אור ברסלב

חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]

לו

לה

יעקב טען על ראובן בנו הנה בהיותך פנוי דברת על לבי לאמר השאני אשה והתקשר בקנין ליתן לי סך גדול לנדוניא כדי שאוכל לעשות שידוך הגון וראוי ואין אני מבקש שתתן לי כלום רק כדי שאוכל לעשות שידוך הגון וכן עשיתי והנה כאשר באתי על יום שמחת לבך בקשת ממני שאתן לך הסך ככתוב בתנאי' ואמרתי שאין אני רוצה ליתן כלום עד שתתן לי כתיבת ידך שתחזור לי את הכל והשבת הלא בנך אני לא אבקש משלך אפי' פרוטה אחת וכי לא תאמין לי על דברי והנה לך תקיעות כפי שאחזור לך את הכל והאמנתי לך ע"פ דבריך ונתתי לך תיבה אחת מלא חפצים ותכשיטין שווין בערך ב' אלפי' וחצי למשכון ועשיתי ק"ס שיהיה לך עליו בערך ז' מאות ואם לא אתן לך המעות לזמן ידוע תוכל למכור ולהשכין בכדי הסך הנזכר והכל עשיתי בפני מחותנך למראית עין ולכן החזיר לי את פקדוני. השיב בנו מעולם לא הבטחתי להחזיר לך אפי' פרוטה ולהד"מ כל מה שאתה טוען אמת שבקשת ממני שאחזיר לך אכן לא רציתי וסרבתי בדבר ואפי' את"ל שהייתי מבטיח אותך להחזיר לך הן דברי' שאין בהן ממש לפי שאתה נסעת לפרנקפורט ונתקשרת בשידוך שעשיתי גם נשתעבדת ליתן לי סך הכתוב בתנאי' בלתי ידיעתי והנה ביום חתונתי בקשת ממני שאחזור לך הכל ולא רציתי ואת"ל שנתרציתי לא היה אלא מחמת האונס כי לולא זאת היית נוסע לדרכך והייתי למשל ולשנינה בעיני כל והיה החיתון מתבטל ולכך דברתי דברי' אלו ומעולם לא היה בלבי להחזיר לך אפי' פרוטה:

יראה לי שאם הו' כדברי האב שאמ' שגם מה שהתקשר בתנאי' הראשוני' ליתן לבנו סך גדול היה בציווי בנו ובהבטחת בנו שאינו מבקש מאביו כלום רק שיעשה כן למראית עין וגם ביום חתונתו חוזר והתנה עמו על כך שיחזיר לו את הכל שחייב הבן להחזיר לו אבל אם לא הבטיחו הבן קודם תנאים ראשוני' או אפי' הבטיחו קודם תנאי' ראשוני' ולא הבטיחו קודם הנתינה פטור הבן מלהחזיר לו ואין לומ' שגם אם הבטיחו הבן שני פעמי' מ"מ כיון שבשעת הנתינה נתנו האב סתם זכה הבן הא לית' דה"ל מתנה ע"מ להחזיר וכל תנאי' שבמתנה אפי' אם לא התנה בשעת מתנה כל שגילה דעתו לפני המתנה שאינו נותנה אלא בתנאי התנאי קיים. והדא מילת' אע"פ שלא ראיתי לשום פוסק שגילה דעתו בזה גמרי' לי' מהא דתנן ס"פ השותפין דף מ"ח המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בו מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר וכו' עד סוף הדף ופירש הר"ן וכו' וקי"ל כלישנא בתרא דרבא דהא אמרינן בתר הכי ההו' דברא דשמיט כיפי וכו' עד ורב נחמן אמ' קני דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא ופריך תנן אמרו חכמי' כל מתנה וכו' עד סוף פרקאי הנה מבואר להדיא דלדעת הרמב"ם אפי' אם לא אמר כלום בשעת המתנה אם גילה אח"כ כוונתו אין המתנה כלום משום דסעודתו מוכחת עליו ואע"פ שאינו אלא אומדנא בעלמ' וכ"ש בנדון דידן שגילה דעתו בפירוש לפני המתנה שאין המתנה אלא לפנים שאינה כלום. וכ"ת שאני התם דבשעת המתנה יש הוכחה שלא נתנה אלא לפנים אבל הכא אין הוכחה בשעת המתנה הא לית' דהרי התם בשעת המתנה אין כאן הוכח' אלא מה שעשה לפני המתנה דהיינו מה שהכין הסעודה לנישואי בנו והרי יש לומ' שחזר בו ממה שהכין לנישואי בנו ואינו רוצה להשיא את בנו כהיום או אינו רוצה לעשות לו סעודה או רוצה לעשות לו סעודה יות' יפה ממנו ואפ"ה אמרינן דמסתמ' לא חזר בו כיון שהכינה לסעודת בנו אע"פ שבשעת המתנה לא הזכיר כלו' וה"נ דכוות' דמסתמ' לא חזר בו ואע"פ שלא פירש בשעת המתנה כלום ואפי' לדעת הרשב"א דבעי שיאמ' בשעת המתנה והן לפניך כדי שיבוא אבא ויאכל מודה הכא דלא בעי כיון שגילה בפי' דעתו שאינו נותן במתנה גמורה משא"כ התם שלא אמר' בפירוש:

ועוד נ"ל ראיה דאפי' גילוי מילת' שלפני המתנה מבטלת המתנה מהא דגרסי' בפ' חזקת הבתים אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנ' גילוי מילת' בעלמ' נינהו ופרשב"ם מודעא דמאי וכו' עד דיבור המתחיל ואי דזבינא ושמעינן מהכא דאפי' גילוי מילת' מבטל המתנה ואע"פ שנותן המתנה סתם מ"מ כיון שגילה דעתו קודם שנתנה שאינו נותנה ברצון נתבטל המתנה ומטעם שכת' רשב"ם שאם היה נותנה ברצון למה גילה דעתו קודם הנתינה וגדולה מזה אית' הת' בפרק הנזכר ההוא גברא דאזיל לקדושי איתת' וכו' עד ומר לא ניח' לי דליקני' ופרשב"ם אתא בריה קשישא וכו' עד סוף הדף הנה ראינו בזה דאע"פ שלא דיבר האיש כלו' לפני עדי' בתחילה שהוא אנוס וציוה שיכתו' לה השטר סתם אפ"ה אין המתנה כלו' משו' דהוי גילוי מילת' במתנה כ"ש בנדון דידן דלא הוי מתנה. ואין לומ' כיון שעשה ק"ס על זה וסת' קנין לכתיבה עומד וכל הכותב שטר דעתו שיכתבו כמנהג מדינה ואנו נוהגין לכתוב ביטול מודעות בשטרות וא"כ לא יהא אלא שמסר מודעא ממש אפ"ה מהני ביטול במתנה לדעת התוספו' והרא"ש והרמב"ם אע"פ שלא ידעו בסילוק האונס נ"ל כיון שלא נכתב השטר עדיין והוא מיח' שלא לכותבו לא דיינינן לי' כאלו נכתב כלל והו' יכול למחות שלא יכתבו השטר לעולם וראי' מדאמרי' פ' הספינה דף ע"ז אמ' רבה בר יצחק אמ' רב שתי שטרו' הן זכה בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ופרשב"ם חוזר בשטר וכו' ועוד שהרי בשופרי דשטרי כי האי אפי' אם כבר נכת' יש לומ' שאין דנין בו וכמ"ש הטור בסי' ע"א סעיף כ"ה וז"ל שטר שיש בו נאמנו' עד ושוב אין לפקפק הן אמת שכת' ב"י וז"ל ומ"מ דברי' אלו וכו' עד והריטב"א כתב ואעפ"כ התירוץ ראשון הוא עיקר כמו שכתבתי בחידושי דתירוץ שני לא נהירא דאם אין העדי' בפנינו פשיטא דאין משגיחין בדברי הלוה דאל"כ לא שבקת חיי לכל כותבי נאמנו' ומה לנו לטעם שכת' הרא"ש שכל הכותב על דעת המדינה הוא כות' אלא ודאי שהלוה מודה לדברי העדי' ואפ"ה מהני מ"מ כל שלא נכת' פשיט' שיכול למחות שלא לכתבו וזה ברור א"צ ראיה. הרי הוכחנו להדיא שאין המתנה מתנה כלל אם הותנה כן בפי' קודם שכתב התנאי' וגם אחרי כן קודם נתינת הנדוניא:

אכן אם לא הותנה עם בנו כן קודם שנתקשר בתנאי' ראשוני' רק נשתעבד סתם ליתן לבנו הסך הנזכר שם בתנאי' וכאשר טען בנו שלא דיבר עמו מעולם בדבר הזה אע"פ שהתנה עמו קודם נתינת הנדן שיחזיר לו את הכל אינו מחויב להחזיר וטעם הדבר כי תיכף ומיד שנשתעבד בתנאי' הראשוני' בק"ס כבר נתחייב לבן חוב גמור דזכין לאדם שלא בפניו וחייב להשלים תנאו ולכן גם אם הבטיחו הבן להחזיר לו את המעות כל שלא נתן לו ת"כ על זה ה"ל דברים בעלמ' ואין בהם ממש ואולם מה שאמרתי שתיכף שנשתעבד בתנאי' ראשוני' נתחיי' לו חוב גמור דזכין לאדם שלא בפניו דבר זה מבואר כמה פעמי' בתלמו' ואין צריך ראי' ואפי' אי לא מטא שטרא לידי' קני והני נהיגי למפסק דייני דכל דוכת' וכמ"ש בב"י סי' ל"ט דף כ"ב ע"ב וז"ל הריב"ש בסי' קס"א עד ליד המקבל עכ"ל וכן פסקו האחרוני' וכ"ש הכא ששטר התנאי' יצא מתחת יד הבן:

אכן יש לדקדק בענין זה מהא דגרסי' בפ' השולח ת"ר האומ' נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני הרי היא שלו אתננה לפלוני ר"מ אומ' קנה וח"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר ופרש"י וכולן בשטר האי האומ' דקתני כותב הוא שכות' לו אחד מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמ' לא מקניא ארעא ור"מ סובר דבאומ' אתננה משמע בשטר זה שאני מסר לו עכשיו וח"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיחו שיתננו לו אחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה עכ"ל. הנה נראה להדיא מזה דאתננה אינה מתנה וכל התנאי' הם כתובים בלשון זה שיתן זה לבנו כך או שאתן לבני כך ולפ"ז אין המתנה מתנה אך הוי יודע שיש מחלוקת ישנה בין המפרשי' אי מהני קנין בלשון דאתן והטור כת' בסי' רמ"ה [וע"ש בהגהת רמ"א ובסמ"ע. עכ"ה] וז"ל וכת' הרמ"ה אבל אם כת' לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לך או תהא שלו קנה אבל בדיבורא לא קנה בחד מהנך לישני אא"כ קנו מידו אבל אם אמ' אתננו לו אפי' אם קנו מידו לא קנה דקנין דברי' בעלמ' ולא מחייב לקיומי בעל כרחי' ומיהו אם אמ' אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון דאמ' מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או קנין מקני לי' גופא דארעא עכ"ל הנה שכת' להדיא דבאתן לא מהני קנין:

אכן הוי יודע דהרמ"ה לשיטתיה אזיל ואין הכל מודים לו בדבר זה וגדולי המפרשי' חלוקי' עליו והטור בעצמו הביא מחלוקת במקום אחר ותימא עליו על שסתם כמותו ולא זכר דעת אביו הרא"ש ז"ל וענין מחלוקותם תלוי בסוגיא דפ"ק דב"ב דף ג' דקאמר כשאין בהם דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרי בהו אמר רב אסי אמ' ר' יוחנן כשקנו מידן כי קנו מידן מאי הוי קנין דברי' הו' כשקנו מידן ברוחות ופרש"י קנין דברי' הו' ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שיעבוד קרקעו' שהקנין חל עליו או מטלטלין וכת' הרא"ש למ"ד מחיצה גודא ניח' דכיון שקנו ושיעבדו נכסיהם לבנין הכותל לא קני' דברי' הוא אבל מ"ד מחיצה פלוגת' שלא נתרצו אלא לחלוקה אין כאן שיעבוד נכסי' ולא מכר ולא מתנה ואין לו לקנין על מה שיתפיס עכ"ל וע"פ הדברי' האלה כת' הטור בסי' קנ"ז סעיף י"ט וז"ל ואם נהגו לעשות וכו' עד סוף סעיף ך' וכת' ב"י דרבינו מפרש דברי הרא"ש דה"ק כיון דקנו לבנות הכותל ה"ל כאילו שיעבדו נכסיהם ולי נראה דאדרבה לכך האריך בלשונו לומ' דבעי' שיקנו מידו בלשון הזה כלו' שהו' משעבד נכסיו לבנין הכותל הא לאו הכי קנין דברי' בעלמ' הו' עכ"ל והנני בא להוכיח שדעת הרא"ש הו' דלבנות לא הוי קנין דברי' דה"ל כאילו שיעבד נכסיו וכן כל דבר דשייך ביה נתינת ממון כגון אתן לך מאתים זוז וכיוצא בזה כיון שנוכל לפרש דבריו שר"ל אני משעבד נכסי ליתן לך לא הוי קנין דברי' ולא מקרי קנין דברי' אלא אם קנו מידו לילך עמו למקו' פלוני או לחלוק בית פלוני וכיוצא בזה שאין שם שום דבר שיתפיס עליו הקנין חדא שאם כדברי ב"י הל"ל דאיירי שקנו ושעבדו נכסיהם ומדקאמ' שקנו משמע דמסתמ' ה"ל כאלו קנו וכו' וגם התו' כתבו וז"ל למ"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכ' למימ' דקנו מיני' וכו' ומדלא קאמרי דאיכ' למימ' דאיירי דקנו מיני' משמע כדכתיבנ' ותו שהרי כת' הרא"ש לפני הדין הנזכר וז"ל אבל אם יש עדי' שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראי' שוב אין יכולין לחזור בהן אע"פ שהאומ' לחבירו קרע כסותי ושבר כדי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהם שנתחייב כל אחד לחבירו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין עכ"ל הנה מבואר להדי' דמה שמחייב לעשות מחיצה חשיב לי' כמי שנתחייב לו מנה וממילא ללישנא דהיזק ראי' לאו שמיה היזק שאינו מחויב לעשות מחיצה אם קנו מידו לעשות מחיצה ה"ל כקנו מידו שנתחייב לו מנה לפי שיש מקו' לבעל דין לחלוק ולומר דוודאי למאי דקי"ל היזק ראי' שמיה היזק ומחויב הוא בעצמו לסלק ההיזק וא"א לסלק ההיזק אם לא במחיצה שהרי א"א לו להשתמש בחצר בלי היזק לכן ה"ל כתביעת ממון לפי שאין הניזק יכול לתבעו לומר לא תלך בחצר לפי שאתה מזיקני בראי' שהרי החצר הו' שלו להשתמש בו ואין לו טענה עליו אלא לעשות מחיצה ולכן ה"ל כתביעת ממון אבל אם נתחייב מעצמו לעשות מחיצה כגון ללישנא דהיזק ראי' לא שמיה היזק ומחיצה היינו גודא יש לומ' שלא נתכוין על הממון לשעבד ממונו לכך רק השיעבוד הו' על עצמו שנשתעבד לעשות המחיצה ולא שיעבד נכסיו לדבר הנני בא להביא ראי' ברורה שדעת הרא"ש כן מהא דגרסי' בפ' השוכר את הפועל דף ע"ב ההוא גברא דא"ל לחברי' אי מזבנינא לה להאי ארעא לך מזבנינא אזל זבנה לאינש אחרינ' אמ' רב יוסף קנה קמא א"ל אביי והא לא פסק ומנא תימר' וכו' ההו' גבר' דא"ל לחברי' אי מזבנינא להאי ארעא לך מזבנינא במאה זוזי אזל זבנה לאינש אחרינא בק"ן אמ' רב כהנא קנה קמ' מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו והלכת' כרב יעקב מנהר פקוד א"ל כדשיימי תלת' אפי' תרי מגו תלת וכו' ופרש"י מזבנינ' לך וקנו מיני' בקנין עכ"ל והרי"ף הביא להני שמעתת' בפ' בית כור וסיי' בה וקי"ל דכל הני שמעת' בדאמ' לי' מעכשיו וקנו מיניה עכ"ל גם הרמב"ם ז"ל בפ"ח ממכירה כת' כן וכת' ה"ה והרשב"א כת' בשם רב האי והקרקע עומד ביד הלוקח וכ"כ בעיטור בשם רבוות' עכ"ל ושינה הרמב"ם ז"ל לשונו מלשון הגמר' וז"ל האומר לחבירו כשאמכור שדה הרי הי' מכורה לך מעכשיו במאה זוז עכ"ל והיינו מעכשיו שזכר הרי"ף וכתב ב"י בסי' ר"ו והוה משמע דטעמ' דבעי הרמב"ם דלימא מעכשיו משום דאי לא אמ' הכי הוי כמו קנין דברים אח"כ מצאתי שכת' בעל עיטור באות תי"ו סי' י"א כת' רבוות' דווקא פסק וקנו מיניה בלשון מעכשיו הא לאו הכי לא דקי"ל אסמכת' לא קני' ודוקא דקיימ' ארע' ביד' דלוקח דומי' דפרקן והכניסן לתוך בית' דאמרינן דהיכ' דפסק עד שלא מדד קנה ומסתבר' דלאו אסמכת' הוא דלא קאמ' מילת' יתירת' אלא לדידך מזבנינא לך בשוה ולא בעינן בי' מעכשיו ומיהו קנין בעינן עכ"ל ב"י לענינינו והרב המחבר ב"י ז"ל זכה וכיון אל האמת ג"כ שיש מן הגאוני' שפירשו הכא דבעי מעכשיו משום דאי לאו הכי הוי קנין דברים וז"ל נ"י פ"ק דב"ב וכת' הראב"ד ז"ל דאם קנו מידו להתחייב כל אחד לחבירו בדמי מחצית הכותל מהני נמי הך קנין ולא הוי קנין דברי' אלא כשקנו מידו לעשות כותל דבכה"ג לא נתחייב חד מינייהו לחבריה מידי וקנין דברי' בעלמא הוא ואמרו בשם הגאונים דה"ה האומ' לחבירו אתן לך מאתי' זוז וקנו מידו דלא מהני דקנין דברי' הו' והא דאמרינן בפ' בתרא דע"ז דההו' גבר' דא"ל לחברי' אי מזבנינא לה להאי ארעא וכו' תירצו דההו' כדא"ל מעכשיו וקנו מידו דלאו קנין דברי' הו' אלא מוכר בתנאי הו' וכן העמידה הרי"ף ז"ל בהלכותיו עכ"ל הנה אפשר לפרש דברי הרמב"ם דמטעם אסמכת' קאמ' או מטעם קנין דברי' והרא"ש ז"ל לא שינה לשון הגמ' כלל ולא כת' דבעי מעכשיו רק שכת' לשון רש"י דאיירי שקנו מידו ומזה נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דלא שייך קנין דברי' באתן ואמכור וזהו ראי' ברורה שאין להשיב עליה:

והטור כת' וז"ל האומ' לחבירו כשאמכו' שדה זו אמכרנו לך מעכשיו במנה וקנו מידו וכו' הנה שכת' כדברי הרמב"ם והרי"ף ז"ל אלא שלא שינה לשון הגמר' ואזיל לטעמיה שכתב בסי' רמ"ה דברי הרמ"ה דאתן לא מהני אלא במעכשיו וכבר נתבאר שאין דעת אביו הרא"ש כן כיון שדרכו להמשיך אחר דברי הרי"ף ולכתוב לשונו וכאן השמיט מ"ש דבעי מעכשיו ש"מ דס"ל דלא הוי קנין דברי' ואפשר דס"ל דהרמב"ם והרי"ף לטעמייהו אזלי דס"ל דיש קנין בלא מעכשיו אבל לסברתו דכל קנין הו' כמעכשיו וכן הו' סברת רוב הפוסקי' כמבואר אצלינו במקום אחר ה"ל כאלו אמר מעכשיו וכיוצא בזה כת' ב"י בטור א"ה סי' נ"א כת' הר"ש בן רשב"ץ מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה לכאורה נדר כזה אינו כלו' שהאומ' אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברי' ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו עכ"ל וכת' ב"י עליו ויש לתמוה דכיון דקי"ל דכל קנין כמעכשיו הו' כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו כשאומ' מעכשיו עכ"ל ובוודאי שדברי ב"י תמוהים הם שהרי דברי הר"ש בן הרשב"ץ הם דברי הרמ"ה שבסי' רמ"ה אות באות ומה לו כי נזעק על הר"ש בן הרשב"ץ ובאמת שדבריו אינם תמוהי' משו' דאע"פ שכל קנין הוא כמעכשיו מ"מ כל שלא אמ' מעכשיו בפירוש לא קאי המעכשיו על הנתינה רק על ההבטחה שהוא מבטיחו מעכשיו לתת כיון דאתננו הוא לשון הבטחה משא"כ אם אמ' מעכשיו בפירוש כו' שהו' סברת הרמ"ה והנמשכי' לדעתו ומ"מ אפשר דהרא"ש לא ס"ל הכי אלא כדכתיבנא וכמו שתמה הב"י על הרשב"ץ א"נ דהרי"ף והרמב"ם עצמם לאו מדין קנין דברי' קאמרי אלא משו' אסמכת' כמ"ש בעיטור סוף דבר מבוא' להדיא שאין דעת הרא"ש כדעת הטור שאין דרכו של הרא"ש להשמיט דבר מדברי הרי"ף ובפרט ענין כזה אלו ס"ל כוותי' וזה ברור ומצאתי בדברי ב"י סי' רמ"ה שכת' על דברי הרמ"ה כת' הרשב"ץ שכ"כ הרמב"ן בפ' גט פשוט בשם תשובת הרי"ף וכן נראה דעת הרא"ש עכ"ל וכבר נתבאר שאין דעת הרא"ש כן והטור בעצמו נסתפק בדבריו אי קנו מידו לבנות מחיצה אי הוי קנין דברי' או לא ונטה דעתו שיראה מדבריו דלא הוי קנין דברי' אלא שכיון שלא מצא כן בפירוש בדבריו סת' פה כדברי הרמ"ה וכבר נתבאר שדעת הרא"ש מבוארת דלא הוי קנין דברי' מהא דפ' בתרא דע"ז:

גם ממ"ש הטור בשם סה"ת בסי' כ"ו נראה להדיא דכל היכא שנוכל לפרש דבריו שהוא משעבד נכסיו לאותו דבר לא מחשב קנין דברים שכת' וז"ל כתב בעל התרומו' לוה שחייב עצמו בקנין בכך לילך עם המלוה לדון בדייני גוים אם יש זכות למלוה בכך שיכול לזכות בדיניהם ולא בדיני ישראל אין הלוה יכול לחזור בו שאין מועיל אחר קנין כלו' והרי הו' כמקבל עדו' גוי' בקנין שאינו יכול לחזור בו וכו' אבל בזמן שיכול לכופו בדיני ישראל כמו בדיני גוים אסור להביאו בפני גוים והקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברי' עכ"ל וכת' ב"י ומ"ש והקנין אינו כלו' שאינו אלא קנין דברי' לא יקשה על מה שכת' שאין הלוה יכול לחזור בו שאין מועיל אחר קנין כלו' דהת' כיון שיכול לזכות בדיניהם ולא בדיני ישראל כשהו' נוטל קנין ה"ל כאלו משעבד נכסיו לפרוע אותו זכו' שיזכ' בדיניה' ולפיכך מועיל הקנין אבל הכ' שיכול לכופו בדיני ישראל כמו בדיני גוים נמצא שהקנין אינו מעלה ולא מוריד אלא לענין שמחייב עצמו לילך לפני דייני גוים ואין זה אלא קנין דברי' ואינו כלו' עכ"ל הנה מבואר להדי' שדעת סה"ת ת הו' דלא מחשב קנין דברי' ולקמן אדבר עוד מזה על מה שסתם הטור לפעמי' כן כי לא דבר רק הוא ובהגהו' מיימון השייכי' לספר משפטי' כתבו בשם העיטור וכגון תגרי דאתני בהדי הדדי בקנין כי זבינא מידי להוי בשותפו' ביננא ואזיל אידך וזבין לית לי' לאידך למבעי' מיני' מידי דקנין דברי' הוא והכין שדרו גאוני מתא מחסיא בתיובת' ודכוות' כל מי שאומר אעשה כך או אתן לך כך וכך וכו' קנין דברי' הו' ולא נהירא לן עכ"ל העיטו' וב"י הביא הדברי' הללו בסי' קצ"ה וכת' שהם בהלכו' מכירה פכ"ג ולא מצאתים שם והו' הביא' בנוסח' אחרת שבמקו' מלת דכוות' כת' ורבותינו מפרשי' כל מי שאומ' וכו' וגם רבינו ירוחם הביא מחלוקת זה בנתיב ט"ז וז"ל כת' ר"מ מי שקנו מידו בפני עדי' שיחזור לראובן כל זכיות שיש לו עליו וכו' תשובה זו מחלוקת ישנה כי יש מן הגאוני' שאמרו דכל לשון עתיד שאעשה כך או שאתן כך הוי קנין דברי' כההיא דבתרא שכתבתי בסמוך ויש מי שאומ' שכל מי שאומר אתן כך וכך לאו קנין דברי' הוא אלא הרי הו' כאלו קנו מידו בחיוב אותו סך ואינו קנין דברי' אלא אחלוק כך עמך שאלו דברי' בעלמ' הם וכן מעשי' בנדוניא ובפיסוק נדונית בתו שכותבין שאתן כך וכך וכן כת' בעל העיטור כי הו' מחלוקת ולפיכך מסתברא דכל שקנו מידו שיחזיר כל זכיות שיש לו עליו דלאו קנין דברי' בעלמ' הו' עכ"ל בנט"ו ח"ג וכן נוטה דעתו לפסוק שהרי בנתיב י"א ריש ח"א הביא הא דסוף ע"ז ההו' דאמ' לחבר' אי ומזבנינא להאי ארע' וכו' בלשון הרא"ש ור"ש ולא הזכיר דבעי מעכשיו ותשובה זו שהביא רבינו ירוחם כתובה ג"כ בתשוב' הרשב"א סי' אלף ל"ג וב"י הביא עוד תשוב' הרשב"א בסי' קצ"ה ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתו' בו אתן לך כך וכך וכל אתן ואעשה לאו כלו' הו' והשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמ' בלשון חיוב חייב דקנין מילת' היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמ' ליתן וכדאסיקנ' בריש הכות' דמגופה של קרקע קנו מידו וכו' והביא עוד ראיו' לדבריו הנה הוכחנו שדעת הרא"ש וסה"ת ומהר"מ ורבינו ירוחם והעיטו' וגם הרמ"ה הביא סברא זו כולם סוברי' דלאו קנין דברי' הו' האומ' לחבירו אתן לך כך וכך והחולקי' עליה' שגילו דעתם בפירוש מצאתי שהרי"ף והרמב"ם ור"י מיגאש והרמב"ן סוברי' דהוי' קנין דברי' דגרסי' פ' מי שמת אמר רב ששת יטול ויזכה יחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן וכת' הרמב"ן וז"ל יטול יזכה וכו' הוי קנין דברי' עיין ב"י סי' רנ"ג וכ"ש אתן וכבר נתבאר לעיל שכן דעת הראב"ד והרמ"ה מ"מ הרי רבו החולקי' עליהן והטור לפי שנסתפק בדבר לכך לענין אם אומ' לחבירו אם אמכור קרקע זו אמכרנה לך ולענין אם אומר שדה זו אתננה לפלוני כת' דבעי מעכשיו דבדלא מעכשיו אין מוציאין מידו משום דהוי ספיק' דדינא והמע"ה וגבי דין לבנות לפי שהבי' דברי הרמ"ה שזכר שני הדיעות הביא גם הרא"ש שנראה מדבריו דלא הוי קנין דברי' ובסי' כ"ו לפי שאין נפקות' במה שכת' בעל התרומ' שהרי הרא"ש חולק עליו מטעם אחר שאינו רשאי לזכות במה שלא היה זוכה בדין ישראל לכן לא זכר שם דברי הרמ"ה דס"ל דהוי קנין דברי' וכל זה איננו שוה לי ליישב דברי הטור שוודאי היה לו לזכור דברי הרמ"ה בסי' כ"ו משום דאפי' לדברי הרא"ש דס"ל דיש לפרש מה שבשטר בענין שלא יסתור דברי תורה מ"מ אם אמ' בפירוש שילך עמו לדון בפני גוים בהא לא קאמ' הרא"ש כלו' ויש נפקותא דלמי שסובר שאינו קנין דברי' זכה לגבות חובו בשנת שמיטה וכן שאר דברי' מה שלא היה זוכ' בדיני ישראל משא"כ למי שסובר דהוי קנין דברי' ומ"מ כיון שזהו מחלוקת בין הראשוני' נוחי נפש ראוי לנו לדון ככל ספיקא דדינ' דהמע"ה ובזה נבוא לנדון דידן דכיון שהבן הוא מוחזק אין האב יכול להוציא ממנו דדלמ' הלכת' כדעת הרא"ש וסה"ת ומהר"מ ורבינו ירוחם והעיטור וממילא נתחייב לו תכף משעת תנאי' הראשוני' וא"כ גם אם הבטיחו הבן אח"כ להחזיר לו יכול לחזור בו דדברי' בעלמ' הן הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי שמואל בלא"א יצחק שליט"א:

תוכן העניינים

חוט השני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה