אור ברסלב

חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]

כו

כה

שאלה בקהלה קטנה אשר אין שם אלא כהן אחד ושם נולד לבעל חנות עגל בכור בהמה מפרתו ולא השגיח לפטור הולד קודם צאתו לאויר העולם וכו':

תשובה יראה דאם הוא ודאי בכור אע"ג דלא שפיר עביד במה שלא מכרו לגוי מ"מ צריך הכהן לקבלו וכן המנהג בכל מקום דאל"כ לא לא תמצא לעולם כהן שיקבל בכור בזמן הזה שיאמר פשעת במה שלא מכרת לגוי והא ודאי לית' שהרי כתב הרא"ש להדיא בדיני בכורו' וכ"כ בהגה' אשירי בשם א"ז וכ"כ מהרי"ו בשם תשובת מהר"מ ז"ל וכ"כ הטור דגם בזמן הזה אין רשאי הכהן לסרב מליטלו משום דהוי כמבזה מתנות כהונה ואינו מודה בהם ואם כדברי האומרים דכל שלא מכר לגוי רשאי הכהן שלא לקבלו א"כ הרי רשאי הכהן לסרב מטעם זה דהוי כפושע במה שלא מכרו לגוי ודוחק לומר דכל הני רבוות' איירי בענין שלא היה אפשר למכרו לגוי שוודאי דבר זה הוא אפשרי רחוק ובכה"ג לא קמיירי ועוד דאיך שייך לומר דמשום שזה פשע ולא מכרו לגוי רשאי הכהן לבזות את המצות הא ודאי לית' שהרי אע"פ שזה פושע הבכור עומד בקדושתו ואם לא יקבלנו הכהן הרי הוא מבזה מתנות כהונה:

ומ"ש הגאון מהר"מ איסרלש ז"ל בהגהותיו על השלחן ערוך [ביו"ד סי' ש"ו ס"ד עכ"ה] הם דברים תמוהים ומטעמ' דכתיבנ' וראיתי שהרב ז"ל מצא דבריו בתשובת מהר"י ווייל ז"ל שכת' בתשובה סי' קכ"ז וז"ל מחמת הבכור הנה בכל המקומו' שעברתי לא שמעתי אלא שנותני' הבכורי' לכהנים ואפי' ספק בכור ולא שמעתי פוצה פה ומסרב ומסתמ' היינו לפי האשירי שכת' שצריך הכהן לקבלו ומסתמ' היינו אפי' ספק בכור כיון דהוי טעמא משום מבזה מתנות כהונה אין חילוק בין ודאי לספק ובידי יש תשובת מהר"ם שכת' מי שמתכוין שתלד בהמתו בכור כדי לתנו לכהן כדי להקניטו הרי זה מחלל ברית הכהונה משמע מתוך דבריו שהכהן צריך לקבלו דאל"כ איך יכול להקניט הכהן כיון שהכהן יכול לסרב מלקבלו וכן ראיתי בתשובת מהר"מ היכא שנולד בכור לכהן עני ורוצה לתנו לכהן עשיר אינו יכול לכופו שיקבלו ויכול הכהן עשיר לסרב בו כיון שהיה הבכר ברשות העני וזכה בו משמע אבל מישראל צריך לקבלו ובנדון זה כיון שהישראל פשע שלא מכרו לגוי קודם שנולד נראה דאין הכהן צריך לקבלו דמצוה למוכרו כי היכי דלא ליתי לידי תקלה כדאמרי' בפ' מעשר בהמה וכ"כ ר"ת והאשירי וכולהו רבוות' שוין בזה והאי גברא כיון שפשע ולא מכרו קנסינן לי' וכה"ג דנינן כ"ת ואני על עובדא שאירע בעברשטט שג"כ פשע הישראל למוכרו ופסקתי א' וכ"ת שאין הכהן צריך לקבל וכ"ש הכא דאיכ' למיחש שכוונתו להקניט ולצער הכהן עכ"ל ונראה דמהרי"ו לא א איירי אלא בספק כדמשמע מתחלת לשונו אכן דבריו צריכין ישיב קצת:

ואני אומר דוודאי בספק בכור כגון שקנה פרה חולבת מן הגוי ואינו יודע אם בכרה או לא אם ירצה הכהן שלא לקבלו הרשות בידו לפי שבעיקר דין של בכור מפרה חולבת הסכים הרא"ש והרמב"ן והרמב"ם והריב"ן שהוא חולין גמורים אפס מהר"מ חשש למ"ש ר"ת שהוא ספק בכור וכמבואר במרדכי דיבמות ובוודאי שהיא חומרא יתירה שהרי כת' בתרומת הדשן שלא נמצא אפי' אחד מאלף שהיא חולבת קודם לידה ומהר"מ עצמו נדחק בזה כמ"ש בתשובותיו סי' שי"ב וכת' שם שרבי' מפקפקי' על זה והביא ראיה לחומרא מדין מים שאין להם סוף ומדין גוסס עד שקרוב בעיני לומר דלית בי' כלל משום מבזה מתנות כהונה אע"פ שבדיני איסור והיתר אי אפשר לומר קים לי כפלוני המתיר כמבואר במהרי"ק שורש קמ"ט מ"מ שאני הכא שהמתירי' הם רבי' וגדולי המורים דנהיגינן למפסק כוותייהו בכל דוכת' כהרמב"ם והרא"ש ז"ל לכן בהכי שפיר יכול לומר קים לי' ועוד שהרי מנהג הספרדיי' הוא כן לסמוך על המקילי' בזה שהרי מהר"י קארו ז"ל פסק כן בספרו סי' ש"יו ס"ג נראה דאנו אע"ג דנהיגינן כר"ת ומהר"מ שאין החלב פוטר מ"מ אין הכהן מחויב לקבלו והרי זה כאותו שאמרו בפ' אלו טריפו' אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים וכפי מה שפי' רש"י ז"ל שם דבתמי' קאמר וטעם הדבר לפי שמהר"ם עצמו לא החמיר אלא מפני גודל האיסור אשר בו כמ"ש בתשובותיו סי' שי"ב שם שני איסורי' איסור שחוטי חוץ ואיסור אכילת קדשים בטומאה והני תרי טעמי לא שייכי בקבלת הכהן כלל דלית בי' אלא איסורא מדברי קבלה שחתם ברית הלוי ולכן נראה דבכה"ג אין הכהן מוכרח לקבלו ואפי' בלא טעמו של מהרי"ו ז"ל שפשע נמי פטור מלקבלו כיון שהפרה היתה חולבת יש לומר דמסתמ' ילדה כבר אבל בשאר ספק כגון שלא הית' האם חולבת ואינו ידוע אם בכרה אם לאו נראה דחייב לקבלו דכל ספיק' דאיסורא הוא לחומרא ואע"ג שאם ירצה הישראל לא יתננו לכהן וישהנו עד שיפול בו מום ויאכלו מ"מ אם ירצה לתנו לכהן חייב לקבלו ואין שייך לומר כאן דא"כ לקת' מדת הדין שהישראל אינו מוכרח לתת לכהן והכהן מוכרח לקבלו דמה שאין הישראל מוכרח לתת לכהן היינו משום דלענין נתינתו הוי ספק ממונא ולקולא אכן לענין קבלת הכהן הוי ספק איסורא ולחומרא וכה"ג אמרינן בפ"ק דמציעא דתנן ספק בכורו' המע"ה ותני עלה ואסורין בגיזה ועבודה כנ"ל עיקר מצד הדין אכן מדברי מהרי"ו נראה דכל ספק בכור המנהג הוא שמקבלין ומשמע דאיירי אפי' בנולד מפרה חולבת מדלא חילק ובאמת שגם בארצו' הללו מעולם לא שמענו בכהן שנמנע מלקבל אפי' בנולד מפרה חולבת וכן משמע ג"כ קצת מדברי מהר"מ בתשובותיו סי' שי"ג שכת' שאין חילוק בין בכור ספק לוודאי אלא שהוודאי לכהן והספק נאכל לבעלים במומו משמע הא לענין קבלת הכהן שניהם שוים הם והתם נראה דאיירי בנולד מפרה חולבת כדמשמע מתשוב' שלפניה ולכן בוודאי יש לילך אחר המנהג אע"פ שהמיקל ואינו מקבלו לא הפסיד כדכתיבנ' לעיל אבל בשאר ספק כגון בנולד משאינה חולבת ואינו ידוע אם בכרה אם לאו נראה שחייב לקבלו ואע"פ שפשע במה שלא מכרו לגוי מ"מ הרי אם לא בכרה אמו הבכור קדוש הוא ומשום שהישראל פשע אין סברא לומר לכהן לבזות מתנות כהנתו וכדכתיבנ' לעיל כל זה נ"ל מצד הדין שהרי כת' שהמנהג הוא לקבל ומטעם מבזה מתנות כהונה ולבסוף התיר כאן שלא לקבל מפני פשיעת הישראל וא"כ קשה איך נתפשט המנהג לקבל והרי איכ' פשיעת הישראל בכל מקום דאיכ' בכור שהיה יכול למוכרו לגוי וא"כ יהיה פירוש דבריו כמו שיהיה על כל פנים קשה קושיא זאת:

ש

ומש"נ לומר דהתם בנדון ההוא איירי כגון שצווהו למוכרו ולא רצה למוכרו ולכן חשיב לי' כפושע אבל באינש דעלמ' לא חשבינן לי' כפושע דלאו כ"ע דינא גמירי ועוד שהרי כמה קולמוסי' נשתברו איך מקני' העובר כדאמרינן בריש בכורו' רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי וכו' ויש מחלוקת בזה רש"י ור"ת ז"ל היאך מקני' אותו לגוי ופוק חזי בשוקא שלא נמצא אחד מני אלף דידע לאקנויי כהלכתו ולכך ודאי לא הוי פושע אלא נדון דמהרי"ו איירי כגון שהתרו בו וצווהו שימכור לגוי והוא לא עשה כן א"נ שהיה בענין אחר שראינו שנתכוון להקניט ובהא פסק מהרי"ו דפטור הכהן מלקבל וכן משמע סוף לשונו דדברי' ניכרים חזא בי' כנ"ל לפרש דעת מהרי"ו ז"ל ומעכשיו נ"ל לומר דהא דפסק מהרי"ו דאם פשע פטור הכהן מלקבל אין לסמוך על דבריו אלא דווקא בנולד מפרה חולבת דכיון דהת' גם מצד הדין שרי אלא שהמנהג הוא להחמיר וחומרא בעלמ' הוא ולכן כל שפשע מתבטל המנהג והחומרא ורשאי הכהן שלא לקבלו אבל בנולד מפרה שאינה חולבת דחייב הכהן לקבלו מצד הדין לא נהירא שתגרום פשיעת הישראל שיפטור הכהן מלקבלו ואולי שגם מהרי"ו עצמו לא אמרו אלא בנולד מפרה חולבת אלא שאין לשונו משמע כן דנראה דאיירי בכל ספק בכור:

ועוד נראה דדווקא היכא שהדברים ניכרי' שפשע דווקא אז דינא הכי אבל בסתמא י"ל שלא ידע שצריך להקנותו א"נ דלא ידע לאקנוייי ולא חשבינן לי' בפשיעה ואפי' בנולד מפרה חולבת יש לילך אחר המנהג שמקבלין והמיקל בזה לא הפסיד כמ"ש למעלה נמצא אתה אומר דלדעת מהרי"ו בוודאי בכור פשיטא שצריך לקבלו עכ"פ ובספק בכור היכא דמוכח' מילת' שפשע פטור מלקבלו ואי לא מוכח מילת' שפשע אע"פ שלא מכרו לגוי חייב לקבל זהו לדעת מהרי"ו ז"ל ולענ"ד נראה שאין לסמוך על דבריו אלא בנולד מפרה חולבת אבל בנולד משאינה חולבת חייב לקבל אפי' מוכח שפשע וכתבתי עוד דהמקיל בנולד מפרה חולבת אפי' אי לא מוכח שפשע ואינו מקבלו לא הפסיד. זה מה שהעלת' מצודת עיוני בדין זה:

ודברי הגאון מהר"מ איסרלש ז"ל בהגהותיו נ"ל שיש שם ט"ס וכצ"ל כגון שקנה פרה חולבת מן הגוי והיה יכול למכור וכו' וזהו עולה ממש כמו שכתבתי ומ"ש והיה יכול למכור הבכור להגוי היינו דאיכ' פשיעה דמוכח ובלאו הכי נראה שיש שם ט"ס שהרי כת' אבל במקום שפשע הישראל כגון שקנה פרה חולבת מן הגוי עכ"ל ודבר זה אין לו הבנה כלל דמה פשיעה יש בדבר זה במה שקנה פרה חולבת מן הגוי וע"כ צ"ל שיש כאן ט"ס ויש להגיה כדכתיבנ' ואם נפשך לומר דס"ל להרב ז"ל דבקנה פרה חולבת מן הגוי אפי' אי לא פשע סגי ובשאר ספק בכור בעינן שפשע לא ידעתי מנין לו זה דלכאורה איירי מהרי"ו בכל ספק בכור וגם הלשון אינו מדוקדק כל צרכו וגם הדין בטעמו לא נהירא כמ"ש לעיל דכל שהוא ספק בכור ונולד מפרה שאינה חולבת חשבינן לי' כוודאי ולא מועיל פשיעת הישראל שיפטור הכהן מלקבלו:

תוכן העניינים

חוט השני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה