חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
צו
שמשון נקרא על שם קונו ומכבדו מהונו דן דינו שואל כענינו ומשיב דבר על אופנו ה"ה בן אחותי האלוף המופלא כמהר"ר שמשון יצ"ו ואיליו אטה כנהר שלו':
כתבך קבלתי ולאפם הפנאי וללחיצת נחיצת שקידת התמדת התלמידים החמודים ונוסף על זה כי זה איזה ימים עזבני כחי ואור עיני אין אתי עד כי ממרום ירחמני עושני בכן הוכרחתי לקצר ובתחילה אודיעך כי מלאתי את דבריך ועשיתי בקשתך והנה לפניך העתק התשובת בדבר האשה אשר התרנו מקרוב ותשובתך בצדך על תמיהתך אשר תמהת וחשבת לשדות ביה נרגא כי הוא רושם משונה באבר מיוחד מחמת (ע"ז לא קראתי תגר מעולם רק על שהתיר' בעדות הג' שהעיד על בהרות כחולות שהיה ברגלו וכן ביארתי להדיא בכתבי) מכה שהיתה בו ובמקום מיוחד מאותו אבר והא ודאי סימני הוי וראוי לסמוך עליו ואשר כתבת בכתבך זה וז"ל גם כתב מהרמא"י בטא"ה סי' י"ז ה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו דלא הוי סימן מובהק ע"כ לשונך הנה נא אהו' אחי שגית ברואה ולא ראית יפה בזה דאדרבה התם ר"ל דרושם שבגופו או בא' מאיבריו הוי סי' (ואני אומר שראיתי יפה באספקלריא המאירה ואע"פ דהגאון מהרמ"י כתב להדיא דהוי סימן מובהק מ"מ המעיין בדברי הב"י במקום שכתב בשם מהר"מ איסרליש לחלק בשיקוע החוטם בין עקומה הרבה אם לא שם נאמר עיין בתשו' הר"ן שלא התיר ע"י הכרת סימנים ורשמים שבגופו א"כ גם מהרמא"י דכתב ה"ה לרושם שבגופו סמוך לפסק מהרא"י הנ"ל אזיל בשיטת הב"י דחיבר לו תשו' הר"ן דרושם דמי למעט עקמומית ולא הוי סימן וכן הביא להדיא הב"י תשו' הר"ן גבי מיימון מאלקי וכתב עליו נראה מדבריו שאותם סימנים שאמר הגוי שהיה לו בראשו ובזרוע לא חשיבי סימני' מובהקי' לגמרי דא"כ אע"פ שנשתהא ה"ל למשרי אשה זו עכ"ל:
ודעת הגאון מהר"מ יפה דכתב דהוי סי' אפשר ליישב ברושם בליטה או שיקוע ועקמומית. כמו צלקת ולמד כן מתשו' מהרד"ך בב"י מאותו שהיה לו רושם באצבעו מצד איזה חולי שנחלה בו ונשאר, מעט עקום דכת' שם להדיא דעקמומית האצבע ורושם בצדו סי' מובהק הוא מוכח בפי' דרושם בעלמא במראה ולא בחידוד דלא הוי סי' ואותו צלקת שכתב הר"ן דלא הוי סימן היינו שהי' הצלקת ניכר רק בשינוי מראה ולא בסי' בליטה ותלתול בשר והכי מסתברא דשינוי מראה לא יחשב סימן דהא אפליגי ר"א בן מדהבאי וחכמים אי סימני' עשוין להשתנות לאחר מיתה והלכה כחכמים דמשתני ואעפ"י דמסקי' דכ"ע ם שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה מ"מ דוקא שומא אבל לא מראה וצבע לחוד דההיא ודאי עשוי להשתנות והחוש יעיד על זה בכל עת ובכל שעה לכן איני יכול לעמוד על דברי הרב בעל התשובה הלזה שהתיר אשה ע"י עדות בהרות כחולות וירוקו' שהיו ברגלי בעלה בחייו ודוק:
ועוד התיר מטעם רושם שבירת הרגל שהיה לו וההיא ודאי מספיק להתיר לחוד אבל לא עדות הבהרת כלל נ"ל ובפירוש ראיתי כתוב להגאון ר' פתחי' וז"ל והרי שינוי גדול כזה באיבריו סי' מובהק הוא דהיינו יתר בא' מאיבריו ועקום הרבה ואין זה רושם דפירושו שינוי מראה בלבד עכ"ל ודברי' אלו נתנו שמחה בלבבי שהן מבוארין כאשר כתבתי ולית דין צריך בשש ועל המתיר יש חשש) מובהק שהרי כתב וז"ל או כדומה לזה הוי סי' מובהק אבל מעט עקומה לא וה"ה לרושם שבגופו או בא' מאיבריו אבל שנים גדולי' אע"פ שגדולי' הרבה לא הוי סי' מובהק. הרי דמ"ש וה"ה לרושם שבגופו קאי אדלעיל אמ"ש דחוטמו עקומה הרבה הוא סימן מובהק ור"ל דגם ברושם שבגופו וכו' הוי סימן מובהק. וזה מוכרח בדבריו שהרי סיים אבל שניים וכו' לא הוי סימן מובהק. ואם אית' וכן שניי' וכו' (דה"א אפי' רושם בליט' דומית דשיני') מבעי ליה ותו דמאיזה טעם (דסימני מראה עשוין להשתנות) לא יהיה סי' מובהק ומנ"ל לדמותו לחוטמו עקומה מעט ומה שייכות ויחס יש מזה לזה (כבר כתבתי דאזיל לי' בשיטת ב"י ומפני שכתב בסמוך דאחוטם עקום יש חילוק בין מעט להרבה כתב אבל שניי' וכו') וק"ל. ואין זה צריך לפנים ופשוט הוא מאוד בדברי מהרמא"י ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון בדבר האשה הנצבת עמך בזה הנה באמת אין לי פנאי להשיב על כל פרט ופרט ועכשיו הוא שקריתי ושניתי ושלשתי כתביך:
ומה אעשה והאהבה עזה קלקלת השורה להאריך לפתות ולסיים בברוך באהבה רבה אהבת עולם אהבתיך ותחילה אומר כי טעו הב"ד על אשר גבו העדיות ולא הזכירו בחתימתן שלא התירוה על העדים ההם בעת ההיא ומאיזה טעם דחיישינן לקלקולא כמ"ש הריב"ש והביאו מהרמא"י בהג"ה בסעי' ה' בכן עתה ברוך ה' לא תוציא העדיות הללו מתחת ידיך עד שתכתוב עליהם כדברי' האלה ואשר כתבת וז"ל משא"כ באוכלין דלא חיישינן לשאלה וכו' וכן דעתך בסוף כתבך להתיר באמת מתוך הפנקס דלא מושלי אינשי ולדמותו לטבעת וארנקי תשובתך ע"ז מבוררת בפסקי מהרא"י סי' קס"א וז"ל רק טבעת כיס וארנקי ואוכף כדמפרש בהו תלמודא אמאי לא חיישינן בהו' לשאלה אבל שאר כלים דלא מפרש תלמודא מסתמא אין לנו לבדות סברא מלבנו ולומר דאף בהו לא חיישינן לשאלה וכו' וגם שם דעת שפתיו ברור מללו וז"ל וכל העדיות שהעידו על סימני כלים לא דקדקתי כלל בהם לצדד בהם אפי' לצרפן לסעד ולסיוע לשאר אומדנות וכו' הרי שלא רצה לדקדק בהם כלל ואף שכת' שנחלקו עליו קצת מ"מ הלכת' כמהרא"י דפסקינן כוותי' בכל מקום ועוד דבתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכת' כבתרא וביותר בכאן נדון דידן שראה וידע דעות החולקי' עליו בזה וגם מהרש"ל כתב בא"ו שלו שאין לזוז מדברי מהרא"י שרוב תלמודא קבלה
ועוד דלמאי דפסקינן סי' דרבנן לא שייך ה"ט כלל בכלי' דחיישינן נמי דדלמא אתרמי כיס ככיס או טבעת כטבעת ואין מובהקות בכלי' כמו שיתבאר בס"ד. ועוד אומר אני דלדידן לאו לשאלה לחוד איכא למיחש אלא ה"ה לכל כיוצא בזה וא"כ ה"נ כבר אפשר שעמד עליו ליסטים מזוין ולקח ממנו כל כליו אף מה דלא רגילי אינשי לאושלי וכל הנמצא אתו והוא הוא שנהרג ובעל האשה אזל לי' לעלמא מחמת כיסופא שהעמידו ערום וכי הא דאמרינן בההוא גברא דבשלהי הלולא. אתלי נורא בגוני' וכו' חזו גברא חרוכא דשדי ופיסת' דידא דשדיא דאמרינן האי גברא חרוכא דלמא אינש מעלמא אתי לאצולי' וכו' ה"ה דכל שאפשר לחוש חיישינן לדעת הפוסקי' דפסקו כן כרב חייא בר אבין וה"נ לדס"ל דאין סומכין על סימני כליו. והא דמהדרינן חמיר בסימני אוכף ולא חיישינ' כ' הך חששא התם לענין ממונא הוא ואיסורא שאני ובלאו הכי צריך לחלק כן מכמה טעמים וכמ"ש גם התו' שם להדיא והא דפריך התם מהא דמהדרינן חמור בסימני אוכף ולא פריך דניחוש לגזילה דאוכף ותו לא מתרצא גזילה במאי דמשני לא מושלי אינשא אוכפא וכו'. הא ל"ק דהת' אליבא דרבא קיימינן ורבא הא לית ליה ההוא חששא גבי גברא חרוכא וי"ל דה"ה דלא חש לגזילה אבל לפי מאי דק"ל כרב חייא בר אבין דחש שכן פסק הרי"ף ה"נ באיסורא בכה"ג מחמרינן וחיישינן דמ"ש כן נראה לכאורה ואולי דהיינו נמי חד טעמא דסתם הב"י דבריו ולא כת' להתיר בסימני כלים אפי' בכגון טבעת וארנקי ואין תימא בזה אהפוסקים דלא חיישינן לשאלה דאינהו ס"ל סימנים דאוריית' וא"כ איכא נמי מובהקות בכלים לדדהו וכדבעינן למימר קמן בס"ד ואפשר דחששא דשאל' גרע דמ"מ הל"ל לבעל לבא דליכא כסופא משא"כ הת' גבי גברי חרוכא והכא נמי בגזילה י"ל דאיכא כסופא וי"ל לגזילה חיישינן טפי אבל באמת אין נראה כן דעת הפוסקי' הנמצאים ביד' דא"א דלא לישתו' חד ולכתבי' להך חששא ובאמת צ"ע לע"ד דקשה לחלוק אבל ספרי אין אתי לדקדק ולחפש בדברי הפוסקי' ותשובותיהם וגם כל אשר כתבתי רובן בעל פה:
ועכ"פ נראה ברור דלדס"ל סי' דרבנן חייש' עו' כמה חששות מלבד חששא דשאל' וכדבעינן למימר עו' קמן בס"ד וכנראה מדברי הר"ן שהביא הב"י שכתב וז"ל יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן נן כלל ואפי' ממשאיל לשואל וכו' עכ"ל הן אמת שחבור הר"ן לא נמצא אתנו במלואו ועל כן אין אנו יכולין לעמוד על בירור דבריו אלה אבל לכאורה נראה דר"ל דלמאן דחייש חייש נמי לשאר חששות יות' רחוקות והיינו שכת' יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן כלל ואפי' וכו' וק"ל והנה אשר כתבת להתיר כדעת ר"ת להעיד אפי' אחר כמה ימים הא ודאי ליתא שאין לנו אלא כהכרעת האחרוני' ומי זה בא לחלוק ולפקפק בהכרעתם ושלא בראיה חזקה ומפורסמות ומבוררת אל בני כי לא זו הדרך הישר בעיני וכי מפני שכתב מהרי"ק ישר כחך אריה על המצדד להקל אמרת גם אתה להגדיל כח לעשות כמעשהו ולהקל בכאלה הא ודאי לא על כזה אמר אמר דבזה אין כחך גדול לבחור לך דרכים חדשים ולחלוק על הכרעת הפוסקי' האחרונים בלי שום ראיה חזקה וטענה האם הבנת ישר כחך אריה להיות גבור כארי וכל דאלים גבר חלילה חלילה הנה גם הוא שם התנה וכת' בטעמים נכוחים דוקא ואשר תלית הרים הגבוהם בשערה לדקדק בדברי ההגה"ה מהרמא"י גם אות' כולם ישאו רוח לעניות דעתי וסערה ואינם כמו שיבא בס"ד:
ואשר הכנסת' בין הדביקי', וכתבת וז"ל וקיימא לן במקום דתשו' הרא"ש ופסקיו סתרי אהדדי יש להורות ולדון כפסקיו דאחרונים הן כדאית' בטור ח"מ ס"ס ע"ב עכ"ל נראה דהא לאו כללא הוא שהרי בי"ד סי' קמ"ט כת' וז"ל ומשמע מדברי רבינו שהוא תופס דברי הרא"ש בתשו' עיקר יותר מדבריו בפסקי' מדהביא דבריו בתשובה לבסוף ואע"פ שבח"מ ס"ס ע"ב כת' אע"פ שבתשובת כתב הרא"ש שהמלוה על המשכון ש"ש בפסקי' כתב שהוא ש"ח ודאחרונה היא עכ"ל משמע שתפס דבריו בפסקיו יותר עיקר מדבריו בתשובה י"ל דלאו כללא כייל באות' תשוב' בלבד הוא דקאמר דהוה קים לי' דדבריו בפסקי' היו אחר אות' תשובה ואין למדים משם למקומות אחרים עכ"ל הב"י שם הרי (גם שם לא ינוח לי ואין אנו מוכרחים לסברת הב"י דמה שהביא הטור שם תשו' הרא"ש אע"פ דסתרי להפסקיו בפ' הרבית מ"מ מצינו גם סיוע לתשובה הנ"ל בפסקיו בפ' כל שעה כמ"ש הב"י לעיל מיניה דלא מצריך שם שיאמר הריני מוכר לך ואני מסולק ממני לכן נראה להטור אותה התשו' עיקר וכן כתב הב"י לעיל מיניה וז"ל אפשר שכשכת' ההיא דפ' כל שעה היה סבור כמ"ש בתשו' עכ"ל ואע"פ דפסקיו בפ' הרבית נשנו אחר פסקי פסחים מ"מ אין סדר למשנה בזמן התנאי' מכ"ש הפוסקי' הבאים אחריהם דאפשר דהרא"ש למד סדר נזיקין תחילה לסדר מועד וחזר בפסחים מהוראתו בפ' הרבית והסכים למה ששנה בילדותו בפסקי התשו' ואע"ג דדוחק לומר דשלש דעות היה לו בזה הלא מצינו כזה סוף בהמה המקשה וז"ל שלחו מתם הלכת' כוותי' דרב הדור שלחו כוותיה דשמואל הדור שלחו כוותיה דרב ואין להקשות דאחר מסקנתו בפ' הרבית ה"ל למחוק ולבטל דעתו בפ' כל שעה דכן מצינו בגמר' ועיין ריש שבועות וריש חגיגה ששנאו דברי' דחוי' במתניתי' ולא הקפידו למוחקם אע"פ דידעי דהן דלא כהלכת' והוא בפ' השוחט ופ' כל הבשר דמשני כאן קודם חזרה ומשנתינו לא זזה ממקומה ודוק) דלאו כללא הוא איברא דבטור ח"מ סי' ק"י הביא הב"י תשובת הר"ר יהודא בן הרא"ש שכתב וז"ל כשאני רואה פסקיו עם תשובתיו סותרין הריני הולך אחר הפסקים שהיו אחרונים עכ"ל משמע דכללא כייל הכי מ"מ יש ליישב כדרך הב"י וכדי דלא תקשי על מ"ש הטור י"ד בסי' קס"ט דבריו בתשובה עיקר א"נ הטור לא ס"ל הך כללא אלא ס"ל דיש תשובות פרטיות מאוחרים ונקבעו במקומן וא"כ אנו אין לנו לסמוך אהך כללא וכדברי הב"י בטור י"ד וכנ"ל ואין להאריך בזה:
ומה שכתבת עוד וז"ל ועכ"פ בדברי הטור צריכין לחלק כישוב הראשון הנזכר דלא תקשה מדידיה אדידיה וכו' הנה דבריך מראים כבאצבע שמחמת דוחק והכרח אמרת כן בדברי הטור מה שלא היית אומר כן זולת דברי הטור א"ל ופרצה דחוקה היא לך ולי מרוח רוח ממילא והוא פשוט מאד גם בדברי התוס' שלפנינו שהתנו כולם להיות הגוף שלם להכרת טביעת עין בלא פרצוף וחוטם הרי דצריך גוף שלם לזה ולא כדברי המרדכי וההכרח היותר גדול שהרי לענין נחבל כיון שהוא חבול בפניו כתבו שאין מעידין עליו כאשר דעת שפתי כולם ברור מללו בזה מה שאי אפשר לומר כן לשיטת המרדכי שהרי בחסרון שפתיי' וסנטר הוא חבול בפניו אלא דוקא בנחתכו רגליו וכדמסייע שם במרדכי בעצמו ובכבודו וא"כ אין זה צריך לפנים ולאו דהטור פליג אלא גם הרא"ש גופי' גם התוספו' שלפנינו כולם פה אחד יענו ויאמרו כדברי' האלה וחלוק זה בעיני' והמרדכי מהלך יחידי בדרך אחר לשיטת ר"ת ואין זה ענין לזה כלל כאמור:
ואשר כתבת שוב וז"ל ואע"ג דב"י כתב דאינו מחוור וכו' מ"מ משמע דמהרמא"י פסק כר"ת מדהגיה בדבריו אפי' נפל למים וכו' עכ"ל אומר אני כי לא זו הדרך דרך בו הגאון מהרמא"י לחלוק אסתם דברי הב"י ברמז כ"א במראה ולא בחידות ולדבריך עיקר חסר מן הספר ותו דלמה זה יחלוק עליו במקום שהאחרונים פוסקים באמת דלא כר"ת כאשר יתבאר בס"ד אשר באמת באין ספק כלל הלכת' כבתראי היכא דפליגי אקמאי אשר ראו וידעו דבריהם ופוק חזי דוק ותשכח בתשו' האחרונים אשר בקשו חשבונות רבים לדקדק בין הפוסקי' מי ראשון ומי אחרון ואם ראה דברי אותו שלפניו כי האריכו מאד בכאלה עיי' נא בספר שארית יוסף ותשו' מהרש"ל ומהרי"ק ועו' כאלה רבים זולתם ואדרבה מהרמא"י כל עיקרו בהגהותיו לפסוק כבתראי היכי דפליגי כמו שהודיע כן בהקדמתו ואשר כתבת שהתחכי' מהרמא"י לפסוק כר"ת והגיה בדבריו אפי' נפל למים למען יתכן עליו אח"כ לומר ואינו מחוור בעיני האחרוני' ז"ל בנדון זה דנפל למים לא נפסוק כמותו וכו' עכ"ל:
הנה נא אהו' אחי ורעי כנפשי עדיין אתה מבחוץ בזה כי חס לי' למהרמא"י לשנות הכוונה בדברי הב"י עצמו וכבודו וזה היה כעין זיוף בדבריו חלילה דהרי מ"ש בש"ע שאינו מחוור בעיני האחרונים הוא ממ"ש כן בנ"י שאין דין זה מחוור בעיני הרשב"א והריטב"א ורא"ה כנראה בספרו הגדול ב"י ושם ביבשה קאמר כדאית' להדיא בנ"י ומזה עצמו ג"כ עוד דא"א לומר דסובר מהרמא"י דבמים לחוד הוא דפליגי שהרי לא נמצא כן לאחרונים דאינו מחוור בעיניהם הא דנפל למים לחוד ודוק:
ואשר כתבת ואי בטלי דברי ר"ת למה לו להוסיף הג"ה בדבריו וכו' עכ"ל א"כ תמה על עצמך דבש"ע גופי' למה לו לכתוב דברי ר"ת אחרי אשר דחו האחרונים דבריו אלו בשתי ידים וכדמסיק איהו גופיה אלא ודאי הא ל"ק שכבר שנינו לכך נשנו דברי היחיד בין המרובים וכו' וה"נ י"ל בדברי מהרמא"י שלכך ביאר דעת ר"ת בבירור לומר דהא דכתבו התוס' כן בהא דנפל למים בהך דר"ת תליא ועוד דבר מן כל דין ודאי הוצרך מהרמא"י להגיה כן בדבריו לצורך גדול והוא לכתוב עליו בהג"ה שלאחריה ויש מחלקין וכו' דחלוק זה הוי בנפל למים וחלוק זה הוא ג"כ ליישב ההיא דמשיאין נשי הנטבעים בטביעות עין אשר מפני זה רצו התוס' לומר גם בנפל למים כענין שכת' ר"ת ביבשה וק"ל ואדרבה נראה דאמטו להכי הקדים והגיה אפי' נפל למים כי היכי דליקו עליה ויש מחלקין וכו' והוא ליישב האחרונים החולקין על ר"ת ההיא דמשיאין נשי הנטבעי' בטביעות עין בלא הא דר"ת ודוק:
ואשר כתבת שוב להביא ראיה להתיר בנדון דידן אף לשיטת החולקים וכתבת מהא דכתב היכא שיצא קול. איש פלוני מת ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו שהוא אותו פלוני משיאין את אשתו ממ"נ אם הקול הוא אמת וכו' פליאה בעיני הפלא ופלא אדבריך אלו דמאי ענין זה לנדון דידן וכי איכא למימר הכי ממ"נ כזה שהרי לא יצא קול שפלוני נהרג ואי משום שנאבד ולא נודע מה היה לו א"כ לפירוש זה לא תמצא לאסור בנמצא אחר ג' ימים אם לא שנאמר שראו שהרגו לא' ואותן העדים רואי ההריגה לא. הכירוהו מקדם וידעי בבירור בסי' מובהק שזהו שנהרג זה ג' ימים ורואיו ומכיריו באו לאחר ג' ימים וזה ודאי לא מסתברא ותו דבאין יודעין מתי נהרג למה להו טעמא דחששא דרבנן הוא תיפוק לי' מטעם ממ"נ זה. אם לא שנאמר דהתם איירי בלא הרגישו בו שנאבד מהם עד שעה שמצאוהו הרוג והא ודאי לית' כמפורסם מאד בדברי כל הפוסקים דאין חילוק בזה ומעשים רבים כתבו בענין זה שהרגישו באבדתו מקדם ואין כדאי להאריך בבטול סברא זאת. (הנה מצאתי און לי בתשובת הגאון ר' פתחיה וז"ל מ"מ עדיין יש להתיר אפי' נמצא ביבשה כיון שקודם שנמצא יצא עליו קול שנהרג שהרי הלכו לבקשו כדי לקבור אותו דהיכא שיצא הקול ואחר ג' ימים מצאוהו והכירוהו מותרת לכ"ע וכו' אך לבסוף מסיק דבנדון דידן אין לומר ממ"נ הנ"ל כי הוא ידוע שהוא אחר ג' ימים שנרקבו בגדיו כבר עכ"ל וזהו העדות האחרון שהוא מוזכר בדף ד' ע"ב בסוף התשובה משמע מדברי הגאון הנ"ל דאי לאו אותו העדות הוי מתירה ע"פ קול הנזכר אע"ג דלא הוחזק בב"ד) ופשוט דההיא דיצא קול איש פלוני מת היינו קול שיש בו ממש ושהוחזק בב"ד מעין קול דאמרינן בקידושין וגירושין ובנדון דידן אומדנא הוא דהוי ולא קול ואפי' אומדנא נ"ל דלא הוי הכא כלל וכ"ש דלא הוי אומדנא דמוכח ואין קול ואין עונה ואין קשב ולית דין צריך בשש ואשר כתבת עוד וז"ל גם נ"י עצמו שכתב להחמיר בזו וכן הר"ן מ"מ מודו בנדון דידן להתיר הואיל ונמצא סימן מובהק בכליו כדכתבתי לשונם לעיל עכ"ל נראה דהא לאו מילתא היא לסמוך על זה להתיר דאטו להנ"י שיילינן ואיהו יורה ידין יתיר כשיטתיה אנן הא כבר דחינן שיטת הנ"י בסי' כליו דהא כבר הכריע בש"ע וגם בפסקי מהרא"י דלא לסמוך אסימני כליו וא"כ ההיא כבר אדחי' לה ואין להביא ראיה ממנו דלאו הא בהא תליא דהא דאין מעידין על השלם אחר ג' ימים מילת' אחריתי היא ואין ענין לזה כלל בשלמא אי הך בהך תליא שפיר כדאמרינן בפ' א"ט בההוא תורא דאתחלו ביה שלא במקום שחיטה דאמרינן תורא בין לרב בין לשמואל שרי והיינו משום דהא בהא תליא כדאית' התם להדיא אבל בנדון דידן אין זה ענין לזה כלל וההיא כבר אדחי לה מהלכת' ואין להביא ראיה ממנו כלל וק"ל:
ואשר כתבת שוב ואעפ"י דב"י כתב דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור פליגי וכו' מ"מ לא מצאתי מבואר להדיא מאין יצא לב"י וכו' עכ"ל כבר כתבתי דאין לנו לזוז מהכרעת הב"י דגדול בדורו הוי ואחריו כל אדם ימשוך ומי זה ערב לבו לגשת לחלוק עליו ואשר כתבת שוב וז"ל ואדרבה היה נ"ל לומר הואיל שפסקו סימנין דרבנן אדחי' לי' שנויא דחיישינן לשאלה. ומה שאין אנו סומכין אסימנין ה"ט דלמא אתרמי וכו' עכ"ל ודאי כדבריך כן הוא דחיישינן לדילמא אתרמי כלי ככלי אבל כ"ש הוא דחיישינן לשאלה כמ"ש הב"י הואיל וסימנין לאו דאוריית' חיישינן כל מה דאיכא למיחש וא"כ בכלים אפי' בסי' מובהק גמור לא מהני דבכלים איכא למיחש לשאלה וע"כ אין מובהקות כלל בכלים וכמו שיתבאר בס"ד וכן מוכרח ומוכח להדיא בדברי הר"ן שהביא הב"י שכת' וז"ל יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן כלל ואפי' ממשאיל לשואל וכו' הרי דכי חיישינן לשאר חששות כ"ש דחיישינן לשאלה. ותו דמסיק וז"ל ולפ"ז בסי' מובהקים בכליו מעידין עליו לכ"ע ואפי' למ"ד סי' דרבנן דלשאלה לא חיישינן עכ"ל הרי דאי לאו דס"ל דאדחי לגמרי פרוקא דחיישינן לשאלה הוי חיישינן לשאלה אף למ"ד סי' דרבנן ואדרבה משמע דכ"ש דחיישינן לשאלה למ"ד סי' דרבנן שהרי כת' לרבות' ואפי' למ"ד סי' דרבנן וק"ל וא"כ לא תליא חששא דשאלה כלל בסימנין דאוריית' וא"כ אדרבה הואיל וסתמו הרי"ף ורא"ש דבריהם כלישנא דסימנין דרבנן ולא הזכירו האיך לישנא דרבא ודשאלה לא חיישינן א"כ ע"כ לא ס"ל הכי דהרי כל עצמינו לא ידענו דס"ל דסימנין דרבנן אלא מדלא כתבו האיך אידך לישנא דרבא והרי בקשו הפוסקי' חשבונות רבי' היכא כתבו ורמזו דמשיאין אפי' בסי' מובהקי' ביותר והיינו מ"ש הב"י אדברי הר"ן והנ"י שהם דחוים מדלא כתבו הרי"ף והרא"ש האיך דלשאלה לא חיישינן ודוק. ועוד דהואיל ולא ס"ל כלישנא דסימנין דאוריית' א"כ הך שינויא דאוכף לא מושלי אינשי לא קאי ואדרבה אפי' בכה"ג חיישינן וכמו שאכתוב מדברי העיטור בס"ד וא"כ אזיל ליה נמי מה שכתבת עו' וז"ל דהיינו ס"ל סימנין דרבנן ובעי סי' מובהק ואפי' בסי' מובהק חיישינן לשאלה כלישנא דאמרי סימנין דאוריית' וכו' עכ"ל כי כבר הראיתי לדעת בידים מוכיחות דלא תלי זה בזה כלל וכן מוכח מדברי בעל העיטור להדיא דלא מהני' סי' מובהק כלל בכלים ואפי' היכא דליכא למיחש לשאלה והפך ממה שכתבת אתה בשמו שהרי כתב בעל העיטור דלא מהני שום סימן אחר בגופו אלא הכרח פרצוף פנים עם החוטם ויהיב טעמא דההיא דשנינן גופו באריך וגוץ דחיית' ולא סמכינן עלה וא"כ ה"ה מאי דמסקינן בההוא שנויא כליו דחיישינן לשאלה ודמשמע הא בדליכא למיחש לשאלה סמכינן ההיא נמי דחיית' הוא ולא סמכינן עלה דהא בחדא מחתא מחתינתו וכבר כת' העיטור דדחיות' הוא ולפי מאי דקיימא לן סימנין דרבנן וחיישינן לכולהו ואפי' דלא שייכי בשאלה וכס"ד דהמקשה שם ודוק:
והכי דייק לישנא דבעל העיטור שכת' שאין שום סי' אחר אלא הכרת פנים בגוף והשתא מאי אתא לאשמועינן דאי לזיוף הכרת פנים דוקא ותו לא הא ליתא כדמסיק הב"י גופי' דכל סי' מובהק ביותר מהני בגופו אלא ע"כ גופו אתי לדיוקא לאפוקי בכליו דלא מהני מידי ומשום דבכולהו חיישינן לשאלה והא דמשנין לא שיולי אינשי אוכפא דחייתא היא ואליבא דמ"ד סי' דאורייתא אבל לדס"ל סי' מדרבנן לא סמכינן אהא ובכולהו חיישינן וע"כ פרט בגופו דאל"כ נראה ג"כ כשפת יתר דהל"ל בקיצור דליכא סי' מובהק אחרינא אלא הכרת פנים אלא ודאי פרט בגופו כדאמרן דבכלים ס"ל דלא מהני שום מובהקות כלל אלא דבגופו אפשר בהכרת פנים וה"ה בשאר סי' מובהק ביותר וכדמסיק הב"י אדבריו ודוק וכמו שהוכחנו למאי דאמרינן דההוא דחיית' הוא וא"כ ליכא למסמך עלה כלל והא דסמכינן בגט בסי' נקב בצד אות פלוני וכמו שהזכיר בעל העיטור עצמו התם נמי ה"ל ממש כסימני גופו המובהקין ביותר דה"ה נמי ליכא למיחש לשאלה דלשמא אתרמי שמא כשמא לא חיישינן כדמסקינן בפ' השולח וכמ"ש מהרי"ק בתשובותיו בשורש קפ"ד וא"כ ה"ל ממש כסימני גופו ועוד נ"ל ראיה וטעם לסבר' בעל העיטור דס"ל דהנך שינוי' דחיית' נינהו דלמ"ד סי' דרבנן בכולהו חיישינן ואפי' בטבעת וכיס וארנקי ואוכף דלא שייכי בשאלה דלפי האמת ל"ק כלל ממאי דמהדרינן חמור בסימני אוכף וגט בסימני טבעת וכיס וארנקי די"ל דאיירי שידוע שאבד החמור עם האוכף וכן בכולם וכענין שכתבו התוס' בגיטין פ' כל הגט ושם ביבמות בד"ה אב"א כליו בחיורי בסוף הדבור והטור פסקו בסי' קל"ב וז"ל התוס' שם וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן אבדו בתפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה וא"כ בהנך כולהו נמי איכא לשנויי הכי:
איברא דבאוכף אפשר לדחוק ולחלק דלא מצי לשנויי הכי משום דמרבינן באלו מציאות מקרא יתירא בסימנין דמהדרינן חמור בסימני אוכף ואפשר דס"ל תלמודא דאין סברא דרבי לי' עם העדאת עדי' דוקא שמעדי' שיודעי' שאבד החמור עם האוכף דזולת זה ודאי לא מהימן הת' אלא ע"כ בידוע בעדים שאבד האוכף ההוא עם החמור והא לא מסתבר לי' לתלמודא דהתם בהחזרת אבידה בסימנים איירי ולא בהחזרת אבדה בעדים וא"כ ס"ל דבחזרה שע"י סימנין לחוד איירי ולכך לא מצי לשנויא הכי באוכף כך אפשר לדחוק ולתרץ באוכף אבל בכיס וארנקי וטבעת ודאי ה"מ לשנוי הכי אלא ודאי דחיית' לחוד ניהו וביותר למ"ד סימנים דרבנן דבלאו הכי מוכרח לפרש ההיא דכיס וטבעת וארנקי בענין דליכא למיחש לשאלה כגון שמצאו הוא עצמו ונאמן במגו או בידוע וכמ"ש התוס' שם וא"כ ודאי הך דמחלקינן בשאלה ואמרינן דיש דלא חיישינן בהו לשאלה דחיית' לחוד ניהו ואינו מוכרח כלל לחלק כן דהא דמחלקינן הכי ומשנינן אוכף לא שיולי אינשי הוא משום הכרח הקושיא דפרכינן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן וכן קשור בטבעת כיס וארנקי אבל זולת קושי' זאת סברת המקשה קיימת דאין שום חלוק ושבכולה חיישינן לשאלה וכ"ש למ"ד סי' דרבנן שהרי כ"כ העיטור דההוא שינוי' דמשנינן גופו דאריך וגוץ אליבא דמ"ד סי' דאוריית' ודחיית' היא כלו' להך לישנא דסי' דאוריית' הוא דדחינן הכי ואיצטרכין לחלוקי בין סי' דאריך וגוץ לשאר סימני הגוף אבל למ"ד סי' דרבנן כל סימני הגוף לא מהני אפי' סי' גמורים דעדיפי טפי ולא לבד ארוך וגוץ וה"נ לענין כלי' להך מ"ד דסי' דאורייתא הוא דא דאיצטריך למדחי הכי ולחלק בין היכא דשייך שאלה טפי ובין הנך דלא מושלי אינשי אבל למ"ד סי' דרבנן אין חלוק ובכולהו לא מהדרינן בסימני כלים ואפי' בסי' מובהק ביותר משום דחששא דשאלה ודאי חששא חזקה היא ובלי שום חילוק ודוק:
ולדעת העיטור נראה באמת דאף בגט לא מהדרינן בסי' טבעת וכיס וארנקי אבל הטור כתב להדיא בסי' קל"ב דמהדרינן בהו משום דלא שייכי בשאלה וה"ט דס"ל דמ"מ הך סברא דטבעת חייש לזיופי היא סברא חזקה וקיימת לכ"ע והנך תרי לישנא לא פליגי בהכי ובהכי מתרצא נמי הך דהי' קשור בטבעת וכו' אף למ"ד סימני' דרבנן ובסי' מובהק דאל"כ אע"ג דהוי סי' מובהק קשה אמאי מהדרינן להו הא איכא למיחש לשאלה אלא ודאי דבהנך לכ"ע לא חיישינן לשאלה וזה נראה להטור יותר ולא נצטרך לחלק ולאוקמי ההיא דוקא במצאו עצמו ולהטור אפשר דה"נ במיתת הבעל חשיב ליה סי' בכה"ג ע"י טבעת כיס וארנקי אף שלא הזכירו שהרי כת' אפי' יש להם סימנים בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אינם מובהקי' והב"י הוצרך להוציאו מפשטי' וכת' דהאי אם אינן מובהקין דקאמר דמשמע שאם הם מובהקי' מעידי' עליהם אסימנים דגופו קאי אבל אסימנים דכלים אפי' מובהקים לאו כלום הם עכ"ל ולפי מאי דכתיבנא אפשר דקאי נמי בכלי' והא כדאית' והא כדאית' ובכלי' דשייך בהו שאלה צריך להיו' באופן דליכא למיחש לשאלה דהיינו בהנך דלא מושלי אינשי ואפרטי דהתם סמך אמ"ש בסי' קל"ב כך אפשר לומר לדעת הטור ואפשר נמי דס"ל להחמיר בזה בסימני הבעל טפי ומשום דהתם בגט י"ל דה"ט שהגט מוכיח עליו ג"כ דהא לא חיישינן התם. לדילמא אתרמי שמא כשמא וא"כ בקל מצרפין דה"ל תרתי לטיבותא והתם הוא דמהני האי טעמא דאינשי לא מושלי הנך כלי' ולא חיישינן בהו לשאלה לענין גט אבל בסימני הבעל אפשר דאיכא למיחש טפי לענין זה:
ועוד אפשר לחלק דהתם מהמנינן ליה בהנך כי אמר שלא השאילם דמצרפינן לדבורו חזקה דלא מושלי אינשי א"נ כי לא ידע שהשאילם י"ל אילו השאילם לאחר מידע הוה ידע אבל בסימנים דבעל דליכא מאן דאמר וידע שלא השאילם מנ"ל דאף בכה"ג סמכינן דלא השאילם. ושנאמר דמן הסת' מחזיקינן דלא מושלי להו וכעין חלוק זה מצינו בכמה דוכתי ואין להאריך. ועוד דהכא יש לחוש נמי לגזילה וכדכתיבנא לעיל ואפשר דמשום הכי סתם הגאון ר"י קארו דבריו כאן ולא סת' להתיר אשה במיתת הבעל בסי' כלי' דארנקי וכיס וטבעת אמת כי להלכה אין נראה לחלק כלל בין גט למית' מכמה טעמים אבל באמת לענין מעשה אני חוכך להחמיר וביותר בזמן הזה דלא קפדי אינשי כל כך אכא"ל אבל בגט שהגט מוכיח עליו ג"כ אין לחוש להחמיר כמו במית' וק"ל וכ"ש שאין להתיר בנדון דידן שלא היה שום אחד מאלה הנזכרים בגמרא ואשר כתבת לישב בזה תמיה' הב"י על הגאונים שלא הביאו בריית' דמצאו בכיס וכו' וכתבת וז"ל די"ל דסברי כיס וארנקי שוו לכל הכלים דבעי דוקא סי' מובהק או טבעות עין כשמצאו בעצמו ולא חיישינן לשאלה בשום כלי ובריית' דמצאו קשור מוקי לה כמ"ש התוס' שילהי יבמות ללישנא דסימנין דרבנן איירי שמצאו הוא בעצמו הכיס והארנקי ומכירו בטביעת עין ונאמן במגו שיוכל לומר לא אבדתיו או שיש עדים שטבעת וכיס וארנקי שלו וידוע שם עכ"ל. בתחילה אומר דרך כלל שלא השבת כלום על תמיה' הב"י דיהי' איך שיהי' מ"מ ה"ל לאתויי ולמכתבה להך בריית' ללמוד דין ההוא היוצא לנו מתוך פירוש דבריה כי אף לדברי התוס' הנה מ"מ יצא לנו ממנו דמהמני' במיגו אף דכבר כתבו ההיא דמצאו בחפיסה דאיירי נמי בכה"ג לפי מ"ש התוס' שם מ"מ הא התם אינו מוכרח דהא התם אפשר לומר ומכירו פי' הגט ואיצטריך נמי למימר הכי בכלי דהא ודאי הך בריית' לא מתני' ללא צורך ותו דהא ודאי צריך רבה מ"ש או שמצאו בביתו בין כליו דהוי חדוש גדול לדינא ואההוא הוא דקמתמה הב"י שלא הזכירוה דהא עלה דההיא קאי הב"י ואהא קמתמה הב"י וק"ל ואין זה צריך לפנים לע"ד הנה בזה אין מקום כלל לתמיהתך לע"ד:
ושוב אומר אשר כתבת בזה דבעי דוקא סי' מובהק או טביעו' עין וכו' נראה בלשונך דסברת דבכיס וטבע' וארנקי אין צריך סי' מובהק להטור והא לית' דודאי צריך עכ"פ סי' מובהק ביותר דהא סי' דרבנן ולא סמכינן אסי' מובהק גרידא בשום דבר בעולם אלא דוקא בסי' מובהק ביותר דאפי' אי סימנים דרבנן סמכינן עליה כמ"ש הב"י והגהות המרדכי וכמוכרח בגמרא אלא דבכלי' אפי' בסי' מובהק ביותר לא סמכינן משום דחיישינן לשאלה ובהא הוא דעדיפי טבעת וכיס וארנקי דכי אית בהו סי' מובהק לא חיישינן בהו לשאלה הלא כ"כ הטור להדיא בסי' קל"ב ודקדק מאוד בדבריו ונשאר מזה שכתב וז"ל או אפי' אין לו סי' וט"ע בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סי' או ט"ע בכלי ויודע שלא השאילו לאחר כלום או שיש לו סי' מובהק או ט"ע ואפי' אינו יודע שלא השאילו לאחר אלא שהוא קשור בכיס וכו' וא"כ ממילא ודאי לא השאילו לאחר אבל ודאי מ"מ צריך סי' מובהק אף בכיס וטבעת וארנקי דמאי מהני כיס וטבעת וארנקי לענין סי' מובהק אף דליכא למיחש לשאלה מ"מ הא ס"ל דסי' דרבנן ולא סמכינן א"כ אסי' אף בלא חשש דשאלה וק"ל ואי משום מ"ש בתו' א"נ דחשיב כיס וטבעת סי' מובהק זה אינו לפסק הלכה וגם אינו במשמע לשונו של הטור ולא יתכן כלל שם בדבריו דאיך יתכן לומר או שאין לו סי' לא בכלי ולא בגט אלא שמצאו קשור בכיס וכו' ומהני משום דזהו גופו הוי ס סימן וא"כ איך יתכן ליפול בחלוק' שאין לו סי' בכלי וק"ל ואין לדחוק ולחלק בין סימן שבגוף הכלי שהגט מונח בו לסי' שבדבר שחוץ לגט ואין הגט מונח בו אלא קשור בו כל זה דוחק גדול וגם אי אפשר לומר שהרי בסוף דבריו כת' וז"ל ואין לו ט"ע וסי' בכלי ולא בגט פסול וכו' ואם אי' הל"ל עוד וגם אינם קשור בכיס וכו' אלא ודאי שזה כבר נכלל בדבריו אלו אף אם הוא קשור בכיס וכו' פסול הואיל ואין לו סי' דכיס וארנקי וטבעת לא מהני אלא לענין דלא ניחוש לשאלה וק"ל ואין צורך להאריך בזה:
ואשר כתבת עו' בזה ולא חיישינן לשאלה בשום כלי וכו' ללישנא דסי' דרבנן וכו' כבר כתבתי דאדרבה ללישנא דסי' דרבנן כ"ש דחיישינן לשאלה ועכ"פ לא תלי זה בזה כלל וכמו שהוכחתי מהר"ן והעיטור והגמרא ואי משום מ"ש הב"י בסי' י"ז מהר"ן בשם יש מי שאומר וכו' דלכ"ע בין אי סי' דאורייתא בין אי סי' דרבנן לא חיישינן לשאלה הלא כבר דחה הב"י הדעת ההיא בשתי ידים ושעכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא ס"ל הכי וכמו שכתבתי לעיל מילת' בטעמא וא"כ גם מטעם זה כדין תמה הב"י על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ולשיטתי' אזיל:
גם מה שכתבת עו' וז"ל אדרבה על הטור וב"י יש לתמוה דהן אזלי הכא לחומרא והתם לחומרא דהיינו ס"ל סי' דרבנן ובעי סי' מובהק ואפי' בסי' מובהק חיישינן לשאלה כלישנא דאמרי סי' דאורייתא וכו' עכ"ל כבר השבתי לעיל ע"ז מה שדי בו לע"ד והוכרחתי דלא תלי כלל חששא דשאלה בסי' דאורייתא ואדרבה הוכחתי בידים מוכיחות דלמ"ד סי' דרבנן איכא למימר טפי למיחש לשאלה וכמו שהוכחתי גם מדברי הר"ן עצמו. ואשר כתבת שוב וז"ל ואיהו נמי חשיב ליה סי' מובהק בשינויי' תליתאי בתו' הנזכר וכו' עכ"ל לא ידעתי זו מנין לך ואדרבה עליך אמר קארו הגאון ז"ל שם בסי' קל"ב והחילוק שיש בין טבעת וכיס וארנקי לשאר כלים הוא דהני לא בעינן בהו שיודע שלא השאילן לאחר וכו' וכבר כתבתי והארכתי בזה לעיל בסמוך באגב אורחין דמ"ש או שמצאו קשור וכו' קאי אמ"ש וידוע שלא השאילו לחוד ועכ"פ צריך ליתן סי' מובהק בכיס וטבעת או בכלי שהגט מונח בו והוא פשוט מאד לע"ד ומ"ש עו' וז"ל ה"ל להזכיר פה בשריותא דאיתתא דכיס וארנקי בבגדיו הוי סי' וכו' כבר כתבתי והוכחתי דלא חשיב ליה סי':
ולענין חששא דשאלה כבר כתבתי דבזה אפשר לחלק בין מיתת הבעל לגט ולא מטעם קולא וחומרא גם כבר כתבתי דאפשר דאה"נ דס"ל דמהני גם במיתת וכנראה באמת מדברי מהרמא"י בכתביו בסי' קס"א ושאפשר שכללו הטור במ"ש אפי' אם יש להם סי' בכליו ובגופו אין סומכי' עליה' אם אינן מובהקין וכדכתיבנא לעיל גם בש"ע אפשר דסמך אמ"ש בסי' קל"ב דבהני ליכא למיחש לשאלה וזה נראה באמת להלכה וכדכתיבנא לעיל ואשר כתבת שוב וז"ל עוד נ"ל היתר וסי' מובהק מחמת פנקס החוב הנמצא אצלו דדמיא לכיס וארנקי וכו' כבר השבתי לעיל ע"ז מה שדי בו לע"ד מדברי הגאון מהרא"י שאין לנו לבדות סברא מלבנו ולומר דאף בהו לא חיישינן לשאלה וכו':
ומה שכתבת שוב עד סוף הכת' כבר נמצא בדברי לעיל תשובות חבילות על כל פרט מה שדי בו לע"ד ואין צורך לכפול הדברי' ואתה חכם תשמע ותוסיף לקח הנה לאהבתך קטרחנא טובא במשא כבד עלי לעת הזאת והשבתי לך על כל פרט ופרט לחויתי דעתי הקלושה והחלושה. כללא דמילתא אני בעניותי אין אני מוצא שום צד היתר לענייה האומללה הזאת ע"פ הכרעת ודעת האחרונים אשר מדבריהם אין לזוז אם לא שנחקור ונדע היום או השבוע שנהרג בו ע"פ הודאות הרוצח ואז אפשר למצוא היתר באם נדע שלא עבר שם שום יודי באותו דרך וזה אפשר לידע ע"י המקומות הקרובים לשם וכולי האי ואולי. או אולי הזכיר הרוצח המקום שבא משם היהודי ואז אפשר להתיר ע"י שנראה שלא נאבד משם שום יהודי זולתו:
ואתה אהו' אחי אל תתמה על החפץ אף כי באומד הדעת נראה מאד שהנרצח הקדוש הוא היה בעל האשה הזאת הבט ימין וראה מ"ש הגאון מוהר"ם בתשובותיו בסי' שע"א שלא השגיח כלל בסי' כלים ועיין שם בסי' תקע"ב כמה הוא מצדד להחמיר בכמה סברות ולפי מ"ש שם אין להקל בזקנה או איילוני' דלא חיישינן לקלקולה דבנים וכת' שם וז"ל אין בידינו לבדות דבר מלבינו בלא ראיה ולתת אמתלאות וכו' ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון וכו' ולא אזיל ביה בתר אומדנא וכו' עכ"ל וכן כתב המרדכי וא"כ מה נאמר מה נדבר אנו יתמי דיתמי ובסי' תתקע"א השיב להמצדד להקל משום עגון בחורה אח' והוא גם במרדכי סוף יבמות וז"ל שם וכזאת וכזאת החמירו חכמים בעדות אשה נפול לגוב אריות לכבשן האש וכו' ואף אנו היינו מוצאין ברצון תקנה לעגונה אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו וכו' וגם כבר כת' המרדכי דבתחילת העדות החמירו דהיינו בגוף העדות החמירו דהיינו בגוף העדות בהכרתו ובט"ע וע"ש:
הנה עתה אחר סיימי המגילה הזאת באוני עו' כחבך עם עו' עדות אחד נוסף על הראשונים וגם בו לא מצאתי טעם להתיר בו ואדרבה בעדות העד הזה נראה ברור כשמש לאסור בכל העדיות מכמה צדדים נוסף על כל הנ"ל באופן שלא נשאר שום צד להתירה בכל עדיותיו אלה והעדות האחרונה הזאת מקלקלה ביותר שהרי היה ודאי אחר ג' ימים שנהרג ואפי' אם היה ספק בדבר יש לאסור כדמסיק בש"ע ויש אוסרין וכ"ש בנדון דידן שהיה ודאי אחר ג' ימים ע"פ הודאות הרוצח:
ועוד דאף לדעת המקילי' לתלות שהוא בתוך ג' ימים להריגתו היינו באפשר לתלות אבל זה שנרקב כל גופו וכל בגדיו הדבר ידוע שאין די בזמן ג' ימים לרקוב גוף ובגדיו כל כך ועתה כי הנה בעדות זה האחרון שהעיד עו' שעור חוטמו ומצחו נתלה בידיו א"כ גם פרצוף פנים עם החוטם לא היה שלם ומה שהעיד שהחזירה על פניו בודאי אין די באר בזה ופשיטא דלא מהני ועל המתיר להביא ראיה ברורה לזה. ועוד דודאי דאי אפשר לצמצם ולהניח העור עליו כשהית' גם לא להדקא בבשר ועצם ולמתחה כשהיתה ובודאי בזה עשוי להשנות וכסבור שהוא ראובן ואינו אלא שמעון ועו' שהרי א"א לחבר להדק העור ממש בבשר ונשארת פורחת באויר ולא יהא אלא כנפוח דאמרינן כי מיתפח א"א (לא דמי דהתם העור בעצמה נתעבה בממשא מחמת לקותא דאית בה משא"כ כשאין ריעות' בעור אפי' אינה מהודקת בבשר ניכרת בטוב וקרקפלו של ר' ישמעאל יוכיח ודוק) להכירו ואין לומר דהא דאמרינן דמעידין על פרצוף פנים עם החוטם אפשר דהיינו אפי' בלא העור אלא בתואר החוטם והפרצוף בצורתם וארכים ועובים בעצמם. הא ליתא חדא דא"ל כן להתיר בזה ותו דהא אמרינן דצריך להיות פרצוף פנים וחוטם קיימים ושלם ובכי הא ודאי דלא מקרי קיים ושלם דהרי בחסרון העור חסר מהם (לא משמע דנטילת העור יקרא חסרון ולהדיא פירש"י פ' אלו טריפות וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה ונחתכו רגליה בכלל חסרה עכ"ל הרי להדיא דלא ניחא לרש"י למקרי נטילת העור בכלל חסרה אכן יש לחלק דבבהמה חלוק העור מבשרה לענין טומאה ואיננה רק שומר לבשר לפיכך אין נטילתה נקראת חסרון בגופה רק בשם נטולה הואיל שהוסרה השמירה מן הגוף במקום דלא סגי בלאו הכי כגון בשדרה וראשי פרקים אינה יכולה לחיות וטריפה אבל באדם שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן וכו' כשם שאם חבול בפניו ונחסר מבשרו אין מעידין עליו ה"ה אם ניטל העור מעל פניו הוי כחסרון בשר מ"מ אם נחזור העור על פניו אין כח בידינו לאסור בעדו תיכף ולאלתר ואפי' לאחר זמן הצורה ניכרת בעור פניו כמו שהבאתי ראיה לעיל) חלק גדול ואפי' כשחוזר ומניח עליהם העור נראה דמ"מ לא מקרי פרצוף פנים וחוטם קיימים וגרע טפי מחבול בפניו וע"כ אין להביא ראיה מחבול בפניו ודוק. ואין להאריך בזה. ותו דאמרינן בהאשה בתרא אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוו מסקי ביה בי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בכלייתא דבק באפותיה חלף קמייה ולא בושקריה הרי אף שנראה התואר באורך ורוחב וגובה ועצם תוארה לא מהני כל שאין רואין בו עצם המראה ומה לי שנתוסף עליו באספלנות או שנגרע ערכה בחסרון העור ונשאר בשר אדום לחוד וק"ל והתו' כתבו שם דבירושלמי משמע דאחוטם קאי ולא אמצח כמ"ש רש"י ולפ"ז נראה עוד טפי שצריך לראות החוטם בעינה ועצמה ובעצם מראיה בלי שום שנוי וק"ל ואין להאריך
ואפי' אם היה הפרצוף פנים עם החוטם שלם היתה אסורה בנדון דידן שהרי נרצח וחבול היה וגם מה שאכלו ממנו הכלבים ברגליו כמו שהעיד העד אונ' די פיס זיינן שניהם דאז בשר אראב געגטסן גיוועזין ביז אויף דיא עצמות עד המילה. הרי דמ"מ חבול היה ברגליו וגופו והיה מונח במים כמו שהעד העד הלזה וז"ל אונ' דאז מים איז איבער אים גילאפין איבר כל אורך גופו וכו' דא האבן מיר אן גיזעהן דז דיא רוצחים האבן אים גיליגט אין מים וכו' עד דען דאז העמד אז ער האט אן גיהט איז צו וואקט גיוועזין וכו' וא"כ פרצוף פניו משתנה במים אף שאינו חבול בפניו כ"א בגופו כמ"ש המרדכי וז"ל וי"ל דהא דמיא מרזו המכה היינו שנחתכו רגליו וכו' הרי דאי איכא מכה בגופו מרזו לה מיא עד שע"י זה אין מכירין אותו בפניו ולא נמצא שום חולק על המרדכי בזה:
איברא דלכאורה יש לדחוק ולומר התם דה"פ דהא דמיא מרזו למכה ומקלקלים הצורה היינו היכא דנחתכו רגליו וכלומר דאיירי בשרוצים להעיד עליו על טביעות העין דגופו וכאידך דר"ת דהיינו כמ"ש שאר הפוסקים והתו' בשמו וכלומר דהואיל ואיכא מכה בגופו מיא מרזו לה ממילא משתנה גופו וע"כ אין להעיד בכהא אט"ע דכל גופו אבל לעולם אט"ע דפרצוף פנים עם החוטם מעידין אע"ג דאיכא מכה בגופו ונשתהה במים והא דאצטרך לומר דבנחתכו רגליו או יש מכה בגופו אין מעידין עליו בט"ע דגופו אף דבלאו הכי לט"ע דגופו צריך להיות הגוף שלם כמו שנראה מכל הפוסקים שכתבו בשם ר"ת הא דט"ע דגופו התנו כולם שיהא הגוף שלם מ"מ איצטריך לומר שאם אין בו מכה בגופו ואשתהי במים מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים וכי איכא מכה אפי' הוציאוהו מן המים תוך ג' ימים למיתתו וגם ראו אותו מיד בשעתו אפ"ה אין מעידין עליו משום דמיא מרזו למכה ופניו משתנין כך י"ל לכאורה אף שיש בו דוחקים הרבה מ"מ אין להכריח לכאורה משם הא דאמרינן לעיל דאיכא למדחי הכי לכאורה אבל כד עיינינן שפיר מוכח ומוכרח דא"א לומר כן בדברי המרדכי שהרי המרדכי שם בשם ר"ת תלי' לי' בשפתיי' וסנטר דהיכא דאיכא נמי שפתיים וסנטר מעידי' על טביעות עין של הפנים אפי' אחר כמה ימים ועליה מקשה מהא דפרכינן א"א לחומרא פליג אינהו דאמר כמאן הל"ל התם איירי שכל הפרצוף קיים ומתרץ על זה דקים ליה לתלמודא דבהכי הוה עובדא כעין מתני' שלא היה אלא פרצוף פנים עם החוטם וכלו' לענין ההכרה וט"ע בפנים בלא שפתיים וסנטר וא"כ ע"כ לפ"ז מאי דמסיק תלמודא התם ע"ז דמיא צמתי היינו נמי לענין הכרת הפנים וא"כ מאי דמסיק תלמודא תו ע"ז דאי איכא מכה מיא מרזו ליה ופי' המרדכי דהיינו דוקא מכה בגופו או נחתכו רגליו היינו נמי ע"כ לענין ההכרה והט"ע בפניו בלא שפתיי' וסנטר וכי הא דמתני' ודוק. ותו דגם הטור גם בש"ע כת' בפשיטות ובסתם שלא יהיה בו מכה משמע אבל אי אית' בי' מכה כל היכא דאית' בגופי' מיא מרזו לה ופניו משתנים ע"י כך וע"כ אין לסמוך כלל בנדון דידן אטביעות עין אמנם נראה דבמכה דלאחר מותו לא איכפת לן ולא מרזו מיא וכי הכא באכילת הכלבים שהרי רש"י פי' אהא דמיא מרזו מכה וז"ל מכבידין הכאב ונופח ונראה דזה לא שייך אלא בעוד נשמתו בו דלאחר מותו לא שייך כאב אבל בנדון דידן הלא היה חבול בלאו הכי בגופו מיהא ונרצח וגם במכות האלה מאן מפיס מאי הי' קודם מית' ומה היה לאחר מיתה ונראה דמהאי טעמא לא אשתמיט שום פוסק לחלק בזה וק"ל ועוד דנראה דכאב לאו דוקא אלא כלו' שנכנסי' המים במכה ומקלקלי' אות' וכמ"ש הטור וזה נמצא באמת אפשר שבמקומן מרזו המים למכה אבל אין מחלחלין בכולו לשנות צורת המת שאינו מרגיש בצער וכאב המכה וע"ל) אף בבשר המת ואין להאריך:
וכן מצאתי שוב להדיא בלבוש הבוץ שכת' וז"ל וגם כשעולה מן המים אין בו מכה וכו' וכן אם היה בו מכה בשעה שהעלוהו מן המים אין מעידין עליו אפי' מיד לפי שכיון שיש בו מכה בשעה שמעלין אותו מן המים הרי ודאי הית' המכה בו בעודנו בתוך המים והמים מקלקלי' המכה וגופו משתנה עכ"ל והוא הדבר אשר דברתי (ונ"ל דאין ראיה משם דשאני התם שנפל חי למים ואימור בירידתו למים נפצע בקוץ או נגף באבן בחיים חייתו ואז מיא מרזו למכה ומשתנה משא"כ הכא דלא בא למים עד אחר יציאת נשמתו את"ל דמיא מרזו נמי לבשר המת היינו במקום המכה אבל לא ישתנה צורתו הואיל שאינו מרגיש בכאב ודוחק לומר שקברוהו בעוד נשמתו בו שהרי נתכוין הרוצח להסתירו מן העין ואלמלא הרגיש בו מעט חיות כל דהו לא היה מספיק לכסותו בטפח וחצי עפר פן ינער העפר מעליו בפרכוס מעט והיה מעמיד עליו גל גדול וזהו חזקה אלימתא ברורה) ועוד אומר אני על העד האחרון הזה שהרע יש לקבל ממנו ולא הטוב (ואני אומר ביותר מסתבר שיפעלו המים ענין השמיר' ומצמת צמתי שלא ישתנה מראות פניו טרם יגביר כח פעולתם לקלקל ולמסמס למכתו וכ"כ הב"י ריש ח"מ וז"ל יש הפרש בין שמירת הנמצא דהתהוות הענין שהדברים שקבלו חומם באש חזק ישמרו חומם באש שאינו חזק ואלו לא היה חמים לא יקבלו החום באותו האש עכ"ל אף אנו נאמר כאן אם מים מרובים ושוטפים מולידו' קלקול במכה מים מעטים כמצולה אינם חזקים לקלקל דבר מ"מ משמרים הגוף תטמון בהם לבל יתנפח וישתנה ומונעים ואינם מולידים) דלענין זה נראה ודאי דה"ל ממש כטבע במים לענין המכה דמיא מרזו לה שהרי לחלוחית המים שולט בו מאד ומי' שוטפין ובאין עליו וכמו שנמצא בדברי העד כנ"ל אבל לומר בענין כזה דמיא מצמת צמתי במקום דליכא מכה אין ראיה הואיל ואינו במים ממש אלא מכוסה וקבור בעפר כמו שאמר העד אונ' לערך טפח וחצי איז עפר אויף אים גילעגין אונ' דאז מים איז דריבער גילאפין וכו' ואין להאריך העולה מדברינו שבעניותינו אינו יכול למצוא כעת להענייה האומללה הזאת שום צד היתר בעולם ע"פ העדיות האלו:
שוב אהו' אשר כתבת לי ובשרתני מהתמדת למודך שמחתי בו מאד כה יעשה לך ה' וכה יוסיף עד ועשה לך שם בשם הגדולים וחיית ורבית אכי"ר אבל לעת כזאת היה לך לקיים בעצמך עת לעשות לה' הפרו תורתיך ומבטלין ת"ת להכנסת כלה והנה אחותך האומללה יושבת עגומה ואינך משגיח הלא אח לצרה יולד חיי הכותב שכמעט אינני מניח לי לישן ועליך מוטל ביותר לתור לה מנוחה בזיווג הגון לפי כבודה וכבוד משפחתה ומי יתן ונתראה פנים ונמתיק סוד יחדיו עכ"פ אל בני אל תתרשל עוד בדבר כי די לה והותר להיות עגומה עד עכשיו ומפני הכבוד אקצר כעת הזאת. שוב אשר בקשת להודיעך מה שנשאלתי על דבר הגט בכתיבתו שם לזיל אם לכתוב לזיל או לזין לא להכי איתשיל אלא לענין אם לכתוב אלעזר או אליעזר כי הוחזק לעלות לס"ת וגם חותם עצמו אליעזר והנה לפניך טופס השאלה וגם התשובה אם כי הוא עלי לטורח ולמשא גדול לא השיבותיך ריקם בא' מבקשתיך והאל ית' ימלא כל משאלות לבך לטובה בכל אשר תאוה ותנוב בשיבה כנפשך וערג נפש דודך הק' נפתלי בלא"א הגאון מוהר"ר יצחק כ"ץ זצלה"ה. על הלחץ זה הדחק שהשעה דוחקת יום ה' לסדר שלח לך אנשים השצה"א:
אחר כי מכשולי נחשולי הטרדות המונעות חמינא. פן יטרידוני מהדפסת ספרי מסתפינא. כאשר כאלה וכאלה אשר עשו לי ידעינא. לכן להדפיס תשובה אחת כוללת בעינא. אשר כתבתי בימי חורפי לחד מדרבנן חריפא ושנינא. ולמען תהיה תפארתי דרמיתי דקלי ושדינא. לא אמינא רק כי היכי דשיבא מכשורה למטינא. וחושבנא בעלמא ידעינא: