו החסדים וזה רמז ס״ת הוי״ה גלוי החסדים:

פסוק יד

כי קרוב אליך הדבר מאד וכו׳. אפשר לומר כי הנה יקשה מאד על האדם עניני התורה והמצות כי רבים הם ויצר לב האדם מתגרה בו מאד וכמה כחו גדול. אך יש תקון נקל מאד וסגולה גדולה לקיים הכל והוא להיות עניו באמת ובזה אין הפ׳ שולט בו ונעשה כ״י מרכבה לשכינה ומעלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות ואז נקל לו לעסוק בתורה ולקיים המצות. ומצינו גדולי עולם שהיו מוכתרים בכל הכתרים והיו ענוים הרבה. אברהם אע״ה. דוד המלך ע״ה ר״ת מאד משה אברהם דוד. גם מא״ד ר״ת מרה אפר דם. וז״ש כי המצוה הזאת מצות התשובה כמו שפירשו ז״ל לא נפלאת היא ממך וכו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד שם רמז לקנות הענוה ולהכיר האדם שהוא מרה אפר דם ר״ת מאד והוא אותיות אד״ם. ולזכור גדולי עולם משה אברהם דוד ר״ת מאד ולהיות עניו באמת וזה שאמר בפיך ובלבבך פיו ולבו שוין. לעשותו לקבל לעשות כל מצוה שתבא לידו. ובזה תכון עבודת ה׳ כדת מה לעשות ואם כן הדבר קרוב מאד לקיים התורה ולעבוד ה׳ בנקל. וממילא שצריך לקיים המצות במחשבה דיבור מעשה והוא ר״ת אד״ם אמירה דעת מעשה וזהו בפיך דיבור ובלבבך מחשבה ודעת כי החכמה היא בלב כמ״ש שלמה הע״ה וא״ל דוד הע״ה בני אם חכם לבך וכו׳. לעשותו מעשה:

פרק לא

פסוק ו

אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך. פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד לומר דאם יהיה להם אחדות גמור שכלם נחשבים כאיש אחד אז כ״י השכינה שורה עליהם כמשז״ל על פסוק והוא באחד והוא אחד לא כתיב אלא והוא באחד דכשישראל הם באחדות כ״י שוכן בקרבם. וז״ש אל תיראו ואל תערצו. והסגולה לזה הוא האחדות והיינו דקאמר כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך שתהיו באחדות כאיש אחד ואז ה׳ הולך עמך לא ירפך ולא יעזבך ואחר זמן ראיתי בספר קרבן מנחה להרב הגדול מהר״י חאגי״ז ז״ל סימן שמ״ו ששאלוהו דקדוק פסוק זה דפתח בלשון רבים וכו׳ והשיב דמשמע בילקוט לפסוק פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם התפלה נשתיירה להם שהם מתפללים בר״ה ויה״כ אל תבזה אותה מהם ויש המצאה שנשמעת תפלת היחיד בכל זמן כגון שיתפלל עם הצבור בר״ה ויה״כ ויאמר קבל צלותין ובעותין בעידן עקתין וכשיצטרך היחיד בכל עת לדבר אל הקב״ה הקב״ה פונה אליו מכח התפלה דנשתיירה ממה שהתפללו הצבור באותם הימים כיון דרבים הם והם בקשו על תפלת היחיד שתקובל בכל זמן וז״ש חזקו ואמצו ברבים כי אח״כ לא ירפך ולא יעזבך וז״ש פדה בשלום נפשי וגו׳ עכ״ד ובפסוק שלנו הוא אסמכתא בעלמא אך ההמצאה מחודשת ודוק והאריך בתולדות חדשות ובמ״א נאריך בס״ד:

פסוק יא

תקרא את התורה הזאת. רלב״ג קאמר דכ״ג קורא אם אין שם מלך והיינו תקרא דעם הכהנים ידבר. וכן התחיל ויצו אותם לאמר. אבל בתלמוד לא נזכר אלא מלך. ובמסכת סוטה קראוה פרשת המלך ויפרשו שחוזר כינוי תקרא ליהושע שהיה מלך וכן התחיל ויקרא משה ליהושע. הרב הגדול מהו׳ וידאל הנזכר ז״ל. ומ״ש כי תקרא קאי ליהושע. כ״כ הרב תוספות י״ט ז״ל. והסמ״ג בעשין סימן ר״ל כתב דמדברי קבלה למדנו דכתיב ביאשיהו ויקרא באזניהם את כל דברי הברית:

פסוק יב

הקהל את העם. ציוה לקרות כריתת הברית מימים ימימה מקץ שבע שנים ביום הראשון לחול המועד של סוכות זהו במועד היינו חול המועד כמו המחלל המועדות וכן סיים קרא ופירש בחג הסוכות. והא דקרא לח׳ שנת השמיטה ה״ט דאין שביעית משמטת אלא בסופה בבין השמשות ושייך אותו בין השמשות לשביעית ולשמינית והטעם שאז באים כל ישראל לראות ואנו צריכים להקהיל העם אם כן נרויח חצי הטורח או כלו. הרב הגדול מהו׳ וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כתיבת יד:

פסוק יז

ומצאוהו רעות רבות. בפני דוד הבאתי משם הרב פנים מאירות שכתב שתקנו ק׳ ברכות לבטל מאה תוכחות עיין שם ומצאתי שכן כתב רבינו בעל הרקח ז״ל סימן ש״ך עיין שם ונעלם מהרב פנים מאירות דכתבה מדנפשיה וכיון בדעתו הרחבה לחד מרבוואתא קמאי:

פרק לב

פסוק א

האזינו השמים ואדברה. אפשר כמ״ש פ״ק דע״ז שמים וארץ נוגעין בעדותן והקשו התוספות שם שהרי ממה שקיימים שמים וארץ מוכח שקיימו התורה. ותירצו שהם קיימים על הקבלה. והרב פרח מטה אהרן בשו״ת ח״א סימן מ״ז הקשה על התוספות דאי הכי אינם נוגעים בעדותן דעל הקבלה בלבד הם קיימים. ואני בעניי תירצתי לזה דכשהם מקיימים ישראל המצות מתוסף בהם חוזק ואומץ ומטי להו הנאה ונוגעים בעדותן הם וכמו שכתבתי במקומו. אמנם יש לומר דזה דעת אומות העולם אבל לפי האמת לא נקראו נוגעים בעדותן וכדמוכח ממאי דאמר רחמנא יבואו שמים וארץ ויעידו אך כשטענו דהם נוגעים להפיס דעתם לא אמר להו ולא מידי על זה דאינם נוגעים. גם נודע דישראל היה להם טענת מודעא. וא״כ הגם שהוא מעיד השמים והארץ ויאמר להם כל דברי השירה והם שתקו יכולים לומר טענת השטאה. אבל אם אמר אתם עדי אין כאן טענת השטאה כמ״ש בח״מ סימן פ״א ולכך בסוף פרשת וילך אמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ והוי כמו אתם עדי דאין כאן טענת השטאה. וכדי שלא נאמר שהם נוגעים בדבר לז״א האזינו השמים ואדברה והיינו על דרך שאמרו רבותינו ז״ל על פסוק שמעה עמי ואדברה שאמרת נעשה ונשמע וע״ד זה י״ל בקראין. ואדברה שרומז על הקבלה שאמרו נעשה ונשמע ואם כן על זה הם קיימים ואינם נוגעים יערוף כמטר לקחי תורה שבכתב. תזל כטל אמרתי תורה שבע״פ כמשז״ל ואם כן אין כאן מודעא דאמר אתם עדי ושתיקה כהודאה דמיא. וזה יש לרמוז בפסוק שמעה עמי ואדברה שאמרת נעשה ונשמע כמו שאז״ל ובזה קיימים שמים וארץ על הקבלה. ואם כן ואעידה בך דאינם נוגעים כמדובר אי נמי אפשר לרמוז האזינו השמים על תורה שבכתב שקבלו ברצונם ושמים רומז לתורה שבכתב בסוד ואתה תשמע השמים שם הוי״ה ואדברה דיבור קשה אם יעברו שקבלוה ברצונם כמ״ש בתנחומא כי המודעא על תורה שבעל פה ותשמע הארץ תורה שבע״פ סוד אדנ״י ואמירה בתורת ע״פ כמ״ש הש״ך ואמירה רכה דבצד מה יש מודעא אף שאינה אמת יערוף הריגה לקחי תורה שבכתב שאם עוברים ח״ו תזל כטל אמרתי תורה שבע״פ. כי שם וכו׳ לאלהינו וזה ביטול מודעא. הלא הוא אביך ואתם חייבים. קנך ע״מ כן בראך. הוא עשך וקבלת טובה וקי״ל תלויה וזבין וכו׳ זכור וכו׳ ירכיבהו ובא״י ליכא מודעא כמ״ש הרשב״א. וא״ת מוחזקת ויאכל תנובות שדי דהגוי יש לו במה שזרע וזהו המתנה כמ״ש בראש דוד פרשת תבא ודוק היטב כי קצרתי:

פסוק ג

כי שם ה׳ אקרא. אפשר לרמוז כי שם ה׳ מלכות אקרא אזווג כמ״ש הרמ״ע ז״ל ע״פ ויקרא ה׳ אלהים. הבו גימטריא אחד יחיד עליון גודל לאלהינו בסוד גדלות. א״נ כמ״ש בזהר הקדוש ע״פ גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו אימתי אקרי גדול כשהוא בעיר אלהינו. וז״ש כי שם ה׳ אקרא אזווג הבו גודל לאלהינו דאז אקרי גדול ואקרי מהולל כמ״ש בזהר הקדוש:

פסוק ו

תוכן העניינים

חומת אנך על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה