אור ברסלב

חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד

סימן כט

סימן כח

מה שכ' להגאון הגדול מוה' יעקב מאיר זצ"ל בעהמ"ח ספר מקור מים חיים ושו"ת מהרי"מ אב"ד דק"ק בריסק דליטא:

בעזהשי"ת ותורתו הוא ינחני בדרך הישר ויעמידני על האמת אכי"ר:

שאלה א' שהניח את אשתו בעיר אחת. ונסע לעיר אחרת וכתבו לו לשם שאשתו ילדה בכור אם מחוייב לפדות את בנו לאחר שלשים יום מיום לידתו אף דא"י אם הוא חי אם לא. או שנצרך שיהא לו ידיעה שחי לאחר שלשים יום ואז יפדה אותו:

וזה החלי בעזרת צורי וגואלי. הן אמרינן בשבת (קל"ה ב') תניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה. וכל ששהא שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנ' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' כו' ואמרי' שם בגמ' איבעי להו מי פליגי רבנן כו' ת"ש עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ודחי הבמ"ע שקים לן שכלו לו חדשיו ת"ש כו'. ת"ש דא"ר אשי הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי ש"מ. אמר אביי נפל מן הגג ד"ה חי הוא כ"פ שפיהק ומת מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא מאי נ"מ לפוטרה מן היבום. ופריך עלה נפל מן הגג ד"ה חי הוא והא ר"פ ור"ה בדר"י איקלעו לבי ברי' דר"א בר"א ועבדא להו עיגלא תילתא ביממא דשבעא. ואמרי ליה אי איתרחיתו עד אורתא הוה אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מיניה. אלא כשפיהק ומת ד"ה מת הוא כ"פ בנפל מן הגג מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא ומייתי שם תרי עובדא לענין אבילות דהלכתא כרשב"ג ואמרי עוד שם וביבמות (דף ל"ו ע"ב) אתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה רבינא משמי' דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ורב שרביא משמי' דרבא אמר א"ז וא"ז חולצת. א"ל רבינא לרב שרביא באורתא אמר רבא הכי לצפרא הדר בי'. א"ל שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא עכ"ל הגמ'. והנה התוס' שם (קל"ו א' ד"ה ממהל) וביבמות (דף פ' ע"ב ד"ה כיון) וכן בנדה (דף מ"ד ב' ד"ה הא) כתבו דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי. פליגי בודאי בן שמונה דלרבנן ודאי נפל הוא ואינו יוצא מידי נפל עד עשרים שנה לר' אבהו ביבמות שם. ובספק ובסתם ולדות ס"ל לרבנן דודאי של קיימא הוא אף בתוך שלשים יום. משום דאזלינן בתר רוב ולדות כמו דאמרינן ביבמות (ל"ז א') לימא הלך כו' וכן שם (דף קי"ט א') אמאי הלך כו' ורוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות ורשב"ג ס"ל בין בבן ח' ודאי ובין בסתם ולדות הוא ספק נפל עד שלשים יום ולאחר שלשים הוי ודאי בן קיימא בשניהם ודייקינן כן משום דסוגיא דיבמות (פ"ב הנ"ל) משמע דבבן ח' פליגי וסוגיא דשבת הנ"ל משמע דבסתם פליגי. אלא ודאי כמ"ש התוס'. וכן הסכימו כל הפוסקים:

והנה בסתם ולדות דפסקינן כרשב"ג דתוך שלשים הוי ספק נפל אם הוא דאורייתא או דרבנן. לשיטת התוס' שם במקומות הנ"ל הוא רק דרבנן אף לרשב"ג שהקשו בנדה (מ"ד ד"ה דקים לן כו') וא"ת א"כ מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא אמאי אין מתאבל עליו דניזיל אחר רוב ולדות דהוי בני קיימא. וכן בשבת דר"פ לא אכיל עד אורתא. אמאי ניזיל אחר רוב ולדות ותי' דבנפל הוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא לכך החמירו חכמים עכ"ל. משמע דלא הוי אלא מדרבנן אף לרשב"ג. והנה בש"ע יו"ד (סי' ט"ו ס"ב) כ' סתם. אם אינו ידוע שכלו לו חדשיו אסור משום ס' נפל עד תחילת ליל שמיני. וכ' שם התבואות שור וכל האחרונים הבאים אחריו דלא אסור אלא מדרבנן. ובזה תירצו מה שהביא הב"י שם בשם קצת גאונים דמותר לגמרי משום דס"ל דבדיעבד מותר אם שחטו דהוי כמו אשת כהן שא"צ חליצה. אלמא דבדיעבד סמכינן אדרבנן וע"ז כ' הב"י שאין כן דעת הפוסקים אלא דבבהמה אסור אף בדיעבד מד"ס עכ"פ משא"כ באשת כהן. ולכאורה שפיר אמרי דהוי דרבנן דכ' כן התוס' להדיא דאף לרשב"ג לא הוי אלא דרבנן. אך מתשובת הרשב"א שהביא הש"ע שם סעי' ג' דאין סומכים על העובדי כוכבים בגדיים וטלאים הנקחים ממנו ואומרים שהם בני ח' ימים. וכ' הש"ך דמשמע מדבריו דאף במסל"ת אינו נאמן משמע דפוסק דהוא מדאורייתא. ועי' פ"מ וכן משמע בביאור הגר"א שם דס"ל דאסור מדאורייתא:

ותמהני מאד על כל האחרונים שנעלם מהם דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות ה' ד') שכ' ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה בבהמה שמונה ימים ה"ה כנפל ואין לוקין עליו וכ' הכ"מ דלכך אין לוקין משום דהוי רק ס' דאורייתא ומדכ' אין לוקין מוכח דס"ל דהוי דאורייתא:

והנה הגאון בעל נוב"י בס' דגול מרבבה (אינו אתי) והובא בשו"ת נודע ביהודא מ"ת באה"ע סי' י"ט הקשה על הסוברים דהוי רק מדרבנן מגמ' ערוכה בר"ה (ד' ו' ע"ב) איבעי להו בכור מאימת מונין לו שנה אביי אומר משעה שנולד ראב"י אומר משעה שנראה להרצאה ול"פ הא בתם והא בבע"מ ופריך בע"מ מי מצי אכיל לי' ומשני דקים לן דכלו לו חדשיו עכ"ל הגמ' משמע דאסור מה"ת דאי מה"ת שרי למה לא נמנה לו שנה דאטו ע"י חומרת חכמים נתיר להשהותו יותר משנה א"ו מה"ת אסור. והא דקשה ע"ז מדוע ביבמה סמכו על רוב ולדות דבאשת כהן יוצאת בלא חליצה ע"כ יצא לחלק בין בהמה לאדם דבבהמה יש לה חזקת אינה זבוחה וסמוך מיעוטא דנפל המצוי לחזקה והוי פלגא ופלגא משא"כ ביבמה דלא הי' לה חזקת איסור לשוק מעולם עכ"ד:

והנה אף דהדין יכול להיות שכן הוא אך מהתוס' נדה שהבאתי לעיל לא משמע כן דהא אתרווייהו מקשי ותירצו דלא הוי אלא גזירת חכמים ועוד שאף לפ"ד עדיין לא נתיישב היטב הסוגיא דר"ה דמהיכא פשיטא להו כ"כ דלרשב"ג הוי דאורייתא בזה מטעם שכ' הגאון כיון דרבנן ע"כ פליגי עליה וס"ל דאף מדרבנן מותר כדמשמע בסוגיא דשבת שם. וע"כ לית להו הך סברא א"כ מי פשיטא כולי האי דרשב"ג סבר דהוי דאורייתא. ונשווי פלוגתא רחוקה בינייהו דילמא גם בבהמה לא פליג עליהם ואינו אוסר רק מדרבנן ולא סמיך הך מיעוטא להחזקה ועוד דהא סברתו לא הוי אלא אם נימא דלנפל לא מהני שחיטה כלל וא"כ החזקה מסייע להמיעוט אבל אם נימא דמהני שחיטה לנפל אין החזקה מסייע כלל להמיעוט כמו דלא מסייע למיעוט דטריפות בכל הבהמות. ואף דפסקינן באמת דלנפל לא מהני שחיטה לטהרו מידי נבלה עכ"פ אביי גופא וגם רבא קאמרי שם בשבת כתנאי ומסיק שם הגמ' אלא דכ"ע מת הוא וריב"י וראב"ש ס"ל מידי דהוי אטריפה דשחיטה מטהרתה. ורבנן סברי לא דמי לטריפה. טריפה היה לה שעת כו' הכא אין במינה שחיטה עכ"ל והנה עכ"פ מידי פלוגתא לא נפקי ומאי מקשי דילמא ס"ל לאביי כריב"י וראב"ש וא"כ לא הוה אלא מדרבנן ואף דע"כ צ"ל דהש"ס מקשי אליבא דרשב"ג ולא אליבא דרבנן דמכשרי לגמרי בתוך ח' י"ל דהש"ס סמיך על פיסקא דר"י א"ש בשבת שם דהלכתא כותיה אבל בפלוגתא זו אם מהני ליה שחיטה לא איפסיק הלכתא בהדיא ודילמא ס"ל כנ"ל:

ועוד קשה לי לפ"ז דאף להסוברים דבאדם הוה דרבנן מ"מ בבהמה הוי דאורייתא משום סמוך מיעוטא לחזקה וקשה מאי דאמרינן שם אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא כ"פ כשפיהק ומת ומקשינן עלה מהא דר"פ ור"ה בדר"י לא אכלי עיגלא תילתא עד אורתא דשמיני מאי קשה דילמא אביי לא קאמר זאת אלא באדם אבל בבהמה באמת כ"ע ס"ל דאסור ואף רבנן מודו ליה לרשב"ג דאסור מטעם סמוך מיעוטא. רק באדם לא ס"ל כוותיה לאסור מדרבנן כיון דמדאורייתא שרי. וגם אי נימא דע"כ פליגא אף בבהמה אך עכ"פ דילמא בבהמה פליגא אף בנפל מן הגג משום סמוך מיעוטא רק באדם לא פליגא אלא בפיהק כמו דמסיק הש"ס שם ונ"מ לענין יבום:

הנה מכל הנ"ל מוכח להדיא דאין סברא לחלק בהך בין בהמה לאדם ועוד דלא אשתמיט חד מקמאי לחלק בהכי וגם סברתו לענין יבום איני יודע אם הוסכם מהש"ס ומכל הראשונים ז"ל בכ"מ:

אך איך שהוא הוכחה גדולה הוא עכ"פ מהא דר"ה דבבהמה הוי דאורייתא. ואף דלפ"מ שכ' הט"ז יו"ד (סי' ט"ו ס"ק ו') מה שבכור בע"מ נאכל תוך שנתו הוא רק מטעם שלא יבא לידי גיזה ועבודה משמע דאינו אלא מדרבנן לכאורה אין ראיה משם דכיון דכל החיוב לאכול תוך שנתו אינו אלא מדרבנן שפיר יש לחשוב מזמן שמותר לאכול מדרבנן אך דברי הט"ז אלו לא ידעתי להולמם דמפשטא דסוגיא דבכורות משמע דהוי דאורייתא אף בבע"מ וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מהל' בכורות ה' ח') הבכור נאכל תוך שנתו בין תם בין בע"מ שנאמר לפני ד' אלקיך תאכלנו כו' וכי יהיה בו מום כו' הרי מפורש דהוי בעשה אך י"ל דדברי הט"ז לקוחים מתוך דברי התוס' בר"ה ז' (ואולי התוס' לשיטתייהו) ואין כאן מקום להאריך בזה נ' עכ"פ לד' הרמב"ם מוכח מסוגיא דר"ה דהוי דאורייתא ובפרט שכן כ' הרמב"ם להדיא על מקומו במאכלות אסורות והדרן קושייתן לדוכתין מ"ש מאדם דמשמע דאינו אלא מדרבנן [והנה מידי איירי בהאי ענינא ראיתי להליץ טוב בעד הגאון בעל הט"ז שהשיג כתר"ה עליו בספרו היקר מקור מים חיים במה שכ' ואע"ג דגבי קרבן כ' מיום השמיני והלאה שאני קרבן דלא ראוי להקריב אלא ביום וכ' עליו כתר"ה למה לא קאמר הטעם דגמ' והא נ"מ למה שכ' התוס' בחולין שם לב' התירוצים. והנה לפענ"ד יש להליץ דלדידן אין נ"מ כלל בהא דלתירוץ הראשון הנ"מ הוא רק אליבא דר"ש דאית ליה בזבחים (דף פ"ד) דנשחט בלילה אם עלה לא ירד ואנן פסקינן שם כר"י דגם בלילה אם עלה ירד כדפסק הרמב"ם בפ"ג מה' פסולי המוקדשין ה' ו'. וגם לטעם השני לענין במת יחיד הרי לא נ"מ כלל לדינא לדידן דשוב לא יותרו הבמות. וי"ל דלכך כ' באמת הט"ז לומר כן דלדידן אין שום נ"מ כלל ביתורא דקרא ושפיר לא נקריב משום לילה]:

עכ"פ העלינו שבבהמה מוכח מהך דר"ה דאסור מדאורייתא אף אליבא דפיסקא דידן מדמקשה שם בר"ה בפשיטות אדאביי:

והשתא נבא אל העיון בענין האדם שאף דדעת התוס' דבאדם גם לרשב"ג לא הוי אלא מדרבנן הנה הרא"ש ז"ל משמע דלא ס"ל הכי ביבמות פ"ד סי' ה' על הך דאשת כהן אינה חולצת כ' וז"ל ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארה תחת בעלה היתה עומדת בספק חליצה דרבנן מ"מ הא עדיפי שפיר דאי חלצה אמרי קמו רבנן בולד דנפל הוי כו' עכ"ל. משמע דס"ל דהוי דאורייתא אליבא דרשב"ג. וכן צ"ל ע"כ לדעת הרמ"ה הובא בטור אה"ע סי' קע"ז דאם כנס את יבמתו וילדה ומת הולד בתוך שלשים יום דאין מוציאין אותה מבעלה. וכ' הב"י דס"ל דסמכינן ארשב"ג דהלכתא כוותיה משמע דס"ל דרשב"ג מדאורייתא קמיירי וע"כ צ"ל לשיטתייהו דהא דפסק רבא דאשת כהן אין מוציאין ולכתחלה דתחלוץ הוא רק דרך פשרה משום דאנן פסקינן מדאורייתא כרבנן רק מדרבנן חיישי' לרשב"ג. או דס"ל דהוי ספיקא לדידן באמת. עכ"פ מוכח מדידהו דס"ל דלרשב"ג מדאורייתא חיישינן לנפל. ואף דהרמ"ה ז"ל נדחה אך עכ"פ מדעתו מה דס"ל בדברי רשב"ג אין ראיה שנדחה רק מדינו דחה אותו הטור משום דאף לרשב"ג עכ"פ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקי. אך קשה עכ"פ דלדידהו קושית התוס' הא רוב ולדות בני קיימא נינהו וי"ל דהא דאמרי' כן בהש"ס הוא אליבא דאמת דפסקינן בדיעבד כרבנן. אבל רשב"ג או דסבירא ליה דלא הוי רובא מעליא או דסבירא ליה דע"כ גלי קרא מופדויו מבן חדש תפדה דלא ניזיל בתר רובא בהך פרט. כמו שמצינו כה"ג דגלי קרא שלא ניזיל בתר רובא בפיקוח נפשות כדאי' בפ' בתרא דיומא:

והנה רבינו הרמב"ם ז"ל אף שכ' בפשיטות בבהמה דהוי מדאורייתא כ' בהדיא בפ' א' מה' יבום מה"ת אם יצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד פטורה מן החליצה אבל מד"ס עד שיודע בודאי דכלו לו חדשיו. או ששהה ל' יום ואם לאו הוי ספק וצריכה חליצה מד"ס. והנה בדברי רבינו ז"ל נלאו כל חכמי לב למצוא דרך הישר בפסקיו בענין הך פלוגתא דרבנן ורבי ורשב"ג בענין בן ח' וגמרו שערו וצפרניו וסתם ולדות. בפ' א' מה' מילה ה' י"ג מי שנולד בחדש הח' אם היה שלם בשערו ובצפרניו ה"ז ולד שלם. ובן ז' הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת דאינו כאבן ומלין אותו בשבת אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלמים כברייתן ה"ז בן ח' ודאי כו' ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו בשבת ואעפ"י כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. מי שנולד בחדש השביעי לעיבורו אם נולד שלם ה"ז ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן ח' מלין אותו בשבת עכ"פ כו' הרי דפסק בשניהם לקולא כרבי וכרשב"ג כדאיתא ביבמות (דף פ' ע"ב). ומ"ש בן ז' שלם הוא לאו דוקא ועב"י. ובשאר מקומות לא הזכיר כלל הא דרבי. ובפ' ב' מה' רוצח ה' ו' כ' דנולד לפחות מט' חדשים ההורגו פטור עד ששהה שלשים יום עכ"ל. משמע דמדינא בעינן שלשים יום. ובפ"א מה' שמחות ה' ו' כ' הנופלין אין מתאבלין עליהם וכל שלא שהה ל' יום ה"ז נפל כו' ואם נודע בודאי שנולד לט' חדשים אפילו מת ביום שנולד מתאבלין עליו כו' ובן שמנה שמת אף לאחר שלשים ה"ז נפל עכ"ל ובהל' נחלות (פ"א ה' י"ג) כ' ואפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי שעה אחת אחר אמו ה"ז נוחל ומנחיל עכ"ל. וכל אלו הוזכרו במס' נדה (דף מ"ב ב') במשנה קטן בן יום א' ופירשו דבריו ה"ה והב"י והובא דבריהם בקצרה בביאורי הגר"א בא"ח סי' של"א סעי' א' ס"ק א' דס"ל ג"כ כדעת התוס' דמה"ת אם יצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הוי ולד משום דאזלינן בתר רוב ולדות. רק מד"ס עד שיודע שכלו לו חדשיו. כמ"ש הרמב"ם בפ' א' מה' יבום הל' ה' שצריכה חליצה רק מד"ס. ובנחלות אוקמוה אדאורייתא דבדיני ממונות קולא לזה וחומרא לזה ובשאר מקומות פסק כרשב"ג ואף ברוצח אף דמדאורייתא הוי ולד אמרו רבנן שיפטר אם הרגו בתוך שלשים הואיל דמחזקינן ליה בנפל מדרבנן ועי' במ"מ בפ"א מה' יבום ה' הנ"ל ובב"י בחו"מ סי' רע"ו. ובמילה כיון דחומרא בעלמא הוא דממ"נ מלין אותו. רק משום טלטול פסק כרבי וכרשב"ג לקולא והא דלא הזכיר דינא דגמרו רק בה' מילה משום דס"ל דדברי רבי לא אתמר אלא לענין מילה ולכן לא הזכיר דבריו בשאר מקומות דהרמב"ם למד כן דהוי רק מדרבנן משום קושיית הרא"ש שהבאתי לעיל ע"כ הוא דבריהם בקצרה הובא בש"ע או"ח בביאורי הגר"א בסי' של"א ס"ק א' וכן בא"ע סי' קנ"ו:

והנה הדברים בפירוש דברי רבינו הרמב"ם ז"ל אנכי בעניותי לא ידעתי עד מה לבד אשר זה דוחק גדול לומר שהרמב"ם ז"ל בעצמו הכריע לו באיזה דבר לגדור ובאיזה דבר לא לגדור והלא ידוע דרך רבינו הרמב"ם ז"ל שלא הוסיף מדעתו כלום. ולא כ' רק המוזכר בשני התלמודים להדיא ועוד קשה לי איך שייך לומר דברוצח אף דמדאורייתא הוי ולד מצד רובא אע"פ כן פטור ההורגו משום דמדרבנן חיישינן לנפל האם שייך בזה חומרא הלא אנו צריכין לקיים הקרא ובערת הרע מקרבך מדאורייתא ורבנן יפקיעו דינו לא ידעתי להולמו. גם מ"ש דרבי דקאמר דגמרו הוי ולד בבן ח' לא קאמר אלא במילה לבד אשר אין סברא לזה הרואה יראה כי בתוספתא פ' ט"ז דשבת שם מנוי כל השנויים במשנתינו בנדה (מ"ג ב') ורבי קאי על כולם:

ויותר קשה לי לפי פירושם ברבינו ז"ל מה יענו עמ"ש רבינו ז"ל לענין תרומה בפ' א' מה' תרומה ה' י"ב ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בתרומה כו' ולא כ' שאינה אוכלת עד שיהא הולד בן שלשים. והא שם איסורא הוא ודאי יש לנו לגזור כמו לענין יבום וע"ז לא ענו כולם למה לא נגזור. והעולה על כולנה אתמהה מדוע העלימו עיניהם המאירים כשמש בצהרים מהא דכ' רבינו ז"ל לענין בהמה דהוי מדאורייתא ממ"נ אם אזלינן בתר רוב ולדות. גם בבהמה ניזיל בתר רובא. וא"ל דסברתם הוא כסברת הגאון בעל נודע ביהודא שהבאתי לעיל בכ"ז לא היה להם לסתום אלא לפרש. ובפרט שהגאון לא אמר זאת אלא לפי שעה לישב מהך דיבמה להך דבהמה אבל לישב עפי"ז כל המקומות ברבינו ז"ל אין די עולה תירוצו כלל כי לפמ"ש התוס' בבכורות (כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר) לענין ספק בכור שיש חזקה להעמיד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. ואף דרוב ולדות בני קיימא נינהו ויוצאים דרך רחם וגם במעי אמו היה עומד להיות בכור כשיצא. אפ"ה כיון דבמעי אמו עכ"פ לא היה קדוש מעמידין אותו גם כשיולד על חזקה זו ולחזקה זו הסכים להם הרא"ש בהאשה בתרא וכן הרמב"ן א"כ לפ"ד הגאון בעל נוב"י בכולם יש חזקה נגד הרוב היינו להעמיד הולד בחזקתו כשהיה במעי אמו ולא היה מנחיל וגם לא היה מאכיל בתרומה א"כ גם כשיצא לאויר העולם כל שלא שהה נצטרף המיעוט דמפילות לחזקת הולד במעי אמו ויהיה ספק דאורייתא ואיך מאכילין את האם בתרומה ומוציאין הנכסים מחזקת יורשי האב בנחלות א"כ ע"כ צ"ל דזה המיעוט הוי כמו כל המיעוטין דעלמא ואינו מצרפין אותו להחזקה ומהדרינן לכללא דרובא וחזקה רובא עדיף. א"כ הדרן קושייתן לדוכתין מהך דבהמה למה כ' דהוי דאורייתא (ויש לי בעז"ה הרבה לרצות בענין דרובא וחזקה רובא עדיף וסמוך מיעוטא לחזקה והמה בכתובים אצלי אך אכמ"ל) נמצא אסיקנא דלפירושם בשיטת הרמב"ם ז"ל לא עלתה ארוכה לקושייתו מהך דבהמה גם בל"ז כבר העירותי לעיל שלא יתיישב הרמב"ם ז"ל בכל מקומות מושבותיהם וביותר למה לא הזכיר רבינו בפירוש טעמא דמילתא דאזלינן בתר רוב ולדות וכ' בה' יבום סתמא מה"ת כשיצא הולד לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד פטורה ולא כ' משום דאזלינן בתר רוב ולדות:

והן לולא דמסתפינא מרבותינו הראשונים וגדולי האחרונים אשר מימיהם אנו שותים בצמא בכל יום הייתי אומר דרך אחרת בשיטת רבינו ז"ל אשר יתיישב בכל מקום בלי שום פקפוק כלל. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

הן פשטא דסוגיא דנדה (דף מ"ד ע"א) דמייתי שם הש"ס על כל השנויים במשנתינו בבן יום א' משמע דמיירי בבן יום א' ממש ואף דלא ידוע שכלו לו חדשיו כן מוכח ממה דמקשינן (שם ב') אמאי דקאמר וכן לענין אבילות נימא דלא כרשב"ג ולא מקשי אכל המנויים במשנתינו וכבר העירו בזה נושאי כלי הרמב"ם ז"ל ובביאורי הגר"א בא"ע סי' הנ"ל כ' משום די"ל דמתני'. מדאורייתא קאמר מטעם רובא [ולא נ"ל כלל כי לענין טומאה נדה וזבה יש להעמיד הנוגע בחזקת טהרה ואיתרע ליה רובא] אלא דפשטא דסוגיא נראה דכיון דילפינן מקראי דאף בן יום א' חשוב כאו"א למלתיה אין סברא לומר שהתורה מיירי בידוע שכלו לו חדשיו ואדרבא כמו דיליף רשב"ג מבכור דבשלשים יום יצא מספק נפל וכבר כ' הראשונים ז"ל דיליף מטעמא דקרא דע"כ לכך נתן רחמנא השיעור דשלשים יום כדי שברוב ולדות יצא מידי נפל אף דבאמת אף בכלו לו חדשיו בעינן שלשים וכן בבהמה כמ"ש התוס' (בב"ק דף י"א ע"ב ד"ה בכור. ובבכורות דף מ"ט ע"א ד"ה כיום שלפניו). אך התורה ברוב ולדות איירי. א"כ ממילא ע"כ לרשב"ג בכל הני דכ' רחמנא סתם בבן יומו ג"כ ברוב ולדות קאמר שלא ידוע שכלו לו חדשיו. וא"כ אף אם נימא דרשב"ג מדאורייתא קאמר דכל שלא שהה חיישינן לספק נפל כדעת הרא"ש שהבאתי לעיל אעפ"כ בכל הנך גלי לן קרא להדיא שלא נחוש לספק נפל ובבן יום א' הוי דינו כבן קיימא וכל דינא דרשב"ג רק לענין אבילות וכן פשטא דסוגיא דשבת ג"כ משמע דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בסתם ולדות עיקר נ"מ לענין אבילות ולענין בהמה אבל בשאר השנויין במשנתינו כיון דמקראי ילפינן מודה רשב"ג. ובזה אתיא שפיר כל דברי רבינו ז"ל שלא הוסיף מדעתו כלום רק כל מה שמבואר בתלמודא להדיא. (כי לפי פי' המ"מ הוסיף רבינו ז"ל בה' רוצח מדעתו את כל החילוק בין שהה ללא שהה ולמד זאת מיבום) וקשה לי מדוע לא כתב כן בנחלות ובשאר מקומות לכך יצא לחלק ונבא כסדר בה' רבינו ז"ל:

לענין מילה הובא בשבת (דף קל"ו) הך פלוגתא דרבנן ורשב"ג ורבי לכך כ' רבינו בה' מילה בענין בן ח' דאם גמרו שערו וצפרניו הוי בן קיימא משום דפסק כרבי. ובשהה אף שלא גמרו כרשב"ג כמו שמשמע ביבמות (דף פ' ע"ב) דפסקינן כוותייהו בזה. גם כ' שם דבן ח' שלא גמרו הוא כאבן ממש ואסור לטלטלו כמו שהובא שם בשבת (קל"ב א') וממילא נדע זאת אף בכ"מ שלא הוזכר בש"ס להדיא דבן ח' שלא גמרו הוי כאבן ממש ואינו חי כלל ובגמרו אמרינן דאשתהי ודינו כנולד בתוך ט' והשתא ניחא שלא כ' רבינו ז"ל בשום מקום הך דינא דגמרו. עד שמזה הוכיחו המפרשים לשיטתו דרבי לא קאמר אלא לענין גמרו ובאמת הרואה יראה דכיון שלא הוזכר בש"ס להדיא פלוגתתן אלא לענין מילה כתבו ג"כ לענין מילה וממנה נלמוד על כל מה דבעינן ילד חי ולכך בכל השנוי במשנתינו בפ' יוצא דופן כגון לענין נדה וזיבה ונגעים וזיקוק ליבום ונחלה לא ביאר רבינו כלום דמכיון דמקראי ילפינן גם רשב"ג מודה דלא בעינן שהה כמו שביארתי לעיל. רק לענין טומאת מת שהוזכר בש"ס ב"ב פ' לא יחפור (דף כ' ע"א) להדיא דבן ח' אינו מקבל טומאה לכך כתב רבינו בפ' א' מה' טומאת מת הל' י"ד דבן ח' לא נטמא ומאחר דדין זה נובע מהגמ' דלא יחפור [כמבואר בכ"מ שם] ושם תני בגמ' סתם בן ח' לכך העתיק רבינו לשון הגמ' ומהו בן ח' סמך רבינו על מה שכ' כבר בהל' מילה דהיינו שלא גמרו ולא שהה דאל"כ הרי אמרינן דאשתהי והוי בן ז'. ולענין יבום מצינו בגמרא להדיא בשבת וביבמות שם הפלוגתא דאמוראי משמיה דרבא דבעינן שיהוי שלשים יום. וע"כ אינו אלא מדרבנן דהא מדאורייתא הוא כלול בכל השנויין במשנתינו דאף ביום א' סגי כמו שביארתי לעיל לכך כ' כן רבינו ז"ל בהדיא מה"ת כיון שיצא לאויר העולם חי אפילו מת בשעה שנולד ה"ז פוטר את אמו מן החליצה והוא מן הקרא שהביא הש"ס בפ' יוצא דופן [ולכך כ' מה"ת פוטר את אמו ולא כ' מה"ת חשבינן ליה כבן קיימא] אבל מד"ס עד שיודע ודבר זה חידשו אמוראי משמיה דרבא ובאמת כיון דלא אשכחן בש"ס דידן הך חששא דרבנן אלא לענין יבום. אין לנו ללמוד מזה לענין ש"ד השנויים במשנתינו שם והיכא דלא אשכחן לא אשכחן כמו שאבאר אי"ה לקמן הסברא. ולכך לא כ' רבינו דין זה דשיהוי בכל הנך השנויים במשנתינו אך חובה עלינו לבאר במה שכתב הרמב"ם ז"ל בה' רוצח דבעינן שיהוי שלשים יום א"כ מזה הוכרחו לומר שהרמב"ם למד זאת מהך דרבא לענין יבום ולכך דחקו עצמם על כל השאר השנוי במשנתינו למה לא כ' הרמב"ם ולפענ"ד הקלושה גם שם לא הוסיף רבינו מדעתו מאומה. ודבריו הקדושים נובעים ממקור נאמן גמרא ערוכה סנהדרין (פ"ד ע"ב). וז"ל הגמ' ואיצטריך למכתב מכה איש ואיצטריך למכתב כל מכה נפש דאי כ' רחמנא מכה איש ה"א איש דבר מצוה דוקא ואי כ' רחמנא כל מכה נפש ה"א אפילו נפלים משום דלא הוי ולד חי כלל אלא מת א"כ בהך דרוצח דאמרי' בגמ' דכ' רחמנא מכה איש למעוטי בן ח' ע"כ דאף דהוי חי והיינו בגמרו דאם בלא גמרו הלא כבר מוחלט אצלינו דהוי כאבן וכמת ממש ולא אצטריך קרא למעוטי אלא דע"כ דאיצטריך קרא לאפוקי מכל הנך השנויים במשנתינו דסגי ביום א'. וגלי קרא דברוצח בעינן שיהוי שלשים יום לאפוקי מספק נפל כרשב"ג דלשיטתו רשב"ג ורבנן מדאורייתא פליגי. לאפוקי כל הנך השנויים במשנתינו דלית לן קראי יתירי אמרינן כיון דגלי קרא דבבן יום א' סגי לא קפיד קרא כלל אודאי בן קיימא רק שיהא חי ובסתם. ואף בבן ח' שגמרו שערו וצפרניו עכ"פ חי הוא רק ברוצח דאמרינן דכתב רחמנא מכה איש למעוטי בן שמנה יצא מהך כללא והדרינן לכללא דרשב"ג דכל שלשים יום הוא ספק נפל. ולכך כ' רבינו ברוצח דבעינן שהה דכיון דפסקינן כרשב"ג ובש"ס קאמר להדיא דמעטינן נפל ובן ח' וע"כ אף בחי יום אחד כמ"ש לעיל [דאל"כ הוי כאבן] ולכך בעינן שלשים יום ותמיהני על כל נושאי כלי הרמב"ם ז"ל שלא הזכירו סוגיא זו. והנה באמת אף דסוגיא דנדה דלא מקשה לימא דלא כרשב"ג ארוצח משמע דלא שמיע להו לחלק בין רוצח לש"ד ומשמע ליה דגם ברוצח די בבן יום אחד אף דלא שהה ולא קים לן לכך לא מקשה אלא על אבילות אבל באמת לפי סוגיא דסנהדרין (פ"ד הנ"ל) ע"כ גם ברוצח בעינן קים לן או שהה כנ"ל והרמב"ם ז"ל פסק כסתמא דש"ס דסנהדרין שם ובנדה שם אינו אלא דיוקא בעלמא כן נ"ל:

והנה לפ"ז שפיר אתיא כל דברי רבינו ז"ל ושפיר ס"ל כדעת הרא"ש דרשב"ג מדאורייתא קאמר דכל שלא שהה שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה הוי ספק נפל ולכך פסק בבהמה דהוי דאורייתא רק על כל השנויין במשנתינו מודה רשב"ג דדי בבן יום א' אף בסתם ולדות דקרא סתמא קאמר ולא בעי כלל שיצא מספק נפל רק שיהא חי שעה א' ונ"מ בפלוגתתן לענין מה דלא כ' קרא להדיא דהיינו לענין בהמה ולענין אבילות וגם לענין רוצח דגלי קרא דבעינן בן קיימא ולא חי ג"כ נ"מ בפלוגתתן ופסקינן כרשב"ג לכך ברוצח לא נהרג דמדאורייתא הוי ספק ולענין יבום אף דגלי קרא דרק חי בעינן גזרו עכ"פ מדרבנן. ואפשר אמוראי גזרו זאת וכן משמע ביבמות (דף ל"ז ע"א) דרצה הגמ' להשוות זאת לגזירה דמעוברת חבירו. אבל בשאר אינך דמתני' לא גזרו רבנן ואם יקשה למה באמת לא גזרו רבנן אלא לענין יבום ולא לענין ש"ד ע"ז אשיב שסברא פשוטה היא דכיון דאמר רשב"ג כללא דעד שלשים יום לא נפק מספק נפל א"כ אם מת בתוך שלשים אף דבאמת מדינא מותרת לשוק כנ"ל אך העולם הא לא ידעי דהוה בן קיימא וגמרו כו' ויאמרו דמסתמא לא הוי גמרו כלל מדלא נתקיים שלשים יום וכיון שיראו דמשיאין את אשתו יאמרו דאף נפל גמור פוטר דהא לא חששו לראותו בעודו בחיים אם גמרו אם לאו. ובדיעבד רק באשת ישראל גזרו ובאשת כהן אוקמוה אדאורייתא משא"כ בכל הנך השנויים במשנתינו לא שייך גזירה וכן לענין תרומה דהא לא אכלה אלא כשהוא חי ואז רואין אותו שגמרו שערו והוי חי ובנחלות ודאי דלא שייך גזירה ואוקמוה אדאורייתא דלא בעינן אלא חי לבד ודי בבן יום אחד אף לרשב"ג:

נמצא אסיקנא בעז"ה דלדעת הרמב"ם לרשב"ג מדאורייתא בעינן שלשים יום לאפוקי מספק נפל דכך גלי קרא בפדיון בכור וכן שמנה בבהמה רק בהנך השנויים במשנתינו גם רשב"ג מודה דלא בעינן כלל שיצאו מספק נפל דכך גלי קרא אצלם לבד מרוצח דגלי קרא שיצא מספק נפל לכך בעינן שלשים יום מדאורייתא ולפי דברי מתורץ שפיר דבר אחד שהיה קשה לפי שיטתם למה לא מנו במשנתינו בפ' יוצא דופן דתינוקת בת יום אחד מתקדשת בקידושי אביה בכסף כמו שמנה במשנה שאחריה לענין בת ג' שנים ויום אחד שמתקדשת בביאה וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ' ג' מהל' אישות הל' י"א לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר ולמה שייר זאת במשנתינו. ולפי דברי דלעיל אתא שפיר דהא בנפל ודאי לא תפסי קידושין כמו שמוכח להדיא בנדה (דף כ"ג ע"א) לענין בהמה במעי אשה דפריך למימרא דחיה (דלא כפירש"י שם דלפירושו קשה והלא נ"מ לשאר קרובות שאסורים לאחר מיתה) וכן הובא בש"ע א"ע (סי' ל"ו סעי' א') והנה לכך לא יכול לשנות במשנתינו דכיון דלא גלי קרא בהדיא הדרן לכללן דרשב"ג דבעינן שלשים. א"כ לא פסיקא ליה למתני סתם. דבלא קים לן שכלו חדשיו הוי ספק מדאורייתא ובקים לן יהא ודאי קידושין לכך לא תני אבל לפי שיטתם דאזלינן מדאורייתא בתר רובא אף לרשב"ג. ומשנתינו בדאורייתא קמיירי למה לא מנו גם את זאת דבת יום א' אף בסתם ולדות מתקדשת בקידושי אביה בכסף ובדין זה באמת נ"מ גדולה לפי מה שהעליתי לדעת הרמב"ם אם קידש את אחותה בתוך שלשים צריכה גט מדאורייתא מספק:

עוד ירווח לנו במה שהעליתי דקדוק חזק אשר דקדקתי תמיד בסוגיא דשבת שלא הזכירו כלל הנ"מ לענין יבום בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. רק בס"ד דאביי דאמר בנפל מן הגג כ"ע לא פליגי כ"פ בפיהק ומת מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא ע"ז קאמר הגמ' ונ"מ לענין יבום הא לפי שיטתם גם בתחלה ובמסקנא דש"ס נ"מ דפלוגתת רשב"ג ורבנן לענין יבום מדרבנן אבל לפמ"ש ניחא ובדקדוק כתבו הש"ס רק בס"ד דבאמת בתחלה גם במסקנא ע"כ לענין יבום לא פליגא דהא פלוגתתן מדאורייתא הוא וביבום גלי קרא דבן יום א' פוטר ומודה בו רשב"ג. והגזירה אפשר דלא גזרו רק האמוראים כמ"ש לעיל ע"כ פלוגתתן הא לאו לענין יבום אלא לענין היכא דבעינן בן קיימא והיינו לענין אבילות באדם ולענין בהמה ולענין רוצח לפי מה דמסיק הש"ס בסנהדרין משא"כ בס"ד דאביי דבפיהק פליגי [ופרש"י כלומר לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט שפיהק ומת] א"כ לרשב"ג דמת הוא לא חשבו כלל לחי כיון שהחיות לא היה כראוי א"כ לדידיה גם לענין יבום אף דלא בעינן שיהוי שלשים יום משום דגלי קרא דבבן יום אחד סגי אך עכ"פ חי שעה א' כראוי בעינן ואינו פוטר ונ"מ בפלוגתתן לענין יבום משא"כ לפי המסקנא דלא פליגי אלא בנפל מן הגג לענין אם הוי בן קיימא לא נ"מ כלל לענין יבום מדאורייתא דהא ביבום גלי קרא דבבן יום א' סגי ורשב"ג ורבנן מדאורייתא פליגי היכא דלא גלי קרא ולפ"ז יצדק שפיר ג"כ מה שלא הביא רבינו ז"ל דברי אביי דבפיהק כ"ע לא פליגי אשר מזה למדו נושאי כליו דמפ' כהרי"ף דרבא פליג אדאביי וחלה הוי פיהק ודוחק הוא למה שינה לשון הש"ס מפיהק לחלה ולפמ"ש ניחא דמפרש כפירש"י [כנראה ממה שדקדקתי] דהיינו דתיכף כשנולד לא היה בו אלא חיות מעט נמצא זה לא אצטריך לכתבו דזה גם מדאורייתא לא הוי ולד לפטור וזה כלל רבינו במה שכ' מה"ת אם יצא הולד לאויר העולם וחי שעה א' דהיינו חיות ממש ומזה דפיהק ומת לא איירינן כלל דבודאי אם ראינו שלא היה חי כראוי הרי חזינן דהוי נפל ממש ולא יכבד על רום כתר"ה מה שהארכתי בזה כי מילתא חדתא קאמינא והיה קשה עלי לקצר בדברים ואת כתר"ה הסליחה לדיינני לכ"ז:

ולפ"ז כל דברי רבינו עולים כהוגן וגם הפסקים בש"ע בכל מקום ואגב אכתוב לו מה שנ"ל לתרץ במה שתמה רבינו הגאון הדומה למלאך ד' צבאות רבינו אליהו ז"ל בש"ע א"ח סי' של"א ס"ק א' על מה שפסק בסי' ש"ל ס"ז דספק בן ז' או ח' מחללין עליו את השבת אם גמרו. והקשה דהא מדברי הרמב"ן משמע דדוקא בבן ח' ודאי בעינן גמרו משא"כ בספק לא בעינן גמרו ואף בלא גמרו הוי ולד ומייתי ראיה מדלא מצרכינן חליצה באשת כהן אף בלא גמרו. הן לפ"ד אין כאן מקום תימא כלל דהרמב"ן מיירי בספק וסתם היינו אם נולד בתוך תשעה ולא פירש ממנה מתחילת עיבורה מקרי ספק דילמא נתעברה אח"כ והוי בן ח' לחומרא. ע"ז באמת לא בעינן גמרו משא"כ התם מיירי דנולד לח' חדשים אך כיון דלא פירש אפשר שנתעברה אח"כ והוי בן ז'. אך עכ"פ אם לא נגמר אמרינן ודאי נתעברה מתחילתה. והוי נפל גמור לכך לא מחללין:

נמצא אסיקנא לדעת הרמב"ם בעז"ה דס"ל ג"כ כדעת הרא"ש דרשב"ג מדאורייתא קאמר אך בזה יש חילוק ביניהם דלדעת הרמב"ם פסקינן באמת כרשב"ג דמדאורייתא חיישינן לנפל באדם כל שלשים ובבהמה תוך שמנה לבד היכא דגלי קרא או שגזרו חכמים ודעת הרא"ש אינו כן אלא דרשב"ג מדאורייתא קאמר ובכ"ד אף לענין יבום רק דאנן מכרעינן דמדאורייתא אין חוששין כרבנן רק לכתחילה מחמרינן כרשב"ג. והנה באמת לפ"ד התוס' דאף רשב"ג לא קאמר אלא מדרבנן לכאורה לא יובן מה שהקשו הש"ס בשבת שם ממהל היכי מהלינן דפשטא דהש"ס משמע דארשב"ג קאי כמו שפי' רש"י ותוס' שם ואסתם ולדות קאי. ולפי שיטתם דהוי דרבנן מאי מקשה מסתם ולדות כיון דמדאורייתא ולד גמור הוא איך נוציא אותו מדרבנן ולא נמול ואף דמצינו דהעמידו דבריהם במקום כרת בערל הזאה ואיזמל. אך אין שייך להקשות בפשיטות כ"כ ממהל היכי מהלינן אך באמת ראיתי להב"י באו"ח סי' של"א גם בטור יו"ד בה' מילה סי' רס"ו משמע מדבריו דמפרשים הסוגיא דהקושיא ממהל היכי מהלינן קאי אדלעיל על הברייתא דספק בן ז' או בן ח' ובזה יתיישב דברי רבינו הרי"ף ז"ל שפסק דספק בן ז' או בן ח' לא מהלינן בשבת ע"ש בארוכה והנה כל הרואה יראה דפשטא דסוגיא דהקושיא ארשב"ג קאי ולא אדלעיל דכל הסוגיא כל שאמו טמאה לידה מפסיק ביניהם ע"ש וגם לפי תירוץ הב"י ע"כ צ"ל דסוגיא דשבת לא ידע מסוגיא דיבמות (דף פ' ע"ב) דגמרו מהני. ע"ש:

ולפ"ד שפיר מיושב דהרי"ף מפרש כשיטת הרא"ש תלמידו דרשב"ג מדאורייתא קאי רק דאנן לא פסקינן כוותיה רק מדרבנן. ומדאורייתא פסקינן כחכמים דהוי ולד אף בתוך שלשים יום והשתא א"ש דקושית דהש"ס מימהל כו' קאי ארשב"ג ואסתם ולדות לפי דעתו דהוי מדאורייתא וצריכינן לומר דממ"נ מהלינן א"כ לפ"ז גם בספק בן ז' או בן ח' מהלינן אבל לדידן דפסקינן דמדאורייתא אין חוששין וא"כ לא קשיא מסתם ולדות דלא העמידו חכמים בזה דבריהם וא"כ שוב אין ראיה להסברא דממ"נ לכך לא מהלינן בספק בן ז' או בן ח':

והשתא נבא בעז"ה לענין שאילתא דידן. הן לפי מה שהעלתי בעזה"י דלפי דעת הרמב"ם פסקינן כרשב"ג בהך דלא אזלינן בתר רובא אף מדאורייתא הלא פשוט הוא דאין חייב לפדות דכיון דלא אזלינן בתר רובא הלא לא היה לו ידיעה אלא בשעה שהיה ספק נפל ואין להחזיקו כלל מדאורייתא מתוך שלשים לאחר שלשים בחזקת שהוא חי עדיין ובודאי פטור מלפדותו וכ"ש שאין יכול לברך כיון דמדאורייתא הוי ספק אמנם לפי שיטת הפוסקים דס"ל דרשב"ג לא קאמר אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות א"כ גם בנ"ד אפשר דיש לנו למיזל בתר רוב ולדות שהם בני קיימא ולהעמידו בחזקת חי דשמא מת לא אמרינן כמו דאמרינן לענין אשת כהן תאכל בתרומה דשמא מת לא אמרינן. וכן מצאתי בשו"ת הגאון בעל בית שמואל אחרון שמסיק כן שאין לכופו לפדותו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב רק אם רוצה לפדותו יכול לפדות ולברך על הפדיון דלענין ברכה אזלינן בתר רובא. וגם מעמידין אותו על חזקתו שחי ולא חיישינן שמא מת:

והן אנכי לא כן עמדי חדא דאף לדעת האומרים דאזלינן בתר רוב ולדות אפשר דעכ"פ בהך מצוה גופא הא חזינן דלא רצה התורה לסמוך על הך רובא וצותה התורה לפדותו דוקא לאחר שלשים כדי שיצא מספק נפל וזהו כל טעמו דרשב"ג כמו שכ' הראשונים ז"ל והובא בשיטה מקובצת (בב"ק דף י"א) וא"כ איך נסמוך אנן על רובא ובפרט שממון הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב ואף דבאסיפת זקנים שם בב"ק נסתפק בזה ע"ש דכ' דאפשר דכיון דמצוה היא לא שייך לומר כן. אמנם לפי דעת התוס' הרי מכריח דשייך בזה אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש:

ועוד י"ל דמה שנסתפק הש"מ בענין זה. תלי במה שנסתפקו הראשונים ז"ל בכל ענין שיש בו מצוה וגם ממון כגון ספק צדקה או הקדש אם הולכין בזה לחומרא כדין ספק איסור או לקולא כדין ספק ממון והובא זאת בר"ן בנדרים (דף ז' ע"א) בענין האיבעי אם יש יד לצדקה והביא שם בשם הרשב"א והרמב"ן דאזלינן ביה לחומרא דהוי ספק איסורא. ושם מסיק הר"ן דאזלינן לקולא א"כ גם בנ"ד יש לנו לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה