אור ברסלב

חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]

כה

כד

מעשה אירע בק"ק ווירמיישא ישא יע"א שאירעו שני מילות בערב פסח ואבי הבן של כל אחד מהם היה רגיל להתענות בערב פסח האחד מהם לפי שהיה בכור והשני היה מתענה בשביל בנו שהיה בכור ונשאלתי אם רשאים לאכול ביום המילה ולהתענות יום אחר בשבילו:

תשובה גרסינן בפ"ק דתענית אמר רב יודא אמ' רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמרית' קמיה דשמואל א"ל וכי נדר קבל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי' נפשיה קבל עלי' אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה. איכא דאמרי כי אמרית' קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינ' רב יושע ברי' דרב אידי אקלע לבי רב אסי עבדו לי' עגלא תילת' א"ל לטעום מר מידי א"ל בתענית יתיבנ' א"ל ולוזיף מר ולפרע לא סבר מר להא דאמר רב יודא אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע א"ל בתענית חלום וכו'. וכתב הרא"ש בירושלמי פ' קונם יין משמע דוקא ביום סתם אבל ביו' זה לא דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו רב אמר בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענה ומשלים משמע ביום סת' הוא דאבד תעניתו לפי שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה אינו לוה ופורע לפיכך משלים אע"פ שאכל כזית והת' מייתי לה לעיל ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי מדקאמר שמואל בלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקבל עלויה אי מצי מצער נפשי' אי לא מצי לא מצער נפשיה ואי איירי ביום זה ניחא דאי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השת' לעבדי' זימנא אחריתי כשיהיה בריא וחזק ויוכל לעשותו וכו' ונ"ל דאפי' למאי שהביא ראיה מירושלמי דיש חילוק בין יום זה ליום סתם דה"פ יום זה היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו וביום סתם היינו שקבל עליו להתענות יום אחד ובמנחה קבל עליו להתענות אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מקרי יום זה וע"כ צריך לפרש כן דהאיך תמצא שקבל עליו יום סת' והלא צריך לומר הריני בתענית למחר עכ"ל הרא"ש. והר"ן הביא ג"כ סברא זו בשם יש אומרי' וכת' ואחרים אמרו דאפי' ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכדכתיבנ' והת' בפ"ק דערכין מסקינן דאפי' באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת' ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל ומהך דירושלמי לא מוכח מידי דהיינו טעמ' דביום סתם אבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחויב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחויב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים עכ"ל:

והרמב"ם ג"כ חילק בין יום זה ליום סתם וכבר האריך הב"י בהלכו' תענית סי' תקס"ח אם הרא"ש והרמב"ם שוים בכל פרטי הדין מיהו שניהם שוים דבתענית זה אינו יכול ללוות ולפרוע ואע"פ שהרא"ש כת' דבגמרא דידן לא משמע הכי מ"מ משמע שהוא חושש לדברי הירושלמי גם הטור הביא דברי הירושלמי לפסק הלכה משמע דס"ל להרא"ש הכי ובהג"ה אשירי בשם א"ז כתב דאפי' יום זה לוה ופורע וכ"כ בהגהו' מיימון בשם ר"י והביא ראיה דאפי' ללישנא דאמר פשיטא לא יהא אלא נדר משמע שמותר ללות וכ"ש ללישנא קמא דקאמ' וכי נדר הוא צערא קיבל עליה וכו' ואי דאמר יום סתם מה שייך לומר ופורע הרי אינו מחויב יום זה יותר משאר ימים אלא ודאי דאמר יום זה ואפ"ה מתיר והא דאמרו בירושלמי דאי אמר יום זה ושכח ואכל גומר תעניתו היינו אם אינו רוצה ללוותו עד יום אחר ישלים אחר שאכל ויפטר עכ"ל וכ"כ בהגהות מיימון פ"ד דנדה בשם ריב"ם ומ"ש הרי אינו מחויב יום זה יותר משאר ימים ראיה זו לית' למ"ש הרא"ש בביאור דברי הירושלמי דאיירי שקבל עליו להתענות יום אחד ובמנחה קבל עליו להתענות אותו תעני' למחר ובשביל קבלתו לא מקרי יום זה. ומ"מ מלישנא קמא משמע דלא כירושלמי גם מעובדא דרב יושע בריה דרב אידי משמע דלא כירושלמי דאי כדברי הירושלמי מאי קא"ל ולוזיף מר ולפרע לא סבר לה מר להא דאמר רב יודא וכו' מאי קפריך לי' ודילמ' בתענית דיום זה הוי קיתיב דהוי כמו מילת' דשכיח' כמו יום סתם מיהו אפשר לדחות ולומר דרב אסי בעי למנדע אי ס"ל להא דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולכך הקשה לו סתם כדי שישיב לו אי ס"ל כדרב או אי הוי לי' יום זה והוא השיב לו האמת דהוי תעני' חלו' וה"ה דהמ"ל דהוי יום זה אלא שהוא משיב לו האמת כמו שהוא דלא הוי יום זה אלא תענית חלום וכמ"ש הרא"ש בפסקיו יע"ש. הנה שדעת הרמב"ם שאינו לוה תעניתו ופורע ביום זה והרא"ש אע"פ שכתב שבגמרא דידן לא משמע כדברי הירושלמי מ"מ מסתבר לי' לטור שפסק כדברי הירושלמי וס"ל דאין לוה ופורע ודעת האחרי' שהביא הר"ן ודעת הראב"ד והרשב"א וא"ז והגהו' מיימון בשם ר"י כולם פסקו דאפי' ביום זה לוה אדם ופורע וה"נ דעת המרדכי שכת' וז"ל ומצאתי כתוב מספקא לי' לרבי שמא דוקא תעניתו אבל תענית ציבור שמא אינו רשאי לפרוש מן הציבור עכ"ל ואי ס"ל דביום זה אינו לוה א"כ כ"ש הוא דאינו לוה בתענית צבור דהא יום זה מפרשי לי' בהגה' אשירי פ"ק דתענית ופ"ק דשבת שהוא יום קבוע לו להתענות ומי עדיף מיום שגוזרין בו הציבור להתענות שכולם חייבי' להתענות:

איברא דהמרדכי כת' בשם ראבי"ה שם פירש אחר על מ"ש שמואל לא יהא אלא נדר וההיא פירוש יחידאה הוא דמשמע מדבריו דלא מייתי שמואל ראיה שהוא רשאי ללות תעניתו דפשיטא דשרי כיון דאניס אלא מייתי ראיה על שהוא צריך לפרוע אע"ג שהוא אנוס עתה וז"ל שם לא יהא אלא נדר שקבוע לו זמן ועובר בבל תאחר א"נ צדקה שעובר מיד דהא קיימי עניי' ואם נאנס ולא קיים וכי יפטר בכך והלא כשיוכל לישלם עכ"ל ולכן הביא המרדכי בתחלה פר"ח כגון דאניס דמשמע דוקא אונס גמור כגון שחלה וא"א לו להתענות אבל פירוש זה הוא דחוק מאוד וכן הביא ב"י תשוב' הרשב"א וז"ל מה שכתבת שאין לו לאדם ללוות אלא באונס גדול טעות הוא בידך שהרי אמרו לוזיף מר ולפרע ושם לא היה אונס גדול כמו שאמרת עכ"ל. איברא שהב"י כת' ויש לתמוה עליו למה כת' שהוא טעות דבההוא דלוזיף מר כיון שהיה שם אדם גדול אין לך אונס גדול מזה עכ"ל ודבריו הם תמוהים מאוד דאין כאן אונס גדול דכיון שנדר להתענות מי זה ירע בעיניו שלא יקיים נדרו ודברי הרשב"א נהירין וברירין. ועוד אני רואה דוחק גדול בפירוש זה של ראבי"ה דשמואל מאי קמתמה אדרב מאי קמ"ל דילמ' קמ"ל דאפי' בלא אונס גדול רשאי ללוות ועוד דאי כדבריו הל"ל אם לוה אדם תעניתו חייב לפרוע ומדקאמר לוה אדם וכו' משמע דהיא גופ' קמ"ל דרשאי ללוות וצריך לומר לדעתו דלא מסתבר לי' לשמואל דלשרי רב בלא אניס ומ"מ נ"ל דמ"ש המרדכי אחר דברי ראבי"ה ומצאתי כתוב מספקא לי' לר' וכו' לא ס"ל כפירוש ראבי"ה אלא דשמואל מייתי ראיה דרשאי ללות וכפירוש הראב"ד שכת' הרא"ש דכיון דלא איבד תענית' כמאן דלא בא סלע ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא דאי כפירוש ראבי"ה א"כ מיירי שהוא אונס גמור כגון שאינו יוכל להתענות מחמת חליו ושמואל לא מייתי ראיה אלא על שחייב לפרוע א"כ פשיטא דגם בתענית צבור הוא פטור מן התענית באותו יום ופורע יום אחר בשבילו ואין לפרש דהראבי"ה איירי באונס קטן כגון שמצטער דא"כ מאי קמתמה שמואל פשיט' דילמ' היא גופא קמ"ל דאפי' משום אונס כל דהו יכול ללות ולפרוע אלא ודאי לפי' ראבי"ה איירי באונס גמור ומדברי כל המפרשים לא משמע כן אלא כדמשמע מסוגיא דשמעתת' דאפי' משום סעודת מצוה לוה ופורע ובהג"ה אשירי הוסיף דאפי' שמחת מרעות ואם נפרש דראבי"ה מפרש שמעתת' במצטער וס"ל דגם בהא הוי פשיטא דלוה ולהכי לא מייתי ראיה אלא על שהוא צריך לפרוע א"נ דשמואל לא קאמר פשיטא אלא על מ"ש רב ופורע אבל לא קאי על מ"ש לוה אדם תעניתו א"כ אפשר דראבי"ה לא פליג על מ"ש המרדכי ומספקא לי' לרבי וכו' ומ"מ נראה מדברי המרדכי כדכתיבנ' שאינו מחלק בין יום זה ליום סתם. אחר שכתבתי זה מצאתי במרדכי פ"ק דשבת שכתב בפירוש לדחות דברי הרמב"ם והביא הראיה שכתבתי לעיל דמדקאמ' לי' לוזיף מר ולפרע ולא עלה על דעתו דילמ' יום זה נדר ש"מ דלא שנא. וברוך ה' שזכיתי לכוון לדעתו. וגם בר"ן מצאתי' ודחי לה מטעם אחר יע"ש:

וכת' בתרומת הדשן סי' רע"ה נראה דהא דכת' א"ז דאפי' ביום זה יכול ללוותו ר"ל ביום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאין יכולי' ללוות דמסתמ' לא פליג אירושלמי עכ"ל ולא מסתבר לי כלל אלא ודאי הוא מפרש הירושלמי כמו שפירש בהגהו' מיימון דהיינו אם אינו רוצה ללוותו עד יום אחר ישלי' אחר שאכל ויפטר א"נ כמו שכתב הר"ן דביום זה כל ששכח ואכל אינו מחויב שיפרענו והרי נדרו בטל מעת' ומש"ה מתענה ומשלים וזה נ"ל ברור ולדברי מהרא"י בתרומת הדשן א"כ דברי הגה' אשירי שבפ"ק דשבת סותרים לדבריהם שבפ"ק דתענית וזה דוחק שחכם אחד היה המסדר ההגהו'. ועוד שהרי על מ"ש הרא"ש וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי כתב בהגה' אשירי וז"ל וכ"כ בא"ז דאפי' יום זה לוה ופורע עכ"ל משמע מדבריו דקאי איום זה הנזכר בירושלמי ההיא יום זה מפרש האשירי דהיינו יום קבוע ש"מ דהגה' אשירי ר"ל שדעת א"ז דאפי' ביום קבוע לוה ופורע. ועוד ראיה ממה דמסיים בהגה' אשירי וז"ל שכח ואכל כזית איבד תעניתו והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים אם אינו רוצה ללוות על יום אחר ישלימו אחר שאכל ויפטור מא"ז עכ"ל הרי מכאן מפורש בהדי' דס"ל כדברי הג"מ וכדכתיבנ' שהרי כתב אם אינו רוצה ללוות משמע דאם רוצה לוה תעניתו ופורע אפי' ביום זה והנך רואה כי דברי א"ז הם דברי הגהו' מיימון אות באות לכן נ"ל פשוט דלא כדברי ת"ה:

ומה שהביא עוד בת"ה ראיה ממ"ש א"ז בשם נימוקי רב שרירא כבר דחהו הוא בעצמו גם בדחיי' זאת דאיירי שאינו רוצה ללוותו סוף סוף נ"ל פשוט דדעת א"ז הוא כדעת הראב"ד והרשב"א והג"מ בשם ר"י וכן דעת המרדכי. אבל דעת הרא"ש והרמב"ם שאינו לוה ביום זה ופסק ב"י כוותייהו וכן נראה לכאורה דעת מהר"מ שכת' מי שקבל עליו תעניתו במנחה בי' ימי תשובה צריך התרה ויש לדחות דההיא כשאינו רוצה ללוות ולפרוע וקמ"ל דאינו רשאי לאכול אפי' סעודת מצוה משא"כ אם לא קבל עליו תענית במנח' שאוכל ואין צריך התרה וז"ל הג"מ פ"א מהל' תענית כשמתעני' בשני וחמישי אחר החג ואפי' כל י' ימי תשובה ואירע ברית מילה מצוה לאכול וא"צ התרה אע"ג דדבר שאינו כי אם המנהג צריך התרה כדמשמע בנדרים הכא אין צריך כי לא נהגו להתענות בכה"ג וכו' ומי שקבל עליו תענית במנחה בי' ימי תשובה צריך התרה בשם מהר"מ עכ"ל הרי מבואר להדיא כדכתיבנ'. ובנדון זה אשר אנו דנין עליה מסתברא לדמותו ליום זה כיון שהוא יום קבוע ולא גרע מיום שמת בו אביו וא"כ לדעת הרא"ש והרמב"ם אינו יכול ללוות ולפרוע ואפשר, דאפי' לדעת הראב"ד והרשב"א וא"ז והג"מ בשם ריב"א והמרדכי מודו הכא דאינו לוה ופורע דשאני הכא כיון שנהגו בו כל הבכורי' ה"ל חמיר מיום קבוע דה"ל כתענית ציבור וכדמספק' ליה למרדכי כמ"ש לעיל וכן כתב רבינו ירוחם וז"ל נראה שהתענית שמתענין הצבור אינו לוה ופורע ואם שכח ואכל משלים תעניתו כיון שאינו יוכל לפורעו וכ"כ הכל בו בשם הראב"ד דתענית ציבור שהסכימו עליו על כל צרה אינו רשאי ללות ולפרוע מהם ואצ"ל בד' צומות שיש להם זמן קבוע שאינו לוה וכ"כ ב"י בשם פסקי תוספו' וכת' שפשוט הוא והכי דייק תיבת תעניתו מיהו יש לי לומר ולדקדק מדברי הראב"ד דדוקא בד' צומות שיש להם ראיה וסמך מדברי קבלה וכן בתענית ציבור שהסכימו עליו על כל צרה שהיא מצוה מדברי סופרים וכמ"ש הרמב"ם בפ"א דתענית אבל בתענית זה שמתענין הבכורות בערב פסח שאינו אלא מנהג בעלמ' נראה דלוה תעניתו ופורע אפי' לדעת הרא"ש והרמב"ם ולא עדיף האי תענית' מתענית שני וחמישי ושני שמצוה לאכול בהם אם יש ברית מילה כמ"ש הג"מ בשם מהר"מ אע"פ דהוי תענית ציבור גמור שקורין בו ויחל ובימיהם קבע והיו הכל מתענים כמ"ש הרא"ש בספ"ק דתענית ובאשכנז עשאום קבע והכל מתענין בהם וסמכו על מעשה דאיוב וכו' הן אמת שיש לפרש דבריו שי"ל שהיו מתענים בכל הארץ לא שהיו כל בני אדם מתענין מ"מ נראה דהאי תענית לא חמיר מתענית שני וחמישי ושני דשניהם אין להם סמך בתלמוד' דידן ושניהם הוזכרו זה אצל זה במסכת סופרים נראה דדין אחד להם אע"ג דאיכ' לפלוגי ולמימר דשאני הכא שכל הבכורים מתענים משא"כ התם שאין כל השייכי' בתענית מתענין מ"מ אין נראה לחלק ביניהם ועוד מדחזינן לרבינו יחיאל שהקיל מאוד בתענית זה והתיר מיני תרגימא כמ"ש בהגהו' מרדכי משמו אע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ הא חזינן דקיל מאוד וסברת רבינו יחיאל נ"ל משום דאמרינן בירושלמי וז"ל כפי מה שהביאו במרדכי ר' לא הוי אכל לא חמץ ולא מצה ומסיק משום דרבי בכור הוי א"ר מני ר' יונה בכור הוי והוי אכל א"ר תנחומא לא מן הדין אלא אסטניס הוי ואי הוי אכיל ביממא לא הוי אכל בליליא כדי שיכנס למצוה כשהוא מתאוה מכאן רגילין שמתענין הבכורות ערב פסח ואע"ג דפלוגת' היא העולם סוברים כמ"ד בכור הוי וז"ל הרא"ש ר' לא אכיל חמץ ולא מצה ובעי למימר משום דר' בכור הוי ומסיק דר' אסטניס הוי ואי הוי אכיל ביממא לא הוי אכל בליליא עכ"ל ומדקדק ר' יחיאל מדלא קמוכח דע"כ רבי הוי מתעני משום דבכור הוי דאי משום דאסטניס הוי ה"ל לאכול מיני תרגימ' שהם אדרבה ממשיכי' לבו של אדם לאכילה כמו שפרשב"ם והתוספו' אלא ע"כ צריך לומר דגם מי שמתענה משום בכורה דהוא מותר במיני תרגימא ור' באמת אכל מיני תרגימא ולהכי מספקא להו אי משום בכירותיה אי משום איסטנותיה ולא מסתבר לומר דהני תרי לישני פליגי במציאות היכי הוי אי הוי מתעני תענית ממש או אי הוי מתעני מפת והוי אכיל מיני תרגימא גם לא מסתבר לי' למימר דמספקא להו אי הוי מתעני ממש או לא אלא ודאי הא דקאמר דר' הוי מתעני לא היה אלא מפת אבל מיני תרגימא אכיל וש"מ דאפי' מאן דמתענה משום בכורה מותר במיני תרגימא זהו דעת ר' יחיאל וכ"כ התוספו' גבי הא דרב ששת יתב בתענית' שכתבו לאו דוקא אלא שומר עצמו מלאכול וכיוצא בזה מצאתי אח"כ בת"ה שיש מי שדקדק מדברי הירושלמי דקדוק כיוצא בזה שאין הבכורי' חייבי' להתענות ביום ה' כשחל ע"פ בשבת ודחה דבריו משום דמספקא להו ע"ש בסי' קכ"ו אכן למ"ש בפירוש שני אין משם ראיה שכתבו וז"ל א"נ היה מקבל עליו התענית ממש כדי שיהיה נזכר ונזהר מלאכול עכ"ל וכן אפשר לומר בההיא דירושלמי:

מ"מ כיון דחזינן שרבינו יחיאל הקיל מאוד בתענית זה אע"ג דלא קי"ל כוותיה אלא אנן מפרשי' דתענית ממש היה וכדברי התוספו' בפירוש שני א"נ דהני תרי לישנא פליגי אי הוי תענית ממש או א"נ דמספקא להו האי מילת' מ"מ נראה דיש לצרף סברא זו ולמ"ש לעיל דלא עדיף האי תענית מתענית בה"ב וכיוצא בזה מצאתי במהרי"ל וז"ל אם חל ע"פ בשבת יש בכורי' שצריך לבדוק הרבה חדרים ועליות בבירה גדולה ומצטערי' מפני התענית דצריכי' לבדוק החמץ ג"כ באותה לילה ואומר מהרי"ל דקצת דעתו נוטה שיאכל בין השמשות הואיל דאשכחן ראב"ן דגם בתענית דימי' נוראי' היה אוכל לעולם אחר שיצאו מבית הכנסת דחשיב להו צערא בעלמא ותענית זה קל הוא מאוד דהא ר' יחיאל מתיר לו מיני תרגימ' ועדיף לי' לאכול בין השמשות דעדיין לא התחיל זמן בדיק' חמץ למה שיאכל אחר חשיכה ועובר אתקנת' דרבנן ע"כ ואע"פ שסיים דבריו ואמר לא סמיכנא אנפשיה אך אי מצטער לי' ימציא אחר הבודק בשבילו או יטעום טעמ' בעלמ' עכ"ל היינו משום דאפשר בענין אחר ועוד דצערא בעלמא הוא מה שימתין עוד שעה קלה אבל הכא דלצורך מצוה הוא נראה להקל בתענית זה דהא קיל בעיני' יותר מתענית עשרת ימי תשובה וכ"ש דקיל מתענית בה"ב דאיהו חמיר מתענית עשרת ימי תשובה דהא קורין ויחל וש"ץ מזכיר ענינו בין גואל לרופא כתענית ציבור לכן אומר אני שמי שמתענה בשביל בנו פשיטא שרשאי לאכול דהאי אין לו ראיה מן הירושלמי ולא ממסכת סופרי' אלא אפי' אותו שמתענה בשביל עצמו רשאי ללוות תעניתו ופורע ואע"ג דבתענית אסתר לא מצינו שהקילו אלא היכא שנדחה ליום ה' כמ"ש בשבלי הלקט בשם רש"י וכן נמצא בהגהו' הנדפסי' סביב מנהגי מהר"ר אייזק טירנא שפעם אחת נדח' תענית אסתר ביום ה' על סעודת מילה ואכל ר' דוד לנצהוט עם הבחורי' והתענו ביום ו' יש לומר דשאני התם דתענית אסתר יש לו קצת סמך מתלמודא דידן לפר"ת כמ"ש זמן קהלה לכל הוא ועוד מי יודע אם לא היה מתיר גם אם היה המילה בתענית אסתר עצמו כיון שלדעת רוב המפרשי' אין לו סמך מתלמודא דידן:

ועוד אפ"ל דשאני התם שהיה מתיר לכולם לכן לא היה מתיר אלא כיון שנדחה אבל לבעלי ברית אפשר שהיה מתיר אפי' בתענית אסתר עצמו אכן העיקר הוא כמ"ש בראשונה דשאני תענית אסתר דחמיר טפי שיש לו סמך בגמרא לפר"ת אבל ערב פסח שאין לו סמך בתלמודא דידן כלל מקילינן בי' טפי והנה הרמב"ם הביא דין תענית אסתר שהוא מנהג ולא הביא דין תענית ערב פסח כלל ש"מ שאינו מנהג בכל ישראל וקיל טפי ועוד דהא חזינן היכא שנדחה תענית אסתר ליום ה' כ"ע מודו דמתענין ויש מהם שהחמירו להתענות יום ה' ויום ו' עד שקרא רש"י עליהם והכסיל בחושך הולך וסגי בתענית יום ה' אבל בע"פ שנדחה ליום ה' כת' האגור בשם אביו שלא להתענות כלל וכ"כ תרומת הדשן בשם גדול אחד שהביא ראיה מן הירושלמי על זה והוא דחה הראיה מכל הני ש"מ דקיל טפי לכן אומר אני יאכלו ענוים וישבעו יהללו את ה' דורשיו מיהו לא סמיכנא אדעתאי להתיר רק לבעלי ברית דהיינו אבי הבן והמוהל והסנדק וכדמוכח בב"י סי' תקנ"ט בטור א"ח משום שי"ט שלהם הוא וגם הם יפרעו תענית אחר כדחזינן בעובדא דר' דוד לנצהוט הנ"ל ואע"ג שפי' בהג"מ דאם אירע מילה בי' ימי תשובה או בתענית בה"ב מצוה לאכול וא"צ התרה ומשמע דה"ה א"צ לפרוע י"ל דשאני הת' כדיהיב טעמ' למה א"צ התרה אע"פ שכל מנהג צריך התרה דה"ט משום דבכה"ג לא נהגו אבל תענית זה לא שייך למימר הכי דמאן לימא לן דלא נהגו בכה"ג י"ל דצריך לפרוע מיהו מסתפקנא בהו איזה טוב אם שילוה תעניתו ויפרע ואז לא יהיה צריך התרה כמ"ש הרא"ש גבי דין לוה אדם תעניתו ופורע וז"ל ראיתי רבותי שהיו מזקיקי' להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית מחר ה"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרינן שהיה בדעתו להתענות יום אחד ולא לקבוע יום זה לחובה וגם מירושלמי דנדרים יש ראיה וכו' עכ"ל או טוב יותר שיתירנו לו ולא יהיה צריך לפרוע שכיון שהוא מותר מתחילתו אין צריך שום פרעון וההתרה הוא כמו מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ר"ה ובין ר"ה לי"כ או שלא לאכול בשר בין המצרים ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא שמתירין לו ופותחי' בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר כדמשמע ס"פ שני דנדרי' וכ"כ הרא"ש והר"ן שם והמרדכי פ' מקום שנהגו והג"מ סוף הלכות שבועות וסמ"ק ומסתברא שיותר טוב שילוהו ויפרע דהא חזינן דרב אסי קאמר לרב יושיע בריה דרב אידי שילוה תעניתו ויפרע ולא קאמר ליה שיתיר לו תעניתו מיהו אין זה ראיה שאולי לא ימצא פתח לנדרו אע"פ דשייך לומר אדעת' דגברא רבה מי נדרת אולי שבשביל זה לא היה נמנע מלידור ועוד שלא היה רוצה להפסיד תעניתיו שהתענה עד עתה בתורת נדר ומ"מ אומר אני דאיזה מהם שירצה סגי אם שילוה ויפרע ולא יהיה צריך התרה או שיתירנו ולא יהיה צריך פרעון כלל העולה אומר אני דהאי תענית לא חמיר מתענית בה"ב או תענית י' ימי תשובה ורשאים בעלי ברית לאכול ואפי' הרמב"ם והרא"ש יודו בדבר זה וכ"ש לדעת א"ז והראב"ד והרשב"א והג"מ בשם ריב"א והמרדכי דלדעתיהו ודאי לוה הוא ופורע ואי לאו דמסתפינ' דלא לימרו שרי לן תרבא ה"א דכל המסובים שרי אבל ודאי בעלי ברית שרי לאכול ביום המילה באחד מן הדרכים דכתיבנ':

תוכן העניינים

חוט השני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה