אור ברסלב

חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]

ז

ו

ברכות יעטה מורה ונצר משרשיו יפרה. ידין ידין יורה יורה. אהו' החכם השלם ני' פ"ה מחו' מהר"ר ישעי' סג"ל יצ"ו.

הגיעני מגיל' עפה כסולת שנפה ע"ג נפה פריה למאכל ועליהו לתרופה והנני נושא ונותן במ"ש מכ"ת. ראשונה כתב שמ"כ בא לתרץ דברי הטור על מה שהביא דברי הראב"ד לא על דברי הראב"ד עצמו אומר אני הלא זה דברי ממש שכתבתי למ"כ שא"כ אין התירוץ של מ"כ כלום שהרי ודאי הטור ס"ל דעד המסייע פוטר אף בנשבעין ונוטלין וכמו שהוכחתי ומה שהשיב מ"כ על דברי על מ"ש שממקום שלמדין זה דהיינו בריש ב"מ הוא מן הנשבעין ונוטלין וכתב וז"ל תמיהני הלא להיפך אדרבה במוחזק הן הדינים שם לפ' התוספ' וכמבואר בטור ח"מ סי' רכ"ג דאם שניהם מוחזקים והמוכר נקיט זוזי מתרוייהו ואינו יודע למי נתרצה נשבעים שניהם כתקנת חכמי' ונוטל כל אחד חצי וכו' עכ"ל. הנה אדוני ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך דקרית לי' נשבע ונוטל ובשערי' שבועות קאמר שלשי' הם נשבעי' ונוטלין א' במתני' דפ' כל הנשבעין וקחשיב ואזיל נמי שנים אוחזין בטלית מינייהו ואולי שרצה מ"כ לחלק בין נשבעין ונוטלין הללו לשאר נשבעי' ונוטלין דשאני הכא דמ"מ הוא מחזיק בו בידו אעפ"י שגם חבירו מחזיק בו מ"מ לא חשיב חזקה גמורה וכבר גם אנכי הרגשתי בזה וכתבתי במכתבי וז"ל ודוחק לומר דלא קאי אלא אשנים אוחזין בטלית לחוד ע"כ לשוני ורצוני לומר דיש מקום לחלק דבשני' אוחזין דווקא אמרינן הכא דשבועה זו קילא מאוד דהא פריך בגמ' ומאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה וקאמר ר' יוחנן שהי' תקנת חכמי' שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף טליתו של חבירו ותירוץ זה קאי אכולה מתני' בין אמציע' בין אמקח וממכר כדמוקי לה בריש פרקא ואפי' לאביי דאמר חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו מ"מ לא דמי לאינך דהכא הוי כמוחזק קצת וכדכתיבנ' בלישנא דגמר' ועוד שהטור כתב בסי' קל"ח דברי ר' יוחנן וקבע בה מסמרו' בסי' ס"ה אפי' בדברים שיש נפקות' בין דברי ר' יוחנן לדברי אביי עם היות שדבריו צ"ע במקומ' שוודאי הלכתא כאביי לגבי ר' יוחנן ואין כאן מקומו ומזה יראה מ"כ שגם אני הרגשתי בחילוק אלא שכתבתי שהוא דוחק בעיני לענין אותן נשבעי' ונוטלין שדינן מן התורה ליטול אף בלא שבועה ומ"ש עוד כבודך וז"ל לא ראיתי בב"י סי' ע"ה שפסק כן בהדי' רק הביא תשובת מיימו' דס"ל כן תמיהני על זה דמאחר שהביא תשובת מיימון ולא הביא שום חולק מכלל דהכי ס"ל ומה הוצרך לפסוק הלכה במקום שלא הביא שום חולק ובגמר' פרכינן בכמה דוכתי הלכה מכלל דפליגי וכשאמרו מאי נפקא לך מינה השיבו גמרא גמור זמורת' תהא ואעפ"י שלא הכריע הרב ז"ל בדין עד המסייע פוטרו מ"מ למאן דס"ל עד המסייע פוטרו ודאי הכרעתו בדברי תשובת מיימון דהא ליכא מאן דפליגו עלייהו וכן בהגהות סי' פ"ז כתב לה בלשון י"א ולא הביא עליו שום חולק למימר' דהכ' ס"ל ומה שכתב כבודך בתירוץ קושיתי למה אין האפוטרופוס נאמן בתורת עדות וז"ל כי עשו לאפוטרופ' בזה לבעל דבר בעצמו כאלו היה בן המת מאחד שהמת לא הניח בן דעת רק בן קטן ע"כ הוא נכנס תחתיו וזה הכלל דבר שהב"ד והכל יודעים מאיזה איש שהוא באמצע ותוכיות זה העסק שמתעסק בו ודבר זה יודעי' ומשיגי' בעצמ' טרם בא הדבר עליהם כנידון דידן באפוטרופס שמינהו אבי יתומי' דאנו משיגי' באם פקד המת בוודאי לו פקד ואם לא פקד לו גם לאחרים לא פקד אז אנו חושבי' אותו כאילו הוא בע"ד בעצמו ולא כעד המעיד וכו' עכ"ל ודברים אלו אין מובני' לי שהרי גם בדין אפוטרופוס מעיד נימא הכי שהרי סתם אפוטרופ' הוא מינהו ב"ד והכל יודעי' שהו' באמצע ותוכיות זה העסק שמתעסק בו ודבר זה יודעי' ומשיגי' בעצמם טרם בא הדבר עליהם וא"כ איך יכול להעיד ואמאי לא נאמ' שהוא חשוב כבעל דבר בעצמו ולא כעד המעיד והגע עצמך אם היה אפוטרופוס של זה דאיירי בי' הראב"ד יודע עדות אחר אל הקטן וכי לא היה נאמן בוודאי היה נאמן ולמה לא יהא נאמן על זה וכי בשביל שדבר זה הוא יודע האפוטרופוס ולא זולתו לא יהא נאמן להעיד עליו א"כ לא יהא נאמן אפיטרופ' להעיד על כל עדות שנמסר לו לבדו ודבר זה ודאי תימ' הוא ועוד תמיהני במ"ש שעשאוהו כאילו היה בן המת מאחר שלא הניח המת כי אם בן קטן נראה מזה דס"ל שאין דין זה נוהג אלא בכה"ג אבל אם הניח גם גדולי' שאין הדין כן סוף דבר לא מצאתי הבנה לדברי מ"כ כלל בזה וגם אין לדברים האילו יסוד ועיקר בתלמוד כלל והנני בא להרבה בחבילות לחזק קושיתי מדין המורשה. שכתב הטור בסי' קכ"ג שאם אין לו חלק בתביעתו הוא מעיד וכתב שם ב"י בשם תשובת הרשב"א שאפי' אם המורשה אחד מעידי השטר אין כאן פסול גמור אלא שצריך ב"ד להוציא הדבר לאמיתו לפי שהדבר מכוער ואעפ"י שהמורשה הוא בעל דבר ממש דכתבי' לי' זיל דון וזכי ואפיק לנפשך מ"מ כיון שלפי האמת אינו אלא שליח הוא מעיד וכן בנידון הזה אעפ"י שהוא בעל דבר מ"מ לפי האמת אינו אלא שליח ומורשה ולמה לא יעיד. ומה שכתב עוד כ"ת וז"ל אבל בנידון זה הוא כבעל דבר ע"כ נשבע וע"ז מביא הראב"ד ראיה מפ' הנשבעין ששומר ואשתו נשבעין מפני שעשאום כבעלי דבר מאחר שאין איש מאנשי בית שם זולתו ואנחנו יודעי' שהם יודעי' ומכ"ת הבין שם שהשומר נוגע בדבר ולפום חורפא לא דקדקת אלא ה"פ אף אם היה נתחייב לשלם וכו' עומד הוא במקום בע"ה ונשבע מאחר שאנו יודעין בו שוודאי יודע וכן הוא לשון הרי"ף נשבע השומר ונוטל דבמקומו הוא עומד ותדע דלא תלי' במה שנוגע שיתחייב לשלם דהא בעי רב פפא שכירו ולקיטו מאי ופרש"י שלא מסר להם שמירת הבית ועכ"ז היה ה"א מר"פ להיותו עומד במקום בעל הבית ועלתה בתיקו כי אולי איש כזה שאינו נותן לבו ומחשבתו אינו במקומו עכ"ל. ולא הבנתי דברי כ"ת ולא ימנעו מחלוקה אם שנתכוון לומר שהראב"ד בא לתת טעם למה נאמין אותו בשבועה או שנתכוון לתת טעם למה הוא צריך שבועה ואם נתכוון לתת טעם למה נאמין אותו בשבועה הלא זהו הפירוש שפירשתי אני בכתבי הראשון והוא האמת לפי ע"ד וא"כ הוא יש לתמוה מאין למ"כ לומר שאם היה כענין שהשומר פטור מן הבעל בית שלא יוכל להעיד לבע"ה ומ"ש שכן הוא לשון הרי"ף לא ראיתי ראי' מלשונו שהרי לא בא אלא לתת טעם למה נאמן לשומר בשבועה וקאמר לפי שהוא עומד במקומו וכן מ"ש ותדע וכו' דהא רב פפא וכו' גם בזה אין כאן ראיה דמבעי' ליה לרב פפא דווקא לבע"ה האמינו בשבועה ולא לשכירו ולקיטו דלאו במקום בע"ה קאי ואין מכל זה ענין לסתור את דברי כלל ואם נתכוון לומר שבא לתת טעם למה הוא צריך שבועה ולא נאמן אותו בעדותו לבד והביא ראיה שהרי גם בנגזל אמרינן הכי שהשכיר צריך שבועה ואינו נאמן בעדותו כבר ביארתי בכתבי הראשון שאין ראיה משם כלל ולא ראיתי בדברי מ"כ דבר שיסתור דברי כלל וברור בעיני שאין פי' דברי הראב"ד אלא כמו שכתבתי לעיל שבא לתת טעם למה נאמין אותו בשבועה ואני חשבתי לתרץ קושיתי דה"ט לפי שלא מצאנו שיהי' אדם בעל דבר וגם עד ומ"ש אפיטרופוס מעיד הוא אחר שהיה מוסר הרשאת התביע' ההיא לאחר וכן מ"ש מורשה מעיד אבל כל זמן שהוא בעל דבר לא יתכן להיותו עד ובנידון זה דהראב"ד לא שייך וכל זה דחוק הוא מאוד:

ועיינתי ומצאתי בפ' ז"ב במרדכי דיש חילוק שאפיטירופ' שנושא ונותן בדבר אינו מעיד אבל אפיטרופ' שמינהו לטעון בשביל היתומים מעיד ולפ"ז ל"ק מידי אלא שנראה בעיני דמ"ש דכשנושא ונותן בדבר אינו מעיד אינו אלא בדבר שאפשר שיצטרך לשלם וה"ל נוגע בדבר הא לאו הכי לא וע"ש וגם מלשון הטור והרא"ש משמע כן דכל אפיטרופס מעיד אפי' כשנושא ונותן כל שאינו נוגע בדבר ומ"ש כ"ת ליישב סה"ת דהרמב"ם ס"ל שאם היה שנים שא"צ לשבע בשביל הפירות דוודאי מחזקינן שהפירות אכל בדין מצד שהורידו לפירות ומה שצריך לשבע הוא מצד הקרקע אין דבר זה מסכים עם רש"י בגמ' [ועמ"ש הב"ח וסמ"ע וש"ך בזה עכ"ה] דפ' חזקת הבתים שאם נאמר שוודאי אכלם בדין דלא סביל אינש לחברי' למיכל בגזלנות' תלת שנין ותועיל חזקה זו למפטר' משבועה על הפירות א"כ למה לא תועיל אף על הקרקע וכ"ת שאפשר שאכל הפירות בדין מטעם שהורידו לפירות ומ"מ אין הקרקע שלו א"כ לא תועיל לו חזקתו לענין הקרקע מה"ט אלא מאי אית לך למימר שאילו הורידו לפירות היה לו למחות וכמ"ש הטור סי' קמ"ב ולכן ודאי ירד לגוף הקרקע א"כ לא יצטרך שבועה כלל שהרי חזקה דלא שביק אינש חזקה אלימת' היה למפטר משבועה על הפירו' וכשהוא פטור על הפירות ממילא הוא פטור אף על הקרקע ודוחק לומר דמה שאנו אומרים היה לו למחות לא יועיל אלא לענין גוף הקרקע לא לענין השבועה ומה שאנו אומרים לא סביל אינש הוי חזקת' אלימת' טפי ומועיל אף לענין השבועה שאין לדברים האלו שורש בתלמוד ועוד אומר שא"א לומר כן כלל כי לפי מה שפסק הרמב"ם כלישנא קמא דרב נחמן שמשביע שבועת היסת אפי' היכא דליכא דררא דממונא א"כ אין לו טענה בעולם שאין משביעי' היסת עליה וא"כ למה לא נשבע היסת גם על הפירות ואע"ג דאיכא חזקה דלא סביל אינש לחברי' למיכל בגוזלנות' מ"מ:

וכי עדיף חזקה זו מהאומר לחבירו גלימא זו שאתה לבוש שלי היה ואתה לבש בה בגזלנות' זה זמן ועידן או מהאומר לחבירו קרקע זו שהיה מוחזקת בידך שלי היא ואין למערער לא עדות ולא ראיה דאע"פ שאין הסברא נותן כן מ"מ הוא מחויב לישבע ללישנא קמא דרב נחמן וניכרים דברי אמת שוודאי אין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא בעל התרומו' לא דק וכדבר הזה אירע ג"כ להרב הגדול מהר"י קארו שכתב בסי' ע"ה מנה הלויתך עליו והרי ע"א והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך וכו' ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם שא"א לומר כן שאם מעיד העד לא זזה ידו מתוך ידי א"כ זה נשבע להכחיש העד ואם זה אינו מעיד כן א"כ לא יהא אלא שני עדים והלא נאמן לומר פרעתי ואיך יהיה יפה כח עד אחד מכח שנים ובוודאי א"א ליישב דבריו כלל ולא דק ויש עוד מגדולי הראשונים שלא דקו בשרשי' דין זה לפי דעתי ואין זה מקומו:

תוכן העניינים

חוט השני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה