חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן לז
מה שהשיב להגאון הגדול ר' דוד בעהמ"ח ספר גליא מסכת על השגותיו שהשיג עליו:
הנה ראשית דבריו שכתב כת"ר שכן משמע מס' הפרק בר"ש שם דהטעם הוא משום דטבל לא בטיל עיני כבודו יראו בדברי שלא אמרתי הטעם הא דשאור לא בטיל הוא רק על מה שיכול להפריש ממ"א אבל מה שיכול להפריש מיניה וביה ודאי דלא צריכינן לטעמא דשאור דאל"כ תקשי אזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דשם לא שייך הך טעמא. ובדינא דמפריש עליו ממ"א מקשה הר"ש ומתרץ דאיירי שלוקח מן השוק אבל אסיפא לא יתורץ כלל אלא ע"כ דבסיפא הטעם משום דנעשה כולו טבל. וכן כ' בדברי בפירוש וזה לשוני. אבל בעיסה שאינה של שאור ודאי דאינה בטילה רק מדרבנן אבל מדאורייתא בטילה וא"כ אין יכול להפריש מעיסה אחרת עלי' ואף מינה ובה הוא רק משום דיש בילה ולוקח ע"כ מן החיוב ג"כ וכל דבריו הוא רק אם יכול להפריש מינה ובה אם שאור לא הוי דאורייתא יאמין לי כתר"ה שלא כן דמיתי דאיך יעלם ממני סיפא דהך מתניתין שעסקינן בה דשם גם כן מפריש מינה ובה אף דלא עביד לטעמא כנ"ל. וכל דברי הוא רק ארישא דמפריש עליה ממ"א. וא"כ גם מה שמקשה כת"ר איך יתורץ לשיטת הפ' דהוה רק מדרבנן וקשיא לדידי איך יתורץ הרישא דהך מתניתין אם יש לה פרנסה הא מפריש מחיוב על הפטור לאו קושיא גדולה היא דהא אפשר לתרץ כמו שמתרץ הר"ש אסיפא דמיירי שעושה עיסה ג"כ שלא יתחייב רק מדרבנן באיזה אופן שהוא כמו בלקח מן השוק ג"כ. אבל באמת לשיטת הפוסקים דשאור הוי דאורייתא לא צריכינן לשינוייא זה ברישא דמתניתין רק בסיפא גם מה שכ' כתר"ה דזה דינא דר"ש שזורי לא קאי רק אמעשר ולא אחלה כיון דאין לה שיעור למעלה. לבד אשר יש כמה משניות במס' דמאי דבכל דבר אסור להפריש מחיוב על הפטור אך בר"ש גופא נחזי מה דמתרץ דתרומה גדולה מפריש מינה ובה דוקא הא לפירושם אדרבא תרומה גדולה ודאי יכול להפריש ממ"א דהא לית בה שיעורא למעלה מדאורייתא:
ומה שכ' וע"כ איירי התם בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה ולמה כ' כן היינו למימר דלא שייך כאן לתרץ דיקח דמאי דהא מדמאי לא יוכל להפריש תרומה גדולה ולפי דבריו לא קשיא כלל מתרומה גדולה דהא תרומה גדולה יכול להפריש מחיוב גמור וגם איך דייק הר"ש ז"ל דשם מיירי בטבל שהורמה ממנו ת"ג דאל"כ איך יכול להפריש מן דמאי. הא ת"ג אפשר להפריש מחיוב גמור ולהתנות כזה ואיך אמרינן במשנה דמאי (פ' ה') דאם הפריש מחיוב גמור על דמאי או מדמאי על שאר דמאי צריך להפריש על התרומה ממ"א הא יכול להתנות אם שם אין חיוב יהא מה שהפריש על החיוב לחוד אלא ודאי דזה לא מהני:
ומה דאמר כתר"ה הא בזמן המשנה לא הוי אלא מדרבנן. איך יתרצו הפוסקים דס"ל דגם תרומות ומעשרות בזה"ז לא הוי רק מדרבנן למה אמר ר"ש שזורי דאין לו תקנה:
ומה דקאמר דאולי איירי מתניתין אף בשא"מ א"כ למ"ד דאזיל בתר שמא א"כ בסיפא דזיתי ניקוף הא הוי מבשא"מ דהא שמותן לא שוין הן ואולי גם בטעמא לא שוין הן ודו"ק:
אדרבה ממה שכ' הר"ש דמה דאמרי ולמה אמרו טבל בכ"ש פי' שהוא כמו קושיא על מה דקאמר דתלי בנ"ט ולמה אמר לעיל דהוי בכ"ש ע"ז קאמר דשם איירי במינו הלא חזינן דשם איירי במינו. ועוד דכולם סיימו אהך משנה דטבל אוסר בכ"ש:
גם מה שאמר דבזה ניחא הרא"ש בתשובה (סי' ב' כלל ב') זה מובן מאיליו דלאו דברים הוא וגם קושייתו חזקה לפ"ד למה ליה להרא"ש ז"ל טעם וסברא דדבר חשיב לא בטיל הא טבל הוי בכ"ש גם לפי דבריו באמת נשאר קושיא זאת על הרא"ש ז"ל אם לא שיאמר שגם הרא"ש שגה בשמועה זו:
מה שקאמר מעל' שלא עיינתי בתשובת הרא"ש דשם לא שייך ענין דחיוב על הפטור ודאי שכן שגיתי דזה לא שייך אבל הרא"ש ז"ל אשמעינן דחייב להפריש כלל ולא מיפטר כלל בלא הפרשה. ובאמת יש לדקדק בדברי הרא"ש הרבה. מה שכ' דבהרא"ש בפסקיו אין להסתפק כלל בבילה דהא ע"כ איירי שעשה שותפות במעות לי ודאי נראה דלא כן איירי דהא א"א להפריש מיניה וביה משום דיש כשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו מעיסת כותי. ולפ"ד הא ע"כ יש בו מחצה של כותי ומחצה של ישראל דהא בכל חיטה יש מזה ומזה וגם לשון אם לא שיש שיעור חלה בישראל לבדו משמע שהיה ניכר חלקו של ישראל דלפ"ד היה לו לומר אם לא שיש שני שיעורי חלה מכ"א:
ועתה נבא אל העיון בדבריו שהקשה על הש"ך ותה"ד דהא מהר"ש משמע דבטעמא דטבל לחודא לא יספיק להפריש מיניה וביה דהא מקשה מהא דא"ש בפ' קמא דר"ה לכל אין בילה:
הנה זה ודאי דלשיטת התה"ד בהרא"ש לא יקשה זאת דודאי הרא"ש יפליג על הר"ש בזה ומי לא יראה דלתה"ד יפלוג הרא"ש על הר"ש בזה כיון דיסבור דלשאור או עיסה אין בילה והלא גם הש"ך כ"כ דלשיטת הטור והרמב"ם ע"כ יש בילה והטעם משום בילה היינו כשיטת הר"ש:
ומה שכ' טעמא דנעשית כולו טבל למה ליה לכת"ר לדחוקי נפשיה כולי האי ולומר דאחומרא נקט למה לא נאמר כדברי שזה קאי ארישא דלכך יכול להפריש עליו ממקום אחר משום דנתחייב ולדברי ודאי ניחא זאת ואף לפי דברי כת"ר יכול לומר דקאי זאת על רישא ולתת טעם דעכ"פ חיובא דרבנן איכא על העיסה דאל"כ ודאי לא היה יכול להפריש מעיסה אחרת והלא גם אנכי עמדתי ע"ז על מה שהקשה הש"ך למה קאמר טעמא דנעשית כולו טבל. ואמרתי שבאמת לסיפא דמילתא דמפריש מיניה וביה לא צריך כלל לטעם זה והעיקר הטעם הוא משום בילה וזה הטעם קאי ארישא דלכך יכול להפריש מעיסה אחרת:
והנה סברתו החדשה דלכך הוצרכו כולם לומר הטעם משום דנעשית כולו טבל הוא. דלא נימא כסברת הרא"ש דכיון דנותנין עכ"פ להכהן כשיעור מה לי אם יתערב בו ג"כ פטור כיון דמדאורייתא אין לו שיעור ע"ז קאמר דלכך בעינן ליתן לכהן כל השיעור לפי שנעשית כולו טבל א"כ קשיא מסיפא (שם מ' ט') דהא בזיתי מסיק תורם מן כולו ולא צריך ליתן ללוי רק כפי שיעור כמבואר בר"ש שם יעו"ש א"כ לסברת כת"ר ממ"נ הלא הא דשם צריך להפריש מכולו הוא משום דנעשה כולו חיובא ואם לא יפריש רק מהחיוב לחוד לא יהיה כשיעור א"כ תהני סברא זו שיתנו גם ללוי כולו. כיון דחזינן דמצד סברא זו ע"כ צריך ליתן לכהן יותר אף דעפ"י הדין היה מתקן אותה בפחות רק לכך אצרכוה להפריש יותר כדי ליתן לכהן מכל העיסה השיעור א"כ גם במעשר היה צריך ליתן ללוי כולו בשלמא בלא דבריו היינו אומרים דמדינא דהחיוב גופא צריך להפריש אחת מכ"ד כדי שיהיה בו השיעור וא"כ צריך להפריש א' מכ"ד מכל העיסה כדי שיהא בה מחיוב ודאי והוא אינו יכול לאכול החלה שהפריש משום דמעורב בה חלה ודאית לכן צריך ליתנה כולו לכהן אבל במעשר דזיתי ניקוף כו' מפריש באמת כולו לפטור החיוב אבל ללוי אינו צריך ליתן רק מה שעולה לפי חשבון החיוב לבד והמותר מערב בפירותיו כמבואר בר"ש שם אבל לסברתו דגם בכאן בעד החיוב היה יכול להפריש פחות רק מה דמפריש יותר הוא משום עיסה הפטורה שנתערבה בו. א"כ גם שם בזיתים היה צריך ליתן כולו ללוי משום הזיתים הפטורים שנתחייבו אח"כ:
עוד לא הבנתי דבריו. וכי כך פשוט לנו סברת הרא"ש דבשביל החיוב לחודא לא היה צריך להפריש אחד מכ"ד בכל העיסה שהמשנה הוצרכה לכתוב לנו דבר זה דטבל אוסר בכ"ש לאפוקי מסברא זו. ותו למה לא הביא הרא"ש ז"ל ראיה לסברא זו ממתניתין לפי דברי כתר"ה:
ועוד לא ידעתי כיון דלסברתו הא דצריך להפריש אחד מכ"ד הוא בשביל העיסה הפטורה שנתחייבה בחלה מצד התערובות. ונעשית באמת טבל למה לא נוכל להפריש מינה ובה מטעמא דא אף אם אין בילה ממ"נ כיון דמדאורייתא כולה פטורה ומדרבנן כשם שמה שנתערבה חייבת כך מה שנתערב בו נעשה טבל מדרבנן וא"כ יכול להפריש מיניה וביה מטעמא דא. וא"כ קושייתו על הר"ש במקומה עומדת למה צריך לטעמא דבילה:
ומה שהביא כת"ר ראיה מהרא"ש ז"ל דטעמא דטבל לחודא לא יספיק לפרוש מיניה וביה מדפסק בככרות להפריש מכ"א או כ"כ שיהיה א' מן החיוב. לפי עניות דעתי אין ראיה גדולה משם משום דהא דטבל אוסר בכ"ש וסברא דדבר חשוב לא בטיל הם מנגדים זה לזה. דהא דטבל אוסר בכ"ש היינו אם נתערב הטבל בהיתר אוסר בכ"ש אבל בדבר חשוב הא דלא בטיל היינו שעשו חכמים כמו שלא נתערב כלל פי' כמו שהאיסור וההיתר כל חד בפני עצמו קאי מצד חשיבותו וא"כ לכך אינו יכול להפריש מינה ובה דהא מצד חשיבותם ההיתר עומד בפ"ע והאיסור בפ"ע. אבל באמת היכא דליכא הך סברא דדבר חשוב רק דלא בטיל מטעם טבל ודאי דיכול להפריש מינה ובה מטעם דלא בטיל כנ"ל:
ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה עלי מדינא דהרא"ש ז"ל גבי ככרות דגם אדרבנן יכול להפריש מחיוב דאורייתא ולפי דבריו הקשה על הרא"ש ז"ל למה ליה לטעמא דא תיפוק ליה מצד דטבל אוסר בכ"ש. ולפי דעתי שפיר קאמר הרא"ש דמצד דטבל אוסר בכ"ש. הוא רק מדרבנן ואינו יכול להפריש מחיוב על הפטור כדמקשה מר"ש שזורי [לאפוקי מדעת כתר"ה דכ' דלא קשה כלל מתרומות ומעשרות אחלה כנ"ל] אבל בהא דדבר חשוב לא בטיל יכולין אנו לומר שזהו שאמרו חכמים דהדבר חשוב עומד בפני עצמו וא"כ יכולים לומר דמצטרף שפיר להעיסה החייבת אף שאינו ניכר אבל כיון דחכמים עשוה כאלו עומד בפני עצמו:
ומה שהקשה מעכ"ת לפי דברי הש"ך דלהרא"ש בשאור אין בילה א"כ ע"כ הטעם הוא משום דטבל בכ"ש א"כ גם בהשאלה דהרא"ש היה לו לפסוק דיפרוש מיניה וביה מצד דטבל בכ"ש ומזה הקשה על הש"ך פליאה אשר כמעט טעה בדברי עצמו וכדי שלא נחשוב לגדול הדור טועה נראה דודאי פירושו בשאור של א"י כוונתו היינו שאח"כ יתן עוד מהעיסה הזאת קצת שאור שכך כ' באותן שמחמצין אחר הפסח בשאור של א"י שכך היו רגילין שאחר הפסח היו קונים שאור של א"י ודעתם ליתן אח"ז קצת שאור מעיסה זו לא"י בעד השאור שלו וא"כ ודאי דלא שייך שם טבל על השאור של א"י כיון דדעתו ליקח ויש לו חלק בו:
עוד יש לומר דבשלמא בעיסה שהורמה חלתה שפיר מחייבין כל העיסה כיון דנתערבה בו טבל של חיוב חל שם טבל אכולה אבל הכא הא הוי כמו מין הפטור מהחלה ואיך יחול עלי' שם הטבל האם נאמר שאם נתערב דבר החייב בחלה במין שאינו חייב בחלה שיתחייב כל העיסה בחלה ע"כ ליכא למימר הכי כמו דאיתא במשנה:
והשתא נבא לבאר דברי הגהות מיימוני (ברמב"ם סוף ספר זרעים) בפרטיות. ולתרץ מה שתמה רבינו עליו. מתחילה הביא ההג"מ הנ"ל שם דברי ס"ה דינא דמתניתין דידן דשאור שלא ניטלה חלתה אח"כ הביא בשם מהר"מ דאם נתן שאור שהורמה לעיסה שלא הורמה שאינו יכול להפריש מיניה וביה משום דאין בילה ואי משום דנעשית כולו טבולה הא מייתי ראיה לקמן מר' טרפון דאם טבל רובא וחולין מיעוטא אף דטבל רובא ורובא דאורייתא לא נעשית כולו טבל שיוכל להפריש מינה ובה וע"כ הסברא הוא דבשלמא דהיכא דהיתר רובא ואיסור מיעוט. האיסור בטל אבל היכא דאיסור רובא והיתר מיעוט לא שייך ביטול בהיתר שיעשה כולו איסור מדאורייתא [ובאמת מזה סתירה לעיון הפ"מ אם חייב מלקות דאם היה חייב ודאי דהיה יכול להפריש] עוד כ' שם אלא יעשה עיסה מחיוב גמור ויקיף לזו דהיקף ודאי מהני כיון דרובא חיובא הוא עוד כ' בשם מהר"מ הנ"ל דאין להפריש אפילו בטבל דרבנן היכא דנראה א' חמור מן חבירו לכך אם נתערב עיסת ישראל בא"י אם של ישראל רובא יכול להפריש דוקא ממ"א אבל לא מאותה עיסה כנ"ל דלמא יקח מן הפטור לחודא ואין לומר דנעשית כולו טבל מדר' טרפון דלא אמר לערב עד שיהא טבל רובא. וכאן משמע להדיא דלא כהש"ך בשם תה"ד דהחילוק לענין בילה הוא בין עיסה לשאור דהא גם המהר"מ ז"ל ס"ל דבשאור אין בילה וגם בעיסה לחודא ס"ל דאין בילה כמש"כ הכא אם נתערב עיסה בעיסה דאין להפריש מינה ובה:
ואח"כ כ' ואם עיסת א"י מרובה משל ישראל אין יכול להפריש לא מינה ובה ולא מעיסה אחרת אלא מכיוצא בה ומה שהקשה עליו כת"ר ממתני' ודאי דמפרש הטעם משום דשאור לא בטיל והוי כמו שאור של חטים שנתערב דאיתא להדיא במתניתין דנתחייב כולה וס"ל דטעם כעיקר הוי מדאורייתא:
אך זאת ודאי נראה מהגה"מ הנ"ל דמשום טעמא דטבל לא בטיל לחודא ודאי דאין יכול להפריש מיניה וביה דהא אף אם הטבל רובא סבר דאין להפריש מיניה וביה:
ומזה נראה ג"כ דאין לומר דכיון דממ"נ מדאורייתא בטיל ומדרבנן הא כולו אסור יהא מותר להפריש מיניה וביה כיון דאפילו היכא דמדאורייתא כולו אסור אסור להפריש מיניה וביה כ"ש היכא דאינו אסור רק מדרבנן:
והנה אחרי כותבי כל זאת חמותי ראיתי אור דברי רבינו הגאון נר ישראל המאיר עיני ישראל בהלכה בסי' ש"ל ס"ק ה' שהשיג על הרא"ש בהא דכ' יש בילה מהא דאמרינן בזבחים (דף פ' ע"ב) דאפילו בלח ס"ל לר"א אין בילה ע"כ פירושו דאף דנבלל יכול להיות שיקח הכל מן א' מהתערובות והביא ראיה מירושלמי דלא תליא כלל במה שכ' התוס' דקמח מיקרי לח בלח וע"כ פירושא דהרא"ש כך היא כיון דיש בילה ע"כ דיש מעט מכאו"א במה שמפריש ומאין ליה דין זה דיש בילה וזאת ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל דאף דיש בילה בקמח מ"מ אין שוה בכ"א השיעורים מזה ומזה כמו דאמר שמואל דדוקא ביין ושמן יש בילה בשוה פי' בכל טיפה שוה ב' התערובות אבל בשארי דברים אין בילה בשוה אבל מ"מ משהו ודאי איכא מן חבריה. אך באמת שפיר מקשה גאון עוזינו דמנ"ל הא כיון דבאמת אין שוה כלל זה לזה:
עכ"פ העולה מכ"ז מבואר בתוספתא דדמאי פ"ד דאין להפריש מיניה וביה כלל אף אם הטבל רובא וע"כ משום דאין בילה ואולי יפריש מן הפטור. אך לפענ"ד להרא"ש עדיין אין קושיא כ"כ כיון דשם איירי לענין מעשר דצריך שיעור מדאורייתא אבל בהא דאין צריך שיעור רק מדרבנן ודאי דיש מעט מן החיוב ג"כ א"כ מינה ובה ודאי דיכול להפריש משום דיש מעט מן החיוב:
וא"כ גם לפי דברי רבינו ע"כ דאין בילה וע"כ משום איזה טעם יכול להפריש במתניתין מינה ובה ברישא. משום דשאור נותן טעם. ובסיפא משום דסחטינהו ועשה מהם משקים. ואי משום דטבל בכ"ש ע"כ ג"כ אינו יכול לפרוש מינה ובה:
ובעיקרא דהאי מילתא נראה לי השתא לחזק עוד דברי הראשונים דודאי כל טעמא דמתני' דידן הוא רק מטעם דשאור לטעמא עבידא ודאי דהוה דאורייתא דאל"כ קושייתי הראשונה במקומה עומדת מר"ש שזורי. ועוד כמה קושיות מהתוספתא. ומה שתרצו. כבר דחיתי בעז"ה היטב אשר בעיניהם יראו שהאמת אתי וודאי שגם הרא"ש מפרש כן. והא דפסק כן גם בככרות נראה באמת דלמעשה שנשאל לפניו היינו עכשיו בזה"ז דודאי הוי רק מדרבנן וכן גבי ר"ש שזורי דס"ל תרומות ומעשרות בזה"ז דרבנן וא"כ ע"כ דהסברא היא כך:
דאם נפריש מטבל גמור דהוי מדרבנן טבל (היינו שרבנן חייבו להפריש ממנו תו"מ) על טבל שנתערב ואף דמדרבנן לא בטיל אעפ"י כן כיון דכל הטעם דלא בטיל הוא מטעם טבל והטבל גופא הוא מדרבנן א"כ זה הטבל הודאי חשיב כחיוב לענין זה דרק נתערב ומטעם טבל מדרבנן לא בטיל. והיינו דוקא שם דהטעם דלא בטיל הוא רק מצד טבל. אבל אם נמצא בענין דלא בטיל מטעם אחר מדרבנן והיינו מצד שהוא דבר חשוב או נותן טעם ודאי דשוין הוא שזה מדרבנן חייב ושם רבנן עשוהו כאלו לא נתערב כלל וכיון דרבנן עשוהו כמו בעין א"כ שפיר מצינן לאפרושי מטבל דרבנן בעין על התערובות דהא עשוהו רבנן כאלו הוא בעין. וזהו נראה לי הסברא לפי דברי הרא"ש ז"ל בתשובותיו. ושם בפסקיו ובתשובה השניה ודאי דהיה יכול להפריש מיניה וביה רק דהוי ס"ד כיון דהשאור נותן טעם בעיסה א"כ פוטרת הכל ולא בעי הפרשה כלל או דס"ל באמת דבעיסה אין בילה:
ובפסקיו ס"ל דבקמח יש בילה ואף דאין נבלל כ"כ שבכל מעט יש שוה בשוה מב' התערובות אעפ"י כן משהו ודאי יש מכאו"א וחלה אין לה שיעור מדאורייתא ומעיקרא ודאי נסתפק כדעת התוספתא דהיה צריך לאפרושי כל הפטור ועוד מעט יותר. ופסק דבאמת יש בילה קצת ויכול לאפרושי מינה ובה. אבל בעיסה פסק בתשובותיו דע"כ או דיפריש מעט יותר או. דיש עוד תקנה היינו לעשות עיסה אחרת קטנה דשרי ג"כ ממ"נ וטעמא דטבל לא בטיל ודאי דליכא כיון דיש בילה והשתא נבא לדברי הש"ך שהם נכונים וברורים דלפי דברי הרא"ש ע"כ הטעם הוא משום דטבל אוסר בכ"ש (הקונטרס הזה חסר בסופו):