חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן יב
שאלה בענין קידושין. שכ' להגאון מהר"ם מארים ז"ל אב"ד דק"ק שווינצאן:
ע"ד השאלה מק' שווינצאן באחד שהי' עם חבורה והיו משחקים שישא בתולה פלונית ופ"א בשבתם יחד נתן האיש הנ"ל להבתולה הנ"ל צוואנציקער להביא לו י"ש ואחר שנתן לה שאל ממנה מה נתתי לך והשיבה צוואנציקער. ואמר הראה לי והראתה לו ולקח מידה ונתן לה ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל' וע"א אומר שאמר בכסף זה אך אינו יודע אם אמר תיבת לי והיא לקחה והלכה והביאה הי"ש ושתו והיא לא אמרה כלום. ועתה אומרת שלא הבינה כלל מה אמר לה שזהו לשון קידושין והיא מבנות הכפרים שאינם יודעים מאומה. זהו תורף השאלה:
וה' יראינו אמתת תורתו. בא"י למדני חקיך. א) תשובה ראשון יש לנו לחקור בדבר אשר אמרה שלא הבינה שהוא לשון קידושין. אשר לדעת הב"י (בסי' כ"ז הא ודאי דבלשון הרי את מקודשת כ"ע ידעי דלשון קידושין הוא ואם אמרה דלא ידעה לא מהימנא. אף לדעת הר"ן דס"ל דבשארי לשונות המוזכרים בגמרא קידושין (דף ו' ע"א) דהוי ודאי קידושין אעפי"כ בעינן דידעה. וכ"ש לדעת האשר"י שהביא הב"י שם דבכל הלשונות דהוי ודאי קידושין לא בעינן דידעה. אמנם הב"י הביא דברי רבינו ירוחם בשם רבו דאינה מקודשת כשלא ידעה. והניח בצ"ע אמנם הב"ש (בסי' הנ"ל בס"ק ה') כ' בשם הב"ח דס"ל לדעת הר"ן דגם בהרי את מקודשת בעינן שתדע. ובפרט שגם לפי דברי הב"י גם רבינו ירוחם ס"ל כן. והנה נחזי אנן דלכאורה תלי זאת בהבנת לשון הטור שכ' ואומר לה הרי את מקודשת כו' וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין. ובלבד שהיא תבין כו' אם קאי גם על תחלת דבריו או רק על סוף דבריו. ויותר מסתבר לומר דקאי רק על סוף דבריו כדי שלא יחלוק על דברי אביו הרא"ש ז"ל כמו שתמה הב"י לפי דעתו. וכן מה שסיים הטור וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה שיש לפרש דקאי אדלעיל בשלא הי' מדבר על עסקי קידושין. וכן פי' הגר"א ז"ל (בסי' הנ"ל ס"ק ח') דלא כהגאון בעל באר הגולה שפי' שם דקאי על הי' מדבר כו' ואח"כ אמר לשון קידושין ודאי כו':
אך הסברא נותנת דמדינא דהש"ס אין חילוק בין שאר הלשונות דפשיט לן דהוי לשון קידושין ובין הרי את מקודשת וכן כד דייקינן בסוגיין דאותן הלשונות שמבואר בקידושין שם בברייתא כגון הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי דס"ל להר"ן ז"ל דבעינן שתדע דוקא שזהו לשון קידושין הרי מאותן הלשונות כלול בהתוספתא המובא (שם דף ה' ע"ב) כיצד בכסף אמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו דמה לי לאנתו ומה לי אשתי רק דזה בלה"ק וזה בלשון ארמי. ובתוספתא הנ"ל כליל לה בהדי הרי את מקודשת לי ואין חילוק ביניהם רק דבתוספתא קתני בלשון לי וכאן כתוב בלשון אשתי ביו"ד בסוף התיבה דמשמעותו כמו לי. וכיון דבתוספתא כליל להו בחדא מחתא איך נחלק ביניהם כיון דתני להו בהדי הדדי בלשון קידושין לכתחילה:
ומדיוקא דא בהנך תרי ברייתות יש להכריע לכאורה דבקידושין ידים שאין מוכיחות לא הוה ידים מדינא ולא מצד חומרא אשר נחלקו בו הראשונים מדתני בתוספתא הרי את לי לאנתו בלשון קידושין לכתחלה. ובברייתא תני הרי את אשתי לשון דיעבד. וע"כ משום דבלשון הברייתא לא הוה הידים מוכיחות בתיבת לי רק במה דסיים אשתי ביוד וע"כ דזהו לעיכובא מאחר דדייקינן בה כולי האי. ויעויין בב"י סי' הנ"ל ובבדק הבית שם דמשמע דאנתו ואשתי חד לישנא הוא ואף כי יש לחלק עוד משום דבלשון התוספתא יותר מוכח דקאי על להבא במה שאומר הרי את לי לאנתו ובברייתא דקאמר הרי את אשתי יש במשמעותו דקאמר בלשון סיפור שהיא אשתו מכבר. אך פשטות לשון הברייתא באותן הלשונות דקאמר בסיפא אינה מקודשת משמע דעיקר החידוש בברייתא הוא הלשונות אם יש במשמעותן לשון קידושין א"כ ע"כ הא דתני שם בלשון דיעבד משום דלא הוה הידים מוכיחות בתיבת לי. אבל היא עצמה מה ששנוי בתוספתא וכיון דשם כליל לה עם הרי את מקודשת ואיך נחלק ביניהם לענין אם אומרת שלא הבינה:
(הגה"ה וסבור הייתי לומר דלכך באמת לא הזכירו הראשונים ז"ל בלשונות הודאין הרי את אשתי רק הרי את קנוי' לי המוזכר בברייתא. אך כיון דלפי דברינו הרי את אשתי הוא בעצמו כמו הרי את לי לאנתו דכייל לה בתוספתא עם הרי את מקודשת וחד דינא אית להו. א"כ הנך תרתי דכייל להו עם הרי את אשתי ג"כ חד דינא אית להו א"כ מאי פריך הש"ס למה לא כייל להו דלמא הא נ"מ לענין דלא ידעה):
והנראה לדחוקי נפשין בדעת הב"י דלאו מדינא דהש"ס מחלק ביניהם רק אליבא דמנהגא דעמא דבר שבכל קידושין אומרים לשון זה הרי את מקודשת לכן אם אמר בלשון זה אין סברא לומר דלא ידעה שזהו ל"ק. א"כ לפ"ז כבר אין לנו עסק להכריע זאת מסוגיא דהתלמוד. ואף דברי רבינו ירוחם יש ליישב לפ"ז דהוא קאמר מדינא דהתלמוד שמבואר בברייתא דאף לכתחלה יש כמה לשונות בקידושין ולא הוה אצלם לשון הרגיל בכל מקום לכך בעינן בכולם שתדע שהם ל"ק משא"כ הב"י כתב ממנהגא. ומצד הסברא כיון דכולן מקדשין בזה הלשון לאו כל כמינה לומר דלא הבינה. וכן מצאתי בריטב"א להדיא דאף דס"ל כשיטת הרא"ש מ"מ אך ממנהגא כ' לחלק בין הלשונות יעו"ש:
נמצא העלינו בעז"ה דלפי דברי הראשונים ז"ל בשיטת הסוגיא דידן תלוי זאת בפלוגתת הרא"ש והרשב"א ז"ל אם קאי רק על הנך לישני דאיבעי ליה להש"ס או גם על הלשונות דפשיטא לן דלשיטת הרשב"א גם בהרי את מקודשת בעינן שתהא מבינה. ולהרא"ש ז"ל בהרי את מקודשת וכדומה לא מהימנא אם אומרת שאינה מבינה. אך לפי מה שהעלתי בעז"ה אין נ"מ בנ"ד כיון דעתה מקדשין בלשון הזה גם הרשב"א והר"ן מודים לזה. אך בגוף הדבר יש לנו לעיין אם כונת הראשונים ז"ל דהיכא דלא בעינן שתדע הוי ודאי קידושין והיכא דבעינן שתדע אם אמרה שלא ידעה לא הוי ודאי אלא ספק קידושין או דגם היכא שבעינן שתדע אם אמרה דלא ידעה לא הוי קידושין כלל. ובאלו שלא בעינן שתדע הוי ודאי קידושין. והנה הב"ש בס"ק הנ"ל רוצה להשוות דעת הרא"ש והר"ן בזה ולומר דבלשונות הודאין אף להרא"ש לא הוי אלא ספק קידושין אם אמרה דלא ידעה ובלשונות המסופקין בהש"ס לא הוי קידושין כלל. והר"ן דכ' אף בלשונות הודאין בעינן שתדע היינו כי היכי דלהוי ודאי קידושין:
אמנם הרואה יראה אשר לא קרובים המה דבריהם בזה דהא תלי בפירוש הסוגיא במה דקאמר במאי עסקינן אם קאי גם על מה שמבואר בברייתא דלעיל או רק על הנך דאיבעי לן כמו שמבואר בחי' הרשב"א על מקומו אשר לפי דבריו נחלקו בפי' הסוגיא רש"י והבעל העיטור. והנה איך שהוא נחזי אנן בהה"מ אשר דעתו כדעת הר"ן. וכ' להדיא (בפ"ג מה"א ה' ו') בהאי לישנא ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא אמר לה בלשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא הי' מדבר עמה על עסקי קידושין אינה מקודשת וכיון דכ' אינה מקודשת ודאי דס"ל דאינה מקודשת אף מספק:
(וכן מוכח מלישנא דידיה שכתב כיון שלא אמר לה בל"ק שכל הנשים מכירות בו משמע שיש לשון קידושין שכל הנשים מכירות בו. ואיזהו ע"כ זה הלשון שהמנהג לקדש בו בכל מקום. וזהו כפי מה שהעלתי בלשון הר"ן):
אך ע"ז גופא יש לדין איך נוציא מספק א"א דאורייתא במה דאמרה היא שלא הבינה דלמא לאו כל כמינה ומנ"ל להקל כ"כ דהיכא דלא ברירא לן שידעה סמכינן אדיבורא דידה. והא ע"כ בכל הנך עובדי דמספקא ליה להש"ס לקמן (ד' י"ב ע"ב) כגון בסוגיא דציפתא אף אם עומדת וצוחה שלא כיונה לשם קידושין לא מהימנינן לה:
והנראה לי לומר דזה הקולא נפקא לן ודאי מגירושין כמו שכ' הראשונים ז"ל וביחוד בריטב"א בסוגיא דאיירינן בה שכל שמעכב בגט בכתיבה הוא מעכב בקידושין באמירתו כי אמירתו בקידושין הוא במקום הספר אשר בגט. והלא בגט ודאי אף אם שניהם יודעים וגם העדים יודעים שהכונה הוא לגרש את אשתו אעפי"כ אם כתוב בגט לשון שאינו מוכח כגון הרי את בת חורין אפ"ה לא מהני ידיעתה ולא כלום הוא משום דבעינן שיהא מוכח הכריתות בספר. כן הוא בקידושין אף שיכול להיות שידעה אך אם רק אפשר לה לומר אח"כ שלא ידעה הלא לא הי' מוכח בלשונו שהוא קונה אותה לשם אישות אף אם באמת ידעה לאו כלום הוא. וסברא זו פשוטה היא ומוכרחת היא כמבואר בריטב"א עד דדחיק נפשיה לפ"ז למה מהני במדבר עמה על עסקי קידושין אף שלא אמר לה כלום משום דהוי כאלו אמר בפירוש הרי את מקודשת כיון דע"כ ידעו שניהם דלשם קידושין הוא ולא יכלו להכחיש כלל. עוד יש להסביר הך סברא עפ"י סוגיא דנדרים (דף י"ט ע"ב וס"א ע"ב) דבעי שם אם מחית אינש נפשיה לספיקא ויעויין בקידושין (ד' ס"ב ב' וד' נ"א ב'):
נמצא בהא נחתינן ובהא סלקינן דלפי מנהגא דידן דכולי עלמא מקדשי בזה הלשון ודאי דלא מהימנא לומר דלא הבינה. וזהו רק מצד מנהגא. אבל בזמן הש"ס הי' תלוי בלישני שהי' ברור להם לפי העת אשר כולי נשי ודאי ידעי להו. ובזה גופא מחולקין הראשונים ז"ל היינו הרשב"א והר"ן והבעל העיטור והאשר"י אם בזמן הש"ס הלשונות שלא מספקא ליה להש"ס הי' ידוע לכל העולם עד שבשעת מעשה הי' ברור להשומע שודאי מבינה. אבל לדינא אין נ"מ כלל כי הכל תלוי במנהגא וכן מבואר בריטב"א יעו"ש. א"כ לפ"ז בנ"ד כיון דכ"א מקדשי בהאי לישנא לכאורה דלא מהימנא לומר שלא הבינה כמש"כ הריטב"א:
אך כ"ז בסתם נשים אשר יודעות ושומעות לפעמים נוסח לשון הקידושין אבל בנ"ד דהיא בתולה כפרנית אשר לא ראתה ולא שמעה מעולם לשון קידושין איך ברירא לנו שיודעת בודאי שהוא לשון קידושין:
ואין לומר ע"ז א"כ נתת דברי הראשונים ז"ל לשיעורין דהרי מצינו חילוק כזה לענין איזה דינים בש"ס בב"מ לענין אונאה בסלע במשנה מפליג בין כרכים לכפרים שאינם מצויים בין אנשים. וכן מצינו בנדרים (ד' י"ח ע"ב) במשנה דמחלק בסתם תרומה וחרמים בין יהודה לגליל לפי שאלו מכירים ואלו אינם מכירים ולא שייך לומר בנד"ז נתתה דבריך לשיעורין כיון דידוע הוא שאלו מכירים ואלו אינם מכירים:
ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלפי מה דאסיקנא דבמנהגא תליא מילתא. בנ"ד אף כי כולי עלמא מקדשי בהאי לישנא. אמנם עפ"י המנהג שלנו שמקדשין תחת החופה שהבתולות אינם עומדות תחת החופה לשמוע איך מקדשין וגם בושות קצת לחקור ולדרוש אחר זה פשוט הוא דכל הבתולות לא ברירא להו לישנא דקידושין. א"כ הדרא למנהג קדמאה שלא הי' ברור להם שום לישנא דקידושין:
ותו אמינא מילתא דקא חזינא בדברי אבונא סבא מרי זקני הגאון וחסיד אור ישראל וקדושו מוהרר"ח זללה"ה בתשובה כ"י מנידון איזה ספק קידושין דשאילי קדמוהי ואנהיר לעיינין שברור אצלו הסברא דכל כה"ג אזלינן בתר אומדנא שלא הי' בדעתה להתקדש או שלא הבינה. ואף שכ' הפוסקים שאין הולכין בקידושין אחר אומדנות וקבע כן הרמ"א הדין (בסי' מ"ב סעי' א' בהג"ה) אין למדין מן הכללות דעובדא דתשובת מיימו' המובא בהג"ה הנ"ל הוי שהאשה אמרה קדשני והוא אמר כן אעשה ע"ז כ' דאף שנעשה דרך שחוק דברים שבלב אינם דברים ואע"ג דבאומדנא דמוכח אשכחן בכמה דוכתי דאזלינן בתר הכונה בקידושין לא אמרינן הכי דאיתתא בכ"ד ניחא לה והיינו נמי משום חומרא דקידושין. אבל דוקא בכה"ג שייך לומר דברים שבלב אינם דברים משום דדברים שבלב הוא נגד דברים שבפה משא"כ היכא דכל חשש האיסור הוא משום אומדנא ודאי דיש לנו למיזל באומדנא לבטלו:
עוד יש לנו לומר על סברא דדחקינן לעיל למה הקילו בלישני דמספקי אם אמרה שלא הבינה דלא ליהוי אף ס"ק י"ל דדמי למה שכ' הרשב"א ז"ל בסוגיא דנתנה היא ואמר הוא שאעפ"י שהוא מודה דלשם קידושין נתן כמו שאמרה אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות. וכבר דיבר בזה גם מע"כ:. אמנם מקושיית הגאון בעל המקנה הוא דאתינן לה מסוגיא דדברים שבלב (בדף נ' ע"א) דקאמר הש"ס ואמאי הא אמרה בלבי הי' להתקדש. ומאי ראיה הא העדים לא ידעו מה שבלבה. א"כ מאי ראיה הוא לדינא דממונא דשם לא איברי סהדי אלא לשיקרא:
והן לדידי אף ריח קושיא אין בו דהא התם שפיר הוי לשון קידושין דמהני. אך שהי' תנאי הסותר א"כ כיון שמחלה התנאי ודאי דשפיר כבר יש עדות על הקידושין דהא תנאי ומעשה שני דברים נינהו כמו שמצינו בכתובות (דף י"ט ע"ב) תנאי הי' דברינו נאמנים ואף שמתחלה אמרו סתם אין נקרא חוזר ומגיד. א"כ אם מתחלה קידשו על תנאי הוי הקידושין תלוי באם נתקיים התנאי ואדרבה מזה יש ראיה לשיטת הרמב"ם (בפ"ז מה"א ה' כ"ג) היכא דהוי תנאי ואח"כ מחלו בינו לב"ע מהני הקידושין למפרע שהקשו כולם איך חלו הקידושין. ומזה מוכרח הוא דב' דברים נינהו דאל"כ הא לא הוי עדים בדבר וא"כ מאי ס"ד דהש"ס לידוק מכאן דדברים שבלב אינם דברים. ויעו"ש בב"י מ"ש (בסי' ל"ח) על דברי הרמב"ם אלו:
וקושיא השניה אשר העיר מע"כ בזה מהך דסבלונות ג"כ אין קושיא דהא לשיטת התוס' חיישינן שמא קידש תחלה בפ"ע והלכו למד"ה. ואף לשיטת רש"י ודאי דס"ל לרש"י דסתם שדיך הוי כאלו מדבר עמה על עסקי קידושין כאשר כן ס"ל להרבה ראשונים ובמדבר עמה הא פשוט דלא בעינן אמירה כלל וע"כ כמו שכתב הריטב"א דהוי כאומר בפירוש בפני העדים כמ"ש לעיל:
אמנם מה שעומד לנגדי הוא הנך סוגיות שמביא הש"ס לענין קידושין דתליא בפלוגתא אם מחית אינש נפשיה לספיקא. וגם לפי מה דפסקינן עוד שם (ד' נ"א ע"ב) כאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין. ובמשנה (ד' נ' ע"ב) ומעשה בחמש נשים כו' עכ"פ איך מהני הקידושין אף בנכריות כה"ג כיון שהעדים אינם יודעים בבירור לאיזו הוא מקדש. ובפרט לפי דעת הריטב"א שהבאתי לעיל דאמירה בקידושין הוי כמו כתיבה בגט. ואם הי' קידושי שטר הוי הכתיבה בשטר במקום כתיבה שבגט וא"צ אמירה כ"כ. א"כ איך מהני אמירה דידיה והעדאת העדים. ובפרט לפי מה דפשיט הש"ס (ד' ט' ע"ב) דבשטר בעינן כתיבה לשמה. א"כ גם בכסף נבעי שיהא האמירה וידיעת העדים לאשה מיוחדת. ועוד דמצינו דעל מה דקאמר הש"ס דבכסף לא בעינן לשמה ופרש"י ז"ל שם דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבועה לשמה. ולפ"ז עדיפא הוי ליה לפרושי דגם האמירה לא בעינן שיהא לשמה:
אך גם בזה יש לחלק כיון דמצינו חילוק ברור בין גט לקידושין. דבגט אין שתי נשים מתגרשות בגט א' כדאמרינן בגיטין בפ' המגרש (ד' פ"ז ע"א) ובטור (סי' ק"ל) משום דכתיב לה ולא לה ולחברתה. משא"כ בקידושין אדם מקדש כמה נשים בבת אחת כדאיתא בפ' ב' (ד' נ' ע"ב) במתני' דחמש נשים כו' ודייק בגמ' הא נכריות מקודשות. א"כ גבי גט ודאי דצריך להיות מבורר בשעת מעשה לאיזו אשה כיון דעל שתיהם כא' ודאי לא חל. משא"כ בקידושין כיון דיכול לחול על שתיהן כא'. א"כ אין נ"מ במה דעדים אינם יודעים בשעת מעשה איזו אשה דהא ראוי לחול על כולם. ואף בשתי אחיות דאין ראוי לחול על שתיהן. עכ"פ כיון דבסתם קידושין א"צ העדים לידע בשעת מעשה איזה אשה. א"כ גם בשתי אחיות אף שרק א' מתקדשת לו אעפי"כ הוי ידיעה דעדים ידיעה הראויה בקידושין דעלמא:
אך בזה יש לעיין כיון דקידושי שטר לגירושין מדמינן לה לענין לה לשמה והלא אין היקש למחצה איך הוא הדין אם מקדש בשטר אחד כמה נשים ויעויין בשו"ע א"ע (בסי' ל"ב):