אור ברסלב

חומת אנך על תורה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. בילקוט סדר היום בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו א״ה אמרו מה ראו אלו להתקרב מן האומות א״ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר הבו לה׳ משפחות עמים כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם לכך מנאן מראש הספר הזה אלה המצות אשר צוה ה׳ בהר סיני ואח״כ שאו את ראש שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין עכ״ל ולבא אל הביאור הלא מראש נדעה נרדפה לדעת מאי דאמור בהגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו ולכאורה יפלא מאי אהני קריבת הר סיני בלי תורה. ואפשר לומר במ״ש רז״ל במדרש שוחר טוב סוף מזמור ט״ל לא נתן הקב״ה את התורה לישראל אלא כדי שלא יעסקו בלשון הרע ודברים בטלים. גם אמרו רז״ל בתנחומא פרשת תבא לא היתה התורה צריכה לינתן בע״הז כי ה׳ עתיד ללמדם בע״הב ולמה ניתנה כדי שכשיבא הקדוש ב״ה ללמדם ידעו באיזו פרשה הוא עוסק עכ״ד. והנה על דרך מאי דכתיב יהיב חכמתא לחכימין. גם אנו נאמר דישראל במצרים היה להם ארבעה דברים יקרים וחשובים כמ״ש רז״ל במכילתא פרשת בא ותרי מינייהו שלא היה בהם דלטורין והיו גדורים בעריות. והני בי תרי תרין דאינון חד דברית הלשון והמעור כחדא שויין. והפוגם ברית הלשון הוא פוגם ברית המעור כמ״ש רז״ל ולפי ששמרו ברית הלשון זכו לשמור ברית המעור. והיה בעבור שהיו גדורים בעריות יצאו ממצרים כמ״ש במדבר רבה פ״ג. וכיון שכבר היו שומרים ברית הלשון וברית המעור בקרבתם לפני הר סיני אהניא להו טובא ופסקה זוהמתן ויוסיפו עוד שלא לדבר ל״הר. וז״ש אלו קרבנו לפני הר סיני שפסקה הזוהמא ובזה לא נדבר ל״הר ולא נתן לנו את התורה דיינו דעיקר נתינתה שלא נדבר לה״ר ולזה מועיל קרבת אלהים בהר סיני. וז״ש ולא נתן לנו את התורה כלומר שהוא יתברך לעתיד יתן התורה וביני ביני שלא לדבר לה״ר אהני קריבת ה״ס. והיינו עירוב פרשיות דבסוף פרשת בחקתי כתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני וסמיך ליה וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד. ואפשר לרמוז המצות גימטריא ר״ת עשר ספירות כח״ב גנ״ת נהי״מ גימטריא תקמ״א כמספר המצות וגם הוא כמספר תיבת ישראל. ואפשר דכיון דזכו להעמיד ריבי רבבות בנים זה מורה שהיו מוכנים לענוה דאשכחן דאמרו רז״ל ושם אחיו יקטן דלפי שהיה מקטין עצמו זכה להעמיד כל כך משפחות. והיה נקל להם להיות בהר סיני באחדות כמ״ש ויחן שם ישראל וזכו לקבל התורה. וז״ש אלה המצות אשר צוה ה׳ דכב יכול משמו הגדול אנו לומדים הענוה דלא יש בכל האותיות אותיות שמספרם מועט כמו אותיות השם. דרך משל אל״ף גימטריא קי״א. בי״ת גימטריא תי״ב וכיוצא. את משה שהיה עניו. אל בני ישראל אשר היו באחדות בהר סיני שהיה נמוך והן הנה היו בגרם המעלות שקבלו התורה. ובא האות על הענוה מריבוי רבבות ישראל שכבר היה להם הכנה לענוה ובודאי שיהיו התולדות זרעא מעליא שפר יוחסין ובזה זכו לתורה. וז״ש וידבר ה׳ אל משה וכו׳ שאו את ראש וכו׳ ולזה נתקנאו א״ה על קריבת ה״ס שפסקה זוהמתם וכמעט היה מועיל כקבלת התורה. וא״ל הביאו לי ספר יוחסין דהיה לישראל ענוה ושמרו ברית הלשון וברית המעור וזכו לרבוי בנים והיינו שהיו מיוחסין ולכך זכו לתורה ודוק היטב:

פסוק ב

שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ר״ת בגימטריא תר״ג כמנין בני ישראל תר״ג אלף כמנין המצות תר״ג ועשרת הדברות תרי״ג וכן כי תשא את ראש בני ישראל בגימטריא תרי״ג. מבן עשרים לפי שלמעלה אין עונשין עד שיהא בן עשרים וראוי לבנים כי בן י״ח לחופה וא״כ בן עשרים ראוי לבנים. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י. ויש לרמוז כי המצות גימטריא ישראל. ומ״ש על בן עשרים הוא טוב טעם דרך דרש על מה שאין מענישין למעלה עד שיהא בן עשרים וזהו מדת רחמיו יתברך רח״ם רחמתי״ם לראש גבר שאם יהיה לו עון יתכפר במיתת בנו ויחזור בתשובה:

פרק ב

פסוק י

דגל מחנה ראובן וכו׳ ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל. צריך לדעת אמאי הכא בדגלים כתיב רעואל בריש. ולמעלה כתיב דעואל בדלת בתחילת פרשה זו וכן פרשת נשא בקרבנות הנשיאים. וראיתי בספר אמרי נועם פרשת ויצא שכתב דגד זכה שיקבר מרע״ה בחלקו לפי שכשמינה ראש דגל לדן היה יכול גד לומר אני בכור לזלפה ודן בכור לבלהה למה אני איני ראש דגל כמוהו ולא דבר נגד מרע״ה לכך כתיב אליסף בן דעואל וכתיב ברי״ש רעואל שעלה וזכה לריע אל שהוא מרע״ה שיקבר בחלקו עכ״ד ולפי זה מה טוב שדוקא בדגלים כתב רעואל ברי״ש. אמנם בתחילת הפרשה והנשיאים בקרבנות כתיב דעואל בדל״ת ועל פי האמור נרמז דוקא בדגלים להורות דבעבור הדגלים זכה לזה ואתי שפיר:

פרק ד

פסוק יט

איש איש על עבודתו. כנגד הארן דלא שייך ביה משא דהוא נושא את נושאיו. ועל משאו המזבחות או על משאו עסק השיר כמה דאת אמר ישאו בתוף וכנור. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פרק ה

פסוק ח

להשיב האשם אליו. פירש רש״י ז״ל כשנמלך להתודות על עונו. ופירש בספר ראש משביר כ״י להרב הגדול מהר״ר משה בירדוגו ז״ל שהכוונה דלא נימא דקרא דואם אין לאיש גואל לא קאי אדלעיל אלא מילתא באנפי נפשה קאמר שאם אדם אחד היה בידו משל הגר ומת הגר שאין לו יורשים ובא האיש ההוא להחזיר הממון לגר ומצא שמת הגר שיתן הממון לכהן. לכן פירש כשנמלך להתודות כלומר דוקא בכי האי גוונא שנשבע בחיי הגר ואחר מיתתו נמלך לשוב מעונו. אבל אם לא נשבע עליו ומת הגר אין צריך ליתנו לכהן ויזכה בו הוא עצמו כזוכה מההפקר:

פסוק יח

מי המרים. נותן דבר מר לפי הגמרא והיינו סמיכות מי הדברים מרים. והקושיא שהקשה הרמב״ן אם כן מאי ובאו המים המאררים למרים דמשמע דעתה אינם מרים י״ל לדיוקא אתא אם היא זנתה יהיו מרים לה. ואם היא טהורה אע״פי שהם מרים לא יהיו לה רק למבורכים ונקתה ממרירותם ותזכה למתיקות ונזרעה זרע. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק כ

ואת כי שטית טומאה. תימא דלא אמר גזרה. יש לומר דאומר לה הכהן אם היה שלא נטמאת ולא שטית לא הי״ל לישטות מדרך מוסר בנות ישראל הצנועות אבל את ראינו ששטית לפריצות. או יהיה מוסב להנקי ממי המרים. אלא שהוא כשנסבול פירוש שני במלת הנקי לא כפירוש ראשון וירצה הנה את בתי אם שטית בנטיית טומאה העצה היא שתנקי ותתבררי משתיית מים המרים כלו שתהיי בלעדי שתיית מי המרים והיינו בהודאת האמת. הרב הגדול הנזכר ז״ל:

פרק ו

פסוק כג

כה תברכו. כבר בסיני נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי וז״ש כה תברכו פירוש שכבר נזכר מקדם הברכה לא נשאר אלא אופן הברכה איך הוא כה תברכו. הרב הגדול הנזכר ז״ל. ואפשר לומר שהכוונה כה תברכו שיכוונו שתשרה שכינה ביניהם כי כה רומז לשכינה יברכך ה׳ במדת רחמים. וישמרך במדת הדין. וכל זה בזכות התורה וז״ש יאר ה׳ פניו אליך בתורה ויחנך יחון אותך אפילו בעידנא דלא עסיק בה כסברת רב יוסף אשר בילקוט כ״י היא בל׳ שנו רבותינו ושם מפורש דשאני דואג ואחיתופל דלא עסקו לשמה והיינו מאי דהקשה רבא לרב יוסף בגמרין. וכפ״ז א״ש יאר ה׳ פניו אליך בתורה והיינו ודאי כשילמוד לשמה ואז ויחנך אף בעידנא דלא עסיק. ישא ה׳ פניו אליך כשאתה מתפלל על הצבור בצרתם וישם לך בשבילך שלום. ואפשר אמור להם לשון רבים דאם לא יש אחדות יברכך ה׳ לשון יחיד שיהיה להם אחדות:

פסוק כד

יברכך ה׳ וישמרך. ג׳ תיבות וט״ו אותיות כנגד שלשה אבות שראו זה את זה ט״ו שנים וכנגד זכות אבות וי״ב שבטים. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י. ובמקום אחר כתבתי אני בעניי משם רבינו יהודה החסיד ז״ל שבזכות ט״ו שנים שהיו האבות ביחד נתקיימו העולמות. ואפשר לומר כי כל ברכת כהנים שיש ט״ו תיבות בשלשה פסוקים יברכך יאר ישא הכל בזכות האבות שעבדו את ה׳ ט״ו שנים במעמד שלשתן והשלשה פסוקים נגד שלשה אבות והט״ו תיבות רמז ט״ו שנים שהיו ביחד ואלים זכותייהו לברך את ישראל:

פרק ח

פסוק ב

בהעלותך את הנרות וכו׳ אל מול פני המנורה וכו׳. הה״ד ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר עכ״ל מאמר רז״ל. וצריך ביאור וכבר אני בעניי כתבתי בזה במ״א. ועתה אפשר לומר דרך רמז כמ״ש הגאון החסיד הרב שני לוחות הברית ז״ל במוסריו כי המנורה רמז לגוף האדם רמז שתמיד תהיה מאירה נשמתו בתורה ומצוותיו גוף האדם כצורת המנורה כי במנורה היו שלשה בליטות של קנים יוצאים. וגם באדם ג׳ בליטות רגלים ואזנים וידים והגוף שבו הלב הוא גוף המנורה וגובה המנורה ח״י טפחים שהם שלשה אמות כשיעור גוף אדם בינוני שהוא שלשה אמות כמ״ש התוספות פרק המצניע. והמנורה מקשה חיבור אחד מורה על החיבור ואהבת לרעך כמוך עד ירכה עד פרחה קטון וגדול ומורה על האחדות והשלום זהו תורף דבריו. וידוע דלא זכו ישראל לקבל התורה אלא על האחדות והשלום. ולפי דרכו אפשר לרמוז כי מהמנורה מורה שישראל יהיו באחדות כשם שהמנורה חיבור אחד כן ישראל והיו לאחדים והאחדות לא יתכן אלא בענוה ולכן בקריבת הר סיני כתיב ויחן שם ישראל שהיו ענוים באחדות וידוע דהעניו נעשה מרכבה לשכינה. ובזה זוכה לתורה ומכוין לאמיתה דתורה שבע״פ רומז לשכינה והוא מרכבה אליה. גם על ידי הלימוד גורם יחוד קבה״ו. והלכה אותיות ה׳ כלה. ת״ת הוא אמת ולכן מכוין ההלכה לאמת כשם שהוא מכוין ומיחד הכלה לאמת שהוא ת״ת והיינו מ״ש פ״ק דעירובין דהלכה כבית הלל מפני שהיו ענוים. וזה רמז מאמרינו בהעלותך וכו׳ אל מול פני המנורה וכו׳ הה״ד ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי המנורה מורה על האחדות וגם רומזת לתורה כמ״ש משם האר״י ז״ל והרי הם שתים כהלכתן התורה עם האחדות כחדא שריין בכלי שהוא כליין ודין הניין. ושפיר קאמר הה״ד ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה כיון שהם באחדות ענוים מכוונים לאמת וזוכים לחדש חידושי תורה דבענוה נעשים מרכבה לשכינה וז״ש ה׳ חפץ למען צדק״ו היא השכינה הנקראת צדק כלומר בעבור השכינה השורה בעניו יגדיל תורה שהעניו מכוין לאמיתה של תורה ומחדש חידושים ויאדיר יחזק כחו שלא ישלוט בו יצ״הר וכמ״ש אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו וזה מעשה המנורה רמז לזה ודוק היטב:

פסוק ז

והעבירו תער על כל בשרם. רבינו בחיי ז״ל כתב חוץ מהפאות וכן כתב הר״א ן׳ עזרא ז״ל שכן אמרו המעתיקים ע״ש ואני בעניי כתבתי קצת בזה בקונטריס יוסף אומץ סימן מ״ה בס״ד:

פסוק יא

והניף אהרן. הוא קונה את הלויים לזה הניפם לקנותם דקי״ל עבד נקנה בהגבהה אם הגביהו רבו. וישראל הם המקנים כחם שהם הבכורות ללויים ולזה סמכו ידיהם על הלוים על דרך סמיכת רבנות. וכדי לחוס על כבוד הבכורות באו כל ישראל בכנופייא כדי שלא יראה חסרונה לעין על דרך מי האיש אשר ארס אשה לחפות על בעלי עבירה:

פסוק טז

כי נתונים נתונים המה. הלוים אמצעיים קנו השירות מהבכורות כי המקבל מתנה יקרא בטוב נתון ואח״כ הקנו עצמם לאהרן היינו מילת נתונים השנית. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כתיבת יד. ובמה שאמר דהבכורות סמכו ללוים עיין מה שכתבתי אני הדל בנחל קדומים עיין שם:

פרק ט

פסוק ו

ויקרבו לפני משה וכו׳. פירוש ויקרבו לפני משה לומר איך רוצים האנשים לעשות הפסח והם טמאים. השיבו האנשים ההמה אנחנו טמאים וכו׳. למה נגרע הנה הקב״ה אמר במועדו לרמוז כי אין הטומאה מעכבת בפסח ואם כן למה נגרע להקריב במועדו שהיא מילה ומורה להקל בטומאה ולא שנא יחיד לא שנא צבור ואם באת לחלק חלק להפך שהצבור כלם טמאים לא יעשה בטומאה אבל יחיד בטל במיעוטו ובטהרה יחשב אמר להם משה עמדו המתינו ולא תקרבו ולא תעשו במהירות עד שאשמע מה שיהיה עתיד הקדוש ב״ה לצוות עכ״פ יהיה על ידיכם שאתם צדיקים. הרב הגדול הנזכר ז״ל:

פרק יא

פסוק ה

זכרנו את הדגה. מכאן שמדליקין נרות בשבת שמעתי שזה מאמר רז״ל. ופירש הרב המפולפל כמהר״ר אליעזר דאבילה ז״ל דהנה יקשה דמאי קאמרי זכרנו את הדגה והלא כל מה שרוצים לטעום טועמין. אלא מוכרח דמראית עין הוא עיקר וכמ״ש לא תשבע עין לראות מכלל דאיכא שביעה בעין ומזה תשכיל דצריך להדליק נר בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג וישבע עינו לראות מאכלי שבת ע״כ שמעתי משם הרב הנזכר ז״ל. ויש מי שהקשה על דברי הרב ז״ל דמה יוכיח הוכח ממ״ש זכרנו את הדגה דמראית העין העיקר דילמא מ״ש זכרנו את הדגה היינו דגים טמאים שהמן לא היה משתנה לטעום הטעם אלא בדבר טהור וא״כ אין כאן הוכחה להדליק נר שבת. ולי ההדיוט יש לקיים דברי הרב ז״ל דנראה דהגם דיחשוב לטעום מין שאינו טהור המן היה משתנה. דכיון דהמאכל הוא התר הגם שיטעום טעם מין שאינו היתר שרי ודמי למ״ש בחולין דף ע״ב אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר וכו׳ בעינן למיכל בשרא בחלבא א״ל זויקו לה כחלי. הרי דכל שהדבר מותר הגם דיש לו טעם המין האסור שרי. וה״נ אפשר דהמן היה משתנה והיה טעמו כטעם המין האסור שיחשוב האדם בלבו דהמן הוא היתר גמור. ובזה נתקיימו דברי הרב ז״ל כמבואר ויש לרמוז וקראת לשבת עונ״ג גימטריא עין עם הכולל רמז שידליק נרות בשבת מפני מראית העין כמדובר:

פסוק כו

אלדד ומידד מתנבאים במחנה. פירש הרב מהרח״א ז״ל דעושים הכנה שתשרה עליהם נבואה ע״ש ויש לדקדק אלדד ומידד מאי סברי לעשות הכנה להכין עצמם והלא איכא משום לתא דמורה הלכה בפני רבו. ונראה דאלדד ומידד סברי דמשה רבינו ע״ה ענותן סגי ומוחל ויש ראיה ומופת לזה דאם בא להם הנבואה ודאי ליכא שום סרך איסור דאם היה בדבר איסור משמיא לא אסכימו למיהב להו רוח נבואה. וז״ש משה רבינו ע״ה כי יתן ה׳ את רוחו עליהם כלומר כיון דה׳ יתן רוחו ודאי ליכא איסור. וכן יש לפרש מ״ש פ״ק דמגילה על חולדה היכי מתנבאה במקום ירמיה ומשני חולדה קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה כלומר היכי מתנבאה שעושה בעצמה הכנה להתנבאת. ומשני דקרובת ירמיה וכו׳ כלומר דיש צד לומר דשרי ולכך היתה מכינה עצמה ואם תשרה עליה רוח נבואה ממילא רווחא דשריותא היא והאי טעמא דקרובת ירמיה טעמא תריצא הוי ודוק:

פסוק כט

המקנא אתה לי. תרגם בתרגום המיוחס ליהונתן וז״ל ואמר ליה משה בגלל דאתנבו עלי דאנא מתכנש מן עלמא ואנת משמש בתראי אנת מקנא ליה רעינא פון דיהון כל עמא דה׳ נביאן וכו׳ ע״ש והנה בש״ס פ״ק דסנהדרין דף י״ז אמרו בשלמא למ״ד הנך תרתי היינו דכתיב מי יתן אלא למ״ד משה מת מינח הוה ניחא ליה לא סיימוה קמיה. ולפום ריהטא נראה דהכי פירושו לא סיימוה קמיה דלא אמרו אלא משה מת ולא אמרו ענין יהושע ואמטו להכי לא קפיד. וכפי התרגום הנזכר כבר משה ידע מילתא דיהושע דקאמר דאנא מתכנש ואנת משמש מן בתראי וקשה קושית הש״ס מינח הוה ניחא ליה. ואפשר לישב דעת התרגום דלא אמרו כל הנבואה דיהושע מכניסם לארץ ומנחילם את הארץ וכמו שתרגם בסמוך נבואתם אלא אמרו דמשה מת ויהושע ישמש תחתיו ולא עוד והא לא איכפת ליה למשה דלא ס״ד שלא ימות כלל אך היה רוצה להכניסם ולהנחילם א״י ואחר כך ימות ואם יהושע ישמש אחריו לא יצטער על זה. והיינו מאי דקאמר הש״ס נמי לא סיימוה קמיה דברישא אתמר התם דנתנבאו דיהושע מכניסם לארץ והא לא סיימוה אלא דיהושע ישמש אחריו והא לא אכפת ליה. אך ק״ק ע״ז דלפי האמור דידע דיהושע ישמש אחריו וזה היה קודם המרגלים. אמאי הוצרך אח״כ בשנת הארבעים להתפלל יפקוד ה׳ וגו׳ איש על העדה ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה והשיבו ה׳ קח את יהושע והלא כבר ידע זה ויש ליישב:

פסוק לא

ורוח נסע מאת ה׳. נ״ל מלאך הממונה על השליו שהרי כתוב בו נסיעה ולא מצינו גבי רוח נסיעה כי אם זה. רבינו אפרים ז״ל בפרישתו כ״י. ויש להרגיש דהכתיב יסע קדים בשמים ויש ליישב:

פסוק לג

הבשר עודנו בין שיניהם וכו׳. כתב בספר זרע אהרן וז״ל תרגם יונתן רשעיא הוו אכלין מן בשרא ולמן דיהביה לון לא הוו מברכין. ראייתו דלא היו מברכין דאיתא בירושלמי הובא בטור ארח חיים סימן קס״ו התוכף ברכה לנטילת ידים אינו נזוק בכל אותה סעודה ואם היו מברכין איך קאמר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף וכו׳ הלא אינו נזוק בכל אותה סעודה אלא שלא היו מברכין עכ״ל. והרבה יש להשיב על דבריו הללו ולא נאריך. רק זה אומר דאפילו בתר דתקון רבנן נטילה וברכות. השליו אינו טעון נטילה לפניו ולא לאחריו. ומאי דאתמר בירושלמי הוא התוכף ברכה לנט״י. והכא לא היה נטילה כלל. ותו דאינו נזוק מפגעי העולם. והכא נתחייבו מיתה לשמים. ואעיקרא כוונת התרגום היינו מברכין על דרך כריכו רפתא וצ״ל ולמאן דיהבית לון לא הוו מכרכין בשרא עד כדון הוה ביני ככיהון וכו׳ וכן כתב בפירוש שאצל התרגום עיין שם ודוק:

פרק יג

פסוק ב

שלח לך אנשים. רבינו אפרים ז״ל פירש שלח לך אנשים שלח מלשון בשלח יעבורו עכ״ד ואפשר לומר במ״ש רבינו האר״י זצ״ל בכוונה הפסוק את מי אשלח ומי ילך לנו אשלח יחיד דכשהוא לטובה הקב״ה הוא שולח לבדו. וכשאינו לטובה נמלך בבית דינו ואינו בתורת שליחות רק ילך מעצמו וז״ש ומי ילך לנו לרמוז הוא ובית דינו עכ״ד. והכא שליחות זה היה רע לישראל. אך היה טוב למרע״ה שנשאר מ׳ שנה בע״הז עם ישראל. וכבר כתבנו במקום אחר משם רבינו האר״י זצ״ל דמה שלא נכנס משה רבינו ע״ה לארץ ישראל הוא כי מעלתו עליונה מצד החכמה יסוד אבא. וז״ש שלח לך אנשים. שלח דהוא לטובה ושליחות זה מועיל לך שתחיה ארבעים שנה. ולגבי אנשים יתפרש שלח חרב שמתו. וכפי זה שלח עולה בשביל שנים הא כדאיתא והא כדאיתא. וכי תימא איך לי הוא תועלת והלא גם לי ימשך נזק שלא ליכנס לארץ. לזה רמז חכם בס״ת שלח לך אנשים כלומר מה שיארע בסוף שלא ליכנס לארץ טיבותא היא לגבך והוא בלא ענין המרגלים כי אתה חכם מצד יסוד אבא ומשום הכי אי אתה נכנס כי מדרגתך יותר עליונה כמדובר ובזה מבואר מאמרם ז״ל ששמעתי אמר הקדוש ב״ה למשה חכם אתה ואתה רוצה ליכנס לארץ והרי הוא כמבו״אר. ובמקום אחר נכתוב בזה בס״ד:

פסוק טז

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ואמרו רז״ל יה יושיעך מעצת מרגלים. פירש הרב הקדוש מהר״ש אסתרוק ז״ל שלא יהרגוהו עכ״ד. ולהבין הענין גם שאמרו רז״ל שטעם המרגלים שאמרו במדבר אנחנו נשיאים וכשיכנסו לארץ יעבירונו וימנו אחרים. ואינו מובן מה עלתה על דעתם ומה טעם יעבירום וימנו אחרים. גם צריך להבין מאי דכתיב ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה אמאי כפל הדברים. גם אמרו טובה הארץ מאד מאד בלשון כפול. ואפשר כמ״ש בסמוך דכתב רבינו האר״י ז״ל והוא בזהר הקדוש דלגדולת נשמת משה רבינו ע״ה לא נכנס לא״י דהיא בחינת סיהרא בחינת יהושע. וידוע כי דור המדבר הם ענפי בחינת נשמת משה רבינו ע״ה היא הדעת קראו בשמותם דור דעה. ואפשר דזה עלה על לבם דארץ ישראל היא בחינת יהושע והם מבחינה עליונה ומוכרח דכשיכנסו לארץ יהיו נשיאים אותם שהם מבחינת יהושע. והם להיותם ממדרגה עליונה ואינה בחינתם לא ישלטו. ומשום הכי יש לחוש שיהרגו ליהושע שהוא מבחינת ארץ ישראל ולא מבחינתם והיינו דכתיב ויהס כלב את העם אל משה כלומר השתיקם מצד טענתם מענין משה שאינו נכנס לפי גדולת נשמתו. ויאמר עלה נעלה כלומר יש תקון לזה להשפיע שפע גדול מלמעלה לבחינת א״י וכ״ש אם יכנס משה רבינו ע״ה ואם כן ישארו בנשיאותם וז״ש עלה נעלה שנעלה לבחינת א״י מבחינות עליונות ואז וירשנו אותה שתהיה הארץ בצד מה לפי השפע הרב מצד בחינתנו כי יכול נגד הכנעניים נוכל לה להגדיל מעלתה. וזהו שאמרו טובה הארץ מאד מאד. כלומר עתה היא טובה אך בכניסתנו לתוכה יושפע מלמעלה ויהיה עוד מאד (וצ״ל דרוש הרב האר״י ז״ל בעץ חיים):

פסוק יז

עלו ז״ה. שם בן י״ב מסר להם. או הכונה עלו זה כלכם כאחד. או מינה עליהם יהושע ובערכו אמר זה. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק כ

והימים ימי בכורי ענבים. פירש הרב הקדוש מהר״ר שמשון מאסטרפולי ז״ל דלפני אותיות ענבים הם אותיות ס״מ שהיה אז שליטתו עכ״ד והוינן בה בספרי הקטן דברים אחדים דף ק״ח דבכל הספרים כתיב ביו״ד. ובספר אסיפת הכהן כתב דבמסרה כתיב ענבם. וכבר כתבתי בפני דוד דאינו כן ובדברים אחדים ישבתי קצת. ועתה מצאתי בספר כנפי יונה ריש ח״ב הוא היה מונה מדות הדרשה בחכמת האמת ובכלל כתב אופן א׳ וז״ל תמעיט אע״פי שיש לו כגון ו׳ של חולם יו״ד של חירק עכ״ל ועפ״ז שפיר קאמר הרב הקדוש הנזכר דחזינן כאלו כתיב ענבם חסר יו״ד כי היו״ד שיש בה חירק זמנין דאינה מן המנין ודוק:

פסוק כב

ויבא עד חברון. חברון בגימטריא זה אברהם. ואם תמנה כלב במילוי כ״ף למ״ד בי״ת בגימטריא אליעזר בחברון כמ״ש האר״י ז״ל שנתגלגל בו הרב המג״ן ז״ל:

פסוק כג

וישאוהו במוט בשנים. בשביל שנים שהם יהושע וכלב אשר הכריחום לשאת מפרי הארץ כי לולי זה לא נשאו כלום. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פרק יד

פסוק ד

נתנה ראש ונשובה מצרימה. פירש״י ז״ל ראש ע״ז. ואפשר בהקדמה שכתבנו במ״א דהיו שתי שטרות במתנת הארץ. שטר בין הבתרים דמתנת הארץ בתנאי גלות ארבע מאות שנה וכן אמרו רז״ל ויקם מלך חדש כבע״ח ושטרו בידו. ושטר המילה מתנת הארץ בקבלת אלהותו ואמרו פרק נערה דף מ״ד אי אוסיף ביה דקלא אי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי ולרש״י ז״ל והרי״ף ז״ל גובה בשטר שרוצה. וישראל היו בגלות מצרים בשטר בין הבתרים וראו שאינם יכולים להתקיים ולקחו שטר המילה שהיא קבלת אלהותו ויצאו ממצרים. ועתה אמרו נתנה ראש נחזור על הראשונות השטר הראשון של בין הבתרים שהוא על תנאי גלות ארבע מאות שנה ונשובה מצרימה להשלים הגלות ואז יעבדו ע״?ז כראשונה. ועל זה הוא שנקרא ע״ז ראש כמשרז״ל על פסוק ויהי דוד בא עד הראש. על שם נתנה ראש שהוא השטר הראשון שלא יש קבלת אלהותו ויעבדו ע״ז. א״נ אפשר כלפי מש״ה וינצלו את מצרים שהוציאו כל ניצוצי הקדושה אשר היו במצרים מניצוצי קרי דאד״הר. עתה אמרו נתנו ראש נחזור לתת ניצוצי אד״הר הוא הראש במצרים ערות הארץ ונשובה מצרימה הפך לא תוסיפו לראותם עוד ע״ע שהטעם שיצאו ניצוצי הקדושה והן עתה נתנה אותם ונשובה:

פסוק לה

אני ה׳ דברתי אם לא זאת אעשה וכו׳ במדבר הזה יתמו ושם ימותו. פירשו רבני ע״הק ירושלם ת״ו הקדמונים בדור שלפני פנינו. כי הנה פרשה זו נאמרה למשה ואהרן ולהם אמר לנכח ופגריכם אתם יפלו במדבר. ונתן טעם לגזרה זו על משה ואהרן והיינו דקאמר אם לא. כלומר אם תכנסו אתם לארץ ישראל אז זאת אעשה לדור המדבר במדבר הזה יתמו בע״הז ושם ימותו לע״הב. אבל בזה שאתם תשארו במדבר יבואו לע״הב עמכם וכבר כתבתי דרך זה בספרי הקטן ראש דוד פרשת קרח ע״ש באורך בס״ד. ואני הדל אוסיף קצת במ״ש הרב ש״ך ע״הת דביציאת מצרים הוסיף הקב״ה אחד על מספר אלהים והוא בגימטריא אני ה׳ שהוא כמספר פ״ז ובזה יצאו ממצרים. וזה רמז למשה ואהרן אני ה׳ דברתי כלומר גזרה זו עליכם היא רחמים. וז״ש אני ה׳ שהוא רחמים הוא אשר דברתי דבור קשה. וכיצד הוא רחמים שדין דור המדבר היה יתמו בע״הז ושם ימותו לע״הב. וע״י שתשארו אתם במדבר יזכו לע״הב ויבואו עמכם לא״י כשיבנה בית ג׳ בב״א. ודע דבר״מ פרשת תצא אמרו אי משה רבינו לא הוה קביר לבר מארעא דישראל לא הוו נפקי ישראל מגלותא ע״ש גם אמרו בזהר חדש דבזכות משה רבינו ע״ה תהיה הגאולה העתידה בב״א. ואפשר דדא ודא חדא הוא והענינים נמשכים מזה לזה. דהנה משה רבינו ע״ה נשאר במדבר לזכות דור המדבר שיבואו עמו לעתיד. ואם כן הדבר מוכרח שיבואו דור המדבר לעת״ל. ואם ח״ו לא תהיה גאולה לישראל איך יבואו דור המדבר וישראל שהם העיקר הם בגלותי ומטעם זה הקב״ה גואל ישראל כדי שיבא משה רבינו ע״ה עם דור המדבר ונמצא דהגאולה העתידה היא בזכות משה רבינו ע״ה דאלמלא לא נשאר במדבר לא היו באים דה״מ וישראל ח״ו ישארו בגלות. וזה בכללות וגם בפרטות אהני זכות משה רבינו ע״ה וזכות תורה לגאולה העתידה בב״א וכמ״ש בזהר חדש. ואפשר להסמיך זה בפסוק וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם ודרשו רז״ל כי שם חלקת מחוקק ספון על משה רבינו ע״ה שנקבר בחלקו של גד. ויתא ראשי עם דור המדבר וכל זה מרז״ל. ואפשר דמ״ש הכתוב אח״כ צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל. הכונה צדקת ה׳ עשה שלא ימותו דה״מ לעו״הב. ומשפטיו עם ישראל דבהני נפקי ישראל מגלותם ואהני צדקת משה בכלל ופרט לגאולה העתידה בב״א:

פרק טו

פסוק לא

הכרת תכרת הנפש ההיא. בגימטריא שימות בפחות מבן חמשים שנה כמ״ש רז״ל. הרב המג״ן ז״ל:

פסוק מ

למען תזכרו. כפל הזכירות כנגד ציצית לבן וציצית תכלת. אי נמי הראשון לשמירת והצלת מצות לא תעשה. וזה כנגד מצות עשה שתסייע מצות עשה לשמרם וכן כפל אני ה׳ אלהיכם. והנה סברת הרמב״ם ז״ל שבעה חוטי לבן ואחד תכלת. וסברת הרא״ש ז״ל בתשובה ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת. והנכון סברת הראב״ד ז״ל ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת. פתיל תכלת. ואפשר עוד לומר בכפל הזכירות דהזכירה ראשונה מדרגת יראה והשנית מדרגה עליונה. והייתם קדושים לאלהיכם. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי זלה״ה בפירושו כ״י:

פרק טז

פסוק א

ויקח קרח. פירש רבינו האר״י ז״ל שהיה לקרח ש״ח ניצוצות רעות שהכל כמנין קרח ולקח חלק רע של קין וז״ש שלקח מקח רע לעצמו זהו תורף דבריו בקיצור נמרץ ואפשר שקרח ר״ת חלק רע קין וז״ש ויקח קרח ויקח חלק רע קין. ועפ״ז אפשר לרמוז במאמרם ז״ל בש״ר פרק ל״ג נבחר שם מעושר רב נבחר שמו של משה מעושרו של קרח מכסף ומזהב חן טוב ואפשר כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל כי הבל גימטריא ל״ז שעיקרו ל״ז ניצוצות טובות. וש״ח ניצוצות רעות לקח קרח גימטריא ש״ח. והטוב שבהם לקח משה מתוקנות וכן הבל שח גימטריא משה עכ״ד וז״ש נבחר שם נבחר שמו של משה שהיה נבחר ומבורר כי טוב ל״ז ש״ח גימטריא משה והוא בעצם נבחר שם. יותר מעושרו של קרח שהיה בחינת הרע של ש״ח ניצוצות ולקח חלק הרע של קין והיה לו עושר שלקח מקין והבל ובשתים לא עלתה לו כי היו בחינות הרע. ועוד אפשר לומר בסגנון אחר כמ״ש הרב ש״ך על התורה דפרעה היה קין ומשה הבל ונתחייב על צאנו ועל התאומה כל הון ביתו ולזה זכו ישראל לביזת מצרים זהו תורף דבריו בקצ״ר אמיץ. וידוע מ״ש בזהר הקדוש שגם זה הבל והוא בשגם הוא בשר בשגם גימטריא משה וז״ש נבחר שם משה שהוא הבל שזכה מן הדין בכל ממון פרעה. ולפי קדושת חסידותו נתעסק בארונו של יוסף ולא לקח כלום מהביזה. יותר מעושרו של קרח שלקח אוצר אחד שהטמין יוסף כמשז״ל. ומלבד שקדושת משה תספיק להתעסק במצוה לישא ארונו של יוסף וכמו שדרשו רז״ל על פסוק חכם לב יקח מצות. הנה צור״ף דמשה רבינו ע״ה היה בחינת נח יוסף כמ״ש במ״א ולכן נשא ארונו. איכו השתא אוצר יוסף אשר מצא קרח היה של משה דאם האוצר ליוסף הוא בחינתו. ואם לפרעה כל ממון פרעה שלו כמדובר. והיינו דדריש נבחר שמו של משה שהוא הבל והוא בחינת יוסף יותר טוב מעושרו של קרח. והמפרשים הביאו מאמר רז״ל מה ראה קרח לחלוק עם משה פרה אדומה ראה. ואפשר במ״ש בזהר הקדוש דטעם פרה אדומה דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר ולא לאהרן דאהרן לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש ובגין דדא אתיא לטהרה לא אתיהיב ליה ע״ש דף ק״פ ע״ב. וכשראה פרה אדומה שלא נתנה לאהרן דאהרן מסטרא דקדושא לזה בא בטענה כי כל העדה כלם קדושים ואם כן ראוים להיות כהנים. ואמרו רז״ל וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה ראה שמואל יוצא ממנו וכו׳ והרב מהר״ר יונתן ז״ל פירש מ״ש בתרגום ואתפליג קרח שחלק שלום וחצי שלום גימטריא פק״ח וז״ש רז״ל וקרח שפקח היה רמז שחלק שלום וחצי שלום גימטריא פקח וז״ש ואתפליג קרח עכ״ד והן בעון בסוף נעשה קפח שהמחלוקת קפח לו ולסיעתו ואפשר דרך הלציי ורמז שז״ש וקרח שפקח היה כלומר שחלק השלום ונשאר פקח מה ראה לשטות זה דהרי סוף סוף חלק על השלום. לז״א ראה שמואל יוצא ממנו וטעה כי שמואל יש בו אותיות שלום ואחד יותר ובדיק בשמיה דזכותו יגן על שחלק השלום. והנה כתבו המפרשים דכיון דמצד שראה טעה. לזה חנה התפללה מוריד שאול ויעל ומזכות שמואל יעלו. ורבינו האר״י ז״ל רמז צדיק כתמר יפרח ס״ת קרח שעתיד לעלות עכ״ד ואפשר לרמוז כארז בלבנון ישגה ס״ת חנה עם הכולל שהיא נתנבאה שיעלה. והרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י כתב ויקח קרח. קנין ונכסים כאמרם שלש מטמוניות הטמין יוסף והאחד מצא קרח ולזה נתגאה. א״נ אפ״ל בשביל אשר לקח לו לאשה וכמו שאמרו רבותינו ז״ל דהיא גרמה ואולת בידיה תהרסנו עד כאן לשונו:

בן יצהר. אמרו רז״ל שאמר קרח ומה כהן גדול ומלך במעט שמן שנמשך יש לו גדולה ואני בן יצהר שהוא השמן כלו עאכ״ו. ובודאי שכוונתו שכל שם נגזר מן השמים והוא רמז לשרשי נשמתו ומקום אחיזתו למעלה. וטעה שלא נסתכל בו בעצמו ששמו קרח שיעשה קרחה וישאר קרח ממה שבידו. ועוד אפשר לרמוז שטעה כי יצהר גימטריא ש״ה שהוא גימטריא אלהים במילוי יודי״ן וחמשה אותיות שם אלהים והכל גימטריא ש״ה. והוא לוי ממדת שמאל ורצה להגביר הדין כמ״ש בזהר הקדוש. וכתבו המפרשים דלכן לקח טליתות שכלן תכלת שהוא רומז למדת שמאל. וז״ש לו משה רבינו ע״ה בקר ויודע ה׳ שהוא מדת רחמים ואי אפשר להפכו עכ״ד. וכפי מ״ש כי יצהר גימטריא אלהים דיודי״ן וחמשה אותיות אלהים והוא סבר להגביר הדין כי לוי מדת שמאל אמר לו משה רבינו ע״ה בקר ויודע ה׳ את אשר לו רמז כי אלהים דיודי״ן הוא מיתוק הדין שמספרו ברחמי״ם וכן בקר עם שלשה אותיות גימטריא ש״ה כמספר יצהר והוא מדת חסד בסוד אתה כהן לעולם:

פסוק ג

ומדוע תתנשאו על קהל ה׳. אמרו רז״ל מלמד שחשדוהו מאשת איש. ואפשר לומר דרך דרש במ״ש המקובלים דאיסור העריות הוא מטעם אין משתמשין בשרביטו של מלך. וגם הגאוה אסורה מטעם אין משתמשין בשרביטו של מלך ולזה פירש הרב עיר בנימין פ״ק דסוטה מ״ש כל המתגאה כאלו בא על העריות ע״ש. ואמרו רז״ל דמשה רבינו ע״ה נשתמש בשרביטו של מלך דכתיב ומטה האלהים בידי. ואפשר דז״ש כי כל העדה כלם קדושים וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ובתוכם ה׳ שהם ענוים דנעשו מרכבה לשכינה כמ״ש אני את דכא ובין בגאוה ובין בעריות אין משתמשין בשרביטו של מלך. ומדוע תתנשאו ויש לכם גאוה שאתם סוברים דהותר לכם שאתם משתמשים במטה אלהים. ומזה יוצא על קהל ה׳ כלומר על נשי ישראל כמו לא יבא בקהל ה׳ שאתם מתירין העריות לכם לדידכו דס״ל שאתם מותרים להשתמש בשרביטו של מלך הותרו העריות וזהו שאמרו שחשדוהו מאשת איש כלומר שסובר לפי דעתו דאשת איש שרייתא היא לגביה. וישמע משה ויפול על פניו. כי הוא עניו מכל ופירוש אפילו מאשתו וכל כי הני מילי דברי נרגן מי לא פלג״ן על מגן:

פסוק כט

אם כמות כל האדם. מיתה בידי שמים שמענישין מבן עשרים. ופקודת כל האדם דהיינו פקידת ב״ד מבן י״ג שנה. אלא אפילו יונקי שדים מתו מפני המחלוקת. וא״ת מה חידוש הוא זה דהרי מקנה קנינו הוא הקטן י״ל דהיינו לכופר נפש אביו אבל כאן הם וכל אשר להם. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל:

פרק יז

פסוק כ

והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח. כי הפריחה רמז לעילוי וכה״א אני ה׳ הפרחתי עץ יבש וכן מזמור שיר ליום השבת שהיו נכנסות המשמרות מודים על טוב חלקם כי הנה אויביך קרח ועדתו אבדו אבל אני ותבט עיני בשורי כי לא יביט אדם בחבירו בעת קלקלתו וכן תשמענה אזני באומרם משה אמת ותורתו אמת צדיק כתמר יפרח היינו אהרן בחצרות אלהינו יפריחו מטותם וכן נקראו פרחי כהונה. וירמוז והיה שארבעה אותיות השם נחתמו שם במטה וכן אמרו אין והיה אלא לשון שמחה כאומרם ויצץ ציץ ולא אמר וינץ נץ. והנה פרח מטה ויוצא פרח כפול לרמוז משז״ל שמטה אהרן מעשרה דברים שנבראו בין השמשות למ״ד והיינו והנה פרח מקדם מטה אהרן ועתה נתגלה. או להוצאת העלין ולהוצאת פרח. או לרעננות המטה והפריחה. או שני מיני פרחים אחד נתיבש ואחד נשאר כנהוג כן אמרו מקל אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו ויש הוראה בזה כי הוא דרך נס כי באילן או יש פרח או יש פרי ואין פרי רק עד תום הפרח וכאן היו שניהם יחד. או מלשון הכתוב נראה שלא מצא נגמר עשוי רק הפרח ועודנו ביד משה כשהוציאו ויצץ ציץ ויגמול שקדים וטעם היותם שקדים לרמוז כי היה שם נס כי הוציא העלין תחילה ואח״כ הפרח שלא כדרך השקד לרמוז כי סיבת בחירתו לפי שהם שוקדים על דלתי התורה גם קי״ל כהנים זריזים ושוקדים הם:

פסוק כה

ותכל תלונותם. ותכלה המשמרת הזו תלונותם מעלי ובזה יבא היטב יחידות מלת ותכל עם ריבוי תלונותם ואפשר שלזה כיווין רש״י ז״ל. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל הנזכר בפירושו כ״י. ומ״ש הרב ז״ל בפירוש פסוקי מזמור שיר ליום השבת. כבר כתבנו דרבינו האר״י זצ״ל כתב כי צדיק כתמר יפרח ס״ת קרח. ויש לצרף דברי הרב הנזכר עם מ״ש רבינו האר״י ז״ל דצדיק כתמר יפרח עיקרו ופשטו על אהרן נאמר. אך רמז בס״ת קרח דבסוף לעת״ל יתוקן. ועמ״ש אני בעניי בקונטריס פני דוד בס״ד. ומשם באר״ה גם בענין מטה אהרן שקדיה ופרחיה מ״ש הראשונים ע״ש ובדברי הרב הנתנין למעלה:

פרק יט

פסוק ב

זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר. פירוש שיאמר שהיא חקה אבל למשה רבינו ע״ה נגלה הטעם. ואמרו במדרש הביאו הרב כלי יקר דהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ע״ש ואפשר דלכך בקש מאד שלמה הע״ה להבין טעמה וירא כי לא יכול ואמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והיינו תמיהתו בהיות שהפרה נקראת בת שבע אם שלמה וחשב דודאי ישיג טעמה דעל דרך השאלה היא אמו וז״ש אמרתי דודאי אתחמה והי״א גם שהיא בחינת בת שבע אם שלמה רחוקה ממני שאני שלמה בן בת שבע:

פרק כ

פסוק ח

ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע. בתרגום המיוחס ליונתן תרגם ותומון תרויכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד אינון חמיין ונתן מוהי ואין יסרב לאפוקי מחי אנת ביה בחוטרא דבידך ותהנפק מיא מן כיפה ותשקי וכו׳. ונראה דדייק קרא דברישא כתיב ודברתם ונתן מימיו. ואח״כ והוצאת להם מים. וכבר אמר ודברתם ונתן מימיו. ואחר שיתן מימיו למה חזר ואמר והוצאת בלשון יחיד מים מן הסלע. ולזה פירש ודברתם דמשה ואהרן ידברו בתחילה ויתן. ואם לא יתן משה רבינו ע״ה יכהו ועל ידי הכאה יוציא. ואפשר דלהיות דכביכול נתן הבחירה ביד האדם לכן אמר שניהם. דאם יזכו ישראל יוציא המים בדבור. ואם לא יזכו דביני ביני יחטא איש ויכריע ח״ו אז יכה. ולפ״ז נמצא דכבר ה׳ אמר מיהא להכות. אלא דמשה ואהרן היה להם לדבר מקודם ואם לא יוציא להכות. וכשהכה פעם אחד ולא נתן הכהו פעם שנית על דרך מה שאמר לו שאם יסרב יכה ודוק ועמ״ש אני עני בראש דוד פרשת נצבים דף קנ״ד. ורז״ל אמרו בילקוט שכנס לתוך הסלע שמן מים דבש אש ור״ת ארבעה דברים אלו גימטריא שמה כמספר מים מן הסלע. גם אם תחשוב מים מן הסלע והשקית בגימטריא עוד מים שמן דבש אש. הרב המג״ן ז״ל:

פסוק יג

המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳. פירשו הראשונים דעל ידי הכאת הסלע גרם השכחה והיה מחלוקת וכמו שפירשו רבני אשכנז דרך הלצה מלה בסלע משתוקא בתרין כלומר אם היה דיבור בסלע ולא הכאה וזהו מלה בסלע. אז היה משתיקא בתרין דלא היה שכחה ולא היה מחלוקת והיו לאחדים וז״ש משתוקא בתרין. ומזה נמשך בתנורו של עכנאי שאמרו לא בשמים היא וח״ו נמצא כביכול שחלקו על ה׳ וז״ש המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳ שאמרו לא בשמים היא זהת״ד לפ״ז יש לדייק מ״ש אשר רבו בני ישראל את ה׳ את שהוא כינוי לשכינה כמ״ש האר״י זצ״ל וחלקו כביכול עם השכינה וזהו את ה׳ ודוק:

פסוק יד

וישלח משה. לרמוז שעשה משה לפנים משורת הדין סמוך ללא תביאו תלה השליחות במשה ולא בישראל שלא אמר וישלח ישראל. כה אמר דיבור דרך כבוד אחיך ישראל. וכן אמר בדבר הזה בכבוד תדברון אל עשו כה אמר. אתה ידעת שנבהלו אלופי אדום. לא תעבור בי עלי עיני אתה דש. ונתתי מכרם אפילו ירבה בסך המכר. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירוש התורה שלו כתיבת יד:

פרק כא

פסוק יז

אז ישיר ישראל וכו׳ עלי באר ענו לה. אפשר לרמוז דידוע דאין התורה נקנית אלא בשלום וכמש״ה ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום ושלום לא יתכן אם לא יהיה לו ענוה וכמו שהאריך בזה הרב עיר וקדיש מהר״ר יעקב יוסף בספר בן פורת יוסף דף ט״ל ע״ש. והנה צור״ף לזה שיהיה תורה לשמה ואז מכוין להלכה והיינו דאמרינן פ״ק דעירובין מפני מה זכו ב״ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו נוחים ועלובים ובזה על ידי הלמוד יתבררו ניצוצי הקדושה של התורה. וידוע שהתורה היא באר מים חיים והשירה הזו מתפרשת על התורה. וזה רמז עלי באר להעלות ניצוצי התורה ולזה צריך שתי תנאים והם ענו לה. ענו אותיות ענו שיהיה הלומד תורה ענו. לה שילמוד לשמה. ואפשר לרמוז כי ר״ת עז לעמו יתן ה׳ יברך את גימטריא ענוה כי על ידי הענוה זוכה לתורה וה׳ יברכהו בשלום ואז אין סט״א שולט בו דעשו גימטריא שלום וכשיש שלום אין עשו וסט״א שולט. והיינו דאמרו בש״ס דר״מ השתדל שיהיה שלום להנהו דהוו מינצו כל בי שמשי ושמע קלא ווי דאפיקיה ר״מ מביתא. וכן ענוה גימטריא קל״א כמספר ס״מ לומר שאינו שולט בו וכמ״ש הרב עיר וקדיש מהר״א הלוי ברוכים ז״ל דזה רמז דהע״ה ליסד לא גבה לבי במזמור קל״א. והיינו דאמרו רז״ל דבית שני נחרב בעבור שנאת חנם וכשאין שלום גבר עשו הוא אדום והחריב הבית. וכן יוסף הוא יסוד והוא שלום ומאבד עשו. ולכן יוסף הצדיק במדתו הרבה שלום עם אחיו והיה מושל אותיות שלום. וס״ת עז לעמו יתן ה׳ יברך גימטריא אני ה׳ עם הכולל שהוא רחמים כמ״ש הרב ש״ך ז״ל דבזה היה יציאת מצרים:

פסוק יח

באר חפרוה שרים כרוה. ר״ת בחשך רמז מ״ש גורי האר״י ז״ל כמשז״ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי שאז הבירור היה קשה יותר להוציא לאור תורה וזה רמז בחשך כרוה נדיבי העם שע״י הלימוד הם מעלים אור התורה מהחשך. וזה בזכות משה רבינו ע״ה שניצוציו מאירים בחכמים וז״ש במחוקק במשענותם ודוק כי קצרתי:

פרק כב

פסוק ב

וירא בלק בן צפור. כתב הרמ״ז ז״ל והובא בהגהת הזהר ריש פרשת בלק דף קפ״ד ע״ב דבלק היה בן יתרו ונקרא צפור בגיותו ומשו״ה לא כללוהו רז״ל בשבע שמות של יתרו. ואני הדל כתבתי שם בהגהת הזהר (דפוס ליוורנו) דיש להשיב ובפרט דלקמן בזהר אמר מבני בניו דיתרו. ועתה ראיתי לרבינו האר״י ז״ל בשער הפסוקים שכתב דבלק היה מבני בניו דיתרו ויתרו נקרא צפור טהור עכ״ד. והרמ״ז ז״ל לא שלטו מאורי אור עיניו בדברי הרב ז״ל הנאמרים באמת. ואפשר דשבע שמות אשר אמרו רז״ל הם שהיה ניכר בהם לכל אדם או רובם. אבל שם צפור לא היה רגיל וניכר בו כמו השמות אחרים ודוק:

פסוק יח

לא אוכל לעבור את פי ה׳ לעשות קטנה או גדולה. אפ״ל כי בלק שלח לומר לו לכה ארה לי והוא ברשעו אמר לכה קבה לי שהוא קללה יותר גדולה מארה. והקב״ה אמר לו לא תאור את העם אפילו ארה. וז״ש לא אוכל לעשות קטנה כמו שאמר בלק והיא ארה. או גדולה כרצוני לומר קבה. א״נ על דרך זה דבלק אמר ואגרשנו מן הארץ. והוא הוסיף לומר ואגרשנו מן העולם כמו שפירש״י ז״ל וז״ש לעשות קטנה לגרשו מהארץ כמו שאמרת או גדולה כמו שאני רוצה לגרשו מהעולם. והגם כי באומרו שלא יוכל לעשות קטנה ממילא ידוע דמכ״ש שאינו יכול לעשות גדולה. מ״מ אמר כן להראות לבלק כי הוא שונא יותר וחשקו להרע הרבה. א״נ אפשר לעשות קטנה כמו שפירש גדול אחד מאמר ועתה לכה ארה לי כפשוטו שיקללו שלא יוליד כדי שלא יצא מזרעו דוד המלך ע״ה שישחית למואב עכ״ד. וז״ש לעשות קטנה לקלל לבלק שלא יהיה לו זרע כדי שלא יבא דוד הע״ה. או גדולה לקלל לכל ישראל בפשיטות כמו שראה בלק:

פרק כג

פסוק ד

את שבעת המזבחות ערכתי. ערכתי נר למשיחי. הנה נא ערכתי משפט. כן הוא במסרה. ופירש הרב הגדול כמהר״ר משה בירדוגו ז״ל בספר ראש משביר כ״י ותורף דבריו בקצ״ר אמיץ הוא כי על ידי שבע מזבחות ערכתי נר למשיחי שיצא ממנו דוד הע״ה מרות המואביה כמ״ש בנזיר דף כ״ג. ועל ידי מ״ב קרבנות ערכתי משפט למ״ב ילדים בימי אלישע כי נעשקו מ״ב נפשות בקליפה והם אלו הילדים שנתעברה אמם בי״הכ והיו מסיבת מ״ב קרבנות אלו כמ״ש המקובלים ז״ל זהת״ד. ואני ברגליו אעבורה במה שכתבתי בסמוך שפירש גדול אחד דמ״ש בלק לכה ארה לי היינו שיקללנו שלא יהיה לו זרע שלא יצא דוד הע״ה ממנו ויקלל לישראל. וזה רמז המסרה דבשתים לא עלתה לו הגם שהעריך ז׳ מזבחות כי ערכתי נר למשיחי שיצאת רות וממנה יצא דוד הע״ה. ולישראל לא הועילו רק מ״ב ילדים שהם נפשות שעשקה הסט״א והחזירם אלישע לקדושה שהרג גופם שהיה מסטרא אחרא ובשם מ״ב העלה נפשם לקדושה כמ״ש האר״י זצ״ל ועמ״ש בילקוטי בס״ד בענין זה:

פסוק יט

לא איש אל ויכזב. פירוש האיש שהולך בשליחות האל נקרא איש אל ואם כן צריך שיהיה איש אמת ולא יכזב. וכן בן אדם אלהי שיתנחם. והנה אמרתי אשר ידבר ה׳ אדבר לא נכון לכזב. כעת יאמר ליעקב מה פעל אל פירוש מהעת הזו יראה לישראל כמה חיבה נודעת להם מהאל והוא על דרך שאמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וכו׳ הרב הגדול כמהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק כא

ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים וכו׳. בלק אמר הנה עם יצא ממצרים כלומר מעצמו ולזה אמר אל מוציאם כמ״ש רז״ל. ואפשר כמשז״ל דאחד מהטעמים שהיה יציאת ישראל ממצרים בחצי זמן שעבודם היינו דכ״י השכינה עמהם ובזה נתכפר להם חצי שעבוד. וזה כוונת בלק הנה עם יצא ממצרים ברעות נפשיה נפק דאכתי פשי שני שעבוד. ועל זה השיב בלעם ה׳ אלהיו עמו ובודאי דלא יצאו מעצמם דאם חטאו ונתקו מוסרות ויצאו מעצמם לא היה ה׳ עמם. ודעת לנבון נקל ותרועת מלך בו. ותרגם אנקלוס שכינת מלכיהון ביניהון וכיון דהשכינה עמם היא השלימה החשבון ולא יצאו מעצמם כדקאמרת אלא אל מוציאם ממצרים ומאת ה׳ היתה זאת. אי נמי על דרך זה בהקדמת שתי שטרות שכתבתי בכמה מקומות דמתנת הארץ בבין הבתרים היה על תנאי הגלות וזה שטר א׳. ובמילה נאמר לאברהם אע״ה מתנת הארץ על תנאי קבלת האלהות והם שתי שטרות. ודעת רש״י והרי״ף דאי בעי בהאי גבי ואי בעי באידך גבי. ודעת הרא״ש דב׳ קיימין ובלק היה סובר הכי דבקבלת האלהות לא נפטרו מהגלות ולז״א עם יצא ממצרים וא״ל בלעם אל מוציאם והוא לימדם שיקחו השטר משני. כתועפות ראם לו דתוקפא ורומא דיליה והוא לימד דדינא הוא אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי:

פרק כד

פסוק ה

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. אפשר דלהיות שאמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו על האבות ואמהות כמשז״ל. עתה אמר על רחל ולאה נשי יעקב אע״ה דלא תימא דעבר איסור שתי אחיות ח״ו לא היא דכיון שנתגיירו הו״ל כקטן שנולד ואין כאן איסור. ואדרבא יש לשבחן רחל על שמסרה הסימנים שלא תתבייש אחותה. ולאה שכיוונה וטהרה רעיוניה מאד ובזה הוכשר ראובן ואינו בן תמורה ח״ו כמ״ש במ״א וז״ש מה טובו אהליך יעקב אהליך תרתי רחל ולאה מה טובו ומה עצמו ראשיהם נשי יעקב ונתפרסם טוביותן. וכי תימא אעיקרא יש איסור שתי אחיות לז״א משכנותיך ישראל דייקא שנתגיירו ויש להם דין ישראל:

(ב) א״נ יעקב נקרא הגוף ישראל הנשמה כמ״ש ילקוט ראובני פרשת ויחי והצדיקים על עניני הגוף עושים עראי. ועניני הנשמה קבע וכמו שפירשו בפסוק ויבן לו בית בע״הב ולמקנהו קניני הע״הז עשה סוכות דרך עראי. וז״ש מה טובו אהליך שהם עראי באהל רועי יעקב עניני הגוף ובודאי טעון הלל בעשיית עניני הגוף יעקב עראי באהל. משכנותיך ישראל עניני הנשמה תורה ומצות בקבע כמו משכנות מבטחים. והוא שבח גדול וזהו מה טובו על דרך מה רב טובך מה גדלו ומה עמקו עניניך:

ג א״נ ירמוז על נשי ת״ח שמשתדלות שבעליהן ילמדו בתורה ונטרן לגברייהו עד דאתו מבי רב וגם בהיותם אצלם טורחות שיהיה להם ישוב ללמוד וזה רמז מה טובו אהליך נשיך יעקב כי הם סיבה שאתה במשכנתיך בתי מדרשות:

(ד) א״נ דהעוסק בתורה הוי כמקריב קרבנות כמשז״ל וז״ש מה טובו אהליך יעקב רמז לבתי מדרשות שעוסקים בתורה ע״ד יושב אהלים. כי נחשב משכנותיך ישראל שמקריב קרבנות במשכן:

(ה) א״נ אפשר לרמוז דידוע דעל ידי הענוה מכוונים להלכה כמו שאמרו פ״ק דעירובין דלזה זכו ב״ה שהלכה כמותן מפני שהיו נוחין ועלובין וכו׳ ומרן ז״ל בכללי הגמרא פירש דבזכות הענוה יאר ה׳ פניו בתורה. וזה רמז מה טובו מה על דרך ונחנו מה. ר״ל על ידי מה שהוא הענוה טובו אהליך יעקב טובו לשון אורה שמאירים בתורה באהלה של תורה בין בתחילת למודו דעדיין אינו קבוע באהל. בין אח״ך בהיותו קבוע לתורה כמו משכן. הענוה היא עיקר לכוין לאמת:

ו א״נ אז״ל למה נסמכו אהלים לנחלים מה נחלים מעלין מטומאה לטהרה אף אהלים וכו׳ כמ״ש בברכות דף ט״ז ורמזו בזה שהנחל מטהר בלי כוונה דאפילו אם נפלה נדה בלי כוונה עלתה לה טבילה וזאת התורה גם כן מטהרת גם בלי כונה:

ז א״נ מ״ה הויה דאלפין טוב יסוד ו׳ ת״ח בהליך גימטריא אדני עם הכולל יחוד קב״ה ושכינתיה וראשי תיבות מה טובו אהליך גימטריא חמשים רמז לחמשים שערי בינה ויו״ד יעקב רמז לחכמה בסוד גדלות וכיון שהוא כתוב בתורה ודאי יש בו כמה בחינות פרד״ס ודוק כי קצרתי וא״ש ההי״ב:

פרק כה

פסוק ט

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. אמרו בזהר הקדוש פרשת פנחס דף רצ״ז ע״א דלא מית חד מישראל אלא כד אתו ערב רב אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו מיתו ומנהון מיתו בעגל ומנהון במותא ואחרנין מיתו הכא אינון דאשתארו עכ״ל ע״ש באורך ועיין בזהר פרשת תשא דף קצ״א ודף קצ״ב וכמ״ש הרב עיר וקדיש מהר״ם זכות ז״ל בהגהתו שם:

פסוק יא

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. על דרך כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח שוב אין תורה פוסקת כיון שהוציא זה את זה תהיה לו כהונת עולם. המוכה אשר הוכה. על דרך ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה בע״הז ובע״הב. וכן המוכה בע״הב אשר הוכה בע״הז. ואמרו פרק טבול יום לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים ז״ש הנני נותן לו את בריתי שלום שיעשה שלום בין השבטים ואז והיתה לו ולזרעו כהונת עולם. ואמרו פרק הנשרפין בעל בת אל נכר יכרת ה׳ לאיש וכו׳ ולא יהיה לו בן מגיש מנחה אם כהן הוא ולזה המקנא עליו ניתן כהונה לזרעו. הרב הגדול מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירושו כ״י: בסנהדרין פרק הנשרפים אמרו רז״ל התחילו השבטים מבזין אותו מי שפטם אבי אמו עגלים לע״ז יהרוג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן א״ל הקדוש ברוך הוא למשה הקדם לו שלום שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. הלא במאמר הלז הלא מר״אש בס״דר דברתי אני עני. איכו השתא אמינא מילתא בדרך אפשר במ״ש בספר שבלת של לקט כ״י והוא ספר שסידר הרב הרמ״ז ז״ל מגורי האר״י ז״ל שחקר כמה חקירות ותריץ יתיב ותורף דבריו בק״צר אמיץ. דפנחס כולל שתי נפשות דיוסף ויתרו והיה צריך לתקן שני דברים הא׳ מצד יוסף על טפין דאזדריקי. והא׳ מצד יתרו שפטם עגלים לע״ז. וראה פנחס בזמרי שבא על כזבי והיה ע״ז דפעור. והנה גם נדב ואביהוא היה בהם מעין דוגמא שלא רצו לישא אשה ודומה לענין יוסף. והב׳ שהקריבו אש זרה ודומה ליתרו שהקריב לע״ז ופנחס היה מוכרח לתקן דברים אלו וגם נדב ואביהוא היו מוכרחים לתקן עצמם מאלו הב׳ דברים לכן נתעברו בפנחס כדי שיהיה לו כח לתקן התקון שלו ושלהם ביחד בפעם אחד. וז״ש וירא פנחס ר״ל בעין שכלו ראה ברוח הקדש שעליו מוטל לתקן אשר עיות בראשונה לכן קם מיד מתוך העדה עד כאן קיצור דבריו והוא האריך בהקדמות נוראות. ולפי דבריו יש לרמוז ויק״ם מת״ך גימטריא יתרו. ואע״ג דכתיב מתוך ביו״ו ראיתי בספר כנפי יונה בריש חלק ב׳ במדות שהתורה נדרשת על דרך האמת ואחד מהם הוא תמעיט אעפ״י שיש לו כגון ו׳ של חולם יו״ד של חירק עכ״ל ואם כן יש לרמוז במאי דקמן כי ויק״ם מת״ך גימטריא יתרו. והבן יקיר החכם השלם עצום ורב כמה״ר אברהם זלה״ה רמז כי ויקם גימטריא יוסף עכ״ד ז״ל. וזהו הרמז וירא פנחס מה שפגמו אבותיו ויקם מתך שרמוז בגימטריא יוסף יתרו. וממילא מובן מאמרם ז״ל שהשבטים ר״ל נשיאי השבטים היו ע״ד מש״ה וישלח משה וישלח ישראל ואמרו רז״ל שהעם הם הגדול. והגדול הוא העם. והתחילו הם מבזים שאבי אמו פטם עגלים לע״ז ואיך יהרוג נשיא על שעבד ע״ז וכו׳ בא הכתוב ויחסו אחר אהרן כלומר מטעם זה עצמו שפטם אבי אמו עגלים לע״ז הוצרך לעשות זה לתקן ונתקנו גם נדב ואביהוא והראיה שנתעברו בו וזה רמז באומרו בא הכתוב ויחסו אחר אהרן בן אהרן הכהן שהוא עצמו נדב ואביהוא דתרין כחד תרין פלגי גופא. וא״ל למשה הקדם לו שלום דגם משה היה בו מבחינת יוסף כמ״ש הרב הנשי״א ז״ל. ועתה שנתקן הקדם לו שלום בחינת יסוד שתקן ככל הדברים אשר דברנו. וזה אפשר להבין מאמרם ז״ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול שכרו דהיה ס״ד דמאחר דנתעברו בו נדב ואביהוא לסייעו להרוג זמרי אימא דמגרעות נתן לשכרו דגדולי ישראל היו בגר״ם המעלות. לז״א בדין הוא שיטול שכרו דאלמלא הכין עצמו וגמר למסור עצמו בקנאתו לה׳ לא נתעברו בו ונמצא דהוא מסר עצמו על ק״ה. ולא מיבעיא ששכרו אתו על הריגת זמרי ואביזריה והצלת ישראל אלא גם על נדב ואביהוא שנתקנו נוטל שכר וז״ש פנחס וכו׳ בן אהרן שנתעברו בו נדב ואביהוא גם על זה נוטל שכרו כי הוא יסוד המעלה:

פרק כו

פסוק ה

החנוכי הפלואי. אמרו רז״ל שם י״ה מעיד עליהם שלא חטאו. יש לחקור לפי מ״ש אני הדל בדרושים דמהריבוי שהיו יולדות ששה בכרס אחד. טובה תוכח״ת מגולה דהיו כשרות דאם העובר עבירה מוליד ממזר היינו שעולם כמנהגו נוהג ודרך טבע בחיבורם להוליד אך זהו כדרך העולם. אבל אם יהיה נס כמצרים שיולדות ששה בכרס אחד זהו דרך נס ולא עביד ניסא לשקרי ומוכרח דהכל זרע קדש זרע כשר וזה מופת חותך. והא תו למה לי החנוכי הפלואי דשם י״ה מעיד עליהם. ואפשר לומר דהגם שהמופת גלוי שהיו כשרות במה שהיו יולדות ששה בכרס אחד. מ״מ עדיין אפשר שאיזה נשים ישראליות היו אנוסות מגוים ושריותא נינהו וגם בניהן כשרים דרוב בעילות הלך אחר הבעל והם כשרים. ולהכי אתא קרא החנוכי הפלואי דשם י״ה מעיד עליהם שלא היה צד זנות כלל בשום אופן. ומה שאמרו רז״ל שבדקן כסוטות במרה היינו להודיע לישראל כשרות נשיהם לבל יחשדום שהיה צד זנות אפילו באונס דמשפט הסוטה הוא דאם נקיה היא אשה כי תזרי״ח ופניה מאירות וזהו דוקא כשהיא טהורה לגמרי. אבל אם נאנסה היא כנשים שאינן זהירו״ת ואינה משבחת כמו שכתבנו בעניותנו בה׳ סוטה והכא כל הנשים השביחו והאירו זר״ח העודף. והן עתה נמצא דבמוט״ב תלתא כחדא גילה צדקת הנשים על ידי רבוי בדיקה עדות החנוכי הפלואי ראשי תיבות רבע ריבוי בדיקה עדות וזה רמז ומספר את רב״ע ישראל ואמרו רבותינו ז״ל דכב יכול מונה רבעיותיהן. ורמוז בתיבת רבע צדקתן כאמור:

פסוק כג

לפוה משפחת הפוני. לכאורה הול״ל הפווי. ויש לרמוז כי הפוני רמז ה׳ שהיא מלכות פ״ו גימטריא אלהים נ׳ רמז לן׳ שערי בינה י׳ חכמה ודוק כי קצרתי:

פרק כז

פסוק ב

ותעמדנה לפני משה. מאן דאמר שלא היו יחדיו בבית המדרש. לפני לפני דייק וקשה איך סדרם הכתוב למפרע. ותירץ רשב״ם ז״ל שהכתוב לכבוד משה הזכירו קודם. א״נ יש לומר דאף בתחילה שעמדו לפני הנשיאים סדרו דבריהם כאלו היו לפני משה. לאמר נראה שקרבו לעמוד נגדו כאומרו ותקרבנה רק לא דברו הן רק על יד מורשה שליח זהו לאמר. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירוש כ״י:

פסוק ז

כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם וכו׳. לכאורה נראה יתר ח״ו מאמר כן בנות צלפחד דוברות ומה חסר המקרא אי הוה כתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה׳ ויאמר נתן תתן וכו׳ ואני בעניי כתבתי בספרי הקטן ראש דוד על הסדר שדבריהן מיוסדות על אדני פז ובכלל מ״ש כי בחטאו מת דכיוין להודיע דחייבין במצות במדבר והוא צדיק ואינו חילול שבת דהוי מלאכה שאינה צ״ל או גדולה עבירה לשמה ועל זה אמר ה׳ כן בנות צלפחד דוברות דמה שאמרו על אביהם אמת ולכן הזכירו ה׳ ואמר בנות צלפחד כי בזה הורה דאביהם בג״ע כמ״ש בזהר הקדוש וה״נ אמרו פרק חלק דאמר בר ליואי דהבטיחו לו ולאביו לע״הב ע״ש. והרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י פירש כן בנות צלפחד לפי שאמרת והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי בדין הוא שתענש בנות צלפחד דוברות ולא אתה. נתן תתן להם דרשו חלק בעבר הירדן וחלק בארץ י״ל יאיר בן מנשה לקח בגבורתו חוות יאיר גם בספר יהושע מכיר איש מלחמה ולקח בגבורתו בעבר הירדן מזה הצד זהו גם בעבר הירדן א״נ כי בעבר הירדן היה רב לבני ראובן וגד הוסיף עליהם משבט מנשה כי יוסף נחלק לשנים נטל אותו שבט היתר המחודש וחילק החצי בעבר הירדן והחצי בארץ ישראל ולא הספיק לכדי הבנות עד שהשלים להם חלק בארץ ישראל עכ״ד הרב ז״ל הנזכר:

פרק כח

פסוק ד

את הכבש אחד תעשה בבקר. פירש״י ז״ל דאע״ג דכתיב בפרשת תצוה הו״א דהוא אזהרה ליומי המילואים וכאן צוואה לדורות. והקשה הרב חזקוני ז״ל בפרשת תצוה כתיב לדורותיכם ותירץ דמיעוט דורות שנים ולא יותר לכך צריך האי קרא דכתיב צו דמשמע זירוז מיד ולדורות עכ״ד ודבריו קשים דרש״י כתב דהוא אזהרה לימי מילואים משמע דוקא. ועוד יש לגמגם ואפשר לומר דבפרשת תצוה כתיב עולת תמיד לדורותיכם והו״א דלדורות תסגי בעולת הבקר כמו שיהיה לעת״ל כמ״ש רד״ק ז״ל ביחזקאל סימן מ״ו. ואפשר דלהכי כתיב התם עולת תמיד לדורותיכם לרמוז דעולה אחד היא תמיד גם לעת״ל. אם כן היה מקום לומר דשני כבשים הם בימי המלואים דוקא להכי כתיב האי קרא ודוק:

פרק ל

פסוק ב

ראשי המטות. סמך לפרשת רגלים לומר שהרגלים נקבעים על פי ראשי המטות. א״נ סמך פרשת נדרים לרגלים רמז שלא יאחר נדרו יותר משלש רגלים. מפרשים:

פסוק ג

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. מלבד גופיה דקרא יש לרמוז דאם האדם ישמור לשונו מלדבר שום דבור אסור ויהיה נשמר מדברים בטלים ויקדש פיו אז כל אשר יבקש מה׳ ישמע תפלתו. וז״ש לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין שלא ידבר דברים בטלים ומכ״ש דברים האסורים. אז ככל היוצא מפיו יעשה ה׳ וישמע תפלתו ולא עוד אלא אפילו בלי תפלה כל אשר יאמר יתקיים כמו רבי חנינא בן דוסא. והרב עיר וקדיש רבינו מהר״ר חיים ויטאל ז״ל פירש משם הרב מהר״ר שמעון טירנו ז״ל לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין הלא תראה ככל היוצא מפיו יעשה כי כל אשר ידבר הוא פועל למעלה אם לטוב אם למוטב שאם ידבר דברי תורה ודברי קדושה מעורר ברוחניות ובקדושה למעלה. ואם ח״ו מדבר ל״הר ודברים האסורים הוא פועל בסט״א ח״ו וז״ש ככל היוצא מפיו יעשה למעלה אם טוב או לאו עכ״ד ואפשר לרמוז בהקדמת ששמעתי דלא יפלא האדם איך מדבר בעה״ז השפל למטה ודיבורו עושה רושם למעלה הלא תראה היין שהוא במרתף ומונח בחבית סתומה בעת שדורכים הענוים אף שהוא רחוק מאד היין שבחבית מתנועע והוא פלא ומזה נקח ראיה על הדבור שהוא פועל למעלה ולרמז זה לא יחל דברו ככל היוצא ר״ת גימטריא יין עם הכולל דמן היין נלמד. עוד יש לרמוז לא יחל דברו ככל ס״ת אלול שצריך לשוב באלול כמ״ש רז״ל וס״ת היוצא מפיו יעשה הוא אוה דבשמירת הלשון יבא משיח ויהיה שמו וכסאו שלם שהוא אותיות או״ה דהכל תלוי בלשון:

פסוק יד

אישה יקימנו ואישה יפרנו. בגימטריא דכמו הבעל מפר החכם יתיר. פענח רזא. ואפשר דרצה לרמוז מ״ש הרב כלי יקר ז״ל דטעם דהחכם מתיר נדר לעם הארץ שהוא כבעל דמפר נדרי אשתו כן החכם שליט ומושל על עם הארץ ובזה נתן טעם הרב עיר בנימין בשם הגאון מהר״ש ז״ל דלכן לא רצה פנחס לילך אצל יפתח להתיר לו נדרו שאמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו וגם לא יפתח רצה לילך ובין כך ובין כך אזלת בת יפתח. וזו היא שקשה על גדול הדור פנחס איך יצאה שגגה כזו מלפני השליט. אכן כיון דטעם שהחכם מתיר לעם הארץ היינו שהוא מושל ושליט עליו היינו דאמר פנחס הוא צריך לי שטעם ההתרה שאני מושל עליו ואם כן איך אני אלך אצלו זהת״ד ולרמז זה באה גימטריא זו להשוות החכם לבעל כי הוא מושל על עם הארץ. ובמ״א כתבתי אני הדל דמ״מ נענש פנחס על זה כמו שאמרו רז״ל על פסוק לפנים היה ה׳ עמו. דעדיין היה צריך פנחס ללכת אצל יפתח ולומר לו דע שלא מסיבת גדולה אני רוצה שתבא אצלי להתיר לך. רק שעל פי הדין צריך כך. ואז ודאי יפתח היה הולך אצלו להתיר לו נדרו:

פרק לא

פסוק ב

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. אמרו רז״ל שתלה אסיפתו בזה ויש להבין מה צורך לומר לו דיה לצרה בשעתה. ואפשר דהיה זה להודיעו דישראל הם מצטערים באסיפתו ומכירים כי הוא עמוד הימני הושיעם כמש״ה וימסרו וארז״ל על כרחם וכו׳ ועוד להגדיל שכרו דאע״ג דידע דתלוי בזה אסיפתו נזדרז תכף לקיים מצותו יתברך וכמ״ש במדרש רבי תנחומא על הסד״ר. ושמעתי מהחכם השלם הרב כמהר״ר שלמה מזרחי זלה״ה שפירש כמ״ש רז״ל דנקבר שם משה רבינו ע״ה דקליפת פעור רוצה לקטרג ורואה קברו של מרע״ה ונכנעת וז״ש נקום נקמת המדינים אף אחר שתאסף דהיות קברו שם מכניע קליפתם וזהו נקמתם:

פסוק נ

ונקרב את קרבן ה׳. כלומר אם נקריב קרבן שמורה שאנחנו חטאנו והנה אמרנו לא נפקד ממנו איש ולא נפרד אם כן אין כאן עבירה. אין זה כי אם מחשש הרהור לכפר על נפשותנו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. ואפשר לרמוז דז״ש את קרבן ה׳ דהיינו לכפר על הרהור שאין מכיר בו אלא ה׳. והוא בחלקו יתברך שנתן באדם השכל והידיעה דג׳ שותפין באדם וזה חלק אדם מאל הידיעה והמחשבה ובזה חטאנו וז״ש קרבן ה׳ כי חטאנו בחלקו. וכתבנו בעניותנו במ״א דזהו מדת רחמיו דמי שחוטא בחלקו שהיא המחשבה מתכפר ומחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה וזש״ה ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כמחשבתו והארכנו בעניותנו שם בס״ד:

פרק לב

פסוק מב

ויקרא לה נבח בשמו. הרב זרע ברך רמז במדבר לשון הרע דשתים רעות עשה ובספר ילקוט ראובני רמז לה נבח לה ר״ת לשון הרע נבח שמדבר לשון הרע יבא בכלב נובח ואני הדל בנחל קדומים רמזתי בהקדמת הרב זרע ברך ע״ש. ואפשר לרמוז דראשי תיבות לה נבח בשמו הוא נבל דהמדבר לשון הרע הוא נבל. ואם נשמר מהלשון הוא נקרא חסיד שהוא גימטריא נבל. דשומר הברית נקרא צדיק:

פרק לג

פסוק א

אלה מסעי בני ישראל וכו׳. אפשר לרמוז בעירוב פרשיות מה כתיב למעלה ויקרא לה נבח וכתב בספר ילקוט ראובנו דמדבר לשון הרע יבא בכלב נבח כמ״ש לעיל. וישראל במצרים לא היה בהם דלטורין. וכבר ידוע דמדה טובה מרובה ואפשר דמשום הכי זכו ולא יחרץ כלב לשונו דלא היה לקליפת כלב אחיזה בהם והיא נכנעת לפניהם. וזה רמז הסמיכות ויקרא לה נבח שמדבר ל״ה יבא בכלב נובח. וכל קבל דנא אלה מסעי בני ישראל שנשמרו מלשון הרע יצאו מארץ מצרים ולא יחרץ כלב לשונו שקליפת כלב לא היה להם אחיזה ונכנעה לפניהם:

אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם. כלומר בעבור ריבויים כמו שאמרו ז״ל דבשביל ריבויים יצאו לפני זמנם וזה רמז לצבאותם. ובקונטריס פני דוד רמזתי באורך כל הפסוק הזה ע״ש. ובתיבת אש״ר יצאו מארץ מצרים אשר גימטריא דצ״ך עד״ש באח״ב שלקו המצריים ובזה יצאו ממצרים והיה בכח סטרא דיובלא הרמוז כתיבת אשר. וזכו לזה בעבור האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב אשר ימי חייהם תק״ב כמספר אשר עם הכולל וכל זה רמוז במ״ש בני ישראל אש״ר יצאו מארץ מצרים וכבר הארכנו בהקדמות האלו בדרושים בס״ד:

פסוק ב

ואלה מסעיהם למוצאיהם. רמז למסעות שחזרו לאחוריהם. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי בפירוש כ״י:

פסוק יג

ויחנו באלוש. בנחל קדומים כתבתי משם גאוני קמאי בספר רבינו אפרים ז״ל כי באלוש ירד להם המן בזכות שרה ושרה זו יסכ״ה בגימטריא המ״ן ע״ש ועתה ראיתי שכן כתב בספר פענח רזא ע״ש:

תוכן העניינים

חומת אנך על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה