חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
יח
נשגב ונעלה לשם ולתהלה הקצין הראש הפרנס כמר אברהם י"צ:
אשר דרש דרש מ"כ ממנו ע"י האלוף הפרנס כהרר"ו לחוות דעתי על עסק ביש אשר נתהווה למ"כ לעיין בפסק שכתב החכם השלם מהר"ר יששכר על הנדון ואשימה את ידי עליו להסכים עמו ואחר עד עתה ולא אביתי להתעסק בו כי בחיי נפשי מעולם לא הלכתי כאלה וכיוצא בו לכתוב דעתי בשום דין שבין איש לרעהו אם לא נדרשתי משני בעלי הדברים כאחד או מן הב"ד וכאשר הורוני האחרונים בתשובותיהם והוא בעיני דבר רע ומר וזר ואשר לא טוב עשה בעמיו ובפרט אם כבר נבררו בוררים על הדבר לדון בין הצדדים וגם אם יאמר איש המבלי אין גברים אערכה משפט ודברים. ע"ד ראובן ושמעון סדורים גנובו גנוב ל"ל היסתר איש במסתרים והדברים גלוים וכשמש ברורים ונודע לכל מי בעל דברים ומה גם לבורא רוח ויוצר הרים אשר כל הדברים גלוים לו כחשיכה כאור' ע"כ אשמרה לפי מחסום ומסגרים. גם הרציתי הדברים לפני האלוף הנזכר כי רחקו דרכי מדרכי פסק מהרר"י ומחשבתי ממחשבותיו ברוב דבריו הנוגעים לפסק אל הנדון ויהיו דברי למ"כ לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת ולחרפה כעורבא דאייתי נורא לקיניה ולכן לא רציתי להעלות את דעתי על הכתב אכן מאשר יחשדני מ"כ כי אמנע טוב ממך באשר יש לאל ידי לעשות אכתוב דעתי אך לא אדבר בעיקר הדין כי לא ראיתי העדיות ולא ארצה לראותם ולדון עליהם שלא להיות כעורכי הדיינים אך כל מה שאכתוב הוא לישא וליתן בפסק של מהר"ר יששכר שנראה מדבריו שיש עדות ברורה שבא עליה ודיימ' נמי מעלמ' וע"ז אני כותב מה שאכתוב וגם מה שאשא ואתן בפסק הנזכר לא יהיה רק מקצת הדברי' הנזכרים הנוגעים בפסק לנדון העסק ביש כי מי זה יוכל להוציא זמנו לקרוא את כל הדברי' ההם ומה גם לעיין בהם כי הרחיב הדיבור בדברים שאינם נוגעים לפסק כלל וכל הדברים יגעים ובלתי מסודרים ובעשרים סימני' הראשונים לא אדבר דבר כי הם דברים שאינם נוגעים לדעתי לנדון ולא אדבר רק משני דברים האחד אם הוא בנו גמור לכל מילי והב' אם הוא מחויב לישאנה והנה ראיתי הראשון לדבר כי דעת מהרר"י הוא כבנו לכל דבר ואף לירושה ומחויב לזונו ולפרנסו ובדבר הזה האריך מסי' כ' עד סי' מ' ולא אביא לכאן רק הנוגע לפסק זה והנה הביא שתי הלשונות דס"פ אלמנה והרמ"בם וסייעתו פסקו כלישנא קמא דאמרינן כשם שזינת' היכא דדיימ' מעלמ' אע"פ שוודאי בא זה עליה דבעינן תרתי לטיבות' והרא"ש והרש"בא בתשובותיהם פסקו כלישנא בתרא דאם הוא ודאי שבא עליה אפי' אי דיימ' נמי מעלמא לא אמרינן כשם שזינת' שאין ספק מוציא מידי ודאי והאריך בדברי' האלה אריכות רב ובסי' ל"ח הביא דברי מהר"י קארו בהקדמתו שיש לפסוק כשלשה עמודי הוראה הרי"ף והרמ"בם והרא"ש ובמקום שהם חולקים וכו' יעויין שם בהקדמתו והעלה מאחר שהרשב"א והרא"ש פסקו כלישנא בתרא ראוי לפסוק כמותם אע"פ שהרמב"ם והטור ורבינו ירוחם חולקים ופסקו כלישנא קמא וכ"ש לפי מה שכתב שגם הרי"ף נוטה לדעת הרא"ש והרש"בא וכ"ש לפי מה שהם פסקו כן הלכה למעשה ומעשה רב כמ"ש בתשובת מהר"מ שיש לסמוך על התשובות יותר מהפוסקים ותו דכח דהיתירא עדיף וכ"ש לפי מה שכתבתי שנ"י פוסק ג"כ כלישנא בתרא וכ"ש לפי מה שכתבתי שגם הריב"ש פוסק כן וכ"ש לדידן שאנו נמשכים אחרי דברי הרא"ש לכן א"א לטעון ולומר קים לי כהרמב"ם והנמשכי' אחריו ומכח זה פסק שהוא בנו לכל דבר גם ליורשו אלה הם דבריו ואני תמה מאוד עליו איך יכתוב פסק כזה ולא יחשוב כי גם הנתבע חרש חכם יבקש לו לא ישגיח בברירתו ויאמר קים לי כפלוני הפוסק גם אם היה האמת בכל דבריו שכל המפרשים פוסקים כלישנא בתרא חוץ מהרמב"ם וסייעתו שהם הטור ורבינו ירוחם שהם עמודי ההוראה שכל הספרדיי' נמשכי' אחרי הרמב"ם וכל האשכנזי' אחרי הטור ומי זה ימלא ידו לתקוע עצמו לדבר הלכה ולפסוק בפשיטו' נגד הרמ"בם והטור ורבינו ירוחם ושתיקתו של הראב"ד שהוא כהודאה וזולתם מגדולי המורים שלא הביאם הרב הפוסק ויהי הפסק לעזרת התובע עאכ"ו שאברר שאין האמת כדבריו כלל ואדרבה שרוב הפוסקים קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל ואין גם אחד שגילה דעתו בפירוש הפך דעתו זולת הרשב"א בתשובתו וגם הרא"ש אע"פ שכתב בתשובה כן אבל בפסקים אין דעתו כן ותדע דאל"כ יקשה שיחלוק הטור על אביו ולא זו בלבד אלא שלא יזכיר דעת אביו כלל וזהו דבר שאינו נמצא וכל האחרונים טרחו מאוד במקום שהוקשה להם קושיא זו עד שיישבו את דבריו בענין שיהיה דעתו כדעת אביו וכאשר כתב הרב בהקדמתו לספר הטורים שיכתוב על כל דבריו מסקנת אביו וא"א לומר שהרב ז"ל לא ראה תשובת אביו דוודאי איהו הוי בקי במילי דאבוהו טפי מינן ותו שהרי הרב עצמו הביא מקצת תשובת הרא"ש הנזכרת בהלכות יבום וכאן לא זכר אותה כלל ותו שלקח הכלל שמסר גדול האחרונים מהר"י קארו ז"ל לפסוק כשנים משלשה עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וגזר שדעת הרי"ף והרא"ש דלא כהרמב"ם והרי בדין הזה פסק הרב ז"ל כהרמב"ם וגם מהר"מ איסרליש לא הגיה עליו כלום אלו דברים שאין להם שיעור בשכל האדם אכן ודאי שגם דעת הרא"ש כהרמב"ם ולכן השמיט דין דיימ' ולא כתב אלא מתני' דכהן שבא על בת ישראל תאכל בתרומה ולישנא דמתני' מסתמא איירי דלא דיימ' דדיימ' מאן דכר שמיה וכמ"ש לקמן וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ז"ל ומה שכתב מהר"ר יששכר בסימן כ"ה ששמטו דין דיימ' משום דלית נפקותא אחר שכתבו מתני' ילדה תאכל בתרומה כיון דס"ל כלישנא בתרא בבא עליה כ"ע ל"פ וכו' אין זה כלום דמ"מ ה"ל להזכירו להשמיענו דאיירי אפי' בדדיימ' מעלמא דלישנא דמתני' כהן שבא על בת ישראל לא משמע דאיירי בדדיימ' מעלמא:
ועוד אומר אני שהרי"ף ז"ל עשה כדרכו להודיענו בחכמת לשונו היאך הוא פוסק הלכה אע"פ שאינו בדרך מסקנא שבגמרא ודבר זה למדתי מדברי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' הפועלים שכתב שם וז"ל ודבר זה נהוג הוא בהלכות לתפוס ענין שהוא כהלכה אע"פ שאינו בדרך מסקנא שבגמר' והרבה מהם תמצא בהלכותיו וכו' וכן אני אומר בתחילה הביא הרי"ף לישנא קמא ופשטא דלישנא איירי בדלא דיימ' כל זמן שלא הוזכר בפירוש דיימא וכן משמע בגמרא שהרי רבה הוצרך לפרש דבריו דאיירי דווקא בדדיימ' והביא ראיה ממתני' משמע הא אי לאו הראיה שהביא הוי מוקמינן ליה בדלא דיימ' ואביי נדחק מאוד ליישב המשנה כדי לפרש דברי הרב בדלא דיימ' בפשטא אח"כ אמר איכא דאמרי בבא עליה כ"ע ל"פ דבתר דידי' שדינן ליה והאי לישנא קאי אלא דיימ' כדאיירי נמי לישנא קמא ובזה אמר שאם בא עליה הארוס ולא דיימ' מעלמ' כ"ע ל"פ דבתר דיד' שדינן ל' והכי אתמר ארוסה שעיברה וכו' והאי ארוסה שעיברה פשטא דלישנא משמע שאינו ידוע ממי נתעברה והחשד על הארוס ועל אחרים בשוה דדיימ' מכולן או לא דיימ' כלל לא עם הארוס ולא עם אחרים ובזה ס"ל להרב הולד ממזר אם לא נבדקה אמו כיון שאינה נחשדת עם הארוס טפי מאחריני יש לתלות באחריני כמו בארוס והולד ממזר כל זה כת' הרי"ף ואנחנו נדע שלפ"ז מסקנת ההלכה כלישנא בתרא כמו שהוא דרכו של הרי"ף שלא פירש בהדיא ובבא עליה הארוס ולא דיימ' מעלמא שדינן בתר דידיה אבל אי דיימא נמי מעלמא בהא לא איירי הכא ובוודאי דהתם ס"ל דאמרינן כשם שזינת' ונמצא זכינו לדין שגם הרי"ף פוסק כלישנא קמא ולפי מה שפירשו בו בגמר' ואע"פ שאין פי' הגמרא כן כמו שכתבתי כבר נתבאר שזה דרכו של הרי"ף ז"ל בכמה מקומות בהלכותי' והרא"ש נמשך אחר דבריו וחובה עלינו לפרש דבריהם כן אפי' אם היה ע"י דוחק כ"ש שדבריה' מחוורים כמו שכתבתי וכדי שלא נשוי פלוגת' בין בעל הטורים ובין אביו הרא"ש וכן בין הרמב"ם ורבו הרי"ף ז"ל שהוא נמשך תמיד אחר דבריו רק במעט מקומות כמו שייעד בהקדמתו גם מדברי הרב המגי' מוכח כן שלא הביא רק שהרשב"א חולק ולא זכר את הרי"ף משמע שאינו חולק גם מדברי הר"ן כמו שאכתוב לקמן ואע"פ שהרא"ש לא פסק בתשובותיו כן אין לנו לומר שראוי לנו להשוות דבריו בפסקיו עם דבריו שבתשובותיו שיותר לנו לומר להשוות דברי הטור עם דברי אביו דהוא הוי בקי טפי מינן בדברי אביו דוגמת מה שכתב הרי"ף כמה פעמי' שמחברים תלמוד הבבלי הוי בקיאי בגמר' דבני מערבא טפי מינן ודבר מצוי הוא שיסתרו דבריו שבפסקיו לדבריו שבתשובותיו וכתב הטור ח"מ בסי' ע"ב שיש לילך אחר הפסקי' שחיבר באחרונה וכ"כ רבינו יודא בן הרא"ש בתשובה וז"ל כשאני רואה תשובותיו עם פסקיו סותרים הריני הולך אחר הפסקים שהיו אחרונים והביאו ב"י בטח"מ סי' ק"י ונראה מלשונו שהוא דבר מצוי נמצא מכל מה שכתבתי שדעת הרי"ף והרמב"ם והרב המגיד והרא"ש והטור ורבינו ירוחם והראב"ד כולם פוסקי' כלישנא קמא גם הר"ן נלוה עמם בפ"ק דכתובות שהביא שתי הלשונות וסיים בה והרמב"ם פסק כלישנא קמא ולא הביא שום חולק גם המרדכי הביא דעתו בלי שום חולק ובסמוך יתבאר שגם דעת נ"י בשם הריטב"א גם הריב"ש דעתם כן:
והנה האריך מאוד בסי' כ"ח לברר דעת נ"י כפי דעתי בענין שלא יסתור את דבריו והקשה עליו כמה קושיות בענין שאי אפשר לפרשו כפשוטו ופי' הוא דבריו בפירוש דחוק רחוק מן השכל ואומר אני כי בוודאי אין פירוש נ"י כפשטן מכח קצת קושיותיו שהקשה אבל אין הפירוש כמו שחשב הוא שהיא בוודאי פירוש משובש בלי טעם וריח אלא ע"כ פ"ס יש בלי ספק שמ"ש ודיימ' מיני' צ"ל ודיימ' מעלמ' ובזה א"ש הכל כפשטיה דאי בא ארוס עליה בוודאי ודיימ' מעלמ' דקי"ל כלישנא קמא דהוולד פסול כשאינה היא לפנינו ואם היא לפנינו נאמנת לומר לכשר נבעלתי ובזה חילק דגבי ארוסה מוקמינן לי' דהוי בנו לכל דבר שא"א להאמינה לחצאין אבל גבי פנוי' לא מוקמינן לה אלא בחזקת שנבעלת לכשר ולא בחזקת נבעלה לאיש מסוים ואפי' בפילגש הוי הדין כן אי דיימ' מעלמ' ומזה מוכח דגם הריטב"א אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דלשיטת הרשב"א א"א ליישב דבריו כלל לפי מה שכתבתי דהא כל היכא שבא עליה בודאי אע"ג דדיימ' מעלמ' בתר דידיה שדינן לה ותאכל בתרומה ש"מ דתלינן באיש מסוים ואפי' בלא נאמנות. ואם יאמר אומר שקשה להגיה הספרי' נשיב אליו כמ"ש בגמר' בכמה מקומות ולאו תרוצי קמתרצת לי' תריץ ואומר הכי שהרי בלאו הכי צריך נגר להלו' את דבריו שכתב היכא דבא עליה ודיימ' מיני' שא"א ליישבו אם לא ע"י הדחק דה"ק היכא דבא עליה ודיימ' מיני' לבדו ולא מאחרים והוא דוחק גדול מאוד דהעיקר חסר והל"ל ולא דיימ' מעלמ' לכך תריץ ואימא הכי ודיימ' מעלמ' ובלאו הכי ידוע הוא שפירוש נ"י הוא מלא מט"ס שאפי' דיבור זה יש בו שאר ט"ס הרבה ועוד אומר אני תדע דע"כ איירי הריטב"א בדיימ' מעלמ' דאי בדלא דיימ' מעלמ' מאי צריך לנאמנות הרי כ"ע מודו היכא שבא עליה ולא דיימ' מעלמ' שהוא כשר אפי' בשותקת אפי' ללישנא קמא אליבא דרבה וע"כ מדאיירי הריטב"א בנאמנותה בכל דבריו משמע דאיירי היכא שאנו צריכי' לנאמנות' וכגון בדיימ' מעלמ' או בדלא ידעינן שבא עליה זה ובתחילה הזכיר דין לא ידעינן שבא עליה שאז אנו צריכין לנאמנות' ואח"כ אמר אפי' בא עליה ודאי אי דיימא מעלמא שאז אנו צריכין לנאמנות' אינה נאמנת והכי דייק תחילת לישנא דהריטב"א שכתב ומאי דאמרינן שהיא נאמנת להכשירו וכו' ותו דהא קאמר וה"מ בארוסה או באשת איש והאי באשת איש א"א לפרש בדלא דיימ' מעלמ' דא"כ פשיט' שהוא יורש אלא בר קשא דמתא לירות אלא ע"כ ה"ק וה"מ בארוסה או באשת איש כשאנו צריכי' לנאמנות' ומשכח' לה בארוסה אם לא ידע שבא עליה א"נ בידע ובדיימ' ובאשת איש משכחת לה בדיימ' וכה"ג איירי נמי מ"ש אח"כ אבל בפנויה וכו' ומ"ש בסי' כ"ט שהוא מוחק דברי מהר"מ איסרליש בהגה"ה באה"ע סי' ד' סכ"ו אין להשגיח בדבריו כלל כי דברי מהרמא"י עולין כהוגן לפי פסק ההלכה ואין בהם פקפוק כלל שבתחילה כתב מהר"י קארו דין אם אמרה לכשר נבעלתי הולד כשר וכתב וזה לשונו ומ"מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו עכ"ל ל פי' אם הוא אומר בפירוש שאינו בנו והיינו שהוא מודה שנבעלה לו אלא שאומר שזינתה גם עם אחרים ושנתעברה מהם ועליה קאי מהרמא"י ואפי' אם הית' מיוחדת לו אינה נאמנת עליו אם אינו מודה שהוא בנו ונמצא שדבריו מדוקדקים מאוד להלכה ולמעשה וכמו שאכתוב לקמן עוד בשם הריב"ש ולמד הרב דין זה מדברי נ"י שאפי' בדיימ' עם אחרים כתב שאינו בנו ליורשו אפי' בפילגש ומכ"ש אם הוא טוען בפירוש שאינו בנו ואולי שמהרמא"י לא פסק כדברי נ"י אלא בכופר שהוא בנו אבל בדיימ' לית לן בה דמ"מ אזלינן בתר רובא כמ"ש לקמן מדברי הרא"ש וז"ל ב"י ומ"מ אין מחזיקין אותו בנו ודאי ליורשו היינו דווקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל והנה המדקדק בדבריו יקשה לו דיוקא דרישא וסיפ' אהדדי דברישא משמע שצריך שיאמר בפירוש שאינו בנו הא מסתמ' מחזיקינן לי' שהוא בנו ובסיפ' משמע להפך והאמת הוא דדיוקא דרישא הוא דוקא שכל שהוא מודה שנבעלה לו למה ניחוש שנבעלה לאחר אי לא דיימ' מאחריני ומסתמ' אמרינן דהודאתו שנבעלה לו ה"ל כאלו הוא הודה שהוא בנו והא דנקט בסיפ' שאילו היה מודה שהוא בנו ה"ה במודה שנבעלה לו ולא אמר בפירוש שאינו בנו מחזיקינן לי' נמי כבנו היכא דלא דיימ' מאחריני דהא תנן ילדה תאכל בתרומה אלא שהרב נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ג מיבום דמייתי ראי' מיני' והתם נקט לי' הכי משום דין יבום אבל אין לפרש דדיוקא דסיפ' דווקא וכל שאינו אומר בפירוש שהוא בנו אע"פ שמודה שנבעלה לו אמרינן כשם שזינתה דהא אפי' ללישנא קמא לא אמרינן הכי אלא בדדיימ' מעלמ' ויקשה מתני' דילדה תאכל בתרומה א"כ מכל זה מוכח שא"א לפרש מ"ש בש"ע אם אינו מודה שהוא בנו אלא שאומר בפי' שאינו בנו או בדדיימ' מעלמ' ויבא על נכון אחריו הג"ה מהרמ"אי בלי פקפוק כלל:
כתב עוד בסי' כ"ט דאף לו יהיה דברי נ"י ומהרמא"י כפשטן דאפי' בבא עליה ולא דיימ' מעלמ' ואפי' בפילגש המיוחד לו לא הוי בנו ליורשו מ"מ כ"ע מודו היכא דיש עדים שבא עליה פשיט' שהעדים נאמנים שהרי כתב מהרמא"י על זה תוך כדי דיבור וז"ל דאפי' ע"א אינו נאמן עליו כשמכחישו הרי יוצא מפיו מפורש הא יש שני עדים בדבר נאמנין עכ"ד. בתחילה אקדים להודיע דבר שטעה בו טעות גדול והדבר ההוא גרם לו לטעות כמה וכמה פעמי' כאשר יתבאר לקמן והוא שראיתי שבסי' כ"ז כלל ארבעה דברים יחד וכתב שאין בין מודה שהוא בנו למודה עליה לדעת הרשב"א והרא"ש בתשובה וחזר ושנה הדברי' פעמי' רבות בסי' כ"ז ובסי' ל"א והא בורכא ובדות' שאפי' לדעת' ז"ל אם יטעון הוא שבא עליה ושזינת' ג"כ עם אחרים באותו פרק הוא נאמן כמו שיתבאר לקמן מדברי הריב"ש ש ואע"פ שאכתוב לקמן שאפשר שהריב"ש סובר כהרמב"ם מ"מ גם הרשב"א מודה בדבר זה וכמו שיתבאר לקמן ואפי' אם יש עדים שבא עליה נראה שהוא נאמן לומר שזינת' גם עם אחרים כמו שנאמן להכחישה היכא דליכא עדים. ולאחר שנתברר כל זה א"כ דברי מהרמא"י הן כפשטן שאפי' אם עד אחד מעיד שהוא בנו בוודאי כגון שהוא אומר שבא עליה שמעון והעד מעיד שלא היה באותו פרק בעיר מ"מ הוא נאמן כשמכחישו ובהא דייקינן הא אי איכא תרי המעידי' שהוא בנו הן נאמנין שהוא בנו וע"כ אתה צ"ל כן שהרי כל דברי ההגה"ה מוסבין על מ"ש אם אינו מודה שהוא בנו דהיינו שמודה שנבעלה לו אלא שאומר שאינו בנו וע"ז קאי ההגה"ה א"נ ה"ק ואפי' הית' מיוחדת לו והוא טוען שאינו בנו שלא בא עליה אינה נאמנת עליו ואפי' ע"א אינו נאמן הא תרי נאמנין כשהוא טוען שלא בא עליה וכל זה איירי שאינו טוען שזינת' עם אחרים אבל אם טוען שזינת' עם אחרים א"נ בדיימ' פשיט' דלא מחזיקינן לי' כבנו גם אם יש עדים שבא עליה והפירוש הראשון נראה עיקר ואין נפקות' ביניהם לענין הפסק ואפשר שמהרמא"י היה גורס בדברי נ"י ואפי' בפילגש המיוחדת לו אינה נאמנת עליו כשמכחישה ומילתא באפי נפשה הוא וכן מורה המשך לשון ההג"ה דאיירי בהכחשה:
כתב עוד בסי' ל' שיש מקשים על דבריו מתשובת ריב"ש סי' מ"א שכתב ואפי' אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר דכי היכ' דאפקרה נפשה לגבי שמעון מפקרא נפשה לגבי אחריני כדאמרינן בסוף אלמנה לכ"ג בחד לישנא גבי ארוסה שעיברה אע"ג דהתם לארוס היתירא ולאחרים איסורא כ"ש הכא שהאיסור שוה לכל וא"כ אע"ג שהיא טוענת ברי ושמעון שמא הא קי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דחזקה דממונא עדיף ואעפ"י שהיא נאמנת להכשיר הולד אינה נאמנת להוציא ממון מחזקת שמעון כו' הרי כתב בפירוש שאפי' אם נודע בעדים או בהודאת עצמו שבא עליה לא נאמינה שנתעבר' ממנו כיון שאין שמעון מודה לה שהוא בנו דע לך שפירוש זה הוא טעות מפורסם דא"כ לא ה"ל לפסוק ההלכה בפשיטות לפי שאינן אלא דברי הרמב"ם בלבד והרשב"א והרא"ש חולקין עליו וה"ל להביא דברי הרמב"ם והרשב"א ולהכריע ביניה'. שנית אין הנדון דומה לראיה שהרי הראיה שהביא מארוסה שעיברה דלישנא בתרא שפירושו הוא שאין כאן עדים שבא עליה ואינו מודה שבא עליה וגם לא הודה שהוא בנו. שלישי' שאם דעתו הוא שאפי' בא עליה בוודאי לא נאמינה א"כ אתי' דלא כמאן שהרי אפי' הרמב"ם מודה בוודאי שבא עליה ולא דיימ' מעלמ' דבתר דידי' שדינן לה ונדון דהריב"ש הוי נמי ודאי שבא עליה ולא דיימ' מעלמ'. רביעי' תרתי דסתרו אהדדי הוא סובר כהרמב"ם וכלישנא קמא ומביא ראיה מארוסה שעיבר' שהוא לישנא בתרא לכן נ"ל שמ"ש ואפי' אם נודע לא ר"ל שנודע ע"י עצמו או ע"י עדים אלא בקול בלבד לפי שהמעשה ההוא שנשאל עליו לא היה קול זנות עליה לא ממנו ולא מאחר רק הרה לזנונים ועל זה השיב שאין להאמינה אפי' אם היה קול יוצא אבל אי הוה עדים בהא לא קמיירי ותלי בפלוגת' דהרשב"א והרמב"ם ובאמת ריב"ש סובר כלישנא בתרא שהביא בתשובותיו עכ"ד:
ועתה הבט וראה איך נשתבש מאוד בדברי התשובה ואעתיק כאן לשון התשובה מה שלא העתיק הוא רק העתיק קצת ממנו בסי' כ"א וקצת בסי' נ"ח כי במחילה מכבודו שלש פעמים טעה החכם הפוסק בתשובה הנזכרת טעותי' גדולים ומפורסמים ולכן אעתיק שאר הלשון ואבארנו וז"ל ועוד דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה האמינו תורה לאב לומר זה אינו בני וממזר הוא דקי"ל כר' יודא וכו' וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינהו עכ"ל לענינינו. וביאור דבריו הם כבר נתבאר לעיל שאע"פ פ שהוא מודה שבא עליה נאמן הוא לומר שזינת' גם עם אחרים ואינו בנו לענין ירושה אפי' אי לא דיימ' מעלמ' והוא הוא הענין שחידש לנו הריב"ש ג"כ בתשובה והנה נזכר בלשון השאלה שטען שמעון שלולא שהיה יגור מפני פחד אויב שמא ילך ולא ישוב לביתו הייתי אומר לך ממי את מעוברת אינך בושה להשליך עלי תזונותך עכ"ל ועל זה השיב הרב ז"ל בתביעת סרח עם שמעון אם היא תובעת הדברים שחייבה תורה למפתה אין בדבריה כלום לפי שהיית' גדולה ומחלה ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו גם בזה אין ממש בדבריה כיון שהוא כופר שלא בא עליה מעולם ואפי' אם היה מודה שבא עליה הן ע"י עדים או ע"י העדאת פיו והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה פי' בזה דייקא דהיינו שאינו מודה לה שהיא מעוברת ממנו שהרי טען שלולא שהוא ירא מפני פחד אויב היה אומר לה ממי היא מעוברת ולכן הוא נאמן שהרי אפשר הוא שדבריו אמיתיים דכי היכא דמפקרא נפשה וכו' ואע"פ דלא שמעינן דדיימ' מעלמ' מ"מ הוא נאמן לומר כן כמו שהוא נאמן להכחישה אי ליכא עדים. ועוד דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו האמינה תורה לאב לומר זה אינו בני וממזר הוא מכ"ש שהוא נאמן לומר על זה שאינו בנו לענין ירושה על כל פנים אע"פ שאינו נאמן לשויה ממזר מיהו נאמן הוא לומר שאינו בנו וכיון שכן שמעון נאמן בטענותו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת אע"ג דאיכא דררא דממונא שיטפל ויזון את הולד מ"מ כיון שהתורה האמינתו הוא נאמן בלא שבועה זהו ביאור דברי התשובה ובזה אין ממש בכל קושיותיו ואת כלם ישא רוח יקח הבל ולקמן אדבר עוד יותר מזה רק שבתחילה אבאר כי במה שכתבתי יתבאר לך שטעה טעות מפורסם במ"ש בסי' כ"א שאם הוא לפנינו ומכחישה ואומר שנבעלה לממזר ולנתין אינו נאמן לפסול העובר כמ"ש בת"ה סי' רס"ז וכן פסק בהגהות ש"ע ודלא כדברי ריב"ש בתשובותיו סי' מ"א דסובר דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה לו האמינה תורה לאב לומר אין זה בני וממזר הוא כ"ש בזונה היולדת לזנונים עכ"ל וכבר נתבאר שהוא תולה בוקי סריקי בהריב"ש ושותא דמרן לא ידע כי מעולם לא נתכוון לזה ובסי' נ"ח כתב על מ"ש הריב"ש ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינתו ע"כ ופירוש דבריו מבוארין למבין שזהו שכתב לפני זה בתשובה ההיא ועוד דאפי' באשתו העומדת תחתיו וכו' אמינא כי ניים ושכיב אמרה להאי תשובה ולא דק בה שהרי הוכחתי לעיל דהא דהאמינתו תורה לאב על בן בין הבנים היינו דווקא בפני אשתו אם ארוסה ואם נשואה אבל לא בפנויה אלא ה"ט דאין מזקיקין אותו לשבועת היסת כיון דליכא דררא דממונא עכ"ל וכבר נתבאר שהוא טעות מפורסם ומ"ש ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת ר"ל שישבע שאינו בנו לענין ירושה ולענין ליטפל בו וס"ל להריב"ש דנשבעין אפי' אמילת' דאיסורא וכדעת מהר"ם כיון דהוי מ"מ דררא דממונא וכן הוא דעת תלמידי הרשב"א כמ"ש בב"י ולא ס"ל החילוק שחולק מהרר"י בכתביו סי' ל"ז ולא כמ"ש מהרר"י בסי' נ"ז שדבר זה הוא פשוט מכל הפוסקי' שאין נשבעין על תביעה זו מפני שאין ב דררא דממונא:
והנה יצאתי מן המכוון וממה שקבלתי עלי שלא להשיב על דבריו שאינן נוגעין לפסק ואחזור לענין ראשון מה שכתב בפשיטו' שדעת הריב"ש הוא לפסוק כלישנא בתרא מדקאמר בחד לישנא גבי ארוסה שעיברה אמינא אדרבה דוק לאידך גיסא שהרי כתב וז"ל דכי היכי דמפקרה נפשה לגבי שמעון מפקרא נפשה לגבי ארוס כדאמרינן בס"פ אלמנה לחד לישנא גבי ארוסה שעיברה עכ"ל ולשון זה הוא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא ואדרבה ללישנא בתרא לא אמרינן הכי לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי ואפי' את"ל דגם ללישנא בתרא אמרינן הכי ואיהו ס"ל כלישנא בתרא לא ה"ל למימר לחד לישנא דאי ס"ל כשם שזינת' ללישנא בתר' מכ"ש דס"ל הכי ללישנא קמא אלא ע"כ צ"ל דמ"ש גבי ארוסה שעיבר' אשגרת לשון הוא ולא דק בלישני' ואי אפשר לומר בע"א דללישנא בתרא לא אמרינן כשם שזינת' הן אמת שאין אני תוקע עצמי לדבר הלכה לומר שהריב"ש אזיל בוודאי בשיטת הרמב"ם דאפשר דאזיל בשיטת הרשב"א דאפי' הרשב"א יודה בדבר הזה שאם היא טוען ברי שזינת' גם עם אחרים שהוא נאמן לומר כן שהרי אפשר הוא שכשם שזינת' עמו זינתה גם עם אחרים וא"כ י"ל שמא מהם נתעבר' ואינו בנו לענין ירושה ומן הק"ו שזכר הריב"ש. וע"כ לא קאמר הרשב"א דלא אמרינן כשם שזינת' אלא אם אין אותו שבא עליה טוען טענת ברי שזינת' גם עם אחרים דבהכי איירי הגמ' ס"פ אלמנה דאל"כ ודאי הוי ספק ממזר כיון דאיירי בארוסה והארוס טוען שבאו עליה גם אחרים אלא ע"כ איירי שאין הארוס יודע כלום אבל כשהוא טוען ברי שזינת' גם עם אחרים אפי' אם הי' פנוי נאמן הוא מטעם שזכר הריב"ש. ולענין פלוגת' דהרמב"ם והרשב"א לא איירי הריב"ש כלל ונראין הדברים דקאי ג"כ בשיטת רבו הר"ן ז"ל טפי ממה שנאמ' שיחלוק עליו אבל עכ"פ אין כאן ראיה כלל דקאי בשיטת הרשב"א וכמו שהוכחתי ואפי' אם נאמר שהרשב"א יחלוק אפי' בטוען ברי שזינת' עם אחרי' מ"מ אין כאן קושיא מה שהקשה הוא למה לא זכר דעת הרשב"א והרא"ש כיון שדבריהם אינם חקוקים על חיבוריהם רק בתשובת לכן אפשר שלא ידע דבריהם גם רבו הר"ן לא זכר דעתם עם היות שדרכו תמיד להבי' דברי הרשב"א אלא ע"כ שלא בחר בהם או שלא ידעם כמ"ש האחרוני' בתשובותי' שמטעם זה לית הלכת' כבתראי שאולי לא ידעו דברי הראשונים ויותר היה לו להפליא על הטור למה לא זכר דעת אביו הרא"ש כמו שכתבתי לעיל. אבל האמת הוא כמ"ש בראשונה שגם הרשב"א מודה בדבר הזה ונמצאו כל ראיותיו וקושיותיו בזה הבל המה מעשה תעתועי' ובזה בטלו גם דבריו סי' ל"ז שהסכים שם דכיון דאיכא עדים שבא עליה אינו נאמן לומר שאינו בנו לדעת הרשב"א והרא"ש כיון דלא חיישינן לכשם שזינת' וכבר נתבאר שאינו כן ואפי' בבא עליה ולא דיימ' מעלמ' נאמן הוא לומר שזינת' עם אחרים באותו פרק ושמא נתעברה מהם וכדברי הריב"ש והאי מילת' לא תלי' כלל בפלוגת' דהרמב"ם והרשב"א כמו שחשב הוא אלא כ"ע מודו שנאמן לומר שזינת' גם עם אחרים שאין בעילתו ראיה על שנתעבר' ממנו. סוף דבר אומר אני שאין לזוז לענין פסק הלכה מדברי הרמב"ם והטור שהם עמודי ההוראה וכ"ש שהסכים לדבריהם רבינו ירוחם והרב המגיד והר"ן והמרדכי והריטב"א לפי מה שפירשתי דבריו וראוי לפסוק כמות' אפי' אם היו באים לעזרת התובע כ"ש שהם באים לעזרת הנתבע ומי שיחלוק על זה לא חש לקמחיה ובוודאי שדעת הרא"ש הוא ג"כ כדבריהם כיון שכתב הטור כן וגם דעת הרי"ף והריב"ש יש לפרש כן וה"ל הרשב"א יחידאה ומנ"ל להשוות פלוגת' בין הרי"ף והרמב"ם ובפרט במקום שלא זכר אחד מן המחברים שיחלוק הרי"ף וכבר הארכתי לעיל בזה. גם מהרי"ו פסק כן בתשובותיו בסי' ע"ג ומ"ש החכם הפוסק בסי' ל"ט דמהרי"ו איירי היכא שהי' פרוצה ביותר דעליה קאי כמבואר בסי' כ"ד אתמהה היאך ירצה לעור עיני האנשים בדברי' שאין בהם ממש ומה ענין התשובה שבסי' כ"ד לתשובה שבסי' ע"ג. איברא יש לדקדק בדברי מהרי"ו שכתב וז"ל ויש בידי תשובת אשר"י דכתב נמי היכא דבא עליה באקראי בעלמא איכא למימר שמא אחרים ג"כ באו עליה ואפי' לענין ירושה אינו בנו אא"כ שהית' תדירה אצלו בביתו והיה רגיל לזנות עמה תדיר עכ"ל ואם נתכוון הרב לתשובה זו שבסי' פ"ב הוא דבר תמוה שמשמע שם בהדיא שלא כתב כן אלא ללישנא קמא ואליבא דאביי אבל כבר סיים בה הרא"ש וכל שכן דקי"ל כרבא וכלישנא בתרא עכ"ל ונמצא שפוסק שאפי' בא עליה באקראי בעלמ' הוא בנו אף לענין ירושה ואולי שהית' לו תשובה אחרת של הרא"ש ומאותה תשובה נראה שפוסק כלישנא קמא וגם אותו שפסקו כלישנא בתרא מודים הם שהוא נאמן שזינת' גם עם אחרים ואין מזקיקין אותו לשבועה וכדברי הריב"ש ז"ל ואפי' לו יהי' כדבריו שהרי"ף והרא"ש קיימי בשיטת הרשב"א ודאי פשוט הוא שיכול לומר קים לי כדברי הרמב"ם ורבינו ירוחם והמרדכי והטור ומגיד משנה והר"ן ז"ל שכולם פסקו כן בפירוש ואע"פ שהקארו כתב היכא דשנים מג' עמודי ההוראה קיימי בשיטה אחת פסקינן כוותייהו הרי מהרמא"י לא הלך אחרי ברירתו ברוב ספר הש"ע ופשיט' שיוכל לומר הנתבע קים לי ועוד שהרי הקארו בעצמו כתב לפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא עכ"ל וכאן הרי הם חולקים ודברי' פשוטי הם שהרי הקארו והרמא"י פסקו כן ושאר הראיו' שהביא בסי' ל"ח לחזק את פסקו אינו ראוי להשיב עליהם כי הם בטלים מעצמם:
כתב עוד בסי' ל"ט הא דפליגי הרמב"ם והרשב"א במודה שבא עליה או שיש עדים שבא עליה היינו אם בא עליה באקראי בעלמ' אבל במיוחדת ד"ה שהו' בנו לכל דבר וכדכת' הרא"ש כלל פ"ב בשם רבינו שמשון עכ"ד אומר אני שוודאי ראוי לפסוק כוותי' דטעמ' דמסתבר הוא ואע"פ שבתוספו' שלנו בפ' אלמנה הקשו קושי' זו ודחה אותם באופן אחר ונראה דלא ס"ל האי שנוייא דרבינו שמשון מ"מ אין לזוז מדבריו שהם דברי טעם והרא"ש הסכים על ידן אלא שיש לדקדק בזה אם נדון כזה נקרא מיוחדת ומהרר"י עצמו חוכך בזה בסי' נ"ג וכת' ואם נפשך לומר דאין נקרא מיוחדת אלא פלגשו גמורה שנוהגין ביחד כדרך איש עם אשתו בלי שום בושה ואין חוששין גם אם יתפסו משא"כ בנדון דידן שלא היו יכולין לקלקל ביחד אלא לפרקים ובהצנע זה אינו דהא לא חילק רבי' שמשון אלא בין בא עליה פעם אחת באקראי ובין שהיא עמו בבית ואם אית' ה"ל לחלק כשהן דרין בבית אחד בין זונה שבא עליה בהסתר ובהצנע ובין פילגש שבא עליה בגלוי בכל עת שירצה אלא ששניהם בארוס וארוסה קמיירי שבא עליה בהסתר ובהצנע לכן לא היה יכול לתרץ אלא שאם היה רגיל אצלו בבית שדינן רוב בעילות בתריה עכת"ד:
ואני אומר שוודאי חילוק גדול יש ביניהם שבנדון של הרא"ש הית' אצלו בביתו מיוחדת לו ולדעת כן הניחה בביתו שתהיה מיוחדת לו ואם הית' מפקרת עצמה גם לאחר ודאי שהיה דוחה אותה ממנו אך הוא לא היה חושש שמא יתפסו אבל אחרים היו יראים שמ' יתפסו עמה גם היו יראים מאותו ר' שמואל עצמו שזכר שם שהיתה אצלו בביתו משא"כ בנדון דידן שהוא ואחרים שווי' הם שיראים מאביה ואמה ואנשי ביתה ומה שהביא ראיה ממה שלא חילק רבינו שמשון בע"א אינו ראיה כלל שהרי הוא הוצרך לחלק בין ההי' דארוס דפ"ק דכתובת ובין ההיא דארוס דפ' אלמנה ולכן איכא למימר שר"ש ס"ל דארוס וארוסתו אינן חוששין שמא יתפסו ומה בכך אם יוודע לאנשי הבית שזינת' עמו בוודאי יחפו עליהם כי משלהם הם אוכלים ולשמא תתעבר לא חיישי כלל דאשה מזנה ומתהפכת ומזנה כל היכא דלא ניח' לה שתתעבר ואפשר דלא חייש גם אם תתעבר כי ראוי' הי' אליו אלא שאכלה פגה ונמצא לפ"ז שר' שמשון מחלק במי שאינו חושש שמא יתפסו בין מיוחדת ובין אינה מיוחדת אבל במי שהוא חושש שמא יתפסו אין חילוק. אך אומר אני דאין לחלק חילוק זה ולא מטעמי' אלא מטעם אחר שהרי כתב ר"ש וז"ל דההיא דכתוב' ההיא דקאמרה מיני' ר"ל שהיה רגיל אצלה הלכך שדינן רוב בעילות בתרי' וההיא דפ' אלמנה מיירי שאומר הארוס שלא בא עליה אלא פעם אחת הלכך אמרינן מדאפקרה נפשה וכו' עכ"ל והמדקדק בדבריו יראה להדיא שסובר דההיא דכתוב' אע"פ שהיה רגיל אצלה תמיד מ"מ אמרינן דמדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרא נמי לגבי אחריני אליב' דאביי ללישנא קמא ומ"מ הולד כשר משום דרוב בעילות הן מן הארוס דוגמת מה שאמרו בפ' ארוסה אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל ולכן מכשירינן הולד אפי' לר' יושיע וזהו מה שכת' הלכך שדינן רוב בעילות בתרי' משמע הא מיעוטן שדינן בתר אחריני:
ואחר שנתבאר זה אומר אני גם בנדון דידן כיון שהוא רגיל אצלה טפי מאחריני אע"פ שהיא ירא שמא יתפוס מ"מ גבי אחריני איכא תרתי חדא שאינ' רגילי' וגם מתיראי' שמא יתפסו ועוד שהבועל הזה היה יכול להיות אצלה ביום ובלילה והאחרים לא היו יכולים להיות אצלה רק ביום ואפי' ביום לא היה אפשר רק לעתים ולא תדיר הלכך שדינן הולד בתרי' לענין לאסור בקרוביו ואם קידש אחד מקרובותיו אין קדושיו קדושין אפי' מספק ולפטור מן החליצה ויבום לדעת הרא"ש ואף הרמב"ם מודה במיוחדת כמ"ש הרא"ש כנ"ל דהא רובא דאוריית' הוא ולענין יוחסין להקרא בן פלוני אכן אם הוא בנו לענין ממון הא מילת' צריכא עיונא כיון דמטעם רוב קאתינן עלה וקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ובספ"ק דכתובו' גבי עיר שישראל וגוים דרים בה תינוק מושלך וכו' אמרינן ה"ד אלימ' דנגח תורא דידן לתורא דידי' לימא לי' אייתי ראי' דישראל את ושקול והכריע הרמב"ם והטור ומגיד משנה דאפי' בעיר שרובן ישראל אמרינן נמי הכי כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ואע"ג שמחזירין לו אבידה היינו מפני שלא היה למוצאה חזקת ממון כמ"ש המגיד ותוספו'. ואע"ג דמשמע מדברי הפוסקים דהא דאמרינן אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל דסמכינן ארוב' אפי' לענין ירושה מדלא חילקו בזה ואמרו שאע"פ פ שהולד כשר מ"מ אינו בנו לענין ירושה משמע שהוא בנו אפי' לענין ירושה י"ל דהא ברוב בעילות אחר הבעל הוי רוב מעלי' משום דאשה בעלה משמרה אבל בנדון דידן לא שייך האי טעמ' עיי' מענין אין הולכין בממון אחר הרוב בתוספ' דסנהדרי' דף ג' ד"ה דיני ממונו' ועוד גבי אשה מזנה גופ' מאן לימ' לן שהוא בנו אף לענין ירושה:
איברא שיש לדקדק מתשובות הרא"ש דס"ל גבי אשה מזנה הוא בנו אף לענין ירושה שכתב בתשוב' כלל פ"ב ולא דמי' לאשת איש דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל אבל בביאת זנות איכ' למימר כמו שהוא בא עליה בזנות גם אחרים באו עליה בזנות וכו' וכתב עוד וז"ל ובנדון זה זה שהית' האשה משרתת בביתו ומיוחדת נראה דאפי' לאביי בתרא דידי' שדינן לה וכ"כ ר"ש וכו' ותירץ דהאי דפ"ק דכתו' ההוא דקאמר מיני' ר"ל שהיה רגיל אצלה תמיד הלכך שדינן רוב בעילות בתרי' וכו' הלכך בנדון זה שדינן בתר דידי' כיון שהית' תדיר בביתו אף ללישנ' קמא אליבי' דאביי ועוד ראיתי שוב שני עדים שמיום שהכניסה ר' שמואל נ"ע בביתו לא דיימ' מעלמ' וכו' עכ"ל לענינינו. נראה להדי' מדבריו דס"ל דסמכינן אחזקה של רוב בעילות אחר הבעל אפי' לענין ירושה ואפי' בפנוי' המיוחדת לו דהא לענין ירושה איירי כמ"ש בתחילת התשובה ואע"פ דדיימ' נמי מעלמא כדמשמע לישנא דקאמר ועוד ראיתי וכו' משמע דלטעמא קמא הוי בנו אפי' אי דיימ' מעלמ' וא"ל דשאני התם שנהג בו מנהג בנים וכנזכר בתחילת התשובה שהרי כתב בתחלת התשוב' שאין זה נחשב לכלום אפי' אמר שהוא בנו כל היכא דאיכא לספוקי שמא אינו בנו משום דאיהו גופא לא ידע ואפי' מטעם מגו דאי יהיב לי' כולי' נכסי לא מהימן דה"ל מגו במקום עדים אלא ע"כ ס"ל דאפי' לא אמר כלום כיון שידוע שהית' מיוחדת לו שדינן רוב בעילות בתר דידי' והוי בנו אפי' לאביי אליבא דלישנא קמא. כנ"ל שהוא דעת הרא"ש ועדיין יש לומר דווקא במיוחדת כי התם שהוא אינו ירא מאחרים אבל אחרים יראים ממנו והוי ממש דומיא דאשה מזנה דהוי רוב חשוב אבל בנדון דידן שהוא ואחרים שוים בדבר זה לא מסתבר למימר דאזלינן בתר רוב לענין ממון וכמו שכתבתי מההיא דמצא תינוק ועוד שלמה שפירשתי לעיל דברי הריטב"א מוכח להדיא דלא אזלינן בתר רובא לענין ירושה אפי' בפלגש המיוחד לו אי דיימ' ונהי דלא ס"ל כוותי' כיון שנראה מדברי הרא"ש דאזלינן בתר רובא בפלגש המיוחד לו מיהו איכא למימר דוקא במיוחדת גמורה וכמו שהיה בנדון של הרא"ש אבל ברגילה עמו בביתו לא אזלינן בתר רובא כיון שאין הולכין בממון אחר הרוב:
ועוד שאפשר שאף רבי' שמשון והרא"ש לא אמר אלא בדיימ' לחוד משום שהוא כעין ספק אם בא עליה אחרים כלל ואת"ל שבאו עליה מ"מ שדינן רוב בעילות בתר דידי' אבל אם הוא ודאי שבאו עליה גם אחרים בהא לא אמרו ומ"מ נ"ל שאינו מחלק בענין זה שהרי נראה מדבריו דמדמי לי' לרוב בעילות אחר הבעל והתם אפי' בוודאי מזנה אמרינן הכי וכן נראה מדברי האחרוני' אע"ג שמלשון הטור והרמב"ם לא משמע כן אבל עדיין יש לחלק בין מיוחדת לנדון דידן סוף דבר לא מצאתי ראיה ברורה שאוכל לסמוך עליה לשיהיה בנו ודאי לענין ממון משום דההיא סוגיא דפ"ק דכתוב' קשיא טפי עלן אבל לענין יוחסין אזלינן בתר רובא דרובא דאורייתא הוא כדילפינן בפ"ק דחולין והוי בנו לכל דבר ליוחסין ולאסור בקרובות הבועל ומותר בקרוב' אחרים הנחשדו וכן לענין יבום וחליצה ואע"פ שכתבתי לעיל שהוא נאמן לומר שגם אחרים באו עליה ושמא מהם נתעברה אינו אלא לענין ממון וכדאיירי בי' הריב"ש משום דקי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ולא שדינן בתר רוב בעילות דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לענין איסורא אזלינן בתר רוב בעילות וכדברי הרא"ש ז"ל ומילת' דמסתבר הוא:
כתב עוד בסי' נ"ג אך אמנם לסתום פי המקטרגים אומר אני את"ל דבנדון דידן לא נקראת מיוחדת הלא כבר הוכחנו דהלכה כהרא"ש והרשב"א דאם יש עדים שבא עליה בתר דידיה שדינן לה אפי' אי דיימ' מעלמ' ולפי שיש עוד מקום לבעל דין לחלוק ויאמר קים לי כהרמב"ם אומר דגם הרמב"ם מודה בלא דיימ' מעלמ' ובנדון דידן נמי לא דיימ' מעלמ' וראי' ממ"ש הרא"ש כלל פ"ב וז"ל ואף אם מקודם הית' דיימ' מעלמ' שזינת' לפני חצי שנה כבר נפסק הקול ובפ"ק דיבמות אמרו אם נשתתק הקול יומא ופלגא די עכ"ד:
והנה מה שכתב בתחילה שיש לפסוק כהרא"ש והרשב"א כבר כתבתי לעיל שאין דבריו מחוורין ושאפי' לפי דעתם נאמן הוא לומר שמא נתעברה מאחר אם טען שראה שזינת' עם אחרים באותו פרק ומ"ש דבנדון דידן לא מקרי דיימ' אעתיק לשון הרא"ש וז"ל ועוד ראית' שוב שני עדים שמיום שהכניסה ר"ש נ"ע בביתו לא דיימ' מעלמ' ואף אם מקודם הית' חשודה כבר נפסק הקול ולכן אומר אני דדוקא התם לא מקרי דיימ' אח"כ שיש לומר שלאחר שהכניסה ר"ש בביתו יחדה אליו ושוב לא זנתה עם אחרים אע"פ שבתחינה זנתה לפי שלא הית' מיוחדת לו אבל כאן מה חידוש נתחדש לה שתתהפך לחזקת כשרות שהרי כשהיה הבועל בביתה ואפ"ה זינתה עם אחרים ותדע שהרי בתשובו' מהר"מ פדואה כתב כשהית' פרוצה ביותר כשהית' פנויה או ארוסה לא מחשבינן לה לפרוצה ביותר לאחר נישואין ומשמע כיון שהיה שינוי וחידוש שיש לומר נתהפכה לחזקת כשרות אם מפני חומר האיסור אם מפני שיש לה עתה בועל המצוי לה יותר מבראשונה אבל מחמת שנשתתק הקול יומא ופלגא לא אמר מיהו יש לדחות זה כיון שלא חילקו כן בגמר' ולכן אשוב לומר דלא דמי דבשלמ' התם י"ל כיון שנודע שזנתה כבר קודם שהכניסה ר"ש בביתו ואח"כ לא נשמע עליה כלום י"ל שנהפכה לאשה אחרת שאל"כ היו יודעים את תזנותיה בכל יום כיון שכבר הרגישו הבריות שהיא מזנה מרגישי' בה אם תשוב לפסולה אבל בנדון דידן הרי לא היה נודע כלום מה שעשת' קודם החצי שנה עד לאחר שנתעבר' ונודע הכל בפעם אחת ואין חידוש מה שלא נשמע עליה באותה חצי שנה כלום שלא חשב אדם מעולם שתזנה ועוד שהרי לא נשמע עליה כלום גם מן הבועל הזה שעליו אנו דנין עד שנתעברה אמור מעתה שאין זה מצילה שלא תהי' דיימ' מעלמ' וזהו דבר פשוט:
נתבאר מכל מה שכתבתי דביש עדים שבא עליה ודיימ' מעלמ' יש לפסוק כדעת הרמב"ם וסייעתו שהם רבים עד שלא נמצא מי שחולק עליהם בפירוש זולת הרשב"א בתשוב' ואף הרא"ש שחלק בתשובו' מ"מ בפסקיו לא ס"ל כן ואפי' לדעת הרשב"א כל שהוא טוען שראה או יודע שזינת' עם אחרים באותו פרק הוא נאמן בלי שבועה וכל זה באינה רגילה אצלו אבל ברגילה אצלו שדינן רוב בעילות בתרי' אפי' אם טען שזינתה גם עם אחרים ודוקא ליוחסין ולעריות וליבום ולחליצה אבל לענין ממון לא ידענו מאי אדון בי' כי לא מצאתי עמוד נכון שאוכל לסמוך עליו להוציא ממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ולמאי דפסקינן כהרמב"ם אפי' אי לא טען ברי שזינת' גם עם אחרים מ"מ אמרינן שמא זינת' כיון דדיימ' ולא שדינן הולד בתרי' לענין ממון ולדעת הרשב"א בעינן שיטעון כן בפירוש הא לאו הכי שדינן בתר דידי' אפי' לענין ממון משום דאיהו ודאי והאחרים ספק. וזכינו לפסוק הלכה בנדון זה שהיו רגילי' יחד בבית אחד שהוא בנו לכל דבר חוץ מלענין ממון שאין יכולין לכופו לפרנסו גם אינו בנו לענין ירושה. ואני תמה מאוד על מהרר"י שכתב בסי' נ"ז שב"ד אביהן דיתמי חייבי' לתבוע שיזון את בנו כדברי הרא"ש והרי הוא מחויב שבועה שאינו בנו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי יש עדי' שבא עליה וא"א לו לידע שלא ממנו נתעבר' עכ"ל [עי' בש"ך בחו"מ ע"ב ס"ק מ"ט דבכה"ג דלא הוי לי' למידע ס"ל להראב"ד וסייעתו דלא אמרינן מתוך שאיל"מ עכ"ה] טעה טעות מפורסם דאפי' דייני דמיגיות ידעי לה שאין פוסקין [עי' בש"ע חו"מ סי' ע"ה סי"ד] מחויב שבועה שאינו יכול לשבע משלם אלא במחויב שבועה דאוריית' אבל במחויב שבועת היסת נשבע שאינו יודע ויפטר וכבר כתב הריב"ש שאפי' שבועה אין כאן מפני שהתורה האמינתו. ומהרא"י כתב הטעם משום דלא הוי דררא דממונא אלא דאתא לידי ממונא ומ"ש עוד שם וגדולה מזאת אני אומר וכו' הם דברים בלתי מובנים לי וגדולים הם אלי כי מאחר שכתב מהרא"י שאין נשבעין למה פסק הוא שישבע בלי טעם וראיה לדבר זה וכל זה כתב מהרר"י לפי דעתו שפסק שהוא בנו לכל דבר אבל כבר נתבאר שלא מצאתי סמך ברור וחזק לעשותו כבנו לענין ממון. עוד צריך אני לפרש דבר אחד והוא במ"ש שדעת הריב"ש הוא שנאמן לטעון שזינת' עם אחרים באותו פרק שנתעבר' מהם ה"מ דווקא בשלא הוחזק כפרן אבל אם טען בתחילה שלא בא עליה ואח"כ באו עדים והכחישוהו וחזר וטען שגם אחרים באו עליה הא ודאי הוחזק כפרן ודומה לאומר להד"ם ובאו עדים שלוה וחזר וטען פרעתי שהוחזק כפרן לאותו ממון ואינו נאמן לעולם עליו עד שיברר בעדים שפרע או עד שיודה לו בעל דינו אבל אם מתחילה טען שבאו אחרים עליה באותו פרק ושהוא יודע זה בבירור אע"פ שטען ג"כ שהוא עצמו לא בא עליה והוכחש בזה מ"מ לא מסתבר למימר שהוחזק כפרן שהוא טען בתחילה שני דברים לפטור את עצמו ומה בכך גם אם הוכחש באחד מהם מ"מ לא הוכחש בשני וראי' מפ' גט פשוט דת"ר הבא לדון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי ר' רשב"ג אומר נידון בחזקה ואסיקנא דפליגי בבירור כגון אדם שטוען למערער שני מיני ראיות יש לי אחת שיש בידי עדיין שטר מכירה ועוד שיש לי עידי חזקה ג' שנים ר' סובר אע"פ שיש עמו חזקה צריך לברר שטרו ורשב"ג סבר אינו צריך ואפסיק הלכת' כר' וכתב הרמב"ם ז"ל אומרי' לו בתחילה קיים שטרך אם נתקיים הרי טוב וידון בשטר ואם א"א לו לקיימו סומכין על עידי חזקה וישבע היסת שלקחה וכתבו המפרשי' שאם נמצא השטר פסול לא מהני עידי חזקה והטעם דחזקה מכח שטרא קאתי משמע הא אי לאו האי טעמ' אפי' נמצא שנתבטל טענותו מכח השטר מ"מ מהני עידי חזקה שהרי טענה זו מועלת בפני עצמו ותדע דהא אמרינן התם האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו ואסקינן אנא נמי. לברר קאמינא והעלו התוספ' דאי אתו ואמרו להד"ם לא הפסיד וכן העלה הרב המגי' שהוא דעת הרי"ף והרשב"א ז"ל וכ"כ הטור בשם רש"י והרמב"ם ואע"פ שהב"י הוקשה לו מנ"ל שהם סוברים כן כבר ביארתיו יפה ואין כאן מקומו והכא גבי לידון בשטר ובחזקה אי אתו עדים ואמרו להד"ם הפסיד אלא ע"כ ה"ט דשאני התם דחזקה מכח שטר קאתי אבל הכא גבי פרעתיך בפני פלוני ופלוני הא דקאמ' בפני פלוני מילת' יתירת' הוא דקאמר ואע"פ שהוכחש באחת מ"מ לא הוכחש באחר' ואע"פ שיש חולקי' שם וס"ל דהוחזק כפרן ובקשו חשבונות רבי' ליישב ההיא דפ' גט פשוט עם ההיא דשבועות נראה דבכה"ג כ"ע מודו דלא הוחזק כפרן דבשלמ' התם איכא למימר כשאמ' פרעתיך בפני פלוני ופלוני הוי כאלו הודה שלא פרע רק בפניהם וכיון שבאו ואמרו להד"מ א"כ הרי לא פרע כלל אבל בנדון זה גם אם הוכחש ובאו עדים שבא עליה מ"מ למה לא תועיל לו הטענה האחרת וכ"ש בנדון כזה דמחמת כיסופ' לא רצה להודו' ואע"פ שהוכחש בזה מ"מ לא הוכחש באחרת. וכל מה שהארכתי בדין זה אין צורך בזה אי דיימ' מעלמ' למ"ש דקי"ל כהרמב"ם ולא כתבתי זה אלא למי שיפסוק כדעת הרשב"א או אי לא הוי דיימ' מעלמ' פ
ולענין אם מצוה לכונסה אומר אני אין לנו אלא תשובת מהרי"ק שורש קכ"ט שהעלה דהיכ' דאיכ' אמתלאות וכ"ש היכ' דאיכ' עדי' כ"ע מודו שמצוה לכונסה דהא לא קאמר ר"ש אומר שלא לכונסה אלא משום לזות שפתים והיכא דאיכא עדים אינו מוסיף לזות שפתים כשכונסה וכת' שם דאפי' בנטענת מאחרים כבר מ"מ מחויב זה שנתעברה ממנו שישאנה ומה לי להאריך בדברי' החקוקים בעט ברזל ועופרת ואפי' אם יטעון הבועל שזינת' עם אחרים ושמא נתעברה מהם מ"מ על זה מצוה לכונסה בנדון דידן אפי' אם יטעון שבאו עליה גם באותו פרק שנתעברה ואע"פ שכתבתי לעיל שהוא נאמן לומר שבאו אחרים עליה ושמא מהם נתעברה היינו לענין ממון דקי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני פטור אבל לענין אי מצוה לכונסה אינו נאמן לומר שבאו אחרים עליה שהמצוה מוטלת על כל מי שבא עליה לכונסה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ובנדון דידן ג"כ אינה יכולה להשתלם מן האחרים שאין כאן עדות שבאו עליה באותו פרק שנתעברה ממנו ואע"פ שיש כאן עדות שבאו עליה מ"מ כיון שאין כאן עדים שבאו עליה באותו פרק שנתעבר' ועל זה השני לבד היתה הטענה בעת ההיא שנתעבר' על השני הזה הוא מוטל משום מצוה לכנסה לדברי ר"י שהרי כתב באותו תשובה שאפי' אם נטענו האחרים באותו פרק מ"מ מחויב זה לכונסה כיון שהוא פנוי והאחרים נשואים:
ואולם אם יאמר לא אעשה המצוה לא הן ולא שכרן בזה האריך מהרר"י בסי' מ"ח וכתב ואל יהא קל בעיניו להוציאה בדברי' לומר אי אפשי לקיים המצוה שהרי מי שאינו רוצה לשמוע דברי חכמי' אפי' במצוה אחת שהוא מד"ס ואין לה עיקר בתורה הרי הוא נקרא עבריין וכבר הוצאתי מדברי מהרי"ק שורש קכ"ט שהוא רשע וא"כ מותר לשנאותו ואינו מצוה להחיותו ויש לפוסלו לעדות ולשבועה ולקרא בתורה כ"ש שלא להחזיקו בתורת חברי' וכשרות עד אשר יתקן את אשר עיוות שהרי המגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה וכו' ובתשוב' מהרי"ק סי' קפ"ט משמע שאם היה עדים שבא על הזונה בדין שלא יקראהו בתורה ובספר משפט שמואל סי' צ"ג משמע שהוא פסול לעדות ולשבועה אם יש עדים שבא על הזונה ואל תשיבנו ממ"ש מהרי"ק וז"ל ועל כן נראה לעניות דעתי מצוה מן המובחר לחזור בכל עוז שיכניסנה ומ"מ דבר פשוט הוא שאין לכופו על כך לא בדיני ישראל ולא בדיני א"ה וכו' עד אלא נותן קנס כי המשכילי' יבינו שלא בא למעט מהרי"ק אלא שאין לכופו שישאנה אבל לקרותו רשע ולפוסלו על כך כדי שיקיים המצוה יש לנו לעשות ותע"ב שאם אי אתה אומר כן תמה על עצמך א"כ ילמדי' רבי' מהו ביאו' דבריו שכתב שיש לחזור בכל עוז שיכניסנה ותו דתקשה לך מדידי' אדידי' שהרי כתב בתחילה שאין לכופו על כך מאחר שהוא כופר דיש למידק מיניה הא מודה יש לכופו על כך ואח"כ כתב שאפי' אם בא עליה בוודאי כתבו ר"מ וסמ"ג שאין כופין ותו שהרי כתב מהרי"ק על עצמו בסי' קכ"ט שהוא כפר שבא עליה ולא היה שם עדים אעפ"י כן כתב על האיש המשיאו עצה הגונה שלא לשמוע דברי חכמי' שלא לישאנה הוא רשע ערום א"כ ק"ו אתה למד שהוא בעצמו נקרא רשע כמו שכתבתי לעיל ואם נקרא רשע יש לו דין רשע כמו שכתבתי אלא ע"כ לומר שאע"פ שהחמיר שלא לכופו מ"מ לכל הפחות כופין אותו ע"ד הנזכר דהיינו לפוסלו לעדות ולשבועה ולקרותו רשע אמנם דרך ישרה שיבור לו האדם נוכל להבינו כמ"ש הוא עצמו בסי' קל"ה לענין כפייה בגט שיגזרו שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו יע"ש באריכות אלה הם דבריו בזה. ואומר אני כי מאוד מאוד הפריז על המדה כאשר יתבאר והנלע"ד כי אין לנו כח אלא למקריי' עבריין שהוא עובר על דברי חכמי' ואע"פ שלא נזכר' מצוה זו בתלמוד מ"מ כיון שרבותינו הצרפתים כולם כתבוה התוספ' וסמ"ג וסמ"ק והרא"ש והמרדכי ורבינו ירוחם מחויב הוא לקיימו כאילו נזכרה בתלמוד ואם יעבור יקרא עבריין שהרי כתב הרא"ש שדברי הגאוני' שאחר התלמוד ואפי' דברי חכמי כל דור ודור הטועה בהם ה"ל כטועה בדבר משנה ה"ה נמי לענין זה הוי דבריהם כאילו הם כתובים בתלמוד והעובר על דבריהם נקרא עבריין אבל מה שאמר שהוא רשע והביא ראיה מדברי מהרי"ק שכתב המשיאו עצה הגונה שלא לשמוע דברי חכמי' שלא לישאנה הוא רשע ערום ויליף מק"ו שהוא בעצמו נקרא רשע:
בתחילה אומר אני דלא דק בלישנא דמהרי"ק שכתב והמשיאו עצה לכפור האמת קורא אני עליו רשע ערום ויש חילוק גדול ביניהם דההי' איירי לענין שיכפור שבא עליה באונס כדי שלא יצטרך לגלות פשעיו אבל גם לו יהיה כדבריו שהמשיאו עצה שלא ישאנה מ"מ לא נוכל ללמוד מזה שהוא עצמו רשע וק"ו דידי' ק"ו פריכא לא יצלח למלאכה ונעלם ממנו מה שפירש רשב"ם בפ' יש נוחלין אמר אביי איזהו רשע ערום זהו המשיא עצה למכור בנכסי' כרשב"ג ופרשב"ם שגרם לעבור על דברי הנותן ערום דאהנו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו ומיהו המוכר עצמו דהיינו ראשון לא מקרי רשע ואע"ג דלכתחילה אסור לעשות כן דלא חמיר איסורי' שהרי השליטו הנותן בגוף ופירו' לעשות בהם כרצונו וכ"כ הטור ח"מ סי' רמ"ח שהמסית הוא רשע והניסת קאי באיסור וכן הא דאמרינן יתומי' שקדמו ומכרו בנכסי' מועטין מה שמכרו מכרו ואמרינן בפ' היה נוטל שהמשיאן עצה למכור נקרא רשע ערום לא אשתמיט חד מן הפוסקי' לאשמועינן שהם רשעי' אלא ע"כ דוקא המסית הוא רשע לפי שהוא חוטא ולא לא אבל הניסת איסורא בעלמ' הוא דקעביד ופשוט הוא ואם עבר עליו רוח קנאה וחשקה נפשו מאוד לתחר במרעים ולעשותו רשע היה לו להביא גמרא ערוכה בפ"ב דיבמות דקאמר התם איסור קדושה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדושה אמר אביי כל המקיים דברי חכמי' נקרא קדוש א"ל רבא וכל שאינו מקיי' דברי חכמי' קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך ע"כ הנה שמענו מזה שכל העובר על דברי חכמי' נקרא רשע אלא שאני אומר שאינו נקרא רשע העובר על דבריהם אלא העובר על דבריהם בקום ועשה אבל בשב ואל תעשה לא נקרא רשע ואע"פ שהמשיא עצה נקרא רשע ערום אבל רשע סתם לא מקרי וכמו שאבאר לקמן שאותו המשיא עצה אינו נפסל ג"כ לעדות ולשבועה וז"ל הרמב"ם בפ"י מהל' עדות איזהו רשע כל שעובר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול שהרי התורה קראה למחויב מלקות רשע שנ' והיה אם בן הכות הרשע ואצ"ל מחויבי מיתת ב"ד שהוא פסול שנ' אשר הוא רשע למות וחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות הן עכ"ל וכיון שהעובר על התורה בלאו שאין בו מעשה כיון שאין בו מלקות לא מקרי רשע דאוריית' אף העובר על דבריהם בדבר שאין בו מעשה לא מקרי רשע דרבנן וכן אינו נפסל לעדות וכמו שאכתוב עוד לקמן שא"א שתהא תקנת חכמי' חמורה משל תורה והרי מן התורה העובר על העשה לא מקרי רשע דאוריית' אפי' אם אינו עושה סוכה ולולב ואיך יהיה העובר על העשה דדבריהם יהיה רשע מדרבנן ואע"ג דאמרינן בכמה דוכתי חכמי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה היינו במקום שפירשו בפירוש אבל היכא שלא פירשו כן לא אמרינן הכי וזה ברור לי בלי ספק ועוד דבפ' אע"פ נחלקו ר"מ ור' יודא בדבר אי עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואסיקנא דאפי' לר' יודא לא עשו חיזוק יותר משל תורה אלא במילת' דשכיחי וא"כ פשיט' דגם בכה"ג לא עשו חיזוק יותר משל תורה ועוד דהלכה כר' יוסי דס"ל לא עשו חיזוק כלל ועוד שהרי מצינו שהקילו בפסולי עדות דרבנן לענין הכרזה וכמה ענינים:
וכן מ"ש שהוא פסול לעדות ולשבועה גם בזה לא נראין דבריו מטעם הנזכר שוודאי אם עבר על דבריהם בקום עשה כגון שאכל בשר עוף בחלב דעת רוב הפוסקי' לפוסלו מדרבנן וגם בזה יש גאוני' שחולקי' ומכשירין אותו כמו שזכר רבי' ירוחם דעתם בנתיב ב' ס"ד דלא מפסלו באיסור דרבנן היכא דליכא חימוד ממון וכ"כ התוספ' בפ' איזהו נשך לחד שינוי' גבי שטר שיש בו ריבי' וכ"כ בעיטור יעויין בב"י בטור ח"מ סי' ל"ד אבל העובר על דברי חכמי' בשב ואל תעשה בזה אין לנו כח לפסלו לעדות ולשבועה אפי' לדעת הטור ורוב הפוסקי' העומדים בשיטתו דס"ל ל דאיכ' פסולי דרבנן אפי' היכא דליכא חימוד ממון ומטעם דכתיבנ' שהרי אפי' העובר על איסור דאוריית' בשב ואל תעשה לא נפסל מדאוריית' כדמשמע מלשון הרמב"ם מהלכות עדות שכתבתי לעיל וכן הם דברי הטור דאינו נפסל מדאוריית' אלא במקום דאיכ' מלקות ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואיך יהי' העובר על איסור דרבנן בשב ואל תעשה חמור מהעובר על איסור דאוריית' ששם אינו נפסל מדאוריית' וכאן יפסל מדרבנן ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא שהמונע מעשות סוכה או לולב אע"פ שעובר אעשה דאוריית' שיפסל אפי' מדרבנן:
וכתב ב"י וז"ל ובמרדכי פ' הגוזל קמא ובפ' ז"ב גבי פסולי דרבנן בעי הכרזה דמי שהגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ואם הגביה ידו על חבירו אינו לוקה צ"ל דהעובר על ל"ת שאין בו מלקות פסול מדרבנן ואע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכ"ש הוא לעובר על דברי תורה שאין בו מלקות עכ"ל ודבריו בלתי מובנים לי גם לא מצאתי במרדכי פ' ז"ב שיאמר שהוא פסול מדרבנן ובפ' הגוזל קמא לא מצאתי כלל רק בפ' החובל וגם שם לא הוזכר שהוא מדרבנן וכ"נ ודאי שהוא דאוריית' שהרי הכתוב קראו רשע דכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך וכן משמע מלשונו שהוא ל"ת דאוריית' שהרי כתב ואם המגביה יד על חבירו אינו לוקה צ"ל דהעובר על ל"ת שאין בו מלקות וכו' א"כ ש"מ דס"ל כאילו כתיב' בקרא בפירוש ולכן לא ידעתי למה כתב שהוא פסול מדרבנן ואיה מצא זה במרדכי גם לשונו אינו מדוקדק שלא מצינו לא תעשה בהגבה' יד על חבירו אם לא הכהו ולדעתו מפסל מדאוריית' כדכתיבנ' דהא כתי' אל תשת רשע עד והאי מקרי רשע ואע"פ שאינו לוקה מ"מ הא איקרי רשע וכי חיוב מלקות כתיב גבי עדות ואע"פ שהעובר על שאר ד"ת שאין בו מלקות אינו נפסל מדאוריית' היינו משום דלא אקרי רשע ותשוב' מהר"י קארו שהביא מהרר"י אין בידי לעיין בהם ואם נפשך לומר דס"ל דפסול מדרבנן משום שאינו אלא מדרש חכמים הא דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע דדייקא מדכתי' למה תכה ולא כתי' הכית' הא לית' דאין לך דקדוק חזק מזה ובזה באנו למחלוקת הראשוני' במ"ש פ"ק דקדושין נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר"ע בשאר ראשי איברי' הואיל ומדרש חכמי' הן יעויין מחלוקתם בספ' המצות של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ומדברי ב"י שכתב דגבי לאו שאין בו מעשה מפסל מדרבנן משמע נמי הא העובר על עשה דאוריית' לא מפסל מדרבנן. סוף דבר אומר אני דפסול עדות וקריאתו רשע הא בהא תלי' שלא נפסל לעדות מדאוריית' אלא מי שנקרא רשע דאוריית' ולא נפסל מדרבנן אלא מי שנקרא רשע דרבנן וכולם אינם אלא בקום עשה לא בשב ואל תעשה ואף רשע ערום שקראוהו רשע מ"מ לא מפסל לעדות:
ובתשוב' מהר"מ החדשו' סי' תתק"ך מונה כל פסולי עדות ואינו מונה שם פסולים רק בקום ועשה והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם ושאר פוסקי' ותו לא מידי ועוד אביא ראי' ממה שהביא בעצמו המצאת ר"ת שהמציא כעין כפיי' לענין מאיס עלי ולמה לא כתב בתוכו שהוא רשע ופסול לעדות ולשבועה אם באמת הוא כן כיון שעבר על מצות חכמי' וכ"ש גבי חליצה דעבר אעשה דאוריית' וזה אינו כפיי' לענין שיהיה מעושה והוא כפיי' גדולה לשישמע דברי חכמי' אלא ודאי באמת לא נפסל וכדכתיבנ'. ועוד אפי' אי הוה איסור דאוריית' ועבר בקום עשה לא מפסל בכה"ג משום דקסבר מצוה קעביד וכדאמרינן בפ' ז"ב הנהו קבוראי דקבור מת בי"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא ברי' דרב יושיע א"ל רב פפא והא רשעי' אינון סברי מצוה קעבדי והא משמתינן להו ועבדי זימנא אחריני סברי כפרה עבדי לן רבנן וגירסא זו קיימו וקבלוהו האחרוני' ופסקו הלכת' כרב הונא שהם כשרים וכן יש לומר בנדון דידן דסבר מצוה קעביד לשמוע בקול אביו ואמו ויתר טעמי' הרבה שזכר מהרר"י בסי' מ"ב מ"ד מ"ה מ"ו אע"פ שלפי האמת טועה הוא בכל טענותיו וכמו שכתב מהרר"י ואינו רשאי לשמוע בקול אביו ואמו לבטל המצוה מ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דקסבר מצוה קעביד וכ"ת שאני הכא שאנו מודיעי' אליו דקעביד עבירה אם לא ישיאנה הא לית' דוודאי גם גבי הנהו קבוראי דקבור מתי' בי"ט ראשון אודועי אודעינהו רב פפא כדשמתינהו דקעבדי עבירה ואפ"ה לא נפסלו משום דליבייהו אטעינהו לומר מצוה קעבדי ולכן עלה בידינו מכל זה דלא נוכל לשוי' רשע ולפוסלו לעדות ולשבועה אבל ודאי המשיאו עצה על כך והמסייעו והגורם לו שלא ישאנה ולא ישמע אל דברי ר"י ור"ת אחרי שברור לו ע"י עדים שבא עליה לא ינקה מהיות רשע ערום כדברי מהרי"ק ז"ל ודווקא בידוע שהוא מצוה ומתכוין למרוד וכמו שכתבתי וגם מהרי"ו לא כת' אלא והמשיאו עצה לכפור האמת שהוא דבר ידוע אל המסית שהוא מסיתו לדבר עבירה לכן נקרא רשע ערום ואע"פ שהניסת עצמו אינו רשע אלא דקעביד איסורא שעובר על דברי חכמי'. ומ"ש עוד מהרר"י שהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע פסק ראב"ן שמותר לקרותו רשע נראה שדעתו לומר שגם בנדון זה מותר לקרותו רשע כבר נתבאר שהניסת אינו רשע ואפי' המסית קשה בעיני להביא ראיה מהא דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע דהת' לישנא דגמר' הכי דייק מדקאמ' נקרא ש"מ שרשאי לקרותו כן וכן גבי עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע אבל כאן לא אמרו נקרא רשע אלא איזהו רשע ערום אך הסברה נותנת כדברי מהרר"י שרשאי לקרותו למסית רשע ערום כיון שהאמת הוא כן והא דלא קאמר איזהו נקרא רשע ערום היינו משום דקאי אמתני' הוא הי' אומר חסיד שוטה ורשע ערום וכו':
מ"ש עוד מהרר"י מתשוב' מהרי"ק ומשפטי שמואל שהבא על הזונה לא יקראהו בתורה דבר פשוט הוא זה שהרי לדעת רבי' עבר על לאו דלא תהיה קדישה אפי' באינה מופקרת ואפי' לדעת החולקים מ"מ הרי עבר על חיוב כרת שבלי ספק לא טבלה בנידותה כמ"ש הרא"ש בתשוב' וכן בנידון דידן אחרי שנתברר בעדים שבא עליה הרי הוא פסול לעדות ורשע ולא יקרא בתורה עד שישוב בתשובה שלימה אך אם ישוב בתשובה שלימה גם אם לא ישאנה נרפא הנגע וטהור הוא ואין בנו כח עוד לפסלו לשום דבר וכמו שנתבאר ולא יוכל להביא ראיה מדבריהם לפסלו לעלות בתורה אם לא ישאנה רק לפי שיטתו דמשוי ליה רשע ופסול לעדות ולשבועה אם לא ישאנה וכבר נתבאר שאינו כן ומ"ש עוד שלא בא מהרי"ק למעט מלקרותו רשע ולפוסלו וכו' שאם אי אתה אומר כן א"כ ילמדינו רבינו מה ביאור דבריו שכת' שיש לחזור בכל עוז שיכניסנה עכ"ד אומר אני דא מילת' לא צריך רבה שמ"ש שיש לחזור בכל עוז שיכניסנה היינו שיש לדבר על לבו כי מצות הש"י הי' שיכניסנה ויכיר את בוראו שציוה אותו על הדבר ויודה ואל יחוש פן ישחית את נחלתו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע גם יראה לו כי גדול הפגם שפגמה ואת משפחתו וראוי לו לתקן מה שקלקל ולשבר מלתעו' המשיאות לו עצה לכפור האמת ושלא לשמוע דברי חכמי' וכאלה רבות ולשון השאלה הוא שם ואשר נסתפקת אם יש לנו לחזור בכל צד שיכניסנה ולא הוזכר שם בכל עוז והוא השיב לו ע"פ שאלתו ואין חילוק בין בכל צד ובין בכל עוז וכ"ת אם כן אין זה חזרה בכל עוז הא לית' שהרי בגמר' אמרו כופין ואיכא מ"ד בדברי' בס"פ המדיר ואמרינן נמי בפ' נערה מעלאי דידי היינו עישוי וכ"ש שיקרא זה חזרה בכל עוז וזהו דבר פשוט דחזרה בכל עוז אינו אלא בדברי' ומ"ש עוד דתקשי דברי מהרי"ק דידי' אדידי' הוא קושיא שאין ראוי להשיב עליו דהא חדא ועוד קאמר וגם זה פשוט הוא וקושיא שלישי' כבר נתבאר לעיל דלית' וא"כ חזרנו לדברינו הראשוני' דלא כייפינן לי' בשום כפייה כלל ומה שרצה הוא לומר שנכוף אותו בכפיית ר"ת שכת' גבי מאיס עלי הא ודאי לית' דלא אמרינן כפיי' אלא גבי עיגון שהיה ראוי לנו לכופו ליתן לה גט אלא שאם נכופוהו לא יועיל הגט כלום לפי שהוא גט מעושה ולכן המציא ר"ת תחבולה זו ולכן לא הוזכרה רק גבי גט וחליצה אבל גבי שאר דברי' שהן מצוה ואין כופין לא אמרינן הכי ולדבריו בכל מקום שאמרו חכמי' מצוה ואין כופין נכופוהו בתקנת ר"ת וכגון במצוה לזון את הבנים לאחר שש שנים דילפינן מקרא דכתי' עושה צדקה בכל עת וכגון הא דמצוה לתת נדוניא לבתו דילפינן נמי מקרא בקידושי' ובכתוב' מדכתיב ואת בנותיכ' תתנו לאנשי' ופריך בדידי' תליא מילת' אלא דניתב לה מדילי' כי היכ' דלקפצה עלה ובכל הני אמרי רבנן דאין כופין למה לא נכפוהו בכפיי' זו וכ"ת ה"נ דא"כ לא אשתמיט חד מן הפוסקי' דלימ' הכי ואדרבה חזינן בהגהו' מרדכי דקידושין תשוב' רבי' עזריאל שאין כופין כלל שאם אינו רוצה לזון את בניו מכלימין אותו כנזכר בגמר' ואם אינו רוצה לתת נדוניא אין כופין אותו כלל ולמה לא כתב שכופין אותו בכפיות ר"ת שהרי אותו המורה היה אחר ר"ת כיון שהביא ספר אביאסף והיה לו להזכיר כפיי' זו וכן בדברי' רבי' שאמרו חכמי' מצוה ואין כופין ותו הקצר קצרה לשונו של מהרי"ק ז"ל לפרש שכופין אותו בכפיי' זו וכמו שפירשה בסי' קל"ה ומה שכת' כיון שכתב בסי' קל"ה לא הוצרך לכתב' בסי' קכ"ט הוא דבר שאין ראוי לאומרו שהרי הן תשובות שהשיב לאנשים רבי' ואיך יסמוך במה שיכתוב לזה על מה שיכתוב לחבירו וכ"ש אם השיב התשוב' כסדר שהם כתובים ודאי אלו הדברים שאין להם שחר אלא מחוורת' כדכתיבנ' שגם הם לא אמרוהו אלא לענין גיטין וחליצה ומן הטעם הנזכר ועוד מפני שיש דעות מגדולי המורי' שבכל מקום שאמרו יוציא כופין אותו בשוטים שכן תיקנו חכמי' לכוף אותו בשוטי' ור"ת נחלק עליהם ואמר שאין כופין אותו ולכך המציא המצאה זו לצאת ידי כולם וכן בחליצה המצאה זו מפני שראוי לכופו לקיים מצות עשה שהדין מכין אותו עד שתצא נפשו אלא שלא יועיל הכפייה לכך תיקן המצאה זו:
ועוד אומר אני איך שייך לנו להרחיקו והנה התורה לא הרחיקתו ואמרה מהור ימהרנה לו לאשה אם מאן ימאן וגו' ודרשו חכמים ז"ל שהיכולת גם בידו למאן ואם ימאן אחד משלשתן כסף ישקול כמוהר הבתול' וזהו תקנתו ואיך נרחיק אותו אנחנו יותר ממה שהרחיקתו תורה והרי בכל לאו הניתק לעשה כיון שקיים העשה כבר נתבטל הלאו ואין לו עונש הלאו שהוא המלקות וכ"ש כאן שאין עליו אלא עשה הניתק לעשה שאם יקיים העשה האחרון שאין עליו העשה הראשון וא"ל דהיינו דוקא כשקיים האחרון וכגון כשהיא בת קנס אבל כשאינה בת קנס עדיין עשה הראשון עליו הא לית' וכמ"ש מהרי"ק שורש קכ"ט דאין סברה לחלק בין מפתה למפתה יעויין שם. סוף דבר חוזרני לדברי הראשוני' שאין בנו כח להרחיקו לקרותו רשע ולפוסלו לעדות ולשבועה כלל אך נק' לא אנקנו מהיותו עבריין ואע"פ שהיה אפשר לפקפק על זה ולומר כיון שהם אסמכוהו אאונס ומפתה ודקדקו מלשון הפסוק שהוא מצוה והרי הכתוב ניתק עשה זו לעשה אחר ודי בשיקיים העשה האחר שישקול כסף כמוהר הבתולות היכא דאיכא קנס ויפטר היכ' דליכא קנס שאין חילוק בין מפותה למפותה מ"מ כיון שכתבו שהוא מצוה אף אנו נאמ' שאם לא יקיים מצוה זו שהוא עבריין דאל"כ למאי נ"מ קאמרי שהוא מצוה וא"ל שר"ל שיש קיבול שכר בעשותו זאת ואם לא יעשה לא אגרא ולא פגרא דזה לא מקרי מצוה אלא מדת חסידות זה מה שעלה אצלי לפסק הלכה ושזהו ג"כ כוונת מהרי"ק ז"ל:
ועוד שגדולה מזו כתב הריב"ש בסי' ט"ז שאין לכוף בענין השידוכין אפי' במקום שהוזכר בגמר' יע"ש כת' עוד מהרר"י בסיום דבריו וז"ל אלא שדברי מהרי"ק בעצמו שכתב בשם ר"מ והסמ"ג דאין כופין הם דברים תמוהי' ומהיכן למד לומר כן אבל באמת ואמונה אין אנחנו צריכי' לכל זאת שהרי מלבד זה הוא רשע שבא על הנדה ועדיין אינו יוצא מרשותו עד שיחזור בתשובה שלימה ועיקר התשובה הוא שישנו בקום ועשה לתקן את אשר עוות דהיינו שישאנה כמו שכתבתי לעיל עכ"ל והנה מה שכתב דברי מהרי"ק הם תמוהים היא תמוה מאוד בעיני שאם רצה לומר שלא ידע מאין יצא למהרי"ק שהרמב"ם וסמ"ג סוברים כן הרי בהדיא כתבו כן ואם ר"ל מנין למהרי"ק שסוברים כן אפי' בבוגרות דליכא קנס או ר"ל מנין להם עצמם הדין גם זה בעיני יפלא שהרי משנה שלימה היא כמו שכתב מהרי"ק ואין חילוק בין מפותה למפותה ואיך תיסק אדעתן לכופו והרי פסוק מלא הוא מהר ימהרנה לו לאשה ודרשו לו מדעתו וכי בשביל שהיא גדולה דשייך גבה מחילה יגרע כחו ויכופו אותו לישאנה ובוודאי שדבריהם אין בהם פקפוק כלל ואי קשיא הא קשיא לן אדרבה מהיכן למדו ר"י ור"ת שמצוה לכונסה בנטען על הפנויה שהרי גמרא ערוכה הוא דדריש לו מדעתו אפי' בוודאי שבא עליה ולדעתי שיצא להם זה מלישנא דקרא דקאמר מהור ימהרנה לו לאשה משמע שהוא מצוה שיקחנה אלא שאין כופין אותו מדכתיב לו ודרשינן מדעתו דאל"כ לא ה"ל לקרא למימ' אלא וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורסה ולא יקחנה כסף ישקול וגו' ואנן ידעינן שאם יקחנה הוא פטור מקנס אלא שגם זה אינו ראיה שהרי אפשר שיקחנה ואפ"ה חייב קנס וכגון כשהיא נערה והיא ממאנת ואביה משיא בע"כ בנערות' שהוא חייב לשלם קנס לאביה כמ"ש התוספ' בשם ר"י בפ' אלו נערות בד"ה א"ל אלא אביה ולכך הוצרך הכתוב לומר מהור ימהרנה לו לאשה אם מאן ימאן אביה להורו' שמיאנה ומיאון אביה גורמת שישלם קנס אע"פ שנשאת לו וצ"ל דס"ל דה"ל למכת' וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורסה אם ימאן אביה לתתה לו לאשה כסף ישקול וכו' ולמה אמר מהור ימהרנה לו לאשה אלא ש"מ דלמצוה קאמר כנ"ל לפרש דבריהם ומ"ש שאינו יכול לשוב בתשובה שלימה עד שישאנה גם זה לא נהירא לי והרי הוא לא חטא לה והיא בעצמה היא שפגמה וביישה את עצמה וידעה וקמחלה ולמה יתחייב לפייסה וכמ"ש בפ' נערה לענין בושת ופגם לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי קיהיב מפתה מדעתה עכ"ד וש"מ שאין עלי' כלום בשביל שביישה ופגמה ואי בשביל פגם משפחתה הא ודאי לית' דכיון שהיא גדולה וזינת' מדעתה ורצונה אין לו עם משפחתה כלום שהרי התורה פטרתו מקנס ובושת ופגם אע"פ שבנערה הוא לאביה אפ"ה בגדולה פטור ואמאי הרי מ"מ איכ' פגם ובושת לאביה אלא ע"כ לא חייבתו התורה כלום לאביה כשהיא גדולה וכ"ש לשאר משפחתה ובפ' מציאות האשה גרסי' א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה בייש עני בן טובי' דאית להו זילות' לכולי משפחת' ה"נ דבעינן למיתב בושת לכל בני המשפחה התם לא גופייהו אשתו גופי' הוא הנה חזיין בפירוש שאין למבייש עסק עם בני משפחת':
תשובה לגדול אחד אלופי ומיודעי אשר האשמני פ על השגתי על גדולי הקדמונים קראת אחרי מלא איך נשאני רוחי ומלאני לבי להשיג על הקדמונים אחזו שער אשר קטנם עבה ממתני ומה גם לומר דאשתמיטתייהו דברי הש"ס והפוסקים ואני תמה עליך בזה הלא הלשון הזה בעצמו רצוני לומר לשון אשתמיטתיה הוא לקוח מהש"ס שאמרו כך על גדולי האמוראים (עיין במסכת ר"ה פ"ק די"ג ע"ב וביומא פ"ב דף כ"ז ע"ב ובחולין פ"ח דף ק"ז ע"ב ובבכורות פ"ט דף ק"ז ע"א ובכמה דוכתי) והוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותו שעה נשמט ממנו הדבר ההוא. כי השכחה היא טבע אנושית כוללות כל האישים ואם יש חילוק ביניה' בין רב למעט ומי לנו גדול ממרע"ה מבחר הנביאים דאשתמיטתי' שני דברים מתוך כעסו כדרז"ל ופי' רש"י בפרשת מטות ומי לנו בפוסקי' גדול מרמב"ם אשר כל תשב"פ בספרו הגדול הכין ופעל פי' על שיתא סדרי משנה מדברי הש"ס וכתב בהקדמתו לסדר זרעים שהתנא חנינא בן חכינאי לא נזכר במשנה רק במסכת כלאים ואשתמיטתי' שנזכר עוד במסכת מכות פ"ג. ע"ש דריב"ן משולם לא נזכר רק במסכת תרומה ונ"ע במסכת בכורות פ"ג ופ"ו. ע"ש דראב"י איש ברתותא ל"נ רק במסכתא ערלה ונזכר עוד במסכתא טבול יום פ"ג. ע"ש נחום המדי בשבת לבד ונ"ע במסכת ב"ב פ"ה. ע"ש ור"ש הסגן בשקלים לבד ונ"ע בספי"א דמנחות. והזוגות בחגיגה לבד ונ"ע בפ"ק דאבות. ושמעון התימני ביבמות לבד ונ"ע פ"ק דידים. ושמעון אחי עזריה בזבחים לבד ונ"ע במסכת טהרות פ"ח. ורש"י שהיה אוצר בלום לתורה וכתב בפירוש החומש על מה שמצא בשם ר' משה דרשן דרש על ויקרא לה נובח ולא ידעתי מה ידרוש בשני פסוקים הדומים לו וכתב עליו הרמב"ן שהיה נעלם ממנו מדרש רות אשר ממנה לקח ר"מ את דבריו וכן רש"י בעצמו כתב בפירושו לחומש בששה מקומות איני יודע כו' ולא ידעתי וכו' ומהם בפ' מצורע ולשון תנוך לא נודע לי ובתי"ט פי"ד דנגעים מייתי ת"כ דמפרשו וכן כתב עוד רש"י בפי' לנביאים בכמה דוכתי וכ"כ עוד בש"ס בהרבה מקומות אפס קצתם תראה בברכות ספ"ג דכ"ה ע"ב מאן שמעת ליה דאמר כולי בית כד"א דמי רשב"א ופי' רש"י לא ידעתי היכן. ובשבת פי"ג דק"ו ע"א מתניתין ר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור. ופ"ר לא אתפרש היכא וע' תו' ר"פ הנחנקין. ושם פ"כ דקל"ח ע"ב דבר ה' זה הקץ פ"ר לא ידענא מהיכא והתו' פרשוהו ושם פי"ד דק"ז ע"ב הטפויין וביצי כינים פ"ר מתניתא היא ולא ידענא היכא. ופ"ג דעירובין ד"מ ע"ב לית הלכתא כר"א בר יעקב פ"ר לא אתפרש והתו' פרשוהו בשם ר"ח ע"ש פ"ו דס"ט ע"א חומרתא דמדושא פ"ר לא אתפרש. בפסחים פ"ב דל"ד ע"ב תנא דביה רבה בר אבוה הוא פ"ר עיקרא דמילתא לא ידענא היכא וע"ש ס"פ ופ"ז דפ"ב ע"ג. יומא פ"ק דט"ו ע"א כמצליף פ"ר ולשון מצליף לא ידענא. שם דף י"ט ע"א שער הדלקה שער הקרבן פ"ר לא ידעתי למה נקרא שמם וע' בפ"ק דמידות מ"ד. שם ד"כ אהיכא קיימינן פ"ר אינו יודע לפרשו והתו' פרשוהו. ביצה רפ"ב דט"ו ע"ב ופירותיה משתמרין פ"ר לא ידענא מה היא י"מ וכו'. שם פ"ג דכ"ה ע"ב צלף באילנות פ"ר לא ידעתי מה עזות שלו והתו' פרשוהו. סוכה פ"ד דמ"ז ע"א שיר פ"ר ולא פורש לי כו' והתו' פרשוהו בשם מ"ס. תענית ספ"ב ונהרגו בו שמעיה ואחיהו פ"ר ולא פורש מי הם. סוף מגילה הלחות פ"ר לא ידעתי מה הן וי"מ וכו' וע' בתו' פ"ק דב"ק ד"ה ע"ב ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא פ"ר לא איתפרש היכא והתו' פרשוהו. סנהדרין פ"ח ד"ע ע"ב אין עולין לה אלא בפת דגן פ"ר לא ידענא משום מה נקיט פת דגן ולעד"נ כלפי מ"ש התו' ספ"ו דתמורה ד"ל ע"ב דתנא דברייתא דרכו לפרש יותר מתנא דמתניתין שלא נטעה לכן נשמר התנא פן אירכסי וי"ו דוקטונית איידי דזוטרא ויגרסו פת קטנית דבכה"ג אבעי' להו בב"מ פ' הפועלים דפ"ז ע"א פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן ומשום שכתב רש"י לא ידענא לא נסוגתי אחור מלומר אשר חנני אלקים (ועמ"ש התי"ט על מ"ש הרע"ב פ"ב דעירובין מ"ה) ובחולין פ"ז דצ"ח ע"ב אין בשילה אלא שלימה פ"ר לא נתפרש באיזה לשון והתו' פי'. ובנדה פ"ג דל"א ע"א קשה לאשה פ"ר לא ידענא למה. ובעירוכין פ"ב די"א ע"ב אלא באזהרה פ"ר לא אתפרש לן והתו' פרשוהו ודי"ג ע"א מתשעה כינורת לא אתפרש טעמא ובתמורה פ"ב דט"ו ע"ב כיוצא בו אר"י פ"ר לא אתמר היכא ובתו' בת"כ הוא ובבכורות פ"ה דל"ג ע"א חד לכדר"י ור' אושיע' פ"ר לא נתפרש לנו היכן ובתו' בשם ר"ת פרשו. ראה בעיניך כי התו' לא נמנעו מלגלות דבריהם נגד רש"י הן במ"ש שלא ידע הפי' או שלא ידע המקום מלבד מה שהש"ס מלא וגדש מהשגתם עליו בפי' ההלכות והסוגיית ובסוטה פ"ז ד"מ ע"ב על והאמר מר אין ישיבה בעזרה כתבו התו' בעצמם שלא ידעו מקומו בש"ס רק שאח"כ כתבו שהוא תוספת' וירושלמי והוא ספ"ה דפסחים ופ"ג דיומא ובכה"ג ראיתי להתי"ט פ"ג דתמורה מ"ה שכתב שנעלם מהתו' פ"ד דיומא דמ"ג ע"א גמ' השנוי' בשני מקומות דרש דונתן עליו ובכה"ג כתב עוד ספ"ו דתמיד. הרא"ם נושא דגל רש"י בפי' החומש והיה בקי בכל הש"ס כנודע לרגיל בדבריו והשיגוהו הבאים אחריו ובפרט רש"ל בספרו יריעות שלמה ומהרר"י בספר נחלת יעקב שנעלמו ממנו כמה גמרות ובכה"ג תמצא בפוסקים עצמו מספר והרב הגדול מרבן ושמו מהרר"ב התפעל בכאלה בספריו צ"ל ובאר שבע להשיג על הגדולים שקדמוהו וכמעט נראה להמעיין בספריו עוצם בקיאתו שלא היה נעלם ממנו דבר והנה אישתמיטתי' כמה גמרות ערוכות ונזכיר קצתן אשר בספרו ב"ש בפ' חלק ד"ע ע"א כתב על מ"ש הקב"ה לדוד ע"י נהרג נוב וכו' מכאן פסקתי על מעשה שהיה וכו' וכבר כ"כ בשו"ת מהרי"ו סי' קכ"ה האמנם אין זה השמטה רק דבסוף הוריות כתב והפליא לעשות לדעתו בכוונת רש"י ששינה בפירושו במ"ש אביי בפרק בתרא דעירובין ד"ל ע"ב הריני כבן עזאי וכו' ממ"ש על מ"ש רבא כך בפ' בכל מערבין דכ"ט ע"א ואשתמיט מיני' שני גמ' ערוכות הא' דגמ' זו גופא דעירוכין אית' נמי פ"ק דקידושין ד"כ ע"א והב' שבפ"ט דסוטה איתא ג"כ אמר אביי הריני וכו' ברמ"ה ע"א ובשני מקומות אלו פי' רש"י כמ"ש גבי רבא בפ' בכל מערבין וא"כ נפל פותא בבירא דא"א לפרש כמו שפי' הב"ש ולע"ד אותו שבפ"ט דסוטה נעלם ג"כ מרלב"ח באגרת הסמיכה דשכ"ג ע"ג ע"ש בב"ש שנ"ל שדווקא אותן הלכות שאמר ר"מ אחר שקראו לו אחרים נזכר בשם אחרים וכו' והם דברי התו' למדקדק ספ"ק דסוטה וגם מ"ש הב"ש שם עוד תירץ בדרך אין לומר זכרוהו שם התו' ודחאוהו ע"ש דקי"א ע"א נזרקה מפי חבורה וכו' מאין בא מה שהעולם אומרים גופא בתר רישא אזל וכו' והלך בזה בדרך רחוקה וזרה ואשתמיטתי' גמ' דבכל מערבין דמ"א ע"א עמד ריב"ן על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל וע' בתוספת' פ"ב דתענית.
ובסוף ספרו נשתומם מאד על שנמנעו לגמרי בזמנינו מלקיים מ"ע דכתיבת ס"ת ובלי ספק שנעלמו ממנו דברי הרא"ש שהביאם בנו הטור בי"ד סי' ע"ד ותפסם מהרו"ך בפרישה כפשטה ואף דהב"י וב"ח תמהו ופרשו ע"ש מ"מ לולי דאשתמטתי' לא הוי משתמיט מלזוכרם. ע"ש בב"ש דצ"ב ע"ב ז"ל אגמרך כל האמוראים שהיו שנים בשם אחד תרי רב כהנא הוו כמ"ש התו' בחולין פ' הזרוע והלחיים (דקל"ב עוד פ"ק קידושין ד"ח ע"א ומנחות פי"ב דק"ב) תרי ר' שמעון בן יהוצדק הוו כמ"ש התו' פ"ק דנדרים (ד"י ופ"ק דסוכ' די"א ופ"ד דע"ז דנ"ט ופ"ק דנדה ד"י) תרי ר"י בר אבדימי הוו ריש יבמות (חגיגה די"א כתובו' דנ"ו ב"ב דפ"ז חולין דק"י ומנחות דל"א וצ"ג) תרי רב הונא הוו בפ"ק דגיטין (די"א ע"ב ודלא כנדפס בש"י וב"פ ואלו מגלחין דכ"ה ופ"ק דחולין די"ג ע"ב וע' יוחסין ד"צ ובב"ש די"ח רע"ב) תרי רב ירמיה הוו כמ"ש התוס' שם פ"ק דגיטין (וליתא שם רק בפ"ב דקדושין דמ"ו אבל בתו' פרק ע"פ דק"ו כתבו בזה גופיה דרב ירמיה לחוד ור' ירמי' לחוד וכה"ג כתבו בעירובין פ"ו דס"ח ע"א וביבמות פ"ב די"ט ע"א דרב אושיע' לחוד ור' אושיע' לחוד ובכתובות פ"ד דמ"ג ע"ב ובפ' ואלו מגלחין דכ"ה ע"ב פ' רש"י בענין רב זירא ור' זירא דחד הוא ע"ש אבל התו' פ' התכלת ד"מ ע"ב דרב זירא לחוד ור' זירא לחוד ובפ"ק דב"ב די"א דרב אמי לחוד ור' אמי לחוד ובפ"ק דחולין די"ט ע"א דרב אסי לחוד ור' אסי לחוד) תרי רב המנונא בפ' הדר (דס"ג ויבמות פ"ח דפ"ג ע"א ופ' נערה דף נ') תרי רב אדי בר אהבה הוו פרק סדר תענית (ד"כ וקידושין פ"ד דע"ב ע"ב ובמס' ע"ז פ"ב דל"ה ע"א) תרי רב מרי בר איסק הוו בפ"ב דיבמות (דכ"א וצל"ע דאין זה אמורא וא"כ הל"ל תרי רב מרי בר רחל הוו כבתו' ב"מ פ"ה דע"ג וסוף שבת ופ' מי שמת דקמ"ט ע"א וע"ע יוחסין סוף דע"ט ודצ"ח ע"א) תרי רבינא הוו בפרק א"ט (דמ"ח) תרי רב אבא הוו כמ"ש בחידושי רפ"ק דהוריות עכ"ל ובספר שארית יוסף נתיב השמועה כתב ג"כ כל אלו שזכר ולא הוסיף הרב רק הראשון והאחרון ובפ"ב דסוטה דנ"ו ע"ד כתב הרב בדרך אפשר דתרי רב חסדא הוו ובספר יוחסין מצאתי דע"ג ע"ב דדקדק דתרי ר' אבהו הוו ודף ק"ז ע"א דתרי רב אידי בר אבין הוו ואף שכתב הרב כל ומשמע דלא שייר כמ"ש הרב בספרו הנ"ל ד"ו ע"ב הרי לא זכר מ"ש התו' בשבת פ"ג דמ"ה ע"ב דתרי רב אסי הוו ובע"ז פ"ב דל"ג ופ"ק דר"ה ד"כ ע"א דתרי רב יודא נשיאה הוו ורשב"א כתב בפ' המגרש דקנ"ד דתרי חזקיה הוו ואני כתבתי בחידושי הש"ס דע"כ תרי רב נחמן הוו שהרי בפ"ב דגיטין דל"א ע"א מוכח דעכ"פ ר"נ סתם דשם הוא או ר"נ בר יצחק כפי' רש"י שם אי ר"נ בר יעקב כפי' התו' שם ובפ' מי שהוציאו דמ"ג ע"ב ובפ"ק דקידושין דל"ג ע"א אמר בש"ס ר"נ משדר גוזאי אמר אי לאו תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא אם לא שנדחוק לפרש שר"ל בר אביהם והוא דוחק ולומר דתרי הוו אין דוחק כולי האי מלבד מה שכתבו התו' דתרי ר' יוחנן הוו חד תנא וחד אמורא בכתובות פ"ק ד"ח ע"א ובכה"ג תרי ר' יוסי בר חנינא בנזיר דכ"ט ורש"י כתב ג"כ בכה"ג ברפ"ג דסוטה דתרי ר' יאשי' הוו ובבכורות פ"ו דמ"ב ע"ב דבכה"ג תרי ר' אלעי הוו ושניהם תנאים. כתבו התו' פ' מצות חליצה דק"ד דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוו ובמנחות פ"ג דל"א דתרי ר"ש בן אליעזר הוו ושם פ"ו דף ס"ה דתרי ר' יודא בן בתירא הוו ובכתובות פ"ה דס"א ע"ב ובע"ז פ"ב דל"ב ע"א דתרי רשב"ג הוו ובס' תחלת חכמה כלל מ"א דקי"ו ע"ב ובספר ברכת הזבח פי"א דזבחים דצ"ג ע"א משמע ליה דתרי ר' אליעזר הוו ומשמע ליה דשמותיהן שוין ביוד ולעד"נ דקשה כתורמס לומר כך שהתו' כתבו פ"ק דב"ק די"ו ע"ב ופ"ק דסנהדרין דט"ו ע"ב מפני רמיות' דר"א אהדדי דתרי תנאי הוו חד שמיה ר' אלעזר וחד ר' אליעזר רבו דר"ע ולא פירשו מי אביהם והתי"ט כתב בפ"ג דתמורה מ"ג דשם נחלקו יחד ר' אלעזר ור' אליעזר דר' אלעזר הוא בן שמוע ור' אליעזר הוא בן הורקנס וכ"כ עוד בפי"ג דיבמות על שני משניות דשם דמייתי בש"ס פ"ק ד"ח ע"א וע"ש בסוגיא ופי' רש"י ומ"ש רש"י שם על מ"ש ר' אלעזר הלכה כר"א בד' נשים דר' אלעזר אמורא הוא והוא ר"א בן פדת ור"א דמיאון תנא הוא והוא ר"א בן שמוע לא ר"ל ר"א דמיאון דבמשנה קמייתא דשני אחיות דמקשי הש"ס מינה ותו ליכא דהא ע"כ ר"א דבמשנה דנדה שם דד' נשים ר"א בן הורקנס הוא דאמר עלה בש"ס דשמותי הוא ופי' רש"י שברכוהו ומבואר בגמ' פרק הזהב בההיא עובדא דר"א ב"ה היה אלא כוונת רש"י על ר"א דבמשנה גדולה וקטנה וכו' ומפני ששם שניהם ר' אלעזר בלא יוד איצטרך לפרושי וכן מבואר ברש"י עוד ספ"ק דשבת די"ט ע"ב ובפ' הערל דע"ב ע"ב וספ"ג דגיטין וכ"כ בספר כריתו' ובה"ע סוף שער א' ונראה דכל זה אישתמיטתי' להרב בבה"ז הנ"ל ול"ק מידי דההיא דמי חטאת שניטמאו ר' אלעזר הוא וע"ע בתו' פ' הבונה דק"ד ע"ב ופ"ק דיומא ד' דלפעמים י"ל תרין רבנן ננהו וע"ע תו' סוף תמורה וכן ראיתי מפורש בירושלמי ספ"ק ורפ"ז דברכות דתרין רבנן הוו והרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות מעשר דתרי יוחנן כה"ג הוו הביאו בב"ש דס"ה ע"א ובספר שלשלת הקבלה דכ"ה דקדק דתרי יהושיע בן פרחיא הוו וע' בס' צמח דוד תק"ס לאלף הרביעי וגם בשאר אנשים מפורסמים שאינם תלמודיים כתבו התו' כך כמ"ש פ"ק דסנהדרין דט"ז ע"ב דתרי בניהו בן יהוידע הוו ורפי"ג דכתובות די"א תרי שבנא הוו וע"ע בתו' פ' הבונה דק"ד ע"ב ולע"ד א"א לישב מעשה שהביא רש"י פ"ד דנדרים ד"נ ע"ב עם הירושלמי שהביאו התו' ספ"ה דסוטה אם לא נאמר דתרי טורנסרופס הוו והריטב"א כתב בפ"ק דיומא על ההיא דתרקבא דדינרי עיילה וכו' די"א תרי יהושיע בן גמלא הוו אף דשם בגמ' ל"ג ליה כלל רק בפ"ו דיבמות דס"א ע"א והתו' פ"ב דב"ב דכ"א ע"א ס"ל דרק אחד היה ושם ביבמות כתבו התו' דתרי ינאי מלכא הוו ואפילו בצומח מצינו שכתבו התו' בכה"ג תרי מיני תורניתא הוו בפ' הספינה ד"פ ע"ב ופ"ק דע"ז די"ד ע"א ועע"ש מ"ש בכה"ג בבנות שוח ובפ"ב דר"ה דכ"ג דתרי עץ שמן הוו ואפילו בדומם מצינו בכה"ג דבעירוכין דל"ב ע"א כתבו דתרי ירושלים הוו ובכה"ג כתב הרב ר"מ אלשיך בפסוק ראשך עליך ככרמל דתרי רומי יש וכמעט יצאנו מן המבוקש והמכוון שאין גנאי כלל לומר על הראשונים ועל האחרונים מצוקי ארץ ועמודי גולה דנעלם מהם גמ' או תו' וכבר קראני כלה בתשובה שכתבתי בביאור מידות ומשקולות בזמנינו וכבר בא לדפוס בע"ה שכתבתי בסוף הספר ומה שהקשינו א"כ עשית למשה בעל מום נדחק לומר דלא פסל וכו' ואשתמיט ממני לפי שעה שהכי איתא בגמ' פ"ז דבכורות דמ"ד ע"א גם דמ"ו ע"ב מפורש כך בפי' רש"י על אריכא שמיטא סניא ובספרי הגדול מקור חיים השגתי מגמ' זו על רש"י בפ' הרואה דפי' קפח הוא מי שבטנו גדול וכו' וממנו לקח הטור שג"כ כ"כ וכ"כ הב"י בש"ע סי' רכ"ה ס"ח ולפי שעה נתעלמה ממני ההלכה ההיא וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל ואף כי ידעתי ונגרע ערכי מערכי המחברים שקדמוני מ"מ הרי כל אחד קיבל שלו מסיני וגם לצעירי רועה צאן כמוני הונח מקום להתגדר בו לכן אבחר דרכי אחזתיו ולא ארפאנו כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם ולשון זה כתב הרא"ש בתשובה ועיין בספר צ"ל פ' קדושים שחיבר בב"ש הנ"ל ודברי התמה בזה אינם אלא תמה ונאמר יחלצית"ו. כ"ד המתנצל על כתבו על הלוח מן הרוח אשר עליו אצל נבזה בעיניו כקליפות שום ובצל מלא תרווד רקב ונצל אשר ימיו כצל ומרוב התלאות תוכו נחר כאוד מוצל ומכל דעת ומזימה נעור וריק נכדם ועצל יאיר חיים בן הגאון כמוהרר משה שמשון זלה"ה בכרך: