חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
לד
היקרים והנעימים. שלמים ותמימים אהוביי ידידיי דייני המדינה כהר"ר ווייבש וכהר"ר חיים יצ"ו:
כתבכם קבלתי והעדות האיש געטש המונח בתוכו כמעט לא יכולתי לקרותו ואף גם קצתו לא הבנתי כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר והנה בתחילה יש לנו לדון על עדות העד והיה מקום לומר שאין בעדותו כלום מאחר שידוע שהעד קנה בעצמו מן הגבינות ואכלם א"כ הוא משים עצמו רשע בעדותו ואין אדם משים עצמו רשע מיהו הא לית' משום דפלגינן דיבוריה כדאית' בפ"ק דסנהדרי' וה"נ נוכל לומר שנאמין לדבריו שלא היו הגבינות בחזקת כשרות ולא נאמין לדבריו במה שאמר שקנו מהם ואכלם מיהו אם הדבר ידוע לרבי' שקנה מהם ואכלם גם בלתי הודאתו הא ודאי אין בעדותו כלו' לפי שהוא משים עצמו רשע בעדותו. וליכא למימר דגם בכה"ג פלגינן דיבוריה דהיינו שהוא נאמן בעדותו על חבירו שהוא חשוד ואינו נאמן על עצמו מידי דהוה אעדים שהעידו לשנים שהלוו לראובן והיו קרובים לזה ורחוקים לזה שהעדות מתקיימת למי שהם רחוקים ואינו מתקיימת למי שהיו קרובי' לו דשאני התם דאיכא למימר זה הלוה לראובן וזה לא הלוה לו ובכה"ג ג אם אמר פלוני בא על אשתי מצטרפין להורגה משום דאפשר שבא על אשת איש ולא על אשתו אבל בנדון דידן אי מהמנית לי' שהגבינות אסורים אז אין מקו' לומר שלא היה הוא עצמו רשע ולכן בכה"ג לא שייך למימר פלגינן דיבורי' אכן הדבר צריך תלמוד אי שייך בכה"ג אין אדם משים עצמו רשע מאחר שאין שימת הרשע בא לו מצד עדותו לבדו זולת בהצטרפו' מעשיו הקדומים ואין להאריך בזה לאפס הפנאי כי בנדון דידן יש כאן שני טעמים אחרים לבטל את העדות חדא לפי שאין עדות עד אחד כלום כשהבעלים מכחישין אותו כדמוכח ס"פ האומר בקידושין דקאמר טעמ' דאמר' לא הא אי שתיק מהימן וכל הפוסקי' הביאוהו ועוד טעם אחר דאפי' אי הוי הבעל דבר שותק לא הוי העד מהימן כיון שלא הגיד לו בפעם הראשון שמצאו כדאית' בפ' הניזקין באוקמת' דרבא כגון דאשכחי' ולא א"ל מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר ליה מה שנתן העד טעם למה לא אמר בפעם הראשון לפי שלא נודע לו אמיתות ובירור הדברים בעת ההוא וזה נ"ט לפגם כי מה נודע לו עתה יותר ממה שידע בתחילה ונמצא שאין בעדות העד כלום ואין לנו לדון רק על דברי עצמו שאמר כי בתחילה בשעת המלחמה היה אצל החליבה והכשר הדפוסים אך החלב והגבינות לא היו בחדר מיוחד לגבינות והמפתח היה ביד גוי ותכף שעשה גבינה היו רושמו בחותם ואח"כ כשנודע לו שהיה שלא כדין ראה להיות לו חדר מיוחד לגבינות והמפתח בידו. והנה הגבינות הישנות כבר נתאכלו ומקום השאלות הוא על הגבינות שעשה מחדש אם נאמין לדבריו מאחר שעשה הראשונות שלא כדין לפי דבריו:
ויראה לענ"ד בזה שאם היה יכול להשמט ולהכחיש את העד בכל מה שדיבר ולשתוק גם מפיסול גבינו' הראשונות שהיו הגבינות והחלב בחדר בלתי מיוחד לו לבדו אז פשיטא שהגבינו' שיש לו שהם בחזקת כשרות דכאמרה נשביתי וטהורה אני דמי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ועוד שאין אדם נפסל ע"פ עצמו וכיוצא בזה כת' בטור ח"מ סי' פ"ז אבל אם לא היה יכול להכחיש את העד בגבינות הראשונות וכגון שיש ג"כ שאר עדים שיודעי' שלא היה לו חדר מיוחד לחלב ולגבינות בענין דלא שייך למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובענין שהוא נפסל ע"י אחרים ג"כ בזה אנו צריכין לעיין בדין הגבינות הראשונות לפי שאם הגבינות הראשונו' הם מותרת בדיעבד א"כ לא נעשה לחשוד ואע"פ שעבר על דברי חכמים במה שאמרו לעשות לכתחילה מ"מ כיון שלא נחשד על דבר שהוא אסור גם בדיעבד לא מקרי חשוד אבל אם הגבינות הראשונו' הן אסורין בדיעבד א"כ נעשה חשוד וחשוד לדבר אחד לא דנו ולא מעידו ואינו נאמן על אותו דבר עד שיקבל תשובה כראוי ולא מהימנינן לי' במה שאמר שוגג הייתי כמ"ש ב"י בשם תשובת הרשב"א בטור י"ד סי' קי"ט לענין שוחט ואין חילוק בין שוחט לנדון דידן ואדרבה נדון דידן גריע טפי כי מי פתי יאמין שיצטרך אדם להיות בשעת החליבה ואח"כ ישום החלב בחדרו של גוי בלתי שמירה ולכן טענת שוגג היתה גרועה מאוד בנדון זה ולא מהימנינן לי'. ואולם בענין הגבינות הראשונות שכתבתם להתיר מן הטעם שכת' בת"ח בשם או"ה דאם כבר נחלב החלב מקרי דיעבד ומותר לתקן הגבינות ממנה וכו' אין דברי' אלו אמורים אלא כשיודעים שדעת הגוי להקפיא החלב ולעשות מהם גבינות לבד ולא שום דבר אבל בענין זה שאלתי את המגבן ואמר לי כי בני בית הגוי אוכלים ג"כ מן החלב ולכן יש לחוש לחלב טמא שערב בתוכו לאכילה לאחר שהלך הישראל המגבן. גם מ"ש עוד בשם או"ה ואם ראה החליבה והניחו ביד גוי יום או יומים בלא חותם אם יודע שיש לגוי דבר טמא בעדרו אסור לאכול החלב ומותר לתקן גבינות ממנו וכו' בתחילה אומר אני כי דבר זה לא מצאתי באו"ה כלל כי לא הביא רק מ"ש בש"ד בשם רבי' שמח' שהתיר החלב שנשתהה אצל הגוי זמן מועט חדא שלא היה שם דבר טמא כלל ועוד דמרתת ואמר השתא אתי ישראל ויראה אותו עכ"ל ואולי היה לו לבעל תורת חטאת נוסחא אחרת בספרו כאשר מצאתי ג"כ במקום אחר שכת' דיני' בשם הספר הנזכר ולא מצאתים והנה בתחילה אבוא לומר שמדברי רבינו שמחה אין לדקדק לא איסור ולא היתר לנדון דידן היתר לא מצינו לדקדק משום שהרי בנדון דידן היה שם דבר טמא בעדרו כפי הנראה מן השאלה וגם טעם שני לית' דהא לא מרתת גוי שהרי היהודי היה בלילה תוך עיר חומה דלתי' ובריח ולא היה יכול לבוא ועוד שהרי הגוי היה יכול לסגור בעדו דלתות החדר ולעשות בתוכו מה שלבו חפץ ואינו נתפס עליו כגנב ובכה"ג יש לחוש לזיוף וכדאית' בפ' בתרא דע"ז גבי ההיא בית' דהוי יתיב בי' חמרא דישראל ודגוי לפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם. ואיסור ג"כ לא נוכל לדקדק משם דאפשר דהא דבעי הני תרי טעמי היינו לאכול החלב אבל לעשות מהם גבינות אפי' בלא הני טעמי שרי. א"נ דילמ' חלב דהתם חלבו הגוי לישראל לאכילה ואיכ' למיחש לתערובת חלב טמא מש"כ בחולב להקפיא. א"נ דהת' היה לוקח החלב מדות מדות משא"כ בלוקח הגבינות ע"פ משקל וכמו שחילק באו"ה:
ומעתה נבוא לדקדק בדברי בעל ת"ח שגם דבריו אפשר לפרשן בשני פנים שאפ"ל דאיירי דווקא שדעת הגוי להקפיא לבד ואפ"ה אסור לאכול החלב בעין אבל שרי לעשות ממנו גבינה וה"ט משום דגבי אכילת חלב בעין חמיר איסורא דאיכא למיחש לחלב טמא אבל לעשות ממנו גבינה דלא חמיר איסורא דהא ללישנא קמא בגמרא מתיר לעשות ממנו גבינה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו דקאמ' אי דקבעי לגבינה ה"נ הב"ע דקבעי לי' לכמכא אלא דאנן קיי"ל כלישנא בתרא דקאמר אפי' תימ' לגבינה איכא דקאי ביני אטפי וכיון שאינו אלא משום הך גזירה כל שדעת הגוי להקפיא ולא לאכול הקיל לעשות ממנו גבינה אבל לאכול מן החלב בכל ענין אסור ולפ"ז בנדון דידן כיון שגם בני בית הגוי אוכלין מן החלב ה"ל חולב להקפיא ולאכול ולכן יש לחוש שמא עירב אחר שהלך המגבן חלב טמא בתוכו כדי לאוכלו ומה תועלת יש בראיית החליבה אם נתנו אח"כ בחדרו של גוי ואפ"ל דבעל ת"ח איירי בכל ענין שאפי' אם דעת הגוי להקפיא ולאכול מ"מ שרי לעשות ממנו גבינה ואומר אני נחזי אנן מה שיראה לנו מצד הדין כי לענ"ד כל שהגוי עיקר חליבתו להקפיא אע"פ שחולב ג"כ לפרנסתו ולפרנס' אנשי ביתו לית לן בה דאטו האי עובדא דמייתי בהגה' אשירי היה מודר הנאה מעדרו ולא היה אוכל הגוי ממנו כלל ולמי שירצה לפקפק בזה אומר לו דהא מילת' מוכרח הוא מצד עצמו שהרי כתבו התוספו' ורובא דרובא מחכמי ישראל הנמשכים אחריהם דליכ' למיחש בגבינות הגוים משום חלב טמא מאחר שאינו עומד דלא חיישינן שהגוי יהיה שוטה ויערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד. ואיכא למידק אמאי לא חיישינן דלמא הגוי חולב תחילה כדי לאכול ואח"כ נמלך כדי לעשות ממנו גבינה אלא ע"כ צ"ל המלכ' הוי מילת' דלא שכיח' ולא חיישינן לי' וזהו הטעם היתר החמאה של גוים ג"כ במקומו' שנוהגין בו היתר דאע"ג דאיכא למיחש שחולב תחילה לאכילה ונאסר משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ושוב אין לו היתר אע"פ שעשה ממנו חמאה לא חיישינן להכי וכדכתיבנ' וכ"כ המרדכי בע"ז:
מעכשיו אומר אני בנדון דידן ג"כ ליכא למיחש כיון שחולב ג"כ לפרנסת בני ביתו שמא עירב בו חלב טמא לאחר החליבה כדי לאכלו שאם עירב בו כדי לאכלו כבר אכלו וכ"ת דילמא נשתייר לו ממנו ונמלך להקפיאו הא כבר נתבאר דלא חיישינן להמלכה וכ"ת א"כ אף בלא ראיית החליבה נמי שרי ואפי' מן הסתם שלא ידעינן שדעת הגוי להקפיא משום שנאמר דכיון שמכרו לישראל להקפיא ודאי תחילת דעתו היה להקפאה דהא לנמלך לא חיישינן אומר אני שכן הוא האמת מצד הדין שאפי' בכה"ג הוא מותר במקום הפסד מרובה שהרי לשון הגהת אשירי הוא ופעם אחת אמר גוי לישראל ליקח גבינות והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאו והתיר ר"ח ואמנם אין להתיר כולי האי היכא דליכ' הפסד מרובה עכ"ל וטעמו של ר"ת הוא מפני שסופו הוכיח על תחילתו שגם תחילת דעתו היה להקפיא דלנמלך לא חיישינן ולא משכחת איסור מצד הדין אלא היכא שבא הישראל אל הגוי ופיתה אותו למכור לו חלב שלו מה שחלב כבר שהוא רוצה להקפיא שאז מה שחלב כבר ולא ראהו ישראל אסור אפי' להקפיא ובהא איירי הא דאמרי' בגמרא דחיישינן משום מה דקאי ביני אטפי אבל אם הגוי גילה דעתו מתחילה שדעתו להקפי' אפי' בלא הפסד מרובה נמי שרי ובעל תורת חטאת כת' בשם הגהת אשירי ישראל שהלך לתקן גבינות ולא ראה החליבה ואנו יודעי' שדעת הגוי לתקן גבינות ולהקפיא החלב מותר וכן התיר ר"ת מיהו אין להתיר כולי האי בלא הפסד מרובה עכ"ל במחילה מכבוד תורת הרב לא דק בכאן שהוראת ר"ת הוא ענין אחר והיינו שלא גילה דעתו מתחילה אלא בסוף ועל זה כת' בהגה' אשירי דאין להתיר וכו' אבל הוראה הראשונה ודאי דשרי אפי' בלא הפסד מרובה והיא הוראת ר"י ז"ל כיון שגילה דעתו מתחילה שדעתו להקפיא ואע"פ שכתב שם ואם נפשך לאסור וכו' לרווחא דמילת' כת' כן לומר שהיכא שראה תחילת החליבה אין כאן פקפוק כלל והראיה על אמיתת דברי הוא מה שמצאתי בתשובת מהר"מ החדשי' סי' רי"ו ששם הובאו דברי הגהות אשירי יותר באריכות וכת' בתחילה מעשה בישראל וכו' ובשעה שהלכו לחלוב לא בא ממש בתחילת החליבה וכו' והתירו ר' משום דגבינות לא נאסרו משום חלב טמא וכו' אבל הכא שרי אפי' לא ראה ישראל החליבה כלל מחמת שדעתו של גוי להקפיא כל החלב ומיהו לכתחילה אין להקל וכו' ואפי' אם נפשך לאסור היכא שלא ראה כלו' מהחליבה משום דשמא אין בדעתו להקפיא הכל מ"מ היכא שראה הכל רק התחלה לא ראה מותר וכו' ושמע ר' פעם אחת אמר גוי לישראל ליקח גבינות מחלבו והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאם והתורם ר"ת ואמנם אין להקל אם אין הפסד מרובה ביותר וכו' ומיהו היכא דדעת הגוי להקפיא החלב ולמסור הגבינות לישראל נראה שאין לחוש שמא יערב בו חלב טמא כי מה ירויח בכך כיון שאינו עומד ואפי' אם היה דבר טמא בעדר נראה דמותר מטעם זה אעפ"כ טוב לכתחלה ליזהר אבל בדיעבד ראוי לחוס על ממונם של ישראל שלא יאסור את המותר עכ"ל והעתקתי כל המצטרך לענינינו כי הספר ההוא אולי אינו בידכם נראה להדיא שיש חילוק בין שני ההוראות האלו ושהסכים בעל ההגהה להכשיר כל שידעינן שתחילת דעת הגוי הוא להקפיא אפי' בלא הפסד מרובה ושלא כדברי הרב בעל ת"ח נמצא העולה מדברינו שלפי הדין גם אם היו הגבינות הראשונות לפנינו היינו מכשירים אותם אפי' שלא במקום הפסד מרובה ואפי' אם לא הי' הישראל אצל החליבה כלל כל שהיה דעת הגוי ידועה שהיא להקפיא החלב עאכ"ו בנדון שלנו שהיה הישראל אצל החליבה ונמצא מאחר שהגבינות הראשונות כשירים הם מצד הדין אע"פ שעבר המגבן על דבר שהוא אסור לכתחלה מ"מ אינו נקרא חשוד בשביל כך וכ"ת ע"כ לא מכשירין אלא כמו אותו המעשה שזכר הג"א ובתשובת מהר"ם שהיה בשוגג ובאקראי בעלמא או באונס אבל זה יש לחוש דילמא מזיד הוא שהרי אינו נאמן לומר שוגג הוא י"ל חדא דמלשון המובא בתשובת מהר"ם אין לדקדק שהיה בשוגג ואונס ועוד מי הוא הנביא שהגיד לר"י ולר"ת שהיה שוגג ואונס דילמא מזיד היה והיה אומר שוגג ואונס הייתי ועוד אומר אני דלענ"ד בכה"ג נאמן לומר שוגג הייתי שהרי לפי האמת אין כאן איסור כלל בדיעבד ודבר זה לא מצאנו בשום מקום שיחשד אדם על דבר שעשה שאינו איסור אלא לכתחילה ועוד שאפי' אם ת"ל שהוא חשוד מכאן ולהבא מ"מ הגבינות שעשה כבר הן בחזקת כשרות וטעם הדבר הוא דהא קי"ל החשוד לאיסור קל אינו חשוד לאיסור חמור ונהי שהוא חשוד לאיסור קל כזה שיעשה דבר שיש בו איסור לכתחילה אבל שיעשה איסור בדבר שהוא אסור אפי' בד בדיעבד לזה אינו חשוד מיהו בדבר זה היה אפשר לפקפק דאיכא למימר שלא אמרינן אלא בשני מיני איסורי' אבל באיסור אחד אמרינן שאם הוא נחשד לדבר הקל שבאותו איסור אף הוא נחשד לדבר החמור שבאותו איסור אע"פ שי"ל שאין זה פקפוק למ"ש ב"י בטור י"ד סי' קי"ט בביאור תשוב' להרמב"ן סי' ק"ע יעויין משם דכל דבר מאכל חשיב ליה חדא איסור ואפ"ה הנחשד על הקל אינו נחשד על החמור מיהו י"ל דשאני הכא דהוי אותו איסור ממש ועוד כיון דהאי גברא לא גמיר ולא סביר א"כ לא ידע לחלק איזה איסור חמור ואיזהו איסור קל וענין הנחשד על הקל אינו נחשד על החמור תלוי בדעת בני אדם כמבואר בטור בסי' הנזכר אם הוא בעיניו חמור או קל ומאן לימ' לן איזה חשוב בעיניו קל או חמור ולכן יש לפקפק על טעם זה וכ"ת מה יש לנו לחוש בגבינות הללו הרי אף אם לא היה אפי' בשעת החליבה הם מותרים במקום הפסד מרובה כמו שכתבתי די"ל דילמא לא נזהר להעמידם בקיבה שלו ודילמא הגוי העמידם בעור קיבת נבילה ועל כל זאת היה אפשר למצוא מקום להתיר משום דאיסור זה חמור להו לאינשי טפי מחששת איסור חלב טמא שהוא דבר שאינו מצוי כעת וקי"ל החשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור אבל חוזרני לדברי' הראשוני' שלא נעשה חשוד ע"י הראשוני' והרי הוא בחזקת כשרות ומה שרמזת שיש מקום להקל מאחר שאין שכיח חלב טמא בדורות הללו בוודאי אין מקום להקל בשביל זה מאחר שלא הזכירו הראשונים דבר זה ואולם מה שיש להחמיר באתרא דלאו בני תורה ודאי דבר זה יש לו סמך בגמרא בכמה דוכתי דקאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואמרו לפי שאינן בני תורה גבי בני בשכר דשלח ללוי אבל במקום הפסד מרובה לא אמרו ובדבר הזה דנתי בענין יין נסך מה שאינו אסור מן הדין אלא משום בקעה מצא וכו' להפסיד לישראל מה שנעשה כבר ולא שייך בקעה מצא וכו' אלא לתקן תקנות ולאסור לכתחילה אף מה שהוא מותר מצד הדין כגון שלא ידרוך הגוי עם ישראל וכיוצא בזה והעובר על זה היין נאסר מצד התקנה אבל לאסור ליחיד מה שהוא מותר מצד הדין בדיעבד מצד שהיה נוהג קלות בדבר שלא הוזהר עליו בפרטות ולא עבר על שום תקנה הא ודאי לית' שאין להפסיד ליחיד את שלו כדי לעשות גדר לרבים. כל זה אמרתי מצד שורת הדין להלכה ולמעשה אמנם מכאן והלאה מאחר שנפרצה הבקעה והפרוץ מרובה ראוי לכם שלא להאמין לשום בן אדם העושה גבינות עד שיבוא תחילה לפניכם ותאמרו לו מה שיעשה וכיצד יעשה ותשביעו אותו על זה שיעשה כפי מה שתצוו עליו בלי גרעון ואם יעבור אפי' על דבר שאינו צריך אלא לכתחילה שיהיה הוא חשוד וגבינותיו אסורי' וכן תכריזו בכל המדינה שלא יעשה שום בר ישראל גבינו' למכור עד שיבוא אליכם ולפי שראיתי בעדות העד שהאיש הזה שתה יין בבית משתה הגוי לא תאמינו לשום בר ישראל עד שיקבל עליו שלא לעשות כן בשבועה כ"ד הטרוד שמואל בן לא"א יצחק בכרך שליט"א: