חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
יז
אלוף ומסובל נאה ומקובל. אהו' היקר והנעלה. לשם ולתהלה. כמהר"ר משה יצ"ו
אשר נדרשתי ממעלתך על אודות המעשה הנעשה בויניציאה באיש אחד שהיה מוחזק לכהן כחמש עשרה שנים לכל דבר שבקדושה ונשתמש בבגדי כהונה כותנת אור לענין נשיאת כפים ולפתוח ראשון ולקרוא ראשון ולפרוש מטומאת מת וכל עניני כהונה ועת' מקרוב הלך לבו למראה עינו לישא גרושה אחת והפשיט את אדרתו מעליו ולבש בגדים אחרים חליפות בגדים עור בעד אור וכל אשר לנפשו יתן בעד אשה אשר חשק וכבר קדשה אחר ההתראת חכמי' השלמי' אשר שם והכחיש את כהונתו לומר כי מעולם לא היה כהן ומה שאמר שהיה כהן לא היה אלא בשביל ליטול גדולה לעצמו לפתוח ראשון ולקרוא ראשון עכ"ד. והנה כבר ראיתי מה שכתבו חכמי ויניציאה על זה ודבריהם הן הן הנאמרים באמת וצדק ורחוק בעיני שימצא מי שיחלוק עליהם במחלוקת שיהיה לשם שמים ואחשוב טרם יגיע דברי אלה למעלתך ישמע הכהן לדברי חכמים ויגרש או יגעו בו מכ"ת פרושי' בסילא דלא מבע דמא ולכן לא היה לדעתי מן הצורך להשיב על זה אכן כאן שהוא מילת' דאיסורא לא יכולתי השב את ידי אחור מלכתוב גם הסכמתי על זה אך בדרך קצרה כי כבר כתבו החכמים הנזכרים מה שיש בו די לא השאירו עוללות ודבריהם כמגדל דוד בנוי לתלפיו' ואני אנה אני בא כי אין לי רק לתלות עלי שלטי גיבורי':
גרסי' בפ' י' יוחסין דף פ' ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאמר ר' יוחנן מלקין על החזקה סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות מלקין על החזקה כדר' יודא דאמר ר' יודא הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונא דאמ' רבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה ע"כ. וגרסי' בירושלמי דפ' הנזכר ומנין שהורגין על החזקה ר' שמואל ברי' דר' יוסי בר בון אמר כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר בריא הוא שזה אביו וזאת אמו הורגין אף הכי הורגין והרמב"ם ז"ל בפ"א מהא"ב הביא ירושלמי זה ולקמן נדקדק בו. ושמעינן מהא דגדולה חזקה ושורפין וסוקלין עליה ואין לומר דשאני התם דאיירי שהודו בשעת מעשה שהם בחזקת איסור ותדע דהא בעינן שיתיר עצמו למית' בשעת התראה ולכן כיון דאיכא חזקה והודאה סמכינן עליהו אבל אם הוא מכחיש החזקה הוא נאמן להכחיש ומה שלא אמרו בגמ' חילוק זה היינו מפני שהוא פשוט שהרי אין מית' אלא במתי' עצמו למית' בשעת התראה ומה"ט לא הזכירו גם הפוסקי' דין זה. הא לית' דהתינח גבי מיתה דבעינן שיתיר עצמו למיתה כדילפינן מיומת המת אבל גבי מלקות מאי איכא למימר דהתם לא בעינן שיתיר עצמו למלקות. ועוד גבי הוחזקה נדה בשכינותי' שהיא מימר' דרב יודא מאי איכא למימר דהא גבי נדה איירי בע"כ שאמרה לבעלה שהיא טהורה להכחיש החזקה וכן פי' רש"י בפ' המדיר דף ע"ב וז"ל הוחזקה נדה בשכינותי' שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה אם התרו בו והוכרח לפרש כן דאי באמרה טמאה אני תיפוק ליה שהוא לוקה משום דיבור' דלדידה הימנה אפי' לקולא כדילפינן מוספרה לה שהיא נאמנת לומר טהורה אני וכ"ש שהיא נאמנת לחומר' אם אמרה טמאה אני ועוד דאל"כ גם בהוחזקה נדה לא הוי ליה ללקות דלמא משקרת אלא ודאי שלוקין על דבריה כשאומרה טמאה אני וא"כ תיפוק ליה שהוא לוקה משום דיבורה אלא ע"כ איירי שאמרה בשעת מעשה טהורה אני וכן אמרה בשעת התראה וא"ל דבשעת מעשה אמרה טהורה אני אבל לאחר מעשה אמרה שהיא טמאה ואז הוא לוקה אבל אם אמרה טהורה אני גם לאחר תשמיש אז אין לוקה הא לא מסתבר למימר הכי דאי לא איירי רב יודא אלא דוקא כשהודית לאחר מעשה שהיא טמאה ה"ל לגמר' לפרושי דוודאי מסתמ' עומדת היא בהכחשת' גם לאחר מעשה לומר שטהורה היא ותו דגרסי' בפ' המדיר שם ומשמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש אי לא ידע נסמוך עלה לא צריכ' וכו' ואבע"א כדרב יודא דאמר רב יודא הוחזקה נדה וכו' ופרש"י וכה"ג משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכינותיו שהוחזקה נדה והוכרח לפרש כן דאי בהוד היא שהית' נדה תיפוק לי' שיצאה בלא כתובה מחמת הודאת' אפי' לא הוחזקה נדה שהרי היא מודה שהכשילתו ואע"ג דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמנת היא לענין שתפסיד כתובתה דגבי ממון ודאי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכ"כ הר"ן שם ודברי הראב"ד שחולק בזה תמוהי' הם מאוד דהא אמרינן בסוף נדרים האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימ' באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה וכו' ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא וכל המחברים פוסקים דאשת ישראל שאמרו נבעלתי ברצון אין לה כתובה אם רצה להוציאה ולהכי פרש"י ששכיניו הודיעוהו שהיא נדה והיא מכחשת וש"מ דהא דרב יודא איירי במכחשת ואע"פ שהיה אפ"ל דלא מייתי הא דרב יודא אלא דסמכינן אחזקה אם הודית לענין מלקות אבל לענין שתצא שלא בכתובה סמכינן אפי' בכופר' לא מסתבר למימר הכי דכיון שסומכין על כפירת' שלא ללקות משום דאפשר דקושטא קאמרה ומה שלבשה בגדי נדות הוא מפני איזה טעם שהיה לה כמו כן נסמוך עליה שלא תצא שלא בכתובה וכמ"ש התו' והרא"ש והר"ן באם רצת' להאכילו דבר שאינו מעושר שלא הפסידה כתובת' משום שיש לדונה לכף זכות דמציא אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך שאנו מחפשים לה כל זכות שאפשר לה לחפש שלא תאבד כתובת' וכ"נ דעת כל המחברים שהביאו דין זה של הוחזקה נדה ולא זכרו דבעינן שתודה שהיא טמאה לאחר מעשה בענין שיתחייב בעלה מלקות עליה:
ועוד דעכ"ח צ"ל כן דאי לא תימא הכי היכא משכחת מלקות כלל שהרי לא הוי התראת ודאי אלא התראת ספק שהרי אפשר לו שיעבור על דברי העדים ואפ"ה לא יתחייב מלקות וכגון שתכחיש אח"כ החזקה וכמו שהיא מכחשת עתה וכ"ת ר' יוחנן לטעמי' דס"ל התראת ספק שמיה התראה כדאי' בפ' קמא דשבועות דף ג' וכן ס"ל נמי לרב יודא אבל לריש לקיש דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה ל"ק מידי דהא ס"ל נמי דאין שורפין וסוקלין על החזקות כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין דף פ' אמר ר"ל לא שנו אלא בקדשי גבול אבל ביוחסי' לא ור' יוחנן אומר אפי' ליוחסין ואזדא ר' יוחנן לטעמי' וכו' דמ"מ קשה התינח לפרש"י שפי' ליוחסין להשיא הבנות לכהני' אבל לפר"ת שפי' אבל ליוחסין לא ר"ל שאין שורפין וסוקלין על החזקות קשה דמאי קמ"ל ר"ל הא אפי' אי סמכינן על החזקה מ"מ אין שורפין וסוקלין על החזקות משום דהוי התראת ספק ועוד דבירושלמי איכא מ"ד דגם לר"ל שורפין וסוקלין על החזקות וז"ל ר' יוסי בש"ר זעירא איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אומר הורגין על החזקות ורשב"ל אומר אין הורגין על החזקות ר' יוסי בן ר' בון בשם ר' זעירא כל עלמא מודי שהורגין על החזקות ומה פליגי בשרפה ר' יוחנן אמר הורגין על החזקות ואין שורפין על החזקות רשב"ל סבר כשם שהורגין וכו' עכ"ל וסברא ראשונה היא כדעת ר"ת וסברא שניה היא כדעת רש"י וא"כ קשיא לריש לקיש איך הורגין על החזקות הרי הוא התראת ספק ולא שמיה התראה ואין לך התראת ספק גדולה מזה דמסתמ' היא עומדת בהכחשתה לעולם כמו שהיא עומדת עתה שהרי אפי' באל תותיר חשבינן לי' התראת ספק וכן בשבועה שאוכל ככר זה היום משום דלמא עדיין יאכל ואעפ"י שיש לומר שאם יעשה כל היום כמו שהוא עושה עתה דהיינו שהוא יושב ובטל מן האכילה א"כ יעבור על האיסור ואפ"ה חשבינן ליה התראת ספק דשמא יעשה מעשה ויאכל ולא יעשה כמו שעושה עתה שהוא יושב ובטל כ"ש בנדון דידן דהוי התרא' ספק אלא ע"כ צ"ל דהוחזקה נדה בשכינותי' בעלה לוקה עליה אפי' אם תאמר האשה אח"כ טהור' אני כי בתר חזקה לחודי' אזלינן וממילא כיון דאתמ' גבי הדדי מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות ודאי בחד גווני איירי דאל"כ הוי לי' לפרש בהדי' ועוד דלא מסתבר לחלק ביניהם בין מית' למלקות דאין טעם לחלק ביניהם וש"מ שא"א להכחיש החזקה כלל אבל אין להביא ראי' דאי ס"ד שאם אמרה אח"כ טהורה אני אין לוקין אף באומרת טמאה אני לא הוי לי' ללקות דאין אדם משים עצמו רשע די"ל דזה לא מקרי שהוא משים עצמו רשע דבלאו הכי הוא רשע מפני החזקה:
והנה יש מקום להביא ראיה להפך דאין החזקה מועלת אלא במודה שהרי בירושלמי שכתבתי לעיל הביאו ראיה ממקלל אביו והתם אילו אמר בני זה ממזר הוא מסתבר שהוא נאמן להצילו ממות דכמו שהוא נאמן עליו לענין יוחסין אפי' כשאנו מוחזקין בו שהוא בנו כמו כן הוא נאמן עליו לענין זה שלא יתחייב מית' וא"כ אף אנו נאמר דכל מ"ש הורגין על החזקות אינו אלא במודים אבל כל שמכחישין החזקות אין הורגין וכ"ת דחזקת אב הוא כשאומר זה בני וכשר ואעפ"כ אינו אלא חזקה דמאן לימא לן שהוא בנו אלא שהחזקה הוא שהוא בנו כיון שנולד מאשתו ותו לא מהימן לומר בני ממזר הוא כמ"ש ר' ירוחם בשם הרמ"ה ומוכח בסוגי' פ' י"נ אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן והירושלמי מייתי שפיר ראיה שהרי אפי' אם אמר בני הוא זה וכשר הוא מנין לנו שהוא בנו למסמך אדיבורו א"נ דילמא זינת' אשתו אלא שסומכין אחזקה כיון שנולד מאשתו וש"מ דסמכינן אחזקה אפי' היכא שהם באים להכחיש החזקה דאיכא למדחי לעולם אם באים להכחיש החזקה הן נאמנים ושאני הכא שאינו יכול להכחיש דיבורו הראשון ובשביל דיבורו הראשון אין נאמן לומר שהוא ממזר אבל לא בשביל החזקה וא"כ הדרא דיוקן לדוכתא שאין החזקה מועלת במכחישו החזקה ועוד דמנ"ל לירושלמי להביא ראי' דמהני חזקה אפי' במכחישין דילמ' באמת אין הבן נהרג בשביל הכאת אביו אלא במוד' ומנ"ל דאזלינן בתר חזקה אפי' במכחיש' ואני אומר דודאי הירושלמי לא בא להביא ראיה אלא שסומכין על החזקה דחזקה הוי גדולה ואלימת' למסמך עליה ולא נחית לומר שסומכין עליה דווקא היכא שאין מכחישין את החזקה דוודאי אין חילוק בין מכחישין או לא והא דמהני הכחשה באב היינו משום דגלי קרא יכירנו לאחרים אבל בשאר מקומות אין חילוק בין מכחישין או לא דלעולם גדולה חזקה וכמו שהוכחתי מהא דהוחזקה נדה בשכונתי' וכו':
ועוד נלע"ד לדקדק מדברי הירושלמי דאיירי דווקא במכחישין וכמו שדקדקתי מגמר' דידן והוא מפני שיש לי תימ' על הרמב"ם שהביאו דהא גמרא דידן חולק על זה דגרסינן בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא וכו' רב מרי אמר אתי' ממכה אביו ואמו דאמר רחמנ' קטלי וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל ממאי דילמ' כגון שהיה אביו ואמו חבושי' בבית האסורי' אין אפיטרופס לעריות ע"כ והאי חזקה אמרינן נמי בפ' ארוסה גבי והלכת' ישא אדם בת דומ' ולא ישא דומה מ"ט רוב בעילות אחר הבעל והא חזינן להדי' דמטעם רוב קאתינן עליה ולא איצטרכינן לחזקה כלל וא"כ מנ"ל להירושלמי מהא דאזלינן בתר חזקה ואלולי הרמב"ם שהביא הירושלמי זה הייתי אומר דירושלמי זה איירי כגון שטען האב שאינו בנו שלא בא על אשתו כלל ובהא לא שייך לומר זיל בתר רובא וכ"ת הא קי"ל שהאב נאמן לומר שאינו בנו ירושלמי זה קאי אליבא דרבנן דתנן בפ' י' יוחסין האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים על העובר שבמעי' ממזר הוא אינם נאמנים ר' יודא אומר נאמנים ואע"ג דבגמר' דידן בפ' י"נ ובפ' החולץ איפסיק' הלכת' כר' יודא מ"מ הירושלמי אזיל אליבא דרבנן ם לפי שלא נפסקה ההלכה עדיין באותו הזמן ומסתמא נאמרו הדברי' אליב' דרבנן שהם רבים וכיוצא בזה אמרו שם בירושלמי תמן תנינן האומר זה בני נאמן ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו א"ר יוסי ולא מתנית' היא אפי' שניהן אומרי' על העובר שבמעי' ממזר הוא אינן נאמנין דילמ' על דר' יודא איתאמרת דר' יודא אומר נאמנין עלוהי עכ"ל נראה להדי' שסתם שמעת' נאמר' אליב' דרבנן לא אליב' דר' יודא כנ"ל ליישב הירושלמי בענין שלא יקשה עליו הקושי' שהקשתי ואם הפירוש הוא כן א"כ הדבר מוכרח ג"כ דהא דהורגין על החזקות היינו אפי' במכחישין החזקות וכמו שהוכחתי מתלמודא דידן אבל מאי אעשה כיון שהרמב"ם הביאו שאם היה הוא מפרש כן לא ה"ל להביא הירושלמי הזה דהא קי"ל כר' יודא ועכ"פ קשה למה הביאו הרמב"ם שהרי הוא סותר לתלמודא דידן דהורגין הבן מפני דאזלינן בתר רובא ועוד שעדיין לפי פירושי הנזכר קשה קושיא השנית שהקשיתי לעיל מנ"ל לירושלמי שהורגין במכה אביו אפי' אם האב אומר שאינו בנו דילמ' אפי' לרבנן דס"ל שאינו נאמן לומר בנו ממזר מ"מ מודים שאין הורגין אלא כשאין האב אומר שאינו בנו ומכח קושיא זו לא תידוק מינה דאזלינן בתר חזקה כלל דאיכא למימר דהורגין משום דאזלינן בתר רובא ולא ידעתי מקום ליישב דברי הירושלמי אם לא שנאמר דס"ל דע"כ אפי' אם מכחיש האב לומר שאינו בנו מ"מ אינו נאמן דאל"כ אף באינו מכחיש לא יהרגוהו שהרי אם היה האב טוען שאינו בנו לא היה הורגין אותו וכי בשביל שיאמר האב שהוא בנו או בשביל שתיקתו נהרגהו והרי הוא כאלו הורגין אותו על פי דיבורו של אביו. ואע"פ שהיה אפ"ל שהורגין אותו בשביל החזקה לא בשביל הדיבור מ"מ הרי לא מהני חזקה אלא עם הדיבור ונמצא שאתה הורגו ע"פ דיבורו של אביו וכ"ת דהא באמת נאמן הוא לומר שאינו בנו ולמה הביאו הרמב"ם נ"ל דס"ל דלר' יודא לענין זה אינו נאמן כיון שהיה מוחזק עד עתה לומר שהוא בנו וא"כ כשהוא אומר עתה שאינו בנו לא מהימנין ליה לענין שלא יהרגוהו מפני עדות אביו שאומר שאינו בנו כן צריכי' אנו לומ' ליישב דברי הירושלמי והרמב"ם וא"כ לפי מה שכתבתי בזה הוא מוכרח לומר דאפי' במכחישין ג"כ אינם נאמנים ולעולם אזלינן בתר חזקה וכיון שנתברר לנו דין זה דאזלינן בתר חזקה אפי' במכחישין הדבר פשוט שאין הכהן יכול להכחיש מה שהיה מוחזק בו זמן רב שהרי אפי' חזקת שלשי' יום הוא חזקה אפי' להיות הורגין עליה כדאית' בירושלמי והביאוהו, הפוסקים גם בגמר' דידן אמרו בפ' גט פשוט דף קס"ז הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו וכ"ש חזקה של ט"ו שנים דמהני. ואין לומר שהרי נתן אמתלא לדבריו למה עשה כן שרצה ליטול גדולה לעצמו ואמרינן בפ"ב דכתוב' דף כ"ב האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני וכן אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת אם נתנה אמתלא לדבריה כבר השיבו על זה חכמי ויניציאה בטוב טעם ודעת דבעינן אמתלא טובה ומבוררת וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהא"ב ועוד דכל מה שעושה מעשה לא שייך לתת אמתלא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דבהוחזקה נדה בשכינותי' לא מהני אמתלא והכא בנדון דידן ג"כ עשה מעשה במה שעלה לדוכן וכאלה רבות ואע"פ שהטור י"ד סי' קפ"ה המה על דברי הרמב"ן ז"ל מ"מ לא ערב אל לבו לחלוק עליו וכן הוא בכל מקום שתמה אין דעתו לחלוק עליו. ואחרי שכתבתי זה מצאתיו בתשובת מהר"י קולון סי' פ"ז אות באות כמו שכתבתי:
ועוד נ"ל לדקדק כן מן הגמר' דע"כ כל שעשת' מעשה לא מהני אמתלא והוא מדאמרינן בפ' המדיר ואבע"א כדרב יודא וכו' ופרש"י הוחזקה נדה בשכינותי' כגון שלבשה בגדי נדות עכ"ל והוכרח לפרש כן דאי איירי שאמרה לשכינותי' שהיא נדה לא הל"ל לישנא דהוחזקה. וקשיא לן אמאי לא מוקי לה בגמר' כגון שאמר לשכינותי' שהיא נדה ורב יודא גופי' אמאי לא נקט דיני' בהכי אלא ע"כ צ"ל דגבי אמרה לשכינותי' שהיא נדה אין לוקה עליה כיון שחזרה ואמרה לבעלה שהיא טהורה שהרי היא יכולה לחזור ולומר טהורה היא ורשאי בעלה לסמוך על דבריה אפי' לכתחילה ולכן אין לוקין עליה אפי' אם לא נתנה אמתלא לדבריה כיון שחזרה ואמרה טהורה אני א"כ אפי' אם אינה יודעת אמתלא כלל מ"מ אין שייך ללקות על זה לפי שאינה טמאה בוודאי אלא שאין רשאי לסמוך על דברי' לכתחילה ואין לומר דלא שייך אמתלא כשאמרה לשכינותי' דגם בהא שייך שעשתה כן כדי שיוודע לבעלה שהיא נדה וכמו בהוחזקה נדה בשכינותי' שעושה כן כדי שיראה בעלה שהיא נדה אבל כשראו שכינותי' לובשה בגד' נדות אפי' כשהיא מכחשת אח"כ ואומרת טהורה אני לא מהימן לה אפי' אם תתן אמתלא לדבריה ומש"ה לוקה ושמעינן מהא דכל היכא שהוחזקה נדה לא מהימנ' לה ע"י אמתלא וכדברי הרמב"ן ז"ל וקרוב לראיה זו היה הראיה שהביא ב"י בשם הרשב"א ז"ל שכתב דכיון שלוקה ע"ז ש"מ דלא מהימנה לומר אמתלא דהא כודאי נדה משווינן לה וכן הוא דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן והנה חזקה דידן עדיף טפי מהוחזקה נדה שאינו אלא לפי שעה והרי יש לה אמתלא שעשתה כן מפני בעלה וכ"ש חזקה שהיא ט"ו שנים ואין טעם באמתלא זו ועוד דאפי' אם נאמר דמהני אמתלא גבי הוחזקה נדה בשכינותי' היינו משום שלא היתה החזקה גלוי' וידוע לכל אבל בנידון זה שעלה לדוכן כולי האי לא מחציף אינש נפשי' אי לאו שהיה כהן וכמ"ש בפ' ב' דכתובת אזכרנו לפנינו ועוד דאפי' אם נאמר דמהני אמתלא בהוחזקה נדה בשכינותי' היינו משום שלא עשתה רק דבר אחד אבל בנידון דידן שעשה מעשים הרבה כל כך שנשא כפיו וחתם עצמו כהן ונהג בכל דיני כהן כמה פעמי' פשיטא שאין מועיל אמתלא:
ועוד אומר אני דכל היכא שעושה איסור לאו כל כמיני' לתת אמתלא למה עשה איסור אלא מוקמינן לי' שבהיתר עשה המעשה וכיוצא בזה כתב הטור ח"מ סי' פ"א אמר מנה לפלוני בידי ולא אמר אתם עדי וקפץ זה ונשבע על הודאתו בפני עדים ובא המלוה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמו כיון ונשבע לשקר אין שומעין לו ושמעינן מזה שאינו מועלת אמתלא אם עשה איסור שהרי שלא להשביע את עצמו אמתלא טובה היא ובנידון דידן כיון שעלה לדוכן להכי לא מהימנינן לי' לומר שלא היה כהן ואע"פ שכתבו התוס' בפ' כל כתבי דף קי"ח בהא דאמר ר' יוסי אלו אמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה כת' וז"ל לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל דבריו תמוהי' הם שהרי אמרינן בפ' ב' דכתובת דף כ"ד אבעי' להו מהו להעלות מנשיאת כפים ליוחסין תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ה"מ תרומה דעון מיתה אבל נשיאת כפים דאיסור עשה לא או דלמא תבעי למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלה בצנעה אבל נשיאת כפים דבפרהסי' אי לאו כהן הוא כולה האי לא מחצף אינש נפשי' לאחר זמן רב שכתבתי זאת נשמע הדבר אצל אחד מחכמי ורנקפורט ואמר דה"פ לא ידע ר"י מה איסור יש וכו' כי ר' יוסי עצמו לא ידע שום איסור ולכך היה עולה והקשיתי על דבריו שהרי עון ברכה לבטלה הוא לא תשא וגדולה מאיסור עשה ואע"פ שאני בעצמו תרצתי זה שאפ"ל שהיה עולה דוכן ולא היה מברך רק ברכת כהנים לבדה מ"מ הדבר בעצמו דחוק ובקיצור פסקי התוספ' תמצא בפירוש שאין הפשט כך רק על ר"י בעל התוס' קאי. וש"מ דנשיאת כפים לזר הוא בעשה ופירש רש"י כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ כיון שעשה איסור אם אינו כהן לא מהימנינן לי' בשום אמתלא דמוקמינן לי' בחזקת שלא עשה איסור עד עתה שרוצה לעשות לפי שנכנסה בו רוח שטות לפי שאין אדם משים עצמו רשע ועוד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן וע"כ לא אמרינן שמועיל אמתלא אלא אם לא עשת' איסור כגון כשאמרינן א"א אני או כשאמרה טמאה אני. ועוד כיון דס"ד שתועיל חזקה זו דנשיאת כפים ליוחסין ש"מ שהיא חזקה אלימת' ואם היה שייך אמתלא בדברי' האלה האיך תיסק אדעתין שתועיל ליוחסין שהרי אפשר שהיה לו טעם ואמתלא על מה שהיה נושא כפיו אלא ודאי לא שייך טעם בדבר זה אפי' בדורות הראשוני' ובארץ ישראל שהיו נותני' כמה מתנות כהונה לכהנים וכ"ש בדור הזה ולכך מספק' לי' לגמר' שתועיל חזקה זו אפי' ליוחסין ואע"ג דלפי האמת לא קי"ל הכי היינו טעמ' מפני מעלת היוחסין שהרי לדברי כל המפרשי' אין מעלין ליוחסין אלא ע"פ שני עדים ואף הרמב"ם שכתב מעלין מתרומה דאוריית' ליוחסין מ"מ בתרומה עצמה מצריך שני עדים כמ"ש בפ' ך' מהא"ב:
ועוד נלע"ד דכל מקום שאמרו חכמי' דמהני אמתלא היינו כשהאמתלא היא לסלק את ההיזק כגון שאמרה טמאה אני מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו שכתב הרמב"ם או שלא היה בה כח כנזכר בירושלמי או שהית' סבורה להיות נדה ויראה שמא תפרוש נדה בשעת תשמיש כמ"ש בסה"ת וכן באמרה א"א אני שהאמתלא היא שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים אבל אמרה שעשת' כן לשום תועלת לא מהני אמתלא והוא מפני שקשה לי למה לא הזכירו חכמי' שתועיל אמתלא גבי כל הני דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כגון בפ' האומר דף ס"ה גבי האומר לאשה קדשתיך וכו' קדשתי את בתך וכו' וכן באומר פתח פתוח מצאתי דפ"ק דכתוב' דף ט' וכן באומר שראה את אשתו שזינתה וכן באומר אני כהן או באומר אני ממזר שהזכיר הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו ופ"ק מהא"ב שהרי גבי קדושין יוכל לומר שעשה כן שחשב שהיא צריכה גט ממנו ולא יתן לה גט וישאנה או שצריכ' ליתן לו ממון הרבה עד שיתן לה גט או שאפי' אם יתירוהו בלא גט מ"מ כיון שיצא עליה קול ק קידושין לא יקפצו עליה לישאנה עד שתקבל גט או שעשה כן ע"מ למיקט ולמה יאסור בקרובתי' וכן באומר פתח פתוח מצאתי אמאי נאמן לאסרה עליו הרי יוכל לומר לא עשיתי כן אלא כדי להפסידה כתובת' וכשרואה שאינו יכול להפסידה כתוב' כמ"ש רש"י לר' אלעזר חוזר הוא בו וכן באומר אני כהן יוכל לומר כל הני טצדקי והרפתקי שטען הכהן בנדון דידן וכן באומר שראה את אשתו שזינת' יכול לומר לא עשיתי אלא אולי אוכל לפוטרה בלא כתובת' וכן באומר אני ממזר שעשה כן להתיר עצמו בממזרת ובגיורת ואמאי שוי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא כיון שנותן אמתלא לדבריו ודוחק לומר דלא מקרי אתמלא כל שהאמתלא הוא נגד הדין דהא ודאי לאו כ"ע דינא גמירא ובוודאי איכא למימר שטעה שחשב שיצא לו תועלת מדבריו הראשוני' ועוד שכמה אמתלאות י"ל שאינה נגד הדין ולכן קשה למה לא הזכירוהו חכמי' כאלה וכאלה רבות בתלמוד דאמרינן שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ולכן נלע"ד כדכתיבנ' שכל האמתל' שהוא לקבל תועלת שהוא מבקש אינו אמתלא וטעמו של דבר הוא דכל אמתלא הוא כטענת אונס כאלו אמרה שלא עשתה מתחילה כן אלא מפני האונס ואם האונס הוא מפני ההפסד חשיב אונס דאתי' לי' מעלמ' ואם הוא מפני שירא שמא לא יגיע לו התועלת שהוא מבקש הוי אונס' דאתי' ליה מנפשי' וסברא נכונה היא ולענין אונס מבוארים הדברים בפ' חזקת הבתים דף מ' דההוא גברא דאזיל לקדושי אתתא אמר' לי' אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינ' לך אזל כתב לה לכולהו נכסי' אתי' ברי' קשישא וא"ל וההוא גברא מה תהוי עלי' א"ל לסהדי זילו איטמורו בעיבר ימינ' וכתבו אתו לקמי' דרבא א"ל לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא לחבירת' ולא היא התם מוכח' מילת' דמחמת אונס הוא דכתב לה אבל הכא מר ניח' לי' דלקני ופרשב"ם דמחמת אונסא שאינה חפיצה בו אא"כ יכתוב לה הלכך לא גמר בלבו להקנות' לה אלא עד שישאנה ויחזור בו והלכך התם הוא דהוי במקום מודע' וכו' עכ"ל נראה מדבריו דלא אמרינן דלא קנה האחרון אלא היכא דיהיב ברישא מתנה טמירת' והוי מודע' לחבירת' אבל אם לא יהיב ברישא מתנת' טמירת' קנה האחרון ולא אמרינן שהרי המתנה של האחרון היתה באונס והרי' מיגש פירוש הטעם משום דאונס' דאת' מחמת נפשי' הוא ואי בעי מצי מיכף ליצרי' ולא הוי אינש דכפי מידי אבל אונסא דאתי מחמת אחרינא אפי' בלא מודעא לא הוי מתנה וכן דעת הרמב"ם ומגיד משנה ולא מצאתי מי שנחלק על זה רק ר' חננאל שהוא מפרש דמחמת אונסא קאמר רבא דלא קני אפי' אם לא היה ברישא מתנה טמירת' והזכירו הטור ח"מ סי' רמ"ב מחלוק' זה ומ"מ ודאי שהוא מודה בכל אונס' דאת' ל' מנפשי' דלא מקרי אונס אפי' לענין מכר וכ"ש לענין מתנה וכמ"ש הטור סתמ' בסי' ר"ה וכת' ב"י שלדעת העיטור כתובה סברא זו בתלמוד ולשאר הפוסקי' לא הזכירוהו בתלמוד לרוב פשיטות אלא שהוא ס"ל לגבי ההיא דפ' חזקת הבתי' אפי' אי לא יהיב מתנה טמירת' לברי' מ"מ בטלה מתנת האשה שהרי גילה דעתו שהוא עושה כן מחמת האונס וגבי מתנה בגילוי דעת בעלמא סגי' וא"כ דין האמתלאות הוא כיוצא בו שכל שאמר שעשה כן כדי לקבל תועלת היינו אונסא דאתו לי' מנפשי' שהרי אי בעי מצי מיכף ליצרי' ואין מקבלין ממנו האמתלא:
איברא יש לדקדק על זה ממ"ש בהגהות מרדכי דקידושין בא"א שאמרה שזינת' שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה יכול להוציאה אע"פ שאינו מחויב להאמינ' ומיהו אם חזרה ונתנה אמתל' לדברי' נראה דנאמנת מידי דהוי אאשה שאמרה אשת איש אני וכו' עכ"ד וצ"ל דהאי אמתלא היינו נמי בהני גווני שכתבתי כגון שהיא אמרה שעשת' כן מפני שבקשה להפקיע עצמה מתחת בעלה מפני שהוא מצערה וכן הוא אמר שהיא מצערתו ורצה ליתן לה גט אבל אם היא אמרה שעשת' כן מפני שנתנה עיני' באחר מסתבר דלא מהימנינן לה ומטעמ' דכתיבנ' גם מן הטעם שכתבתי לעיל דלא מחזקינן לה ברשיעי שתתן עיני' באחר כשהיא תחת בעלה וכן אם אמר הוא שעשה כן כדי לישא אחרת שלא היו נותנין לו בשביל תקנת ר"ג לא מהני ובר מן דין הרי כל הפוסקי' לא זכרו שתועיל אמתלא בדברי' הללו והוא מפני שרחוק הוא שיתנו אמתל' המועלת ואם נאמר שמה שלא זכרו חכמי' אמתל' גבי כל הני שזכרתי לפי שאין שם אמתלאו' גמורות וטובות כמו באמרה א"א אני ובאמרה טמאה אני ולכן לא מהני שם אמתלא אף אנו נאמר בנדון דידן שלא תועיל אמתלא כי אין לך אמתלא גרוע מזאת וגרוע יותר מאשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה לא אמרתי לך אלא דרך שחוק וקלות ראש ומה"ט לא זכרו בגמר' ובפוסקים דין אמתלא גבי כל הני שכתבתי ועוד אומר אני דלא שייך אמתלא בזמן כל כך ארוך כזה אלא בזמן קצר והכי הוי המעשה שזכר בגמ' דקאמר לימי' עמדה וקידשה את עצמה ולימי' משמע ימים מועטי' וכן ההיא דאמרה טמאה אני. אבל זמן כל כך ארוך כזה אין סברא שתועיל אמתלא ואעפ"י שלא נתנו חכמים שיעור לדבר מ"מ ענין האמתלאות הן לפי ראות חכמי ישראל וכמ"ש שם וזו הלכה העלה רב אחי שר הבירה לפני חכמי' באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ולא פירשו האמתלא מאי היא כי הניחו לדעת חכמים וגם זמן נתינת האמתלא הוא לפי ראות עיני הדיין ואין לך דבר מה שיתן אדם אמתלא לדבריו לאחר ט"ו שנים וחוזרני לתחילת הדברים שזה האיש כיון שהוחזק לכהן לא יוכל עתה להכחיש כהונתו וכמו שהוכח דלא מהני הכחשה בשום חזקה ואע"פ שנתן אמתלא לדבריו לא מהני חדא שאין האמתלא מבוררת. ועוד דכל שעושה מעשה לא מהני אמתלא ואפי' למ"ד דמהני היינו אם לא עשה המעשה רק זמן מועט וגם אם לא עשה המעשה כל כך בגילוי לעיני כל עד שהצריך לחציף נפשי' וגם שלא עשה מעשים רבי' וכל זה אינו בנדון דידן ועוד דכל היכא שעבר עבירה ע"י חזקתו לא מהני אמתלא ועוד דבחזקה זו של נשיאת כפים אלימא טפי שאין האמתלא מועלת בה וכדכתיבנא ועוד דלא שייך אמתלא אלא בדבר שבא לסלק את ההיזק ומכל הני טעמי' אמינ' שאין יוכל להכחיש כהונתו וגרסינן בפ' האשה רבה מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו ואין חילוק בין זמן הזה לדורות הראשוני' שהיה להם כתב יחוס רק לענין להתיר להם דבר שאסור לזרים אבל לענין שאסור להם דבר שאסור לכהנים אין חילוק ואדרבה כיון שכל הכהנים הן בכהונתן בזמן הזה מחמת חזקה א"כ הכהן הזה הוא כמו שאר כהנים. מש"כ בדורות הראשונים שכל הכהנים היו מיוחסין בכתב יחוס ואין קדושת המוחזק בכהונה בלתי כתב יחוס דומה לו ומ"ש בכתב יד החכם סראוול נר"ו בגליון הפסק הנדפס מדברי תשובת רש" די מדינה הן דברים תמוהים בעיני לחלק בין הכהנים בזמן הזה לכהנים שהיו בימים הראשוני' והספר ההוא אינה בידי לעיין בו וכבר כתב החכם הנזכר שאין דבריו ענין לנדון דידן ודבר הכפי' מבוארת היא גם בפסק חכמי ויניציאה ואין להאריך בזה.