חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן טו
ע"ד השאלה מק"ק דלהינאוו בא' שאשתו יצאה ממנו וזה יותר משבעה שנים אשר חקר ודרש אחריה ואין קול ואין קשב. והאיש הלזה אין לו לע"ע שום בן ובת וגם אין לו מי שישמשנו ומתגורר אצל אביו בכפר. ועתה האיש הזה מעוגן מאשתו. וערירי בלא בנים ר"ל ומבקש אולי ימצא מזור לו. להתיר לו לישא אשה. ולקיים מצות פו"ר:
תשובה ונתתי לבי לחקור ולתור בדבר הזה וה' יורנו בדרך אמת ויראינו אמיתת תורתו הקדושה בא"י למדני חוקיך:. הנה לדעת הרשב"א והמרדכי הובאו ביתה יוסף (בשו"ע א"ע סי' א') דבמקום מצוה לא גזור ואף אם גזר כ' הרשב"א שאותו תקנה לא פשטה בגבולו הרי אין לך מצוה גדולה מזו בנ"ד שאין לו לא אשה ולא בנים ועד מתי יתעגן ויתיב בלא איתתא:
אמנם אף לפי דעת ההג"מ שהביא הרמ"א (סי' הנ"ל סעי' י') דאף במקום מצוה גזר רגמ"ה הנה לא דמי לנ"ד דהא כבר אסיק הרמ"א ז"ל דהיכא דנשתטית או שמחוייב מן הדין לגרשה יש להתיר עפ"י מאה רבנים. ויעויין במהרי"ק (שורש קמ"א) דהיכא דאסורה לבעלה עפ"י דין ואינה רשאי לדור עם בעלה תלי במנהג דאף בלא ק' רבנים יש להתיר:
וע"כ צ"ל הסברא דכיון דהיא אסורה לו עפ"י דין לא מקרי כלל נושא אשה על אשתו כיון דאינה אשתו כלל א"כ לפ"ז י"ל דכ"ש בכה"ג שאינה לפנינו זה כמה שנים דלא מיקרי אשה על אשתו כיון שאינה אצלו:
ובפרט לפי פרטות המעשה שהיא נסעה מאתו באופן שתעמוד למינקת באיזה מקום ותרויח מה לפרנסתם אחר מניקותה. ונסעה למינסק ומשם נסעה לאיזה מקום אחר בלתי ידיעתו וכבר כלה זמן ההנקה ולא שבה אליו הרי אין לך מורדת גדולה מזו. ובמורדת כבר כ' המהרי"ק (שורש קמ"א) ובש"ע דבמורדת מתירין לו לישא אשה אחרת ואין לך מורדת גדולה מזו שהלכה ממינסק בלתי רשותו ונתעכבה בלתי רשותו ודאי דהוי מורדת ממש ואף אם היכא דהיא לפנינו מתירין לו לישא אשה אחרת כ"ש היכא דאינה לפנינו. וכן משמע בתשובת הגאון בעל נוב"י מ"ת באה"ע (סי' ו' ז' דהיכא שהלכה מלפניו בלתי רשותו מותר לישא אשה אחרת מדאסר שם בנידון דידיה משום שהלכה ברשות הבעל משמע דאם הלכה שלא ברשותו מתירין לו לישא אשה אחרת וגם דברי הגאון הנ"ל אינו מובן אשר כ' (שם בסי' ז') וז"ל ולא רציתי להתיר לבעלה לישא אחרת כיון שהילוכה ממנו לא היה שלא ברשות בעלה וא"כ לא מרדה ומי יודע איזה אונס קרה לה בדרך שאינה שבה לבית בעלה עכ"ל ולפ"ד גם בכה"ג הוי מורדת דאיזה אונס יכול להיות שלא שבה אליו וגם לא הודיעה לו מקום היותה שמה ובפרט במדינתינו אשר הפאצט מצוי מאד אך בנ"ד שדעתו לא היה רק שתסע למינסק והיא נסעה בלתי ידיעתו למקום שלא נודע לו עד עתה אין לך מורדת גדולה מזו אף לדעת הנוב"י:
והנה מקודם נבא לחקור עיקר פלוגתת הפוסקים אם רגמ"ה גזר במקום מצוה ולפ"ד לכאורה אם רגמ"ה גזר וקבלו עליהם סתם הרי גם במקום מצוה חל משום כולל ובפרט לענין יבום הרי פסקינן בטור יו"ד (סי' רל"ט סעי' א') דנשבע שלא לייבם חל השבועה. ועכ"פ חרגמ"ה לא גרע משבועה:
וכן לענין שהה עשר שנים ולא ילדה דחל השבועה עליו לענין נשים שאינן ראויות להוליד כגון עקרה וזקנה כמבואר בש"ע יו"ד (סי' רל"ט סעי' ח' בהג"ה). משא"כ באין לו אשה כלל דבזה לא שייך כולל דלא שייך לומר דמיגו דחל השבועה על נשים שאינם ראויים לביאה כלל דהא לא יתוקן ע"י מאיסור הרהור חל נמי בכולל אראויה לביאה דהא נשים שאר"ל בלא השבועה נמי אסור לישא אותם:
ולפמ"ש שם דאיסור לאו דרבנן אין שבועה חיילא והלא זה איסור לאו וכמ"ש ביבמות (ד' ס"א ע"ב) אעפ"י שקיים אדם פו"ר אסור לו לעמוד בלא אשה. וכיון ששנו חכמים בלשון איסור הוי כבר ל"ת דרבנן. ואסמכוה אקרא לא טוב היות האדם לבדו. וכן אסמכוה אקרא דבבוקר זרע זרעיך ועיין בב"ח (בטור יו"ד ס"ס רכ"ח) וז"ל כ' בתשובה א"ז קטן. אחד שא"ל לאשתו תנה לי ת"כ שלא תנשא עוד לבעל אחרי מותי גם אני אדיר לך שלא אשא אשה אחרת אחר מותך אין נדרו חל ואפי' כבר קיים פו"ר בשעת ת"כ ומעתה גם נדרה אינו חל ומותרת לינשא אחרי מותו ות"כ יש לו התרה כו' ולרווחא דמלתא יתירו לו עכ"ל פי' כיון דנדרו אינו חל משום דנשבע לבטל את המצוה שנצטוה בו מן התורה דאעפ"י שקיים פו"ר עדיין חייב לישא אשה אחרת ומצוה ד"ת הוא משום בבוקר זרע זרעיך. א"כ גם שבועתה כו' אע"ג דהיה חל דאשה אינה מצווה על פו"ר ואע"ג דגם היא מצוה קא עבדה כדכ' הר"ן והביא ראיה מר"פ האיש מקדש כו' אפ"ה אינה נקראת מה"ט נשבע לבטל את המצוה כיון דאינה מצוה מן התורה כו' וא"כ מצד זה היה חל ת"כ שלה אפ"ה כיון דשלו אינו חל גם ת"כ שלה אינו חל כי לא נדרה אלא אדעתא דהכי שגם הוא לא ישא אחרת וכיון דשבועתו בטלה גם שבועתה בטל עכ"ל הב"ח:
והנה אף כי דברי הב"ח תמוהים במה שקרא זאת מצוה מן התורה דהא ודאי מד"ס הוא כמבואר להדיא ברמב"ם (פט"ו מה' אישות ה' ט"ז) וז"ל אעפ"י שקיים אדם מצות פו"ר הרי הוא מצוה מד"ס שלא יבטל מפו"ר כ"ז שיש בו כח כו' וכן מצות חכמים שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור אך באמת דברי הא"ז הנ"ל המובא בב"ח עולים שפיר אף אם הוא רק דרבנן כמבואר ביו"ד (בסי' רל"ט סעי' ו') דאם נשבע לעבור על מצות ל"ת אף דהיא מדרבנן אינה חל השבועה דהא בנידון דידיה אם לא ישא אשה הוא עובר ממש על איסור לאו דרבנן שאמרו אסור לישב בלא אשה ואסמכוה אקרא דלא טוב היות האדם לבדו דהוי ל"ת והוי לאו דרבנן שאין בו מעשה:
ולפענ"ד אין מקום לקושיית הש"ך ביו"ד (סי' הנ"ל ס"ק כ"ג) מהך דתשו' א"ז קטן שהביא הב"ח דודאי התם שנשבע שלא ישא אשה אחר מיתת אשתו דאז הוי באיסורא שאין בו כולל כמו שהבאתי לעיל דעל נשים שאינם ראויים לביאה אינה חלה השבועה כיון דאסור בהם בלא"ה משא"כ היכא שיש לו אשה ואין לו בנים הרי חלה השבועה בכולל מיגו דחלה על נשים שאינם ראויים להוליד:
ולפ"ד יש לצדד עוד ולומר דאם אנו מסופקים בתקנת רגמ"ה דכ' שאין לישא שתי נשים לא חל החדר"ג והנה יש להסתפק בכה"ג דאשתו הלכה למד"ה ולא נודע מקומה איו. אם זה הוי בכלל שתי נשים דהנה הלא מפורש בידינו מן הש"ס בנדרים (דף ל' ע"ב) דבנדרים היכא שאין ידוע לנו לשון ב"א אזלינן בתר לשון תורה וכמבואר ביו"ד (סי' רי"ז בש"ך ס"ק א' יעו"ש) וכמו שמצינו במשנה גופא (דף ל"א ע"ב) לענין מולים וערלים ובגמרא שם (דף נ"א ע"ב) לענין דגים ולענין עיבורה של עיר ואגף הבית שם (דף נ"ו ע"ב):
א"כ גם בנ"ד אם אנו מסופקים בגזירת רגמ"ה לענין לישא שתי נשים היכא שאחת אינה לפנינו הרי מצינו שהתורה חשיב לה כמתה כמו שמצינו בב"מ (דף ל"ח ע"ב) לענין נכסי נטושים ממשמע שנאמר וחרה אפי כו' והיה נשיכם כו' אלא בהלכו למד"ה ולא שמעו בהם שמתו הרי דהתורה קרי לה לאשה שהלך בעלה למד"ה כמעט לאלמנה. והנה גם בנידון חרגמ"ה כיון שהיא הלכה למד"ה ולא ידעינן היכן היא לפ"ד בכגון דא לא גזר רגמ"ה דלא שייך לומר שתי נשים כיון שהיא אינה לפנינו והיא במד"ה חשובה כמתה ובזה אזדא להו דברי הגאון בעל נוב"י דא"כ נתת דבריך לשיעורין. שאם תתעלם אשה מבעלה איזה זמן כו' ולדבריו יקשה כמו כן איך נחתו חכמים לנכסי נטושין אלא ודאי היכא דניכר ששהה הרבה ולא בא חשיב ליה כמעט כמת:
והנה אם חרגמ"ה הוא דאורייתא או דרבנן כבר שקלו וטרו בה גדולי אחרונים ובפרט הגאון בעל נוב"י (במ"ת ביו"ד סי' קמ"ו ובאה"ע סי' ח'). והנה הרב הגאון חתר למצוא ענין הגזירה שגוזרים בחרם על דורות הבאים אם יש בו איסור דאורייתא או דרבנן בלבד. ולפי דבריו הוי דברי קבלה:
אך אנכי מצאתי ראיתי מקור נאמן לזה מהך דב"ק סוף מרובה. באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזרים וארור האיש שילמד את בנו חכמת יונית ואמרינן בשבועות (דף ל"ו ע"א) ארור בו שבועה בו נידוי כו' וא"כ היה הגזירה בנידוי א"כ מצינו גם לחז"ל שגזרו ענינים בשבועה ולפי דברי התוס' שם לחד תירוצא קמא דכ' ומי שרוצה למיקם בארור לא מקרי עבריינא לכך גזרו חז"ל בפולמוס של טיטוס. הרי שכ' התוס' דדבר זה לא הוי אף כגזירה דרבנן. ואף שדברי התוס' בזה דבר חדש דבכה"ג לא מקרי עבריין דמנ"ל הא אמנם י"ל גם סברתם משום דעל הנולדים לא חל השבועה והנידוי רק קללה לחוד לכך לא מקרי עבריינא קודם גזירת חכמים ועתה נחקור אם חל על דבר מצוה [התשובה זו חסרה בסופה]: