חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן ז
בעזהשי"ת כבוד הרבנים המובהקים חריפים ושנונים יראים ושלמים החרדים אל דבר ד' בי דינא דק' שקלאב ד' עליהם יחיו ויתברכו:
ע"ד השאלה דשאילנא קדמייכו בדבר אחד שהיה חולה איזה שבועות תיכף אחר חתונתו. והיה לו כאב בראש ומחמת זה איבד עצמו לדעת ר"ל ושחט עצמו אך לא גמר כולה כדרך והיה מוטל על ערש דוי ודעתו היה עליו צלולה ומילולו בפיו אך מחמת עקשנותו ומפני הבושה היה מוטל כאבן דומם ולא פתח עיניו ופיו בפני הבריות והנה הואלנו לבקש ממנו שיצוה לכתוב וליתן גט לאשתו ולא ענה דבר בתחלה אך אחר כמה יגיעות יצא ממנו איזה הברה בעת שעמדו עליו הסופר והעדים ושאלו נכתוב ונחתום גט לאשתך בשבילך. והסכימו העומדים עם הסופר והעדים שתיבת יוא יצא מפיו ובעת מעשה כתבו וחתמו ונתן הסופר הג"פ ליד אשתו. והש"מ הנ"ל נפטר לבית עולמו וחיים למר כול' שבק ונשאר אחריו אח קטן בן חמש שנים ואין לשער גודל צערה. ובלא תמיכות ידים מגדולי הדור אין ברצונינו להתירה מחמת גודל היגיעה עד אשר יצא ממנו איזה הברה ונדמה לא' שתיבת ניין יצא מפיו אכן לא שמע רק א' וכל הנשארים שם לא שמעו כלום:
ע"כ תורף השאלה תשובה הנה מדבריהם אינו מבואר הספיקות שנסתפקו לפקפק בזה הגט וכפי המעשה שכתבו סתמא לכאורה אין בה דבר כדי תפיסה לבטל הגט:
ע"כ עלה בלבי להעיר בזה הספיקות שנוכל להסתפק הן בדינא והן בפרטות המעשה איך נעשה אולי היה בו דבר אשר לא ביארו בפרטיות. ומצד זה נופל הספק ומטרדותי אשר עברו עלי נמשך הדבר. והן עתה אשיב להם את כל העולה על רעיוני בענין הזה בקצרה. ובאשר הם שמה יחקרו בפרטיות ענין המעשה אם נמצא בה הפקפוק אשר העירותי או שאר דברים ואבא להעיר כסדר המעשה את כל אשר נוכל להסתפק. וד' הטוב יאיר עינינו וינחנו בדרך אמת בתורתו. בא"י למדני חקיך:
ראשונה יש להעיר במה ששאלו אותו אם לכתוב וליתן גט לאשתו והשיב יוא אם זה מקרי אמירה או רק הרכנה בעלמא אשר לפי דעת ר"ת שהביא האשר"י בגיטין (בפ' האומר סי' י"ט) לחד תירוצא לא מהני הרכנה בפקח שיכול לדבר רק בנשתתק הקילו (וכמבואר בב"י סי' ק"כ ובש"ע א"ע בסי' קכ"א בב"ש ס"ק ו' ובט"ז ס"ק י'). והן לפי פשטות דברי התוספתא שהביא הרא"ש ז"ל משמע דזה לא הוי כאמירה דאיתא שם עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו וזה הלא לא אמר שיכתבו. ואף שאמר הן לכאורה מה לי אם אמר הן או הרכין בראשו הן דלא מהני לדעת ר"ת ואף כי גוף סברת ר"ת ז"ל לכאורה אינו מובן ובפרט לפי דברי האשר"י שם דדוקא בצווי הבעל בעינן אמירה משא"כ בשליחות לא בעינן אמירה יש להבין דמנין להם לחז"ל דבעינן דוקא אמירה לסופר ולעדים. והלא בקרא כ' רק וכתב ולפי דברי התוס' והרא"ש לעיל (דף כ"ב ע"ב) לענין חש"ו האי וכתב לאו אבעל קאי רק אסופר ועדים. אך כבר כ' התוס' והרא"ש דאולי לא חשיב לשמה כשלא צוה הבעל כיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וי"ל דסברת ר"ת הוא דפקח כיון שיכול לדבר ולא דיבר לא הוי ניכר מחשבתו יפה שמכוין לגרשה. וא"כ לכאורה צריך לפי"ז דוקא שיאמר בפירוש כתובו ולא שישיב הן על שאלתם כי מה בין זה להרכנה בראשו שמגלה דעתו שמסכים לשאלתם. זהו אשר נסתפקתי לכאורה (ואולי תלי זה אם מחשבת שלא לשמה דפוסל בקדשים אם הוי במחשבה או בדיבור דהא התם סתמא לשמה ובמחשבה מוציא מידי סתמא ליפסל וכאן בהיפך דסתמא לאו לגירושין קיימא עד שיכוין בפירוש לשם גירושין וכבר נחלקו בו הראשונים ז"ל לענין קדשים ליפסל אם במחשבה בעלמא או בדיבור כמבואר בתוס' בכמה מקומות וברמב"ם רפי"ג מהל' פסולי המוקדשין ובמש"ל שם):
אמנם שבתי וראיתי דזה מקרי שפיר הגדה בפה ולא הרכנה דהא חזינן לי' להש"ס גיטין (דף ע"א ע"א) א"ר זירא אי קשיא לי כו' דמדמי ליה צווי הבעל להגדת עדות בב"ד ויעויין תוס' שם ד"ה א"ר זירא דעדות בעי טפי הגדה מצווי הבעל בגט ומצינו תלמוד ערוך בסנהדרין (דף ס' ע"א) אר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ וכן כ' הרמב"ם (בפרק כ' מהל' עדות ה' ד') העיד האחד ונחקרה עדותו ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הן וכיוצא בזה והוזמו הרי אלו היו נהרגין ולוקין או משלמים שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן ה"ז כמו שנחקר והעיד כמו שהעיד חבירו עכ"ל הרמב"ם הרי מבואר להדיא דמה שאומר הן על דברי חבירו הוי כמו שאומר בעצמו הענין וכיון דלענין עדות מקרי הגדה כש"כ לענין צווי הבעל דמהני כדמוכח מסוגיא הנ"ל דודאי לא עדיף זה מעדות:
ב יש לעורר אם בדקוהו דהוי שפוי בדעתו כראוי בשעת צווי גם בשעת נתינה ואם לא בדקוהו כדין אצל נשתתק אולי יש לחוש דלא הוי צילא דעתיה כמו שמצינו לענין גוסס שכבר כ' הראשונים ז"ל שיש לבדקו ולא מבורר במכתבם אם בדקוהו כד"ת אם לאו רק דכ' סתמא ודעתו היה עליו צלולה אמנם גם בזה אין לחוש לפענ"ד דהא לפי דעת רוב הראשונים ז"ל בשחט בו שנים או רוב שנים לא בעינן בדיקה אף בנשתתק כמש"כ התוס' והר"ן בגיטין (דף ע' ע"ב ד"ה ומי אמר) זולת הר"ן שכ' דמסתבר ליה דבעי בדיקה בנשתתק כמבואר בטור וש"ע (ס"ס קכ"א) והנה אף דלכתחלה ראוי היה לבדקו קודם שצוה לכתוב גם בשעת נתינה אמנם בדיעבד אף אם לא בדקוהו כבר אסיקו גדולי האחרונים ז"ל דבדיעבד אין לחוש לדעת הר"ן אף בנשתתק ובשחט בו שנים ורוב שנים כש"כ בנ"ד דלא הוי רוב שנים וגם לא נשתתק:
ג במה שכ' כי כעת כשנשאל להעדים שיגידו בבירור השיבו דוכצאך יוא כמסתפק ואומר מתוך אומדנא הנה אם היו אומרים מתחלה כן נראה שלא היו רשאים לכתוב גט עפי"ז כדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ז ע"ב) דמאומד אינו כלום. ואף דבד"מ הוי ס"ד דהש"ס דמהני וכן משמע לכאורה בשבועות (דף ל"ד ע"א) ומדאמרינן בגיטין (דף ל"ג ע"ב) דילמא כריב"ק ס"ל משמע לכאורה דעדות של צווי הבעל יש לו דין כד"מ דהא לענין ד"נ לכ"ע בעינן עדות מיוחדת כדמשמע במכות (דף ו' ע"ב) היו שנים כו' וברמב"ם (פ"ד מהל' עדות ה' א') אמנם מדלא פסקינן כר' אחא כדמשמע בשבועות שם וברמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון ה' י"ד) חזינן דגם בד"מ לא מהני אומד א"כ לפי"ז בתחלה ודאי דלא היו יכולין לכתוב גט ע"פ אומדנא בלא ידיעה ודאית:
אמנם בנ"ד כיון דמתחלה כתבו וחתמו הגט ונתנו עתה לא מהימנינן להו במה שאומרים שעשו כן מאומד הדעת כדאמרינן בכתובות (דף י"ח ע"ב ובתוס' ד"ה הרי אלו נאמנין) ובר"ן שם דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי ולאחר כדי דיבור אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכן איתא בטור וש"ע (סי' מ"ו סעי' ל"ז) דלאחר כ"ד אינם נאמנים אף היכא דלא שויא נפשייהו רשיעא כ"ש בנ"ד דלא היו רשאים לעשות כן דאינם נאמנים עתה לומר שעשו זאת מאומד הדעת. ואין לחוש לדבריהם:
ד יש להעיר במה שאמר א' מן האנשים שהיו שם שנדמה לו כאלו תיבת ניין יצא מפיו אף דלכאורה אין זה כלום דלו יהא שבטלו בפניו כיון דלא הוי רק בפני א' הלא פסקינן דלא הוי ביטול כדאיתא בטור וש"ע (סי' קמ"א סעי' ס') ובש"ס גיטין (דף ל"ב ע"ב) ובתוס' שם ד"ה ור"נ אמר יעו"ש:
אמנם זאת יש להוודע בבירור אם בעת ששאלו אצלו אם ליתן והשיב אין אם לא היו השואלים רק הסופר והעדים ורק אליהם היה כוונתו שיתנו או שכונתו היה על כל הנמצאים שם שיכולים ליתן ואף שמבואר בגיטין (דף ס"ו ע"ב) ובטור ובש"ע (סי' ק"כ סעי' ז') דלא הוי ככולכם אמנם אם האיש הזה הוי בכלל האנשים שאמר להם ליתן י"ל דתלי זאת בפלוגתתן דר' ורשב"ג (שם דף ל"ג ע"ב) דלדעת הרמב"ם (בפ"ו מהל' גירושין הל' י"ח) שכ' ואפי' היה עשרה ובטלו בפני א' מהם בטלו כולם ומבואר במ"מ אף דלא אמר כולכם הובא דבריו בטור וש"ע (סי' קמ"א סעי' ס"א) בשם ויש מי שאומר כו':
ואף דנ"ל דהרמב"ם איירי עכ"פ שביטל בפני א' וידעו בו שנים אבל אם רק בפני א' לבד לא מהימנינן ליה אמנם לפי דברי הרמב"ם (שם הל' ט"ז) בפני שליח לא בעינן בפני שנים הובא דבריו באחרונים (בסי' קמ"א בב"ש ס"ק צ'):
אמנם זאת יש להסתפק אם בכה"ג שאמר לכמה ליתן אם מהני אם ביטל בפני א' מהן לבדו כי י"ל כיון דכל טעמא דהרמב"ם ז"ל לפי דברי הר"ן משום דבשליחות פסק כרשב"ג דבטל כולה והלא לפי דברי רשב"ג אינו יכול לבטל מטעם זה שלא בפני זה ואף דשם פסקינן כרבי שאם בטלו מבוטל אמנם הלא כ' התוס' (שם ד"ה ור"נ הנ"ל) דבפני א' גם רבי היה מודה דלא מהני אם לא דס"ל דלא בטלה כולה. ויעויין בזה במש"ל על מקומו (שם בפ"ו מה' גירושין ה' י"ח):
אך לפענ"ד טעמא דהר"ן שכ' דהרמב"ם ז"ל ס"ל מדפליגי לענין כתיבה וגם לענין שליחות מכלל דתרי ענינא נינהו ואף דפסקינן כר' לענין עדות שבטלה מקצתה דלא בטלה כולה מ"מ לענין שליחות פסקינן כרשב"ג דבטלה לבד אשר הסברא לכאורה הפוכה היא דהא בכל דוכתא מצינן לענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק הכא ס"ל לרבי דלא בטלה וכמבואר בר"ן. ולענין שליחות לא מצינו בשום מקום דבטלה א"כ נוכל לומר אדרבא דפליגי לענין עדות לאשמועינן רבותא כרבי דלא בטלה ובשליחות פליגי לאשמועינן טעמא דרשב"ג דאפ"ה בטלה ואם פסקינן כרבי לענין עדות א"כ כ"ש לענין שליחות דלא בטלה:
אמנם בגוף סברתו פליאה דעת ממני נשגבה דהא התוס' והרא"ש בגיטין (דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו כו') נסתפקו בכתיבה אם הוי מטעם שליחות אם לאו וכ' דאם לאו מטעם שליחות עבד כשר לכתוב הגט ואם מצד שליחות עבד פסול א"כ לפ"ז הרמב"ם ז"ל דפוסק דעבד פסול לכתוב ע"כ ס"ל דכתיבה מטעם שליחות הוא. א"כ הרי נסתרו דברי הר"ן ז"ל דכיון דבשליחות בטלה מקצתה בטלה כולה. א"כ גם לענין עדות דכתיבה היה צריך להתבטל כולה דהא לפי שיטתי' גם כתיבה מצד שליחות הוא ואם פסקינן כרבי לענין כתיבה יש לנו לפסוק גם בשליחות כן. וצע"ג אם לא שנאמר דלהר"ן ז"ל לא תלי כתיבת עבד בשליחות:
עכ"פ בנ"ד כפי הנראה מסתם מכתבם לא היה האיש הזה מאותן האנשים שאמר להם שיתנו ולא מהני ביטול בפניו אליבא דכ"ע את כ"ז כתבתי בקצרה העולה לפענ"ד. וד' הטוב יצילנו משגיאות וינחנו בדרך האמת בתורתו. ויקבלו שלום וברכה מאדה"ש כנפשם ונפש ידידם אליעזר יצחק בהגאון מ' הלל זללה"ה מוואלאזין אור ליום ב' ויק"פ כ' אדר תר"י לפ"ק