אור ברסלב

חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד

סימן לו

סימן לה

מה שהשיב לו הגאון מהר"ד הנ"ל בענין הנ"ל בעזה"ש יום ד' ח' סיון בסיומא דמועדא עצרת חדש ימינו כקדם לפ"ק נאווהרדק:

מה שהרבה רומע"כ לתמוה על דברי הש"ך ביו"ד (סי' שכ"ד ס"ק ח"י) שכתב דה"ה נתערב עיסה שאינה שאור דינה הכי דהא הך דשאור אוסר בכ"ש שייך נמי בזה. משמע דס"ל להש"ך הא דאי' בשו"ע לפי שנעשית כולו טבל היינו משום דטבל בכ"ש. וע"ז כתב מעל' יגלה לן פתרונו מהיכן למד זאת ואיך יכול לומר כן דהא הר"ש בפי' המשנה כ' שם בחלה פרק שלישי משנה ח' וז"ל ואין זה כמפריש מחיוב על הפטור דאו' שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאו'. הרי מסיק דמה שהשאור לא בטיל הוא מדאו'. ולפי דברי הש"ך משום דטבל בכ"ש אינו רק מדרבנן. ואם כן א"א לעשות פרנסה ממקום אחר והאריך בזה:

אהובי לדעתי בזה דברי הש"ך נכונים הם דאף משום דלא מתבטל מדרבנן יכולין לפרנס ממקום אחר. והלא הדבר מפורש בר"ש שם בסוף הפ' שכ' שם לפרש מה דאי' במשנה למה אמרו הטבל בכ"ש דאמרן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ע"ש. א"כ מבואר דמשום דאיסור טבל בכ"ש מותר לפרנסה ממקום אחר. וכן מבואר בתשו' הרא"ש כלל ב' סימן ב' שכ' שם דברי הר"ש הנ"ל ומסיים דה"ה ככרות דבר שבמנין חשיבא ולא בטיל ע"ש וזה ברור דמה שדבר חשיב לא בטל הוא מדרבנן כמבואר בתוס' זבחים (דף ע"ג ד"ה אלא) ע"ש וכן מבואר בכל הפוסקים ועל ענין דמתני' כ' שם הרא"ש סי' הנ"ל ובסימן ג' שם דמשו"ה השאור לא מתבטל דשאור לטעמא עבידא ע"ש. ויסוד ענין דלטעמא עבידא אינו בטל הוא מדרבנן כמבואר בש"ך (סי' צ"ח ס"ק כ"ט) ועיין חולין (דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה לא במאה) דעסק מחמץ הוה כמו מעמיד דעיקרו לא הוה אלא מדרבנן. עיין בפמ"ג בפתיחה לתערובות ועיין אריכות דברים הרבה בזה בפר"ח סי' צ"ח ס"ק ו' ע"ש בהתווכחו עם בעל מנחת כהן עיין שם:

ועוד אפילו נימא דשייך כאן טעם כעיקר דהוי דאורייתא. איך מתפרשת האי משנה לשיטת רש"י שהביא הב"י בסי' צ"ח דטכ"ע לאו דאורייתא ובפרט רבא דס"ל דרק בקדשים הוי דאורייתא וכן ר' יוחנן סובר כן וקרא דמשרת הוי אסמכתא. א"כ איך יפרנסו האמור במשנה לעשות פרנסה לפי חשבון. אבל האמת הוא דכל שלא מתבטל אפילו מדרבנן יכולין לעשות פרנסה ממ"א. ולא קשה מסוגיא דפ' הקומץ שהביא הר"ש שם על משנה דזיתי מסיק וזיתי ניקוף דאיתא שם בהקומץ דאסור להפריש מטבל ודאי על תערובות ע"ש. דנראה דלא שייך ענין זה אלא גבי מעשר שאסור להרבות בו ויש לו שיעור מן התורה. ולכן אם מפריש מודאי על ספק יש קלקול במעשר שהופרש. וכן כשמפריש מדאורייתא על דרבנן. אבל בחלה דמבואר בסי' שכ"ב דאין לו שיעור למעלה. וא"כ כשעושה עיסה גדולה החייבת בחלה ומפריש ממנה שיעור אחד מכ"ד ומוסיף מעט ומכוון שיהי' בתורת חלה לפטור את השאור שנתערבה לתוך העיסה או עכ"פ אם פטורה העיסה שנתערבה בה השאור תהי' כולה חלה על העיסה שניה החייבת:

ועוד הלא כל עיקר חלה אפילו בזמן עלית עזרא ובכל ימי חכמי המשנה לא הי' כל עיקר חלה רק דרבנן כמבואר ריש ה' חלה. א"כ אין שום קפידא אם מפריש מעיסה חיובית ודאית על עיסה שאינה חייבת אלא מדרבנן:

ולכן הר"ש לא הביא במשנה דשאור שנתערבה הסוגיא דמנחות הנ"ל רק במשנה דזיתי מסיק וזיתי ניקוף הביא סוגיא דהקומץ דהתם כשעושין פרנסה ממ"א הוי מדאורייתא על דרבנן אבל בענין חלה ליכא קפידא רק שעכ"פ יהי' שם חובת הפרשה בעלמא אפילו דרבנן. רק אם נימא דליכא שם על העיסה שנתערב בה שאור חובת הפרשה כל עיקר בזה ודאי אסור לעשות לה פרנסה ממ"א. וא"כ ודאי כוונת הר"ש במה שכ' שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא. אין כוונתו כלל על ענין טעם כעיקר אלא כוונתו על ענין שאור דלטעמא עבידא לא בטיל. וכמו שכ' הרא"ש האי סברא מפורש בכלל ב' סי' ב' וסי' ג' כנ"ל. ובפשיטות הי' יכול הר"ש לפרש משום דטבל כ"ש ג"כ אינו מתבטל ולא צריכא לן הכא ענין דשאור לטעמא עבידא. ולפום רהיטא עלה בהשקפה ראשונה לאמר עפ"י מה שהביא הב"י סי' צ"ח בשם מצא כתוב דשאור ועיסה הוי מין שלא במינו. וא"כ אינו מועיל בזה איסור טבל כ"ש דהא שלא במינו אינו נאסר בכ"ש. אולם כבר האריך הפר"ח לדחות זאת ע"ש. ועיין בכו"פ באריכות בזה:

ואפשר לומר מה דדייק הר"ש והרא"ש בתשובה לפרש ענין משנה זו משום דשאור לטעמא עבידא כו' משום דבמשנה סתמא קתני שאור שלא הורמה שנפל לתוך עיסה כו' ולא פירש בה שאור של חטין לעיסה של חטין. א"כ אפשר דהמשנה איירי בשאור של מין אחר לתוך עיסה של מין אחר. ובזה צריכין אנו שפיר לטעם דלטעמא עבידא כו' ולא מהני מטעמא דטבל בכל שהו:

ובפרט דהר"ש מפרש האי ענינא דאיתא שם סוף פרקין למה אמרו הטבל אוסר כל שהו במינו ושלא במינו בנותן טעם דזה קאי על משנה דלמעלה דנקט שם שאור שניתן לעיסה א"כ מבואר דהאי משנה איירי בין במינו ובין שלא במינו:

וניחא בזה לבאר טעם הר"ש והרא"ש שם בתשובה סי' ב' וג' שמביא, ג"כ על משנה הנ"ל דשאור לא בטיל משום דלטעמא עבידא אך מה שדייק לפרש בענין ככרות משום דחשיבא לא בטלי קשה ל"ל טעם וסברא זאת הא בלא"ה טבל בכ"ש אפי' בלא דבר חשוב ודבר שבמנין וצריך עיון:

עוד ראיתי מה שרצה מעל' לתרץ מה שהקשה התה"ד דברי רא"ש שסותרין זה את זה דבהלכות חלה כ' דיש בילה ויכול להפריש מיניה וביה בשותפות כותי. ובתשו' סי' ב' כלל ב' בלקח שאור מכותי כ' להפריש ממ"א מוכח דאין בילה:

וע"ז תירץ מע"כ דלא סתרי אהדדי דזה ודאי דגם בתשו' ס"ל להרא"ש דיכול להפריש מיניה וביה דיש בילה רק דעיקר רבותא שם דבא להשמיענו שיכול להפריש ממקום אחר ולאפוקי מדעת השואל דעלה על דעתו שהעיסה בטילה לגבי השאור ויהא אסור להפריש עלה מעיסה אחרת שיהא מחיוב על הפטור ע"ז השיב הרא"ש דיכול לעשות עיסה אחרת עכ"ל מעכ"ת:

בודאי לא עיין מעל' יפה בדברי לשון התשו' שם דשם בסי' ב' בענין ככרות כ' שם דיעשה להם פרנסה עפ"י עיסה שיש בה ה' רבעים קמח ובאמת לא צריכין לשיעור שלם דזה ודאי דסגי בהשלמת קמח לאותן ככרות. וכדאי' בט"ז שם ס"ק י"ד בשם רש"ל ע"ש. אך לרבותא נקט הרא"ש שיעור שלם דהיינו אם יש לו עיסה שלימה רשאי להפריש ממנה ולא נקרא מפטור על החיוב כמו שמאריך שם הרא"ש ומביא שם דברי הר"ש:

אולם כאן בסי' ג' גבי שאור של כותי דאיירי שם שבעיסה הי' בה שיעור ה' רבעים קמח ומשיג הרא"ש שילושו מעט קמח ויעשו עיסה קטנה ויפרישו כל עיסה הקטנה על עיסה הגדולה ע"ש וממילא ליכא בעיסה הקטנה רק שיעור חלה שצריכה הפרשה אחד מכ"ד בעיסה הגדולה. וא"כ לא שייך כלל רבותא דהפרשה מחיוב על הפטור הואיל דאינו עושה רק עיסה קטנה. ועיין בר"ש דמתחילה שכ' לעשות עיסה שיעור ה' רבעים על פרנסה ע"ז חקר דאין כאן חשש הפרשה מחיוב על הפטור ואח"כ כ' ובתוספתא איתא שיעשה פרנסה מעיסה פחותה משיעור רק שהשאור ישלימה לשיעור ע"ש. וכוונתו שעי"ז אין צריכין כלל לחקור מענין הפרשה מחיוב על הפטור:

אמת תירוץ של התה"ד לחלק בין שאור לעיסה אינו מובן איזה חילוק יש בדבר. גם מה שמחלק מעל' דבה' חלה איירי הרא"ש בתערובות קמח ובתשו' איירי בתערובות עיסה. דבר זה אפשר לשמוע כי קמח בקמח ודאי לח בלח כדאיתא בתוס' מנחות (ד' כ"ב ע"ב ד"ה ור' יהודא) וביבמות (דף פ"ב ע"א ד"ה ר"י לטעמיה) ע"ש. ועוד נראה לי ברור דשם איירי הרא"ש בשותפות עם עובד כוכבים ומסתמא איירי שקנו עבור מעות בשותפות חטים או קמח או שהי' להם שדה בשותפות. ובענין זה לא נמצא כלל מקום להסתפק אם יש בילה או אין בילה כמו דמפורש בגיטין (דף מ"ז ע"ב) ישראל וא"י שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין ופירש"י ותוס' שם אין לך כל חיטה וחיטה שאין בה חצי טבל וחצי חולין ע"ש ברש"י באריכות ואף תוס' אינו חולקין אלא אחרי חלוקה ע"ש ולכן אינו נכון בעיני מה שכ' מעל' וז"ל דהרא"ש בה' חלה התחיל מתחילה לומר דדוקא עיסה אחרת מהני ולא מיניה וביה משום דאין בילה ואח"כ מסיק דשפיר יש בילה ומתרץ אף מיניה ובי' עכ"ל דלפי מה שביארנו ליכא שום מקום כלל לאדם להסתפק בשורש בילה שם ולפנינו נבאר תוכן דברי הרא"ש שם. ואף זאת נבאר דזה ודאי דאף שאור בעיסה יש בילה כי מסברא אין לחלק בין קמח לעיסה וכמו דקמח בקמח מקרי לח בלח כמו כן עיסה ושאור. דאטו משום דאוסיף מיא ניטלה ממנה תורת לח. ולכן בין קמח וקמח ובין עיסה ושאור ועיסה ועיסה בכולן יש בילה וקושיית תה"ד לא קשה מידי על הרא"ש. ועיין בט"ז ס"ק ב' דאין לחלק בין עירב קמח לעירב עיסות ע"ש:

ועתה אבאר אשר כל דברי ש"ך בס"ק ח"י שם תמוהים ולא עמד על מקור ויסוד טעמן של ראשונים כאן. דהנה חזיתי לדעתיה של ש"ך דעיקר טעמי' שמותר להפריש מיניה וביה יש בזה שני סברות או משום בילה או משום דאמרינן דנעשית כולה טבולה. ממילא ג"כ מותר להפריש מיניה וביה אף דליכא בילה. וע"פ יסוד ושורש דבר זה סובב והולך כל דבריו. ועפי"ז כ' דה"ה נתערב עיסה טבולה בעיסה טבולה פשיטא דשרי טפי להפריש מניה וביה דיש כאן שני הסברות חדא דטבל אוסר בכ"ש ועוד דיש בילה ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בה מעיסה שלא הורמה וחלה אין לה שיעור. אבל בשאור לפי דעת התה"ד דהרא"ש סובר התם דאין בילה א"כ עיקר טעמא דמותר בשאור טבל שנתערבה להפריש מני' וביה הוא ע"כ משום דטבל אוסר בכ"ש ונעשית כולה טבולה אבל בילה ליכא בשאור. ולפי"ז בשאור של עובדי כוכבים אסור להפריש מניה וביה דהא אין בילה ודלמא איתרמי שאור של עובדי כוכבים. וכולה פסולה נמי לא שייכי דהא שאור של עובדי כוכבים אינו טבל שיאסר בכ"ש. אך הטור כ' דה"ה שאור עובדי כוכבים מזה מוכח דהטור לא ס"ל כהתה"ד בדעת הרא"ש אלא דהרא"ש ס"ל דאף בשאור יש בילה. נמצא דמותר להפריש בשאור של עובדי כוכבים מיניה וביה משום בילה אף דלא שייכי כולה טבולה. ועפי"ז נתקשה לו על הרא"ש וטור ומחבר למה להו לפרש גבי שאור שלא הורמה לטעם שנעשית כולה טבל הא בלא"ה שרי משום דיש בילה ע"כ ת"ד:

ועתה אבאר מה שנראה לתמוה בדברי הש"ך ע"פ הצעות שביארתי כוונת סוגיא זו שיש כמה דברים שאין להם שחר. וכפי הנראה דדברי התה"ד אטעיתיה להש"ך בזה כי גם דעת התה"ד תמוה בעיקר הלכה זאת דמחמת שנתקשה לו מה שהעלה הרא"ש בתשו' בשאור של עובדי כוכבים להפריש מעיסה אחרת ולא התיר להפריש מיניה וביה כמו שמסיק בהלכות חלה גבי שותפות כותי דמותר להפריש מיניה וביה. לכן העלה לומר דדוקא בעיסה הוה בילה אבל בשאור ליכא בילה עכ"ל. ובאמת לפי"ז דבשאור ליכא בילה קשה מ"ט דמתני' דמתיר גבי שאור שלא הורמה לפרוש מיניה ובי' ומזה הכריח לומר דבמשנה לא צריכא לענין בילה. אלא טעמא דנעשית כולה טבולה מהני להתיר מיניה וביה אפילו בלא בילה:

אולם האמת הקושיא קושיא ופירוקא ליכא ובלי עיון כ' זאת בעל תה"ד דודאי מוכח מהאי משנה דיש בילה בשאור דזה ודאי האי סברא דנעשית כולו טבל עדיין אינו מספיק להתיר להפריש מיניה וביה. דבלא בילה קשה דלמא אתרמי להפריש כל הפרשתו מפטור לחודא. וזה מוכרח ומבואר בר"ש שם במשנה דזיתי מסיק וניקוף דכ' שם הר"ש ג"כ האי לשנא דאי ליכא פרנסה ממקום אחר רואין כאילו כולו טבל וכן הוא לשון הברטנורה ע"ש. ומ"מ הקשה הר"ש על משנה דזיתים מהא דאמר שמואל בפ"ק דר"ה לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ומסיק לתרץ דבאמת איירי בזיתים כתושים וענבים דרוכים ע"ש:

ואם נימא כדעת הש"ך דענין כולה טבולה מספיק בלא בילה לא הוה מקשה הר"ש מידי. ולא צריכי לאוקמי בזיתים כתושים דהא אפילו זיתים בזיתים וענבים בענבים דהוה יבש ביבש דלא שייכי בהו בילה מ"מ מצי להפריש מיניה וביה משום דכולה טבולה. אלא ע"כ זה ברור דהאי ענין דאמרינן דנעשית כולה טבולה אינו מעלה ומוריד להתיר להפריש מיני' וביה ואנן חזינן דמתירין להפריש מיניה וביה במשנה דשאור מוכח דודאי יש בילה בשאור בעיסה:

ומה שקבעו הר"ש והרא"ש הכא עיקר דנעשית כולו טבולה ודאי לא משום קולא והתירא דהפרשות מני' ובי' הוצרכו לזה אלא לפרש טעם חומרא שהחמירו חז"ל בה באין פרנסה להפריש על הכל א' מכ"ד ולא מספיק להפריש רק לפי חשבון כמו פרנסה ממקום אחר שדי לפי חשבון לזה הוצרכו לקבוע טעמא דמילתא כמו שכ' הר"ש וז"ל שנעשית זאת הפטורה כאילו חייבת ומוציא על הכל א' מכ"ד. וכן לשון הרא"ש בה' חלה על משנה זו והביאם הב"י ע"ש. וכן לשון הברטנורה. וכן לשון הרמב"ם בפי' המשנה ואם אין לו פרנסה תהי' כל העיסה טבל ויוציא ממנה החלה החייבת לה כאילו היתה כולה טבולה לחלה. מבואר היטב דענין קביעות טעם זה בא לפרש ענין עסק חומרא שהחמירו להוציא ממנה שיעור שלם מכל העיסה והשאור ביחד. כי גם לשון המשנה משמע דאחומרא קמהדר דאם אין לו פרנסה אינו די להוציא לפי חשבון אלא מוציא חלה בשלימות כמו שמסיים הר"מ שזה מאמרם מוציא חלה אחת על הכל. אבל ענין התירא דמיניה וביה לא דייק התנא כלל ולא צריכה להשמיענו הואיל ויש בילה בשאור בעיסה:

אולם עדיין יש לחקור על כל המפרשים הללו הא אפילו על האי ענינא האמור במשנה דמפריש חלה שלימה לא היו צריכים לדייק ולקבוע שנעשית כל העיסה טבולה דאפילו אי נימא דאין קביעות טבל בכל העיסה מ"מ שפיר מוכרח להפריש חלה שלימה הואיל ויש בילה נמצא דבחלה שלימה שיוציא ממנה א' מכ"ד. אז תמצא באותו חלה גם מן השאור חלק א' מכ"ד. אבל כשלא יקח שיעור שלם ויקח רק ערך מחצה לא תמצא בתוכו שיעורא הצריך להפריש מהשאור. וממילא לא צריכין לן כלל לעשות עיקר בהלכה זו שכל העיסה יש לה דין טבולה כמו שדייק הר"מ וכל המפרשים. דאפי' אם אין לה אלא דין תערובות א"א לנו להוציא שיעורא הצריכא וראוי' להשאור אם לא דנוציא מכל העיסה שיעור שלם:

אמנם האמת היא דצריכא וצריכא לן טובא לדייק ולפרש ולקבוע האי מילתא דיש לכל העיסה קביעות טבולה. דאם לא נימא שיש לה דין טבל רק מחמת תערובות שאור של טבל שיש בה. לא הי' מהראוי להפריש שיעור שלם והי' די בהפרשת רק אחד מכ"ד נגד השאור לחודא:

ולהבין ולהסביר הדבר יבואר עפ"י דברי הרא"ש בה' חלה סי' ו' בענין שותפות עובד כוכבים אם יש בחלק ישראל שיעור חלה חייב. ויראה דא"א להפריש מיניה וביה דהא בשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו מעיסת כותי נמצא מפריש מפטור על החיוב אלא עושה פרנסה ממ"א ומיהו נראה דיכול להפריש מיניה ובי' דיש בילה בדבר לח לד"ה ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור עכ"ל:

והנה עיקר ספיקות הרא"ש וחקירתו שם לא מענין בילה הוא. דזה ודאי גם מתחילה סבר דיש בילה. רק דהענין הוא הואיל ועיקר מצות חלה היא מהעיסה. והוא בשותפות עם כותי והחלוקה יהי' אחרי האפי' וכשמפריש עתה בשעה שהיא עיסה ויש שם עשרה רבעים קמח וממילא יש כאן על חלקו חיוב חלה ומסתמא אין רוצה להפריש אלא שיעור חלה אחת מכ"ד על חמשה רבעים שלו כי העובד כוכבים לא יניח אותו להפריש עוד שיעור שני על שלו. ואם הי' מפריש שיעור על כל העשרה רבעים אז הי' עולה עכ"פ בשלימות משל ישראל על ישראל ומשל כותי על כותי ועיין רש"י (גיטין דף מ"ז ע"ב ד"ה טבל וחולין כו') דכי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מחיוב על חיוב שבו ומן הפטור על הפטור שבו עכ"ל ע"ש. אבל עתה שאין מפריש רק שיעור א' על ה' רבעים שלו ומחמת שאין בילה ע"כ יש בתוך מה שיפריש גם משל כותי נמצא מפריש מפטור על שלו. ורצה שיעשה דוקא פרנסה ממ"א. ומסיק אח"כ דדי מ"מ להפריש מיניה וביה הואיל ועכ"פ מקצת יש בהפרשה משל ישראל לא קפדינן על מה שיש בה נמי משל כותי דהא חלה אין לה שיעור מן התורה:

ועתה שבאנו לומר דבספיקא לא קפדינן על מה דליכא בהאי שיעור חלה א' מכ"ד כולה מחיובא וסמכינן על מאי דאין לה שיעור מה"ת ודי במקצת חיובא שיש בה:

ובעיני נראה לחזק האי סברא עפ"י דהביא הש"ך בשם הרמב"ם והוא עפ"י ירושלמי דמשו"ה קבעו חז"ל שיעור חלה א' מכ"ד בבעה"ב ובנחתום א' ממ"ח דבעינן שיהי' נתינה לכהן שיעור מתנה ניכרת שעולה קרוב לשני בצים גבי בעה"ב. רק גבי נחתום דמסתמא אופה הרבה קמח ביחד ממילא יהי' מתנתו חשובה וניכרת אף א' ממ"ח ע"ש. ולפיכך ניחא שפיר גבי שותפות עובד כוכבים דלא קפדינן על מה דאיתא בהאי שיעורא דנותן אחד מכ"ד מחצה פטור הואיל ועכ"פ נותן ומוסר לכהן מתנה חשובה וניכרת שיעור א' מכ"ד היינו קרוב לשני ביצים כפי שעולה ליתן מקמח שלו. תו לא קפדינן על מה שאין השיעור בשלימות כולו מחיוב. הואיל ועכ"פ מקצת יש מחיוב סמכינן אדאורייתא שאין לה שיעור מה"ת. הואיל ומ"מ נותן מתנה נתינה חשובה לא קפדינן שיהי' כל שיעורא בשלימות מחיובא וסגי כשמשלים השיעור מפטורא:

ומעתה נחזי אנן גבי האי משנה דשאור שלא הורמה נימא אנן, מהכא דסגי שיפריש רק שיעור א' מכ"ד על שאור לחודא ולא נקפיד על מה שיש בהפרשה זאת תערובות מן עיסה הפטורה דנסמוך על מה דאין לה שיעור מה"ת כנ"ל:

לכן חקרו כל הפוסקים והמפרשים וקבעו טעם לזה דהואיל דדינא הכי הוא דטבל אוסר בכ"ש וכל שנתערב קצת טבל במקום אחר חל על כל התערובות קביעות דין טבל ובעי כל התערובות הללו הפרשה שלימה בשלימות א' מכ"ד מכל העיסה. רק אם יש לה פרנסה ממ"א שאז עוקרין מעיקרא לעיקרו של טבל שנפל שם. אז די בתקנה לפי חשבון טבל לבדו. לדעתי יש לדמות ענין זה לתרומה שנפלה לפחות ממאה שאוסרת ואי מתשיל על עיקרא דתרומה ניתרת התערובות כולה. מפני שנעקר ונתבטל האיסור מעיקרו. אבל כשאין לו פרנסה ממילא נעשית כל התערובות טבולה וצריך לעשות הפרשה ותיקון על כולה. ומדוייק מאד לשון הר"מ בפי' המשנה שכ' דבלא פרנסה תהי' כל העיסה טבל כו'. ומוציא ממנה החלה החייבת לה. ואינו דומה לענין שותפות עובד כוכבים דביאר הרא"ש דלא חיישינן להפריש לה מעשר שלם על חלקו ועל חלק עובד כוכבים דשאני הכא שלא נעשה חלק עובד כוכבים טבולה שיחול עליו דין הפרשה ולכן סגי בהפרשה על חלקו לבד ולא קפדינן על מה שיש בתוך הפרשה חלק עובד כוכבים ונמצא מפריש מפטור על החיוב וסמכינן עכ"פ על הא דמדאורייתא אין שיעור לחלה. משא"כ בתערובות שאור או עיסה של טבל לעיסה שהורמה או איפכא או אפי' שאור עובדי כוכבים שניתן לעיסת ישראל דהשאור עם העיסה כולה כעת של ישראל. אף דשאור שלקח מעובד כוכבים היא פטורה מ"מ כעת השאור הוא שלו ביחד עם העיסה שלו והכל הוא שלו רק שיש כאן תערובות טבל שלא הורמה עם שהורמה וטבל אוסר בכ"ש ונעשית כולה טבולה וחייב בהפרשת חלה. ממילא צריכין להפריש מיניה וביה שיעור שלם על כולו. ומ"מ צריכין ג"כ לסברא דבילה כמבואר בר"ש שם דאוקמי בזיתים כתושים ונעשה שמן דאי לא"ה בלא בילה חיישינן שיפריש מהעיסה כל ההרמה ונשאר שאור החיובית שהיא עיקרית בלא שום הפרשה ולא מהני ענין דנעשית כולה טבולה להפריש מהתערובות על העיקרית:

ומצאתי עוד ראיה מפורשת ברא"ש דבלא בילה לא מצי להפריש סתמא ולא מהני ענין האי דינא דנעשית כולה טבולה שיהי' יכול להפריש אפילו מהתערובות לבד על העיקר דהא שם בתשו' גבי תערובות ככרות שהופרשו עם שלא הורמה אשר הובא בשו"ע (שם סעיף י"ב) פסק בבא להפריש מיניה וביה צריך להפריש ממנין הככרות כל כך עד שהי' נתפס עכ"פ א' ממספר ככרות שלא הורמו ע"ש:

ואי נימא דהאי ענינא דנעשית כולה טבולה מועלת להפריש מהתערובות על עיקרית אפילו בלא סברא דבילה. א"כ נימא התם נמי הואיל וטבל אוסר בכ"ש ובפרט ככרות דחשיבי ולא בטלי כמש"כ הרא"ש בתשו' שם. ממילא פשיטא דנעשה כל התערובות טבולה לחלה וא"כ אף דבככרות ליכא בילה מ"מ יועיל הפרשה מן א' מתערובות על כולם. אע"כ דבלא בילה לא מהני מידי וכשמצרפין כולן בכלי אחד לעשות מהן הפרשה. הי' נראה בפשיטות שמהצורך להוציא עלי' חלה אחת מכ"ד מהנמצא בכל הככרות הללו הואיל שנעשו כולן טבולות וכמבואר במשנה שכשבא להפריש מיניה וביה צריך להפריש על כל התערובות ביחד ולא לפי חשבון כמו כן גבי ככרות נראה דלא מהני כדי חשבון מהששה ככרות שלא הורמו אלא צריך להפריש מחשבון כל התערובות:

ולכאורה הי' נראה לדקדק עוד דבהאי תקנה שמפריש כל כך ככרות עד שיהי' נתפס בודאי אחד מהמספר ככרות שלא הורמו. א"כ לפי"ז הי' מהראוי שיהי' בכל הפרשה בכל א' ואחד מן הככרות שיעלה עכ"פ על חשבון א' מכ"ד לפי חשבון מכל הככרות שיש בהן שלא הורמו דהא אפשר להיות שרק א' מהן הופרש וכל הנשארים המה כולן שלא הורמו. ולכן אינו עולה החשבון הפרשה משארי הככרות עליהן דהוה מפטור על החיוב. ומהצורך שיהי' עכ"פ שיעור הפרשה שיפריש מן אחד של חיוב יספיק לפי חשבון ככרות הנשארים שלא הורמו בכדי שיופרש ודאי מהחיוב על חיוב. אך אפשר שאין בזה קפידא כ"כ שאינו ראוי להקפיד על השיעור גבי ספיקא הואיל ועכ"פ יש כאן הפרשה קצת מחיובא וחלה אין לה שיעור מה"ת. וזה האדם עושה עכ"פ הפרשה שלימה על כל מספר הככרות שלא הורמו דהיינו כשנצרף ההפרשה משארי ככרות ביחד מסתמא יספיק לשיעור שלם לא חיישינן טפי כאן. ויש ללמוד ענין זה במכש"כ מהא דמתיר הרא"ש שם בה' חלה להפריש בשותפות עובד כוכבים מיניה וביה כמו שבארנו דהואיל ועכ"פ זה האדם נותן שיעור שלם הראוי לכדי נתינה ומקצת של חיובא יש בה ודאי סמכינן אהא דאמרו חלה אין לה שיעור מה"ת אף שמצרף התם השיעור ודאי משל פטור דלפי מה שיש בילה. ודאי יש בהפרשה מקצת של פטור. מכש"כ כאן שיש ספק דאפשר שכל הפרשה נעשה מחיובא ואז נעשה כל השיעור מחיובא. ועוד עכ"פ עושה הפרשה ממקום שנעשה כולה טבולה וגבי שותפות עובד כוכבים לא שייכי זה. לכן שפיר סמכינן כאן אהא מילתא דאין לה שיעור מה"ת כל שנעשה עכ"פ ודאי מקצת הפרשה מחיובא ודאית:

ולדעתי אף מתשו' הרא"ש שם סי' ג' בענין שאור של עובדי כוכבים שלקח ישראל ונתן לעיסתו מוכח נמי דאי אין בילה לא מצי להפריש מיניה וביה ע"י הסברא דנעשית כולו טבל. וגם הוכחה שעשה בעל תה"ד מהתם דהרא"ש סובר גבי שאור אין בילה מהא דכ' שם הרא"ש לעשות פרנסה ממ"א ולא אמר להפריש מיניה וביה אין ראיה כלל:

דלכאורה לפי דעת השואל שם שצריך ליטול כל השאור של כותי ומעט יותר בשעת הרמת חלה בכדי שיהי' בודאי תוך הפרשה זאת קצת מחיובא ודאית. קשה עדיין הי' צריך שיהי' שיעור חלה אחת מכ"ד בהפרשה זאת הנוספת על שיעורא דשאור עובד כוכבים כדי שיהי' ודאי כל שיעורא של חלה ודאית ומשמעות השואל שהי' די מעט יותר נוסף על שיעור של שאור של עובדי כוכבים. אך כבר ביארנו דעל שיעורא לא קפדינן שיהי' ודאית וכנ"ל:

ונחזי אנן שהתה"ד עשה הנחה מדהשיב הרא"ש לעשות פרנסה. מסתמא אינו מתיר מיניה וביה משום דסובר אין בילה. והקשתי על זה איך יובן המשנה דמתיר בשאור מיניה וביה. וע"כ שלא כדעת תה"ד:

ומה שהעלתי שאפשר שהתה"ד יפרש האי משנה אף בלא בילה. ומ"מ יכול להפריש מיניה וביה עפ"י סברא דנעשית כולה טבולה. וזו היא שיטת והבנת והנחת הש"ך שם ס"ק ח"י וכנ"ל:

א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הצריך הרא"ש בשאור עובד כוכבים לעשות פרנסה ממ"א הא זה ודאי וברור כמו דאמרינן דשאור שלא הורמה טובלת את כל עיסה גדולה. משום דטבל אוסר בכ"ש מכש"כ וק"ו שעיסה גדולה אוסרת וטובלת לשאור של עובד כוכבים. ואם קנה ישראל אצל עובדי כוכבים שאור או עיסה ודאי היא פטורה מחלה אפי' אם יש בקנינו שיעור ה' רבעים קמח ואם נפל לתוך קני' זאת מעט עיסה מעיסות שלו שגלגל בעצמו והי' בה שיעור חלה ודאי שאוסרת וטובלת לכל השאור או העיסה שקנה מעובד כוכבים כדין טבל שאוסר בכל שהו. וכאן שהיתה העיסה גדולה והשאור שקנה אצל העובדי כוכבים מיעוטא נגדה בפשיטות שהעיסה הגדולה אוסרת ופוסלת וטובלת את השאור הפטורה:

וכמו דמסיים הרא"ש דהעיסה היא עיקר לגבי שאור דהא עיסה היא שלימה חיובית עכ"ל ואי נימא דסברא דנעשית כולה טבולה מועלת להפריש מיניה וביה אפילו בלא בילה. א"כ קשה אמאי הצריך הרא"ש לעשות פרנסה בפשיטות הי' יכול להתיר מיניה וביה. ואף על השואל קשה למה חשש להפריש הרבה עד שיהי' בהפרשה זו יותר משיעורא דשאור שהי' שם. הא אפילו נימא אין בילה לא איכפת לן דהא אפילו שאור נעשה טבולה. ולא הי' מהראוי להקפיד אפילו אי אתרמי שיהי' כל הפרשה מן השאור:

מכל זה מוכח דהאי ענינא דנעשית טבולה לא מעלה ולא מוריד להתיר להפריש מיניה וביה. אם לא נימא דיש בילה. ועיקר ענינא דנעשית כולה טבולה לא נאמרה אלא להחמיר עלה כשלא נמצא פרנסה ממקום אחר להפריש לפי חשבון תערובות הטבל. אז צריך להפריש מכולה שיעור א' מכ"ד משום שיש על כולה קביעת טבל וכנ"ל:

והרא"ש שהשיב לעשות פרנסה ממ"א לא להחמיר אמר אלא להקל על הדבר כל מה דאפשר ואמר נגד השואל שהחמיר עד מאוד שאפי' בא להפריש על כולה לא יצא י"ח עד שיוציא ממנה כל שיעורא דשאור אפילו אם הי' שם קב שאור. לעומת זה תפס הרא"ש קולא שבקולות כמו שדייק בלשונו שאינו נצרכין לזה להחמיר בתכלית הקצה כדעת השואל. אלא שיש מקום להקל בתכלית הקצה ומייתי עלה המשנה דמפורש שם פרנסה על השאור שלא הורמה לפי חשבון השאור לבדו. רק באין לו פרנסה אז צריך להפריש על כולה והתם שפיר משכחת לה שלא ימצא לא פרנסה דאיירי שם שהשאור היא חיובית והעיסה היא פטורית. ומסתמא השאור חלק מועט. ולכן צריך לפרנסה מרובה כ"כ עד שיצטרף להשאור יהי' עולה לשיעור חלה של ה' רבעים. ואם השאור רק רבע קב צריך לעשות לו פרנסה קב שלם. ולכן שפיר מסיים שם המשנה דאם אין לו פרנסה ממ"א אזי מחויב להפריש חלה שלימה על כולה דלא ימלט שאינו נמצא ומוכן קמח בכדי כ"כ. אולם עובדא דהרא"ש שם דאיירי שם שהשאור היא פטורה והעיסה חייבת ויש בה שיעור הצריך להפרשה ממנו. ואינה צריכה לעשות לה צירוף. ולא צריכא הכא לפרנסה מרובה ולא מועטת. רק מעט קמח לעשות ממנה עיסה קטנה להפריש אותה כולה כמו שהיא על העיסה הגדולה כמבואר שם ואפי' לשיעור חלה שהיא א' מכ"ד לא צריך שיהי' בעיסה חדשה הקטנה דהא כבר הארכנו להוכיח דכל שיש כאן שיעור מועט ודאית יכולין להשלים השיעור חלה מספיקות וסמכינן על הא דאמרינן חלה אין לה שיעור מה"ת. לכן כשיקח קמח מעט לעשות עיסה קטנה שבקטנות יניח אותה על עיסה הגדולה וישלים על שיעור א' מכ"ד מגדולה. ונמצא מקיים עשיית פרנסה ממ"א. ונמצא זריז ונשכר כאן שאין מוציא חלה רק לפי חשבון חיובא שיש בעיסה ולא צריכא להפריש כנגד כולה. היינו שאינו עושה הפרשה על השאור לאפוקי אם יבא להפריש מיניה וביה מוכרח להפריש אף נגד השאור א' מכ"ד ובמשנה נקט אם אין לו פרנסה כו' משום דהתם צריכא לפרנסה מרובה כנ"ל משא"כ הכא דלא צריך רק למעט קמח כנ"ל. וזה לא יצוייר לומר שאם אין לו פרנסה. דלא ימלט שלא ימצא בתוך ביתו איזה מעט קמח אפילו לעני שבעניים. לפיכך תפס הרא"ש תיקון זה עשיית הפרשה זו שהיא קלה שבקולות. ואינו צריך להפרשה רק לפי חשבון החיוב ולא מפסיד כלום מידי הכא ולא צריך להפרשה דמיניה וביה ולעשות הפרשה אף על השאור הפטורה אבל אם רוצה לעשות מיניה וביה ולהפריש א' מכ"ד על כולה נגד העיסה ונגד השאור פשיטא דמהני. ונתבאר היטב דליתא לדיוקא של תה"ד דרצה לדייק מתשו' זו דהרא"ש סובר דאין בילה אלא דבריו אחדים עם פסקיו:

ומעתה דעת לנבון יבין דבר מתוך דבר שכל דברי הש"ך אין לו שחר מתחילה ועד סופו. מש"כ שם דה"ה כשנתערב עיסה ושרי להפריש מיניה וביה דיש בילה ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו מעיסה שלא הורמה וחלה אין לה שיעור מה"ת עכ"ל. אינו מובן כלל לענין מה צריכא לן האי סברא דחלה אין לו שיעור דהא איירי שם דמפריש על כולה ויש בילה. וממילא עולה חיוב על חיוב ופטור על פטור וכן כ' רש"י במס' גיטין (דף מ"ז ע"ב) דאפילו גבי מעשר שיש לה שיעור מה"ת כשמעשר שיעור שלם נמצא חיוב על חיוב ופטור על פטור ע"ש והרא"ש צריך לסברא זאת בשותפות עובד כוכבים דאינו רוצה להפריש רק על חלקו ולא מכל העיסה כנ"ל:

וגם מה שביאר שם דלהאי סברא דנעשית כולה טבולה ולא צריכא לעסק בילה. כבר הארכתי בזה דזה ליתא מעיקרא. גם מה שכ' שם דבנתערב שאור של עובד כוכבים לעיסה חייבת לא שייך סברא דנעשית כולה פסולה וטבולה ע"כ אינו מובן כלל מאי קאמר הא אפילו בכ"ש תערובות טבל נאסר ונעשית טבולה עיסה גדולה כ"ש שעיסה שלמה גדולה טובלת ואוסרת לשאור שהיא רק מקצתו וכמו שכ' זה הרא"ש בתשו' שם סימן ג' ע"ש:

ואחרי אשר ביארתי כל דברי קונ' הזה בהלכה זו בינותי בספרים ראיתי שכל שורש דברי תה"ד ורש"ך חקירות ושאלות ראשונים המה כי כן מצאתי בהגהות מיימוני (סוף ספר זרעים ברמב"ם) בשם מהר"מ ז"ל היכא דלש עיסה שיש בה שיעור חלה ונתערב בעיסת עובדי כוכבים הפטורה אם רוב מישראל מפריש מעיסה אחרת שלא הורמה חלה על זו כיון דרובה ישראל עובדי כוכבים בטלה ברוב וה"ל כאילו טבל גמור ולהכי מצי לאפרושי אבל מיניה וביה לא מצי לאפרושי דילמא שקיל מעובד כוכבים ואם עיסת עובדי כוכבים מרובה לא מצי לאפרושי מעיסה אחרת דה"ל מפטור על חיוב כיון דזאת העיסה בטלה ברוב מדאורייתא ע"ש באריכות. וכעין זה איתא בב"י סימן ש"ל ע"ש. ושם בהגהות מיימוני מקודם איתא גבי שאור של עובדי כוכבים אפילו שהעיסה היא הרוב אסור לפרוש מיניה וביה משום דאין בילה עיין שם. ולא ידעתי לפי הנחות הללו איך מפרש המשנה דשאור שלא הורמה שנפלה לעיסה דמתיר שם להפריש מיניה וביה ואף לעשות פרנסה ממקום אחר:

וצריך לחקור טובא לעמוד על דעתו, לסברתו דאין בילה איך מתירין במשנה מיניה וביה וגם איך מותר להפריש מחיובא ממקום אחר הואיל ועיסה הפטורה היא הרוב. וע"כ דסברת הר"מ דשאור דלטעמי' עבידא עושה חיובית לכל העיסה לחייבה מדאורייתא. והדבר תמוה מאוד הלא מבואר בכל הפוסקים דלטעמא עביד לא בטל הוא רק מדרבנן. גם מה שמתיר במשנה מיניה וביה לשיטת המהר"ם דאין בילה עכצ"ל דמשום דשאור עביד לכל העיסה חיובית מדאורייתא עד שהותר להפריש ממנה על עיסה ודאית החייבת בחלה. וקשה לומר הטעם משום דהואיל ומדאו' השאור בטלה ברוב נמצא דליכא בה אלא חיוב מדרבנן דהם אמרו דשאור לא בטיל ומש"ה מותר להפריש עלי' מהעיסה שהיא נמי חייבת מדרבנן כי זה דוחק. גם איך הותר להפריש עלי' ממקום אחר לפ"ז הואיל ושניהם השאור ועיסה אין בהם חיוב מדאורייתא הרא"ש בתשו' בודאי פליג על זה דהא מתיר גבי ככרות לפרוש ממקום אחר אף דרובא הוה שהורמה משום דחשיבי ולא בטלי. וגם במשנה פירש הרא"ש והר"ש דמשום טבל כל שהו לא בטל השאור ולא משום דלטעמא עבידא יהי' מדאורייתא. ולקמן במשנה דנותן שאור של חטין לעיסה אורז איתא שם במשנה אם יש בה בנותן טעם חייבת בחלה. וכבר חקר הפר"ח מזה בסי' צ"ח ס"ק ק' דאיסור דלטעמא ליכא רק במינו מהא דמצריך המשנה כאן דוקא בנותן טעם ולא סגי בלהחמיץ לחוד ע"ש שהאריך ואח"ז דוחה ע"ש. אבל עכ"פ מבואר דענין נתינת טעם וענין להחמיץ המה שני עיקרים ודוקא גבי נותן טעם שייך לומר טעם כעיקר דאורייתא. וכבר חקרו הפוסקים שיהי' כזית בכדי אכילות פרס ושיאכל דוקא כל הפרס כמו שהאריך הגאון בה' פסח סי' תנ"ג כל השיטות בזה. אבל האי ענין דלהחמיץ ודאי כמו מעמיד דאין בזה עיקר דאורייתא:

וכבר יש לי חקירת דברים על ענין דברי הפר"ח ולפי שיטת הרמב"ם המבוארים (בפ' ו' מבכורים הלכה י"א) דחטין עם אורז בנותן טעם חייב אף דליכא בחטין עצמן שיעור וכן בשאור ע"ש. א"כ לק"מ חקירת הפר"ח מעיקרא דשאני התם דאיירינן שיהפוך החטים את האורז לחייבו כחטים עצמן בזה לא סגי במחמץ לחוד דהא שם מדאו' איירינן כמו דמוכיח תלמודא בפסחים מהא דיוצא י"ח בפסח רק לשיטת הראב"ד שם דהשאור של טבל יש לחקור חקירת הפר"ח. אולם אף ע"ז יש לומר דבאמת כאן לא מהני להפריש ממקום אחר הואיל ויש כאן חיוב דאו' באורז בעינן הפרשה לכולה ולא מהני לפי חשבון דהא בהני משניות דחטים עם אורז לא נזכר כלל היתר דלפי חשבון פרנסת מקום אחר. אלא נעשית כולה חיובית מדאו'. ובאמת יש לחקור הא רוב מהני במינו מדאו' כמו נותן טעם שלא במינו. ולפי שמבואר בחיטים ואורז גבי נותן טעם נעשית כולה טבל ולא מהני לפי חשבון כמו כן נימא גבי רוב טבל ומיעוט פטורה שיעשה כולה טבל. גם לפי המבואר בפשיטות במשנה דמהני להפריש מיניה וביה מחמת שיש בה בנותן טעם נהפוך ההיתר לאיסור כמו כן נימא גבי תערובות רוב שיהפוך האיסור להיתר שיהי' מותר להפריש אף מיניה וביה. וכבר יש חקירה בפרי מגדים בפתיחה לתערובות ב' זיתים חלב וזית א' שומן שנתערבו אם חייב על א' מהן דנימא שההיתר נהפך לאיסור ע"ש וצ"ע. והד"מ (סי' שכ"ד ס"ק ד') פליג על תשובות מיימוני אבל לא מטעמא דידן. לכן כל עיקרי הדברים צריכין תלמוד בעיקר זה הדבר:

מחמת נחיצות בעה"ד אקצר בגוף השאלה אשר עולה לדעתי. רק בקיצור אכתוב כאן דבר תמוה בה' חלה מה שכ' הד"מ יו"ד סי' שכ"ג והובא בש"ך ס"ק ה' ובט"ז סי' שכ"ד ס"ק ט"ו הביא שם דבר זה בשם הב"ח לדחות דברי מהרי"ו והט"ז דוחה דברי הב"ח וכל הענין תמוה בעיני למה דייק הד"מ לדחות דברי מהרי"ו מאוכל ואח"כ מפריש הי' לו לדחות מהא דשרינן לפרוש מהפת אף שנאפה מקודם ונימא דכבר נתן טעם. ונראה שעיקר חקירת מהרי"ו הוא על התבשיל שבלע מהטבל וכשיפריש כעת חלה צריך שיחול קדושת חלה למפרע לכן מצריך להפריש שיעור קטן שלא יהי' נאסר עיקר העיסה שעפ"י דין צריך ק"א וא"א להפריש שיעור א' מכ"ד שיהי' נאסר כל העיסה השתא שחל החלה למפרע ודוחה הד"מ מאוכל ואח"כ מפריש שצריך ג"כ ע"כ שיחול קדושת ההפרשה למפרע דאל"כ אכל טבל. ומ"מ לא מחלקינן להקפיד שיפריש שיעור קטן. והב"ח דחה זה בדרך אחר שאינו צריכין לקבוע ההפרשה למפרע אלא השתא עושין הפרשה על העיסה והתבשיל ביחד דאמרינן העיסה עם כל שנתבשלה נעשה כולו טבל והשתא מפריש על הכל. וא"כ דחיית הב"ח ודחיית הד"מ ענינים נפרדים בעיקרן. והט"ז כפי הנראה לא ראה דברי הד"מ שלא הזכיר רק דחיית הב"ח. אבל דברי הט"ז שדחה את הב"ח מזרוע בשילה אינו מובן כלל דשאני התם אם לא הי' ששים ופרישתו ניכרת וידוע בודאי היתה אוסרת משא"כ כאן שאינו ניכר כלל החלה וכולו היא טבל ובהפרשה מתיר הטבל כמו שהדין בכל טבל להפריש ולהתירה משא"כ בזרוע בשלה שלא הי' הקרבן כלל טבל ואין הקרבן צריך הפרשת הזרוע להתירו. גם מה שסיים אוכל ואח"כ מפריש להצריך שיעור קטן אינו נוגע לדחיית הב"ח כלל וכלל דאפשר דאף הב"ח מודה במקום שצריך לעשות קביעות ההפרשה למפרע. משא"כ במעשה דמהרי"ו לדעת הב"ח אינו צריך למפרע אלא צריך לעשות עתה ההפרשה. וכפי הנראה ענין פשטידא המוזכר שם בסי' הנ"ל דומה ממש למעשה דמהרי"ו ולא ידעתי למה דחק א"ע הד"מ בזה ולמה לא אפשר לעשות ההפרשה השתא על העיקר ועל הבלוע ביחד. והט"ז דמסיק להלכה למעשה כדעת מהרי"ו ולכן מזהיר דכל מי ששכח להפריש חלה שאוכל ואחר כך מפריש יקח שיעור קטן וקשה דהי' לו להזהיר כן לכל אדם המפריש מפת. מנאי ידידו לנצח דוש"ת בלב ונפש חפיצה דוד חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה