אור ברסלב

חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]

כח

כז

מעשה אירע בראובן שהיו לו כמה תביעות על שמעון והזמינו לדין כמה פעמי' ושמעון לא ציית דין ויורוהו המורים בחצים וחרב פיפיות בחרמות ובכבוי נירות ולא אבה לשמוע לקולם כנחש. ילך מחמת אלמותו בין דא לדא השקיף ה' השקפה לטובה על ראובן ונפלה בת האלם לפני ראובן ליבום ומחמת שנתיירא האלם הזה שלא יתן ראובן חליצה לבתו כל זמן שלא ירד לדין נתפשר עמו ונתקשרו שניהם בקשר אמיץ וחזק כראי מוצק שיתן שמעון לראובן סך הגון וראוי ועבור זה יתן לו פטורי' על כל הערעורי' שהיו לו על האלם הזה גם על נכסי' עזבון אחיו ז"ל וגם מחמת החליצה שיתן לבתו והוגבל ביניהם מקום ממוצע ליתן החליצה אשר שם היה בטוח ראובן משמעון אשר לא יזיקנו ולא יכנו בלשון מדברת גדולו' ויהי יום נסע היבם ממקומו ללכת אל המקום אשר הוכן והוגבל ביניהם לתת שם החליצה ויהי כבואו שמה לא מצא אבי היבמה והיבמה שם כאשר נתקשר בשטר פשרי רק שלח שליח לדבר אל לבו בשפתי חלקלקות ולשונות רכות אל נא ימנע מבא אליו אל המקום אשר הוא שם לעת כזאת ונתכוון למסרו ביד גוים אם לא יעשה כרצונו כי היה לו יד וכח גדול עם שר ושופט של אותו המקום והיבם נשען על משענת קנה רצון והלך לתומו ויסע ויבא ויט אל מקום המשפט שמה הרשע וכשבא היבם ליתן הפטורי' כמשמעות שטר פשר שנעשה ביניהם בקש אבי היבמה שיתן לו ג"כ פטורי' על ירושת אבי היבם שהיה לו כמה שנים בשותפות עמו בכמה חובות של גוים שלא נטל חלקו מעולם ולא באו לידי גביי' עד הנה גם בקש שיתן לו במתנה גמורה דברי' רבים שלא נכללו בשטר פשר שנעשה ביניהם. גם רצה שיתן פטורי' ליבמתו על נכסי' שהיו ביד אחיו והיו שייכי' אל היבם מלבד עזבון אחיו ז"ל והיבם אומר שאינו רוצה ליתן פטורים רק על מה שמבואר בשטר פשר שנעשה ביניהם אך אם דעתו שיהא מחויב בכל זה שיהא ציית דין תכף ומיד קודם החליצה או שיתן לו פטורי' כלליי' על כל הדברים שבקש ממנו על תנאי שאם ידונו על פי הדין שלא נכללו ענייני' כאלו בתוך השטר פשר הראשון שלא יהיו הפטורי' הללו שום היזק ושמעון אבי היבמה לא רצה ליכנס בשום אחד מאלו הדרכי' וגיזם אותו בגיזומים גדולי' עד דנפיק קלא דלא פסק שרוצה למסרו בידי גוים בגוף וממון והיבם יכול לברר זה בעדי' וירא כי לא יכול לו מסר מודעה לפני עדים כשרים שעל כל מה שהוא פוטר ומוחל לו יותר ממה שנכלל בשטר פשר הנ"ל שהוא אנוס ומוכרח והכירו העדים באנסו ומאחר שידע היבם שעם כל זה לא יוכל לכופו לירד לדין מחמת אלמותו מלבד שהוברר הדבר בבירור גמור שאחר החליצה היה רוצה לתפסו בידי גוים רצה ליקח נקמתו ממנו ולפסול החליצה וזה לפי ששאלו לו בשעת החליצה אם הוא איטר רגל ימינו אמר להם לאו אמרו לו שיעקור את רגלו ודחק את עצמו ועקר את רגלו הימיני להראות להם שאינו איטר וכיון להטעותם ולפסול החליצה כי אחר כך נתברר הדבר בבירור גמור שאיטר הוא והחלוצה עדיין לא נשאת ועומד היבם לפנינו וצווח שדעתו לחלצה בחנם אך בתנאי שיהא ציית דין אבי היבמה נסתפק לנו אם בדיעבד החליצה כשירה באיטר אפי' ברגלו הימני' ואם זה נקרא דיעבד:

תשובה גדולי הפוסקי' נחלקו בדין איטר לענין החליצה דסמ"ג פסק וכן סמ"ק דאפי' איטר חולץ בימין של כל אדם אע"פ שהוא שמאלו מאחר שהצריכה תורה ימין בפירוש מדילפינן רגל רגל ממצורע אך כל גדולי הפוסקי' רא ראשוני' ואחרונים נחלקו עליו דהטור וקצת פוסקי' ס"ל שאיטר חולץ בימין שלו שהוא השמאל של כל אדם כמו שכת' הטור א"ה סי' קס"ט והר"ן והמרדכי ומהר"י קארו פסקו שחולץ בשתיהם וכתב הר"ן בפרק כל הבשר ונ"י בפרק מצות חליצה הטעם משום דמספקא לו אי בתר מיני' אזלינן אי בתר דידי' אזלינן והכי נקטינן לפי שהם אחרונים. וכן פסק הגאון מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל בתשובות שלו סי' צ' אבל נשאר לנו לדקדק אם לפי סברת הטור והנמשכים אחריו דס"ל דאיטר חולץ בשמאל כל אדם אם בדיעבד חלץ בימין כל אדם שהוא שמאלו אם חליצה כשירה היא אם לאו וכן לפי פוסקי' שפסקו שחולץ בשתיהם צריך לעיין אם לא חילץ אלא באחד מהם אם חליצה כשירה היא אם לאו ולע"ד נ"ל דלפי דעת הטור אם חילץ ברגל ימין של כל אדם חליצתו פסולה אפי' בדיעבד דטעמא הוא משום דהוי דומי' דתפילין וכמו שכת' הטור סי' קס"ט וז"ל וי"א שאטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל כל אדם והכי מסתברא דבכה"ג אמרינן בתפילין שמניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם ע"כ וכשם שבתפילין אם החליף האיטר והניח תפילין בימינו שהוא שמאל של כל אדם לא יצא דהא לא אשתמיט שום פוסק לאשמועינן דבדיעבד יצא ועוד דהתורה קפדה על יד כהה הוא הדין נמי הכי שהקפידה התורה על הרגל החשוב דלגבי אטר אם חילץ ברגל ימין של כל אדם לא יצא דליכא למימר דאפשר דס"ל דבדיעבד יצא לפי דבתר מיני' אזלינן דא"כ היה לו לטור לפסוק שיחלוץ בשניהם מספק אלא ודאי לא ס"ל האי סברא אלא בתר דידיה אזלינן וא"כ ליכא לחלק בין איטר למי שאינו איטר דכשם דמי שאינו איטר אם חלץ ברגל שמאל אפי' בדיעבד חליצה פסולה היא ה"ה לגבי אטר אם חולץ ברגל שמאלו שהוא ימין כל אדם פסול אפי' בדיעבד ואעפ"י שמצינו לגבי לולב דמצותו בימין ואטר מצותו בשמאל כל אדם ואם נטל בימין כל אדם בדיעבד כשר וכמו שכתב מהר"י קארו בהלכו' לולב סי' תרנ"א וז"ל אח"כ מצאתי בשם בעל העיטור אהא דת"ר איטר מניח תפילין בימין כל אדם שהוא שמאלו מסתברא תפילין דאורייתא בימין אבל לולב דרבנן היינו לומר דנטילתו בימין הוי מדרבנן ומשום חשיבותא אטר הוא ככל אדם ומניח לולב בימינו שהוא ככל אדם ואי עביד איפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין ע"כ וכן פסק מהרמא"י בהגהות שלו בטור א"ח סי' תרנ"א התם טעמא הוא משום דהוי מדרבנן ומ"ה אי עביד איפכא לית בה דהא אפי' מי שאינו איטר אי עביד איפכא לית לן בה כדמוכח במסכת סוכה בפרק לולב הגזול דקאמר אהאי מתניתין דתנן ר' יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב וכו' אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך מדאגבה היה נפיק בי' אמר אביי כשהפכו ע"כ ומאי פריך דילמא הגביה הלולב בשמאל והאתרוג בימין ולא יצא בו וכן אביי שתירץ כשהפכו למה לא תירץ כגון שהחליף אלא ודאי צ"ל דאפי' אם החליף יצא אפי' במי שאינו איטר והטעם לפי שאינו אלא מדרבנן מה שאין כן במה שהוא מדאוריית' כגון תפילין וחליצה דכשם דמי שאינו איטר אי עביד איפכא לא יצא ה"ה איטר נמי אי עביד איפכא לא יצא ומן התימ' על בעל העיטור והגהות מהרמא"י שפסקו דדוקא באיטר אי עביד איפכא לית לן בה כיון דלא גרע מתפילין והא מוכרח מההיא דפ' לולב הגזול שכתבנו לעיל דאפי' מי שאינו איטר אי עביד איפכא לית לן בה וכן תמצא כתוב במרדכי שנדפס בקראקא במסכת סוכה על הגליון סברא זאת שכתבנו בשם ר' יואל הלוי ומוכיח מההיא דפריך הא ומדאגבה היה נפוק בי' דאפי' מי שאינו אטר אי עביד איפכא לית לן בה והא שכתב בעל העיטור דלא גרע מתפילין אין הכוונה לומר דלא גרע מתפילין דהתם נמי באיטר אי עביד איפכא לית לן בה חדא דמדקאמר דלא גרע מתפילין משמע דגבי תפילין הוא מלתא דפשיטא דאי עביד איפכא לא יצא והיכן הוזכר זה בדבריו ועוד דטעמא הוא דאיטר מניח תפילין בימין כל אדם שהוא שמאלו הוא מדכתיב ידכה יד כהה כדאית' במסכת מנחות וכשם שמי שאינו איטר ימינו אי עביד איפכא לא יצא הה"נ איטר אי עביד איפכא לא יצא אפי' בדיעבד דמהיכי תיתי לחלק ועוד שלא מצינו שום פוסק בעולם דאשתמיט ליה לכתוב גבי תפילין דבאיטר בדיעבד יצא אפי' אי עביד איפכא ועוד דהגהות מהרמא"י כתבו בהלכות לולב סי' תרנ"א וז"ל וי"א דאזלינן בתר ימין דידיה ויש ליטול הלולב בימין דידיה והאתרוג בשמאל דידיה וכן נהגו וכן עיקר ואם הפך יצא ודין זה שכתב שאם היפך יצא נפיק מדברי בעל העיטור שכתבנו למעלה ואם אית' דס"ל לבעל העיטור דגם בתפילין אם היפך יצא היה לו לכתוב דין זה שם בהלכות תפילין ולאשמועינן רבותא דאע"פ שהוא מדאוריית' אם היפך יצא ושם לא כתב כלום לכך נ"ל דכוונת בעל העיטור לומר דלא גרע מתפילין שהתורה אמרה והיו לאות על ידך דהיינו שמאל ואפ"ה אמרינן דלגבי האיטר ימין של כל אדם הוי שמאלו ה"ה לענין לולב שצריך ימין ששמאל כל אדם לגבי איטר חשוב ימין וא"כ טעמא דאי עביד איפכא לית לן בה הוא משום דלא גרע מתפילין הא אי לאו הכי אפילו בדיעבד אם היפך לא יצא א"כ גבי תפילין דליכא למימר הכי אפי' בדיעבד לא יצא והטעם משום דהוי מדאורייתא ולכך אפילו בדיעבד אם היפך לא יצא וכן יש להביא ראיה מההיא שכתבנו למעלה בשם רבינו יואל הלוי דלגבי לולב אפילו מי שאינו איטר אפי' בדיעבד אי עביד איפכא לית לן בה ומאי שנא דלגבי תפילין מי שאינו איטר אפי' בדיעבד לא יצא וכן לגבי חליצה הוי חליצה פסולה אלא ודאי צריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכשם דאיכא לחלק במי שאינו איטר ה"ה נמי במי שהוא איטר שיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכך מוכיח לשונו של ר' יואל שהטעם שאם החליף בדיעבד כשר לפי שהוא מדרבנן ודוק:

ולפי דעת הר"ן שכתב בפ' גיד הנשה שחליצת איטר בשתי רגליו מכח ספיקא דמספקא לן אי בתר מיני' אזלינן אי בתר דידיה אזלינן פשיטא דאי חלץ ברגל אחד בין בימין בין בשמאל אפי' בד בדיעבד חליצה פסולה הוי חדא דהא ספיקא דאורייתא הוי ולחומרא ועוד דהאי ספיקא דמספקא לן בחליצה אי בתר מיני' אזלינן נפקא מהאי בעיא דפרק גיד הנשה בעי ר' ירמי' אית לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתר מיני' אזלינן או בתר דידיה אזלינן תיקו וכמו שדקדק שם הר"ן והתם ודאי אם בישול בשוגג אותו הגיד דלא עגיל אפי' בדיעבד אסור אפילו אם נתערב באלף אף על פי שספק הוא אי בתר דידיה או בתר מיני' דכיון דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא וכמו שכתבו שם הגהות אשירי והכא נמי לענין חליצה דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא ואפילו בדיעבד דהא איסור ערוה חמירא גם לפי דעת המרדכי שכתב בפ' מ"ח וז"ל ואם היתה איטרת יד ימינה הוי שמאל דידה כימין דעלמא כדאמרינן במנחות גבי תפילין ולולב ויש מרבותינו שהחמירו אם הוא איטר ברגל ימין שיחלוץ בשניהם מנעל ימין בימין ומנעל שמאל בשמאל ע"כ יש לדקדק מדבריו דחליצת האיטר הוא ברגל השמאלי של כל אדם שהוא ימינו ומשום חומרא יחלוץ ג"כ ברגל הימיני של כל אדם ואם חילץ ברגל השמאלי שהוא ימין כל אדם לבד אפי' בדיעבד חליצה פסולה הוי מה שאין כן אי עביד איפכא וחלץ ברגל השמאלי של כל אדם דהוי ימינו דחליצה כשירה הוי וזה מוכרח בדבריו כאשר נדקדק דפתח באיטרת יד ימינה וסיים ברגל שכתב ויש מרבותינו שהחמירו אם הוא איטר רגל כו' ועוד יש לדקדק בלשונו שאמר יש מרבותינו שהחמירו דאי ס"ל למרדכי כמו דס"ל להר"ן דהטעם דחולץ בשתיהם הוא משום דמספקא לן אי בתר מיני' אי בתר דידיה אזלינן מאי לשון שהחמירו דקאמ' והלא דינא הכי הוי כיון דספיקא דאורייתא הוא אלא נלע"ד לפרש דכוונת המרדכי כך היא דאם היא איטרת יד ימינה הוי שמאל דידה כימין דעלמא כמו גבי תפילין וא"כ איטר רגל אין צריך לחלוץ בשתי רגליו כמו שאין צריך לחלוץ בשתי ידים ועל זה קאי ויש מרבותינו שהחמירו אם הוא איטר ברגל ימין שיחלוץ בשתיהם אפילו בימין דעלמא אבל מכל מקום צריך עיון בדברי המרדכי שכתב כדאמרינן במנחות גבי תפילין ולולב דלגבי לולב לא מצינו במנחות ולא בשום מקום בגמרא דשמאל דידיה כימין דעלמא והראיה דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אם איטר נוטל בימין כל אדם או בשמאל כל אדם וכמו שהביא ראיה מהר"י קארו בסי' תרנ"א וצ"ע ולע"ד הוא ט"ס:

הכלל העולה מכל דברינו דלפי דעת הטור והנמשכים אחריו איטר שחלץ בימין כל אדם אפילו בדיעבד חליצה פסולה הוי וכן הוא דעת המרדכי אלא דמכח חומרא צריך לחלוץ בשתי רגליו ולפי דעת הר"ן ומהר"י קארו כל אחד מהם מעכב דהוי ספיקא דאוריית' ולחומרא וליכא מאן דס"ל דחליצת איטר הוא בימין כל אדם אלא סמ"ג וסמ"ק ומי הוא אשר יכניס ראשו בין ההרים הרמים לעשות מעשה להקל היכא דאיכא פלוגתא דרבותא וכ"ש היכי דהנהו רברבי דמחמרי הוי רוב חכמה ורוב מנין כי הכא והרשב"א ז"ל כתב בתשובותיו דהיכא דאיכא מחלוקת בין הפוסקי' דיש לנו ללכת אחר רוב החכמה ורוב בנין וריב"ה כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל בחשן המשפט סי' כ"ה וז"ל היכי דנחלקו שני גדולי' לא יאמר הדיין אפסוק כא' מהם שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול גמיר וסביר וכו' עד ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק עכ"ל וא"כ ה"נ באיסורא דערוה יש לנו להחמיר יותר דספק איסורא לחומרא ואפי' היכא ששני גדולי' חולקי' בדבר ולא רבו האוסרים על המתירים כ"ש בנדון דידן דרבו האוסרי' על המתירים וכת' המרדכי בשם מהר"ם סוף כתובות אפלוגתא דפליגי ר"ת והגאוני' בג' ארצות לנשואין דיש להחמיר כדברי שניהם דכל היכי דאיכא פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא וזה תמצא בתשובות ר' דוד הכהן מקורפו בית שלישי וכן כתב בשו"ת מזרחי סי' ט"ז בשם ב"ן חביב וז"ל אין צריך לומר אם רבו האוסרים עלינו לקיים אחרי רבים להטות אלא אע"פ שהיו האוסרי' והמתירים שקולי' בחכמה ובמנין אית לן תרי טעמי לאיסור' חדא דספק דאורייתא לחומרא השני שנאמר בשב ואל תעשה שאני כי אם ראינו שחכמינו ז"ל העמידו דבריהם לבטל ד"ת בשב ואל תעשה כ"ש אנחנו חייבי' לבחור בדרך זה ונעמוד בשב ואל תעשה ר"ל ישאר הדרך כמות שהוא והעמד אשה על חזקת' היכא דקיימא ק קיימא ולא תהיה לאיש בלא חליצה עד יבא מורה צדק ע"כ:

ואם יאמר האומר דהיכא דאיכא שעת הדחק כמו הכא שהיבם רחוק מהיבמה יש לנו לסמוך על סמ"ג וסמ"ק זה אינו דלא נקרא שעת הדחק אלא כשאין תקנה לדבר אבל בענין זה שהחלוצה עדיין לא נשאת לשוק ועומד לפנינו היבם ואומר שרוצה לחלצה ודאי לא מקרי שעת הדחק והא לך לשון ר' דוד הכהן מקורפו זצ"ל שכתב בבית ג' וז"ל על מעשה שאירע בדבר גט שהיה פלוגתא דפוסקים איזה מהם היו מתירים וקצתם היו אוסרים והיו תלוים באיסור דאורייתא ע"ש והשיב שם אם יאמר האומר דהיכא דשעת הדחק הוא יש לנו לסמוך על המתיר לעשות מעשה ואפי' אם הוא יחיד כדאשכחן בפרק ב' דגיטין בההוא עובדא דא"ל כתבו גט לאשתו וחתמו תרי מינייהו ביומי' ואינך עד י' ימים דקאמר התם כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו ופרש"י התם כגון שהלך זה לדרכו או שכבר נשאת וא"כ יאמר האומר דהכא נמי שהבעל אינו בעיר שעת הדחק הוא ויש לנו לסמוך על המתיר הא לאו מילתא היא דמסתברא דווקא כשהלך לדרכו למרחוק במקום שאין הולכים ושבים הוא דמתקרי שעת הדחק וכו' ע"ש עד אבל בנדון דידן דשכיחא תדירא באים ושבים פשיטא דלאו שעת הדחק הוא בשביל המתנת ג' או ד' חדשים עד שיכתב ויביאו לה גיטה והנה ריב"ה כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל דההיא דפרק ב' דגיטין דווקא היכא שאי אפשר בגט אחר קאמר ועוד כתב שם וז"ל ותו בר מן דין אמינא דלאו מילתא היא דדוקא במילי דרבנן הוא דאית לן למימר מסתמא כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק ולהקל וכו' ע"ש עד אבל בנידון דידן ודאי הנהו רברבי דפסלי לי' פסלי לי' מן התורה אז ודאי אין ספק דפשיטא דאין לנו לומר כדאי הוא לסמוך עליו ועיין עוד שם הענין באריכות:

מכל זה נראה דבנדון דידן דהיבם הוא עומד לפנינו ורוצה לחלוץ ואינה רחוק ממנה והנהו רברבי דפסלי פסלי מן התורה כמ"ש למעלה אין שייך להקל בשעת הדחק ולסמוך על סמ"ג וסמ"ק בדיעבד וכ"ש בנדון הלז דאפשר דלא מקרי דיעבד דחזינן דנתכוין לפסול החליצה כדי שיהא ציית דין אבי היבמה דהא שאלו לו בשעת חליצה אם הוא איטר והשיב לאו ודחק את עצמו להטעותם לעקור רגל ימין שיסברו שאינו איטר והשתא קא חזינן דאיטר רגל הוא והוי כנתכוונה היא ולא נתכוון הוא דחליצה פסולה היא וגם לא מקרי דיעבד כיון דלא נשאת והיבם רוצה לחלוץ ומהיות טוב אל תקרי רע והא דכתב מהר"י קארו בשם אורחת חיים שצריך שיעבור החולץ בפני הדיינים מרוח לרוח עד שיראו באיזה רגל יפסיע לפי שרגל המפסיע תחילה הוא של ימין ובו חולץ ע"כ לאו למימרא דאם עקר רגל ימין תחילה ואחר כך נמצא שהוא איטר אלא שנתכוון לפסול החליצה שיהא חליצה כשירה אלא התם מיירי במי שאינו עושה שום רמאות שיכירו הדיינים בעקירת הרגל אם הוא ימין או איטר וא"כ ודאי אם נמצא שאינו איטר ודאי צריך לחזור ולחלוץ ואי לאו דמסתפינ' אמינא דהא דכתב אורחת חיים מיירי שידעו הדיינים בבירור קודם שיאמרו לו שיעקור את רגליו בשעת חליצה שהוא אטר רגל וא"ה צריך שיעבור החולץ לפני הדייני' והטעם הוא כדי שיראו העומדים שם בבירור אם הוא אטר רגל אם לאו ולא יוציאו לעז דמזה הטעם נמי כתב הטור שיהא צריך להלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו ולמה הוצרך לכל זה והלא נותנים לו המנעל במתנה גמורה קודם החליצה אלא ודאי הטעם הוא להראות העומדי' שם דחליצה כשירה היא ולא יוציאו לעז והכא נמי אע"פ שהדייני' יודעים בברור שהוא איטר אפילו הכי כתב אורחת חיים שצריך שיעבור החולץ מצד אל צד מטעמא דאמרן. הנראה לענ"ד כתבתי כ"ד שמואל בלא"א יצחק בכרך:

תוכן העניינים

חוט השני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה