אור ברסלב

חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד

סימן ו

סימן ה

שאלה מעשה באחד שהי' עם אשתו בחצר א' של עובדי כוכבים אצל דאקטער עם בנם הקטן. והי' שם הוא ואשתו ואחי' באיזה בית שהיו שם עובדי כוכבים. ובעת צאתו מן הבית לבית אחר באותו חצר אמר לאחי' ראה שלא תניח את אחותך לבדה עם העובדי כוכבים. וכן אמר לאשתו ראה שלא תניח את אחיך לצאת ולא תשאר יחידה עם אלו העובדי כוכבים. ובשוב בעלה ראה שאחי' יצא מן הבית שהי' שם אשתו ועומד בחצר. ונכנס בלבו חשש ממימרא דר"ח מסורא סוטה (ב' ע"ב) לא לימא אינש לאיתתיה בזה"ז לא תיסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כריבר"י דאמר קינוי עפ"י עצמו ומסתתרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה וקא אסר לה עליו איסורא דלעולם ע"כ השאלה. וזה החלי בעז"ה:

תשובה הנה הדבר הזה אין בו חשש לפענ"ד מכמה אנפין. אמנם בעל האשה הזאת הוא מהמופלגים ושנונים בפלפולא וירא אלקים. ע"כ לבו נוקפו וירא לנפשו הוכרחתי לבאר את כל הספיקות ולהתירן בעז"ה. ובה' ית"ש בטחתי שינחני בדרך אמת ויראני נפלאות בתורתו בא"י למדני חקיך:

הנה מתחלה יש לחקור אם מה שאמר לה אל תתיחדי עם העובדי כוכבים אלו וכוונתו הי' משום איסור יחוד אם זה הי' חשוב לקינוי בזמן הבית אי לא:

לפענ"ד אין זה קינוי כלל. כי עיקר הקינוי הוא דוקא אם מקנא לה בתורת חשד. אבע"א קרא ואבע"א גמרא ואבע"א סברא. אבע"א קרא אמרה תורה (במדבר ה' י"ד) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו תיבת קנאה מצינו במקרא רק על שני פנים או בא' שמקנא לחבירו באיזה דבר יתרון שרואה בו כמו ויקנאו בו אחיו או לשון חימה על מה שעשה שלא כרצונו כמו כי ד' אלהיך אל קנא. ולכך דרשו חז"ל בריש סוטה על תיבת וקנא את אשתו שהוא לשון פועל יוצא ממנו לאשתו דלא שייך ב' הכוונות הנ"ל [שמטיל קנאה בינו לבינה או בינה לבין אחרים שהוא מלשון חימה]:

ואמרינן שם (ד' ג' ע"א) ולמ"ד מותר לקנאות מהו לשון קינוי אר"נ בר יצחק אין קינוי אלא לשון התראה וכה"א ויקנא ד' לארצו. נמצא דרשו חז"ל על וקנא את אשתו שהוא לשון התראה. אבל על מלת ועבר עליו רוח קנאה שהוא לעצמו הדר לכונתו הידוע במקרא בא' משני פנים הנ"ל וכאן לפי הענין מובן שכונת המלה הוא מלשון חימה והוא ע"ד שאמר שהעה"ש בספר משלי (ו' ל"ד) בנואף אשה כו'. כי קנאה חמת גבר באשה. ופי' הפסוק ועבר עליו רוח קנאה. פי' חימה על שחושדה בחשש זנות. וקנא את אשתו היינו שמתרה בה שלא תעשה עוד דברים המביאים לידי חשד. כי גם לשון התראה המבואר בש"ס פירושו התראה שלא תעשה עוד כמקדם. וכן הפסוק שמביא הש"ס ויקנא ד' לארצו פירש"י ז"ל התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו הרי חזינן ששם הי' התראה שלא יעשו עוד פעולתם הראשונה וכן בכאן ההתראה על פעולתה הראשונה שהביאה לחשד:

ומה שהארכתי קצת בביאור המקרא כי נעמו לי מאד בזה דברי הירושלמי ריש סוטה וגירסתו הכתובה לפנינו אשר כולם עברו וחלפו הגיר' חנם. דאמרינן בירושלמי ריש סוטה ועבר עליו רוח קנאה שלא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אימה. וכל המפרשים לא הונח להם דברים אלו לכך הפכו הגירסא לא מתוך מדון ולא מתוך אימה וכן הוא ברמב"ם (סוף ה' סוטה) ואנכי בעניי לא ידעתי לפי גרסתם הנכונה בעיניהם. איך מוכיח הירושלמי מקרא שלא יקנא לה מתוך דברים אלו עד שמיבעי ליה לקמן אם הוי קינוי בדיעבד. היכן מפורש בקרא מתוך איזה אופן יהי' הקינוי:

ולפי מה שבארתי בעז"ה הגי' שלפנינו נכונה וברורה בטעמה כי תיבת קנאה הוא חימה בלשון המקרא מכאן מוכח שלא יקנא לה אם לא שהי' לו איזה דברים של חימה עלי' באיזה חשד. לכך לא יקנא לה לא מתוך שחוק וקלות ראש אלא מתוך דברים של אימה פי' להטיל אימה עלי' שלא תעשה עוד כמעשים הראשונים המביאים לידי חשד. ולפ"ד לחנם הפכו הגירסא נמצא לפי הגירסא דידן וכפירושינו בירושלמי מבואר בו להדיא שפי' הפסוק היינו באופן שהי' לו איזה חשד עלי' וכן הוא גם בגמרא דידן. לפי פירש"י על ויקנא ד' לארצו שהוא לשון התראה:

ברם זאת יש לנו לחקור דהא מיבעי בירושלמי אם מעכב זאת בדיעבד. אם קנא לה בא' מכל אלו אם הוה קינוי. ופסק הרמב"ם ז"ל דבדיעבד הוי קינוי ויעויין בנושא כליו. והרב בעל מראה הפנים וקרבן העדה בפירושם על הירושלמי נתנו טעם ודעת לפסק הרמב"ם ז"ל עפ"י פירושו בירושלמי הואיל ולא כ' חוקה אינו מעכב כ"ז בדיעבד יעו"ש:

אמנם זאת ברור לפענ"ד שאינו מעכב בדיעבד רק הדברים שאינם מצד הסברא רק מצד גזירת הכתוב. אבל דבר המעכב מצד הסברא ודאי דגם בדיעבד מעכב דהרי חזינן בש"ס דידן שחששו ליתן טעם באיסור סוטה לבעלה. וע"כ שלא יהא בו חידוש כדי שנלמוד ממנה בעלמא ואמרינן בגמרא (ד' ג' ע"א) תדבר"י מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. ובאמת נ"מ זאת בעלמא שלמדין ממנה ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור. וכבר הקשו התוס' חולין (ט' ע"ב) ובנדה (ב' ע"א) איך למדין ממנה הא הוי לה חזקה דהתירא ותירצו משום שרגלים לדבר אזלה לה חזקתה וכ"א בש"ס בהדיא אליבא דר"ש שם בנדה (ג' ע"א). נמצא שחז"ל שקלו וטרו ליתן טעם לאיסור סוטה לבעלה ולאו חידוש הוא. אף שכל דבר שבערוה אין פחות משנים. וע"כ משום דהרגלים לדבר משוי לה כודאי וכן אמרו בש"ס כתובות (ד' ט' ע"א) אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעדים הרי דמשוי לה חז"ל הרגלים לדבר כעדים:

ע"כ חובה עלינו עתה לחקור ולדרוש מהו הרגלים לדבר עבירה והלא בסתירה לחוד אינה נאסרת כמו שאיתא בש"ס סוף קידושין אין אוסרין על היחוד. ויעויין בתוס' כתובות (ד' י"ג ע"א ד"ה מעלה) ומשנה כתובות (פ"ב ד' כ"ז ע"ב) האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה. ויעויין בע"ז (ד' כ"ג ובתוס' שם ד"ה ותו) הרי חזינן דבסתירה לחוד לא הוי רגלים לדבר ערוה ליאסר על בעלה. א"כ הרגלים ע"כ מטעם הקינוי שקדמה להסתירה. ויש לנו להבין במה ניתוסף בזה הוכחה לדבר ערוה:

אם נימא שבלא הקינוי אינה יודעת כלל שסתירה אסור לכך אינה נאסרת משא"כ אם קדמה לה קינוי יודעת שבעלה מקפיד על אסור יחוד ואעפ"כ נסתתרה בזה הוי כל ההוכחה נמצא לפ"ז אם בעלה אמר לה אל תסתרי עם פלוני מצד אסור יחוד הוי שפיר קינוי. זה א"א להאמר לפענ"ד דלפי"ז באשה שידוע לנו שיודעת בעצמה אסור יחוד ואעפ"כ נסתתרה הי' לה לאסור על בעלה בסתירה לחוד. וזהו דבר שלא שמענו ולא ראינו ובפרט אליבא דריב"י דאית ליה בסנהדרין (ד' ל"ו) דאשה חבירה א"צ התראה לענין מיתה כ"ש הי' לה לאוסרה על בעלה בסתירה לחוד. ולא אישתמיט בשום מקום לומר כן. ואדרבא מצינו להדיא בש"ס גיטין (ד' ע"ג ע"ב) בברייתא ראוה שנתייחדה עמו באפילה או שישנה עמו תחת מרגלות המטה אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר והיינו זנות ודוקא בראוה שנבעלה ונתן לה כספים קאמר שם ר"י בן יהודא דחוששין לקידושין. אבל בלא ראוה שנבעלה מודה ריב"י לת"ק שאין חוששין לזנות. ואף שישנה עמו תחת מרגלות המטה שודאי יודעת שזה אסור ומכוער אעפי"כ אין חוששין לזנות. א"כ במאי הוה רגלים לדבר יותר אם נסתתרה אחר קינוי. וכבר ביארנו שאיסור סוטה ע"כ לאו חידוש הוא א"כ ע"כ מוכח מזה דהרגלים לדבר לא הוי משום דידעה שאסור להתייחד ונסתרה. אלא משום דקינא לה בעלה. וכן מוכח ממה דאמרינן בע"ז (ד' כ"ג). וממאי דשני לן בין לכתחלה לדיעבד דתנן לא תתייחד אשה עמהן ותנן אשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה עכ"ל הש"ס ומאי הוא רומיא דאהדדי הא בכאן כיון דהדין שאסור להתייחד והיא עברה ונתייחדה דילמא אף בדיעבד הוי רגלים לדבר ערוה ואסורה. משא"כ בנחבשה דלאו מרצונה נתייחדה עם העובד כוכבים לכך מותרת דלא הוי רגלים לדבר בהיחוד. אלא ע"כ דמה שנתייחדה באיסור לא הוי שום הוכחה לדבר ערוה יותר ממה שנחבשה באונס מדרמיא לי' הש"ס אהדדי. וע"כ עיקר הוכחה משום הקינוי:

וכן מוכח מהש"ס דסוטה (דף כ"ה) דרצה לפשוט ממתני' דארוסה ושומרת יבם לא שותות דקינא לה למאי לאו להפסידה כתובתה ואמר אביי לא לאוסרה עליו. אלמא דחזינן דלאוסרה עליו בעינן קינוי כדין כדאמרינן (שם ד' כ"ד ע"א) משתא הוא דלא שתיא הא קינויי מקנא לה מה"מ דת"ר דבר אל ב"י ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי. אלמא דבעינן קרא לאוסרה עליו אחר הקינוי. ויעויין באחרונים שמזה יצא לנו הדין דבזה"ז דליכא מי סוטה דנאסרת עליו בקינוי וסתירה הרי חזינן דבעינן דוקא לענין איסור קינוי האמור בתורה שהי' ראויה להשקאה אם הי' אפשר:

ולפ"ד מוכח זאת מדברי ר"ח מסורא גופא אחר שהייתי מסתפק לכאורה אליבא דר"י דס"ל קינוי עפ"י שנים. אם הכמין לה עדים אחורי הגדר וקינא לה בינו לבין עצמה והיא לא ראתה העדים אם הוה קינוי להשקות על ידו אי לא דלכאורה כיון דאמרינן בגמ' (שם דף ג' ע"ב) דהא דבעינן שני עדים משום דילפינן דבר דבר מממון. והא בממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובממון הכמין שפיר הוי עדים אם ראו המעשה כדאיתא בש"ע ח"מ (סי' פ"א סעי' י"ב) א"כ גם בסוטה כן:

אמנם מלישנא דמתני' לא משמע כן דתני כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי ולא קאמר מקנא לה עפ"י עדים. משמע דהקינוי צריך להיות בפני שנים שהיא תראה העדים. ואף כי זה אינו אלא דיוקא אך יש לי ראיה מוכרחת מהש"ס דלא מהני בהכמין מדקאמר ר"ח מסורא דלמא קיי"ל כריב"י דקינוי עפ"י עצמו לכך אסורה עליו. משמע הא לר' יהושע ליכא חששא במקנא לה עפ"י עצמו ואמאי כיון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא א"כ אם הוא יודע באמת שקינא לה ונסתרה למה לא תהא אסורה עליו. נהי דלא משקינן לה משום דלא מהימנינן ליה כמו שאמרו חכמים לדברי ריב"י אין לדבר סוף. אמנם לענין איסורא ניחוש והרי לענין סתירה דס"ל לר' יהושע ג"כ שאין סתירה פחות משנים ואעפ"כ פסק הרמב"ם (בפ' א' מה' סוטה הלכה ח') דאם קינא לה עפ"י שנים וראה בעצמו הסתירה נאסרת עליו. ואין משקין אותה משום דהוא לא מהימן ולמה לא פסק כן גם אם בעצמו יודע שקינא לה אלא ע"כ מוכח להדיא דלר' יהושע דבעי קינוי בפני שנים אם לא הי' כן רק שקינא לה בינו לבין עצמו לא הוי קינוי כלל אף לענין איסור. וע"כ משום שהיא לא ראתה העדים א"כ ה"ה אם הכמין דלא מהני דכיון שהיא לא ראתה אותם לא הוי שום רגלים לדבר במה שנסתתרה אח"כ משא"כ בסתירה שאחר הקינוי אתי שפיר דלא איברו סהדי אלא לשיקרא. לכך כ' הרמב"ם ז"ל דנאסרת אם ראה בעצמו הסתירה. ואף דבאמת ילפינן דבר דבר מממון ושם מהני בהכמין. אמנם בסוטה דהסברא הוא משום רגלים לדבר. וכיון שהכתוב מיירי בשני עדים הסברא נותנת דבלא עדים לא הוי כלל רגלים לדבר דלא חששה בהקינוי שלו והוי כאלו נסתתרה בלא קינוי. ורק לריב"י דקרא מיירי בקינא לה עפ"י עצמו אז ע"כ גם בינו לבין עצמו הוי ג"כ, רגלים לדבר. ויעויין בקידושין פ' האומר (ד' ס"ה ע"ב) דלענין קידושין לא מהני הודאת בע"ד משום דחב לאחריני ויש כאן מקום עיון גם לענין סוטה. אמנם לא נחיתנא לפלפולא ואכמ"ל:

ומאחר דברירא לן בהכמין עדים לא מהני הרי חזינן דעיקר הרגלים לדבר הוא משום שראתה שקינא לה בפני שני עדים. ומה זה ההוכחה אלא ע"כ דעיקר ההוכחה משום שראתה שחושדה כ"כ עד שמתרה בה בפני אנשים שלא תסתתר עוד עם פלוני. והיא לא חששה ונסתתרה. וזהו עיקר הרגלים לדבר שהחשד הי' אמת ונטמאה שמה אם שהתה שם שיעור טומאה:

נמצא בנ"ד שא"ל אל תסתרי וכונתו הי' משום איסור יחוד בלי שום חשד מאיזה סברא הי' לה לחשוש יותר עתה שא"ל בעלה ממה שהיתה יודעת בעצמה איסור יחוד והיתה מתייחדת שלא הי' בו שום חשש איסור. גם עתה כן:

שהתה"ד (בסי' רמ"ב והובאו דבריו בש"ע סי' קט"ו סעי' ד' בהגה"ה) כ' דברגילה להתייחד הוי עוברת על דת אף בלי התראה אדרבא משם יש להביא ראיה לנ"ד להיפך דכמה יגיעות יגע הגאון בעל תה"ד לחשוב לה לעוברת על דת מצד הסברא. ורק לענין עוברת על דת דלא הוי רק מדרבנן דהא אין כופין אותו לגרשה. אבל ודאי לא לאוסרה עליו מצד הדין. ואף שבמעשה דידיה שם הוה פרוצה להתייחד בין העובדי כוכבים יעו"ש. משמע דהיכא דאינה פרוצה בזה גם עוברת על דת לא נקראת. אף שיודעת שהיחוד אסור ובאמת מוכח זאת מסוגיא דע"ז שהבאתי לעיל:

ובאמת כן איתא להדיא ברש"י בכ"מ דסתם סוטה מיירי בחושדה מתחלה עם איש הזה שקינא לה. יעויין רש"י סוטה (ב' ע"ב בסוף העמוד ד"ה ואיהו דאתי למיעבד קנאה בהדה) כ' וז"ל שזו מקניטתו על שחושדה ושם (ד' ג' ע"א ד"ה רוח טהרה) ששונא את הפריצות עכ"ל (ושם ד"ה אף זה כן) וז"ל שיראה אשתו עוברת על דת יהודית ונסתרת עם שכיני' לא יקנא לה כו' הרי חזינן דללישנא דידי' קמיירי בגמ' בסתם סוטה שחושדה תחלה משום פריצותא לכך מקנא לה. וכ"ה בתוס' יבמות (נ"ה ע"ב ד"ה לשקינא לה) וז"ל וי"ל דה"פ שקינא לה דרך איברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים משמע ג"כ דסתם סוטה מיירי בחושדה וכבר הוכחנו זאת בעז"ה מכ"מ:

א"כ הרי העלינו בעז"ה דבנ"ד שלא אמר לה אל תסתרי אלא משום איסור יחוד ולא משום חשדא לא הוי קינוי כלל אף לריב"י. א"כ אין חשש בקינוי הזה לחשוש לדברי ר"ח מסורא:

ב) עוד נלע"ד לפי מה שמבואר בכ"מ דאיסור סוטה הוי משום רגלים לדבר. ומצד הסברא היא אסורה היינו דוקא היכא שעשתה מעשה בהסתירה בקום ועשה אז הוי הוכחה ורגלים לדבר. משא"כ אם נסתתרה בשב ואל תעשה אז לא הוי הוכחה לאיסורא. דדילמא לאו אדעתה. ולאו חדתא היא דא דזה לכאורה היא פלוגתא בירושלמי (פ"ק דסוטה הלכה ב') אמתניתין דפ"ק דסוטה נכנסה עמו לבית הסתר. אמר ר' מנא לא אמר אלא עמו [פי' דדוקא עמו שנכנסו שניהם כאחד] הא זא"ז לא. ר' אבין אומר אפי' זא"ז מ"מ יש רגלים לדבר. ולכאורה באיזה סברא יאמר ר' מנא שבזא"ז לא הוי סתירה (אף דלישנא דמתני' משמע כן) ולפי דברינו י"ל דבהא קמפלגי דר' מנא סבר דוקא היכא שנכנסו יחד אז עשתה מעשה הסתירה בידים שנכנסה עם החשוד. משא"כ אם היא נכנסה תחילה יכול להיות שלא ידעה שיכנס הוא אח"כ. וכן אם הוא נכנס תחילה י"ל שלא ידעה שהוא שם. אם כן ליכא הוכחה אלא במה ששהתה שמה שיעור טומאה ולא יצאתה תיכף. ע"ז יש לומר דבשב ואל תעשה לאו הוכחה דדילמא לאו אדעתה. ור' אבין ס"ל דגם מזה יש הוכחה במה ששהתה ולא יצאתה:

אמנם אחר העיון י"ל דגם לר' אבין לא מוכח דבשב ואל תעשה הוי הוכחה דשם אחר דברי ר' אבין שהבאתי לעיל קאמר בירושלמי לפלטיא בלילה ולחורבה ביום ולמבואות האפילות ביום. ולפי דברי המפרש בעל מראה פנים מתחיל ענין בפ"ע ולפענ"ד הוא הכל מדברי ר' אבין דבאמת גם ר' אבין ס"ל דבמה ששהתה ולא יצאתה לא הוי הוכחה. ואעפי"כ ס"ל דבזא"ז הוי שפיר סתירה וסברתו י"ל דכיון דנכנסה תחלה למקום שאין ב"א רגילים לכנוס לשם כדאמרי' ריש ברכות (ד' ג' ע"א) מפני ג' דברים אין נכנסים לחורבה מפני החשד כו'. ואח"כ או מתחלה נכנס שם החשוד אזי בכניסתה לשם בפ"ע הוי הוכחה דלשם סתירה נכנסה. וזהו דברי ר' אבין דקאמר אפילו בזא"ז. מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה ולחורבה ביום כו' פי' במה שנכנסה למקומות הללו אף שלא נכנסה עמו יחד הוי שפיר רגלים לדבר ויעויין בתוס' סוטה (ד' כ"ח ע"ב ד"ה מכאן אמרו) שמביאין ג"כ דברי הירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה כו' ואף שבקרבן עדה פי' דפלוגתתן קאי לענין אל תכנסי לבהכ"נ אמנם יעויין שם במ"ל (פ"א מהלכות סוטה) משמע דמפרש שם שפלוגתתן לא קאי אהך דבה"כ. וכן פי' הגאון בעל מראה פנים שהוא מלתא בפ"ע. ולפ"ז היכא שהיו שניהם בבית א' עם איש אחר השומרן. ויצא השומר אפשר דגם ר' אבין מודה דלא הוי הוכחה במה שלא יצאתה. וזה נ"ל ג"כ להוכיח מלישנא דמתני' נכנסה עמו לבית הסתר ופליגי בירושלמי על תיבת עמ"ו אם הוא דוקא אם לאו. אבל כל תיבות אלו נכנס"ה עמ"ו מיותר דהול"ל נסתרה עמו ודייק התנא בתיבת נכנסה עמו לומר דוקא עמו שעכ"פ שהכניסה היתה לשם סתירה. משא"כ היכא שהכניסה הי' בהיתר זה לא הוי הוכחה כלל:

נמצא בנ"ד שהי' תחלה עם בעלה ואחי' בבית ואח"כ יצאו משם מה מזה הוכחה דילמא לאו אדעתה הי' שתצא גם היא. ולא הוי בכלל נכנסה עמו לבית הסתר נמצא אף לדברי ריב"י לא הוי זאת סתירה הראוי' ואעפ"י שאין ראי' לדבר יש להביא קצת סמך לסברתינו מלישנא דהש"ס בכתובות (נ"א ב') הני נשי דגנבי גנבא שריין לגברייהו כו' ודאי שבקינהו ואזלי מנפשייהו אסירן עכ"ל הש"ס ולמה קאמר שבקינהו ואזלי מנפשייהו הי' לו לומר אי שבקינהו ולא אזלין לביתייהו הרי לכאורה ג"כ הוי הוכחה לאיסורא אלא ע"כ י"ל דבשב ואל תעשה במה דשבקינהו ולא אזלי לביתייהו דילמא לאו אדעתייהו. רק היכא דהדרן ואזלי מנפשייהו לבית הגנבים אז הוי הוכחה בקום ועשה. וכן הוא לשון רש"י ז"ל ואזלין מנפשייהו לבית הגנבים:

) ולבר מן כל דין חזינא דאף אלו הי' שם קינוי וסתירה כד"ת לא הוי כלל מקום סתירה בנ"ד לא לענין יחוד ולא לענין סתירת סוטה דבמתני' דידן תני נכנסה עמו לבית הסתר. וכאן כיון שהי' שם מתחלה בעלה ואחי' ויצאו על דעת לחזור לשם זה הוי כאלו היו שם תמיד עמה. ובאמת הוא ש"ס ערוך בכתובות (כ"ז ב') מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהי' מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים ויצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי לכהונה על פיו עכ"ל הש"ס. הרי חזינן דאף דשבוי' אסורה לכהונה משום שנתייחדה עם העובד כוכבים. אעפי"כ היכא שהי' דעתו על אמו בשעה שיצא לשאוב מים אף שהניחה בבית העובד כוכבים הוי כאלו לא זזה ידו מתוך ידה דמהני. וע"כ דהא דדעתו לחזור תיכף הוי כאלו שומרה גם עתה. ואף די"ל דזהו דוקא רק לענין שבוי' לכהונה שאינה אלא מעלה בעלמא. אמנם מצאתי בהגהת מיימוני (פ' י"ח מהל' איסורי ביאה) דזה מהני גם לענין סוטה דאורייתא וז"ל שם (הלכה י"ח) אהך דינא דיצאתי לשאוב מים כו' מכאן פסק מהר"ם בתשובה על אשת כהן שנחבשה בידי עובדי כוכבים ויהודים נכנסים ויוצאים שם דשריא לבעלה. מכ"ש מזה המעשה כו'. ויש להביא ראיה ממס' טהרות ומייתי לה בפ' עושין פסין (כ"ב ע"ב) חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו לא חשיב רה"י לטומאה. ואע"ג דידוע דבאותו יום לא היו שם יוצאים ונכנסים מ"מ לא חשיב לה מקום סתירה כ"ש הכא דבודאי היו נכנסים ויוצאים שם ואע"ג דליכא לחצר אלא פתח א' מ"מ כיון דבודאי היו נכנסים ויוצאים שם שריא עכ"ל הגהות מיימוני. הרי חזינן דס"ל דבכה"ג שהיו שם ב"א נכנסים ויוצאים שם הוי כמו חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו דלא הוי מקום סתירה. ואע"ג דידעינן בודאי שנשארה שם כמה פעמים יחידית מ"מ לא הי' מקום סתירה כיון שנכנסים ויוצאים ודעתם לחזור ומדמה לה להך מעשה דרבי א"כ הרי חזינן דלדעת הגאון מוהר"ם ז"ל גם לענין סוטה הדין כן כמו בשבויה. ודברי הגהת מיימוני אלו הובאו להלכה בש"ע (סי' ז' סעי' י"א בהגה"ה) אם נחבשה בידי עובדי כוכבים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא ובודאי כונת הרמ"א אף דנשארה כמה פעמים בלא יהודים דאל"כ מאי למימרא:

הרי העלינו בעז"ה דבכה"ג דבני אדם נכנסים ויוצאים ודעתם לחזור לא מקרי סתירה כלל. ומה דאיתא בש"ע (סי' קע"ח) דפתח פתוח לר"ה הוי סתירה היינו דוקא במקום שאין בני אדם נכנסים שם. וגם זאת צריך לאודועי דגם בש"ע לא קאמר אלא היכא דאמר לה בפירוש אל תסתר"י עם פלוני במקום זה. אף דלא הוי יחוד מצד הדין משא"כ בסתמא נ"ל דאף שקינא לה אם נסתרה במקום דפתח פתוח לר"ה לא הוי סתירה. והוי לפענ"ד דומיא דאל תסתרי עם אבי' ועם בנה דקאמר בירושלמי דאף דמותר להתייחד עמהם אעפי"כ אם קפיד ואמר בפירוש אל תסתרי עמהם הוי קינוי משום דחזינן שחושדה אף בענין זה. א"כ ה"נ לענין זה:

ונ"מ גם לנ"ד דאם הי' יודע שאין בו חשש יחוד. והי' מקנא לה אל תסתרי משום חשדא אז הי' בו חשש קינוי כמו בפתח פתוח לר"ה או בשארי אופנים שאין בו משום יחוד. ואכ"ז אם קינא לה בפירוש על מקומות אלו הוי קינוי כנ"ל. משא"כ בנ"ד הי' רק לשם איסור יחוד. וכיון דבאמת אין כאן שום חשש יחוד מכמה אתר דבעלה בעיר ופתח פתוח לר"ה ועוד כמה דברים ומטעי הוא דקא טעי ודאי דאין בו חשש:

ועוד נלע"ד דבנ"ד שהיו שם ב' או ג' נכרים לא מיחשב מקום סתירה. ואף שהרמב"ם ז"ל (פ"א מה' סוטה הל' ג') כ' קינא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפי' הם שני אחיה או אבי' ואחיה ה"ז אסורה עליו. ויעוין שם בכ"מ ובמ"ל שהאריכו ליתן טעם לדברי רבינו עפ"י הירושלמי:

אמנם הגאון בעל קרבן העדה הקשה מאד על דברי רבינו אלו מהך דאמרינן בנזיר ר"פ שני נזירים (ד' נ"ז ע"א) דשלשה הוי ר"ה לטומאה דבעינן דומיא דסוטה מה סוטה בועל ונבעלת. וכן הביא שם בשם חידושי הרשב"א על מס' נדה (הספר הזה אין אתי) מדפסק דלא כהרמב"ם מטעם הנ"ל. ויעויין במ"ל (פ' ט"ז מה' אבות הטומאה ה' ב') שמביא ג"כ בשם חידושי הרשב"א הנ"ל דדוקא ג' אנשים אבל מאה נשי כחד חשיבא ודייק לה מהך דנדה (ד' ה' ע"ב) תרגמא זעירא כשחברותיה נושאות אותה במטה דאף בשלשה הוי רה"י לטומאה יעו"ש וכן הקשו התוס' סוטה (ד' כ"ח ע"ב ד"ה בר"ה) ותירצו בענין אחר יעו"ש. והנה קושייתם על. הרמב"ם לכאורה חזקה היא מאד עד שהרשב"א ז"ל חולק משום זה על הרמב"ם ונכנס בדוחקים לחלק בין אנשים לנשים לענין ר"ה. אבל הנלענ"ד דהקושיא מעיקרא ליתא לפי מה שביארנו. דבאמת היכא דלא שייך יחוד לכאורה לא הי' צריך להיות בו גם דין סתירה לענין סוטה יעויין במ"ל (פ"א מה' סוטה) שהבאתי לעיל:

אמנם לפי דברי הירושלמי דאף באבי' ואחי' שייך בו דין סוטה ה"ה לענין כמה אנשים וע"כ סברת הירושלמי דכיון דהבעל קפיד וקינא לה אעפי"כ עם אלו האנשים א"כ ע"כ הם חשודים בעיניו. ואם עברה על קינויו ונסתתרה עמהם שפיר הוי קינוי. דע"כ הם לא גרעי מפרוצים דגם לענין יחוד אסור. ובסוטה כיון דע"כ נחשדת בעיניו עמהם הרי הוו פרוצים. וגרע יותר מסתם פרוצים דאסור עכ"פ מדרבנן יעו"ש במ"ל. א"כ לפי ביאור הזה מה דאמר הש"ס בפ' שני נזירים (ד' נ"ז ע"א) דומיא דסוטה דבועל ונבעלת לאו דוקא חד ואפי' עשרה כולהו כחד חשיבא. ונחשבים יחד כבועל א' ונבעלת ולא אתיא הש"ס לאפוקי אלא היכא שיש שם אחר שלא נכנס בגדר הספק [היינו החשד] ודאי דלא הוי סתירה לענין סוטה:

וכן לפענ"ד גם לענין טומאה. אם יש שם ג' אנשים שכולם נכנסו יחד בגדר הספק אם נגעו כולם או לא נגע אף א' מהם כולהו כחד חשיבי. משא"כ בשני נזירים דרק השנים נכנסו בגדר הספק אבל השלישי ודאי דלא נטמא אז הוי ודאי ר"ה לענין סוטה וכן לענין טהרות. והשתא מיושב שפיר הך דנדה (ד' ה' ע"ב) תרגמא זעירא כשחברותיה נושאות אותה במטה ויעויין שם בתוס' ד"ה כשחברותיה דסותר לכאורה לסוגיא דפסחים (ד' י"ט ע"ב) ותירצו משום דכאן גם הנשים נכנסו בגדר הספק טומאה. א"כ בכה"ג גם באנשים לא הוי ר"ה כיון שכולם נכללו יחד בגדר הספק. ואין אנו מוכרחים ליכנס בפרצה דחוקה כזו לחלק בין גברי לנשי לענין ר"ה. ויעויין בל"מ (פ' ט' מה' נזירות ה' ט"ז) שכ' דבזה מחולקים שמה הרמב"ם והראב"ד ז"ל דלהרמב"ם בזה האופן שא' מהם לא נכנס בגדר הספק הוי ר"ה. ולהראב"ד ז"ל בזה לא הוי ר"ה. ויעויין בקרבן עדה ריש פ' שני נזירים בירושלמי:

ולפי מה שביארנו לא רחוק הוא בעיני שמה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ט"ז מה' אבות הטומאה ה' ב') דבשלשה הוי ר"ה לטומאה מיירי ג"כ בכה"ג שא' מהם לא נכנס בגדר הספק א"כ לא הוי דומיא דבועל ונבעלת בסוטה דשם החשודים כולם שוים בגדר הספק:

נמצא לפי"מ שהעלינו בעז"ה בנ"ד שלא היו חשודים אצל הבעל רק דעובדי כוכבים חשוב כפריצי ולא אמר לה אלא בתורת יחוד. א"כ כה"ג שהיו שם שלשה הוי ר"ה גם לענין סוטה:

ולבר מן כל דין עדיין לא ברירא לן אם קי"ל כר"ח מסורא שאם קינא ע"י עצמו ונסתרה שתהא אסורה עליו בדיעבד. דהא לא חייש אלא דילמא קי"ל כריב"י. וריב"י אליבא דר"א קאמר והלכה כר' יהושע וגם סתמא דמתני' כר' יהושע מקנא לה עפ"י שנים. (ויעויין בסוטה ד' ל"א בריש פ' מי שקינא ובתוס' שם) והטור בסי' קע"ח הביא זאת רק בשם הסמ"ג לישנא דר"ח מסורא כצורתו. וי"ל דזה לא הוי אלא מצד מדת חסידות לכתחלה. רק שהרמ"א בש"ע א"ע (סי' קע"ח סעי' ז') מסיים שם ותהא אסורה עליו בדיעבד. והכ"מ (סוף הל' סוטה) כ' בהדיא דהרמב"ם ז"ל לא פסק כר"ח מסורא משום דקי"ל כר' יהושע. מדכ' שם הרמב"ם (ה' י"ט) לא יקפוץ ויקנא לה בפני עדים משמע דבינו לבין עצמו שרי:

ובשאילתות דרב אחאי מביא דברי ר"ח מסורא בגירסא אחרת. וז"ל אר"ח מסורא לא ליקני אינש לאתתי' בזה"ז דלמא אזלה ומסתתרה וליכא מי סוטה למבדקה עכ"ל ולא כ' כלל דלמא קי"ל כריב"י. ולפי גירסתו פירושו דלא ליקני בעדים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל ומסתברא שכן היא גם גירסת הרמב"ם ז"ל בגמרא:

אמנם דא צריך לאודועי שהרמב"ם (סוף פ' כ"ד מה' אישות הלכה כ"ה) כ' שאם אמר לה בפני עצמו אל תסתרי ונסתרה אסורה עליו. ושכח שם רבינו הכ"מ דברי עצמו. וכ' שזהו עפ"י דברי ר"ח מסורא וכן כ' המ"מ שם:. אמנם הרואה יראה שאין להלום פירושם שם חדא דלמה לא הביא זאת רבינו בה' סוטה שכ' בקינא לה עפ"י שנים ונסתרה עפ"י עצמו שאסורה עליו ואין משקין אותה הל"ל רבותא טפי שאף בקינא לה עפ"י עצמו ונסתרה עפ"י עצמו אסורה עליו. ותו למה לא הביא לשון הגמ' שכן דרכו בכ"מ:

ועוד קשה דלפי דבריהם לדברי ר"ח מסורא הרי יש בו חשש איסור דאורייתא והוא הביא זאת (בפ' כ"ד מה' אישות) דמיירי שם רק לענין עוברת על דת ולענין כתובה. אבל לענין איסורא אינו אלא מדרבנן דהא קי"ל דבעוברת על דת אין כופין אותו לגרשה עפ"י ב"ד וכן כ' כל האחרונים שגם בדין זה אין כופין אותו. יעויין בבית מאיר (בסי' קט"ו) ובתשובת ר"י לבית לוי אחיו של הט"ז:

ע"כ נראה לפענ"ד דהרמב"ם ודאי לא חשש לדברי ר"ח מסורא. או שהי' גירסתו כגירסת השאילתות הנ"ל. ודברי הרמב"ם (בפ' כ"ד מה' אישות) נובעים מסוגיא דסוטה (ד' כ"ה ע"א) שרצה הש"ס לפשוט דעוברת על דת צריכה התראה לענין כתובה מהך דארוסה ושומרת יבם דקינא למאי. ומתרץ אביי לא לאוסרה עליו אלמא דבקינא לה ונסתרה הוי עוברת על דת ובזה ודאי אין חילוק אם עפ"י עדים או עפ"י עצמו כיון דרק בהתראה תליא מלתא. אבל זה פשוט בעיני שדין עוברת על דת לא שייך אלא אם ראה אותה שנסתרה כבר פ"א במזיד ומתרה אותה שלא תעשה כן ואם עברה נעשה עוברת על דת לענין שתהא אסורה עליו מדרבנן ולהפסידה כתובתה. וכ"ה לישנא דמתני' דכתובות (דף ע"ב ע"א) יוצאת בשוק וראשה פרוע משמע דרגילה בכך. וכן כ' הרשב"א בתשובה א"כ ה"ה לענין סתירה אם רגילה בכך אזי מתרה לה. ואם עברה נעשה עוברת על דת ואסורה מדרבנן. וכ"ה לשון הש"ס סוטה שם באיבעי אם צריכה התראה דלמא הדרה בה משמע שכבר עשתה כן. וכגון דא הוי ודאי עוברת על דת ומצוה לגרשה כדאמרינן בסוף גיטין דג' מדות באנשים וזה שלא איכפת ליה הוי כנוטל זבוב ומוצצו. ובירושלמי דסוטה על הלכה ז' ז"ל זהו רשע שרואה את אשתו לבה גס בעבדיה והוא מצוה עליו לגרשה משמע דלענין איסור יחוד וסתירה מיירי:

וכ"ז בראה בה שעשתה כן ומתרה בה ועברה. אבל בפעם ראשון שאומר לה אל תתייחדי ונתייחדה ודאי דלא הוי גם עוברת על דת ולא נעלמו ממני דברי האחרונים (בסי' קט"ו) דס"ל דבהתראה אף במזיד בפעם ראשון הוי עוברת על דת. אמנם כ"ז מיירי עכ"פ שראה בה פ"א מקודם שעושה זאת במזיד ואח"כ התרה בה. אבל בל"ז אין הדעת נותן לחשבה אף לעוברת על דת:

ובזה מתורץ כל דברי הגאון בעל מ"ל ריש פ"ב מה' סוטה ואזדא כל קושיותיו שמה דבכה"ג אם לא ראה בה שום דבר סתירה במזיד תחילה אף בקינא לה ונסתרה לא חשיבה עוברת על דת ולכך אם לא רצה בעלה להשקותה לא הפסידה כתובתה כן נלפענ"ד. ואף שכ' לעיל דגם קינוי האמור בתורה מיירי ע"כ בחושדה. אמנם יכול להיות שראה בה דברי פריצות אחרות ולכך חושדה:

ולכך כ' רבינו (סוף פ' כ"ד מה' אישות) בזה"ז דוקא דאם היתה כזאת בזה"ב אם קינא לה בפ"ע ונסתרה ובא לקמן לשאול לא הוה אמרינן לו דחייב להוציא אלא הוה אמרי' שיקנא לה עוד הפעם בפני עדים דלמא מסתתרה ותשתה כמ"ש הב"ש משא"כ בזה"ז דליכא תקנה אסרינן אותה עלי' תיכף משום עוברת על דת וחייב להוציא. ויעו"ש בב"ש (סי' קט"ו) אבל מדינא דסוטה לא מיירי הרמב"ם שם כלל:

וכן נמצא בס' מרכבת המשנה חלק ב' שפי' דברי הרמב"ם אלו דוקא אם התרה בה לכתחלה שאם תסתרי תפסיד כתובתה אף שכ' הרמב"ם ז"ל סתמא. א"כ י"ל דמיירי ג"כ אם ראה אותה שנסתרה פעם א' במזיד ולכך התרה בה כו':

עכ"פ העלינו בעז"ה שאין בו חשש פקפוק בנ"ד מכמה אתר דלא הוי קינוי ולא סתירה כד"ת. וגם לעוברת ע"ד לא חשבינן לה כיון דהוי פעם ראשון ולאו אדעתה דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו דלא הוות עוברת ע"ד דכמה פעמים אומרים לנשים שיחוד אסור ואעפי"כ לפעמים הם מתייחדים ולאו אדעתייהו. וכן כ' התוס' בע"ז (ד' כ"ג) שהבאתי לעיל:

וכבר מלתי אמורה בראש דברי שהאריכות בזה אך למותר. אמנם להוציא מלב בעלה שלא יהא לבו נוקפו ח"ו בשום חשש בעולם הי' כל דברינו בזה. ולא נחיתנא לפלפולא. וכדאי היא האשה הזאת להתפייס מבעלה על חששא דידיה עד כה. וגם מד' תתברך בברכה:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה