חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן ה
עוד מענין זה אמרינן בב"ק (דף ק"י ע"ב) על מתני' נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם שנא' ואיש את קדשיו לו יהיו. אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר ה"א מהדר ליורשין מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב להו ופריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירא לה דלמיתה אזלא וכן פריך הש"ס על אשם ואח"כ פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל דאמר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:
והשתא אבאר כיד ה' הטובה עלי מה דקשה לי בהך סוגיא:
א מה קאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה מנ"ל הא דלמא גזירת הכתוב הוא דלא נימא הכי. וגם לשון הוה אמינא אינו מדוקדק (ב) מה מקשה הכא הלא משנה ערוכה היא בנזיר דהקדש בטעות לא הוי הקדש. וגם איתא שם במתני' (דף ל"ב ע"ב) מי שנדר בנזיר כל שנדר עד שלא חרב בה"מ ה"ז נזיר ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר. הרי איתא להדיא דבנולד לא הוי חרטה ולא מיקרי הקדש בטעות וכן בפרק ג' נדרים (דף כ"ה ע"ב) בנדרי שגגות במשנה קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונודע שלא הכהו ולא גנבה היינו שבשעה שנדר תלה נדרו בדבר שאינו כבר אבל בדבר שיהיה אח"כ ה"ז נולד והוי ממש דומיא דמשה שנשבע ליתרו שלא ילך למצרים משום חשש דדתן ואבירם ואח"כ מתו הוי נולד ואף דעיקר השבועה היה ידוע לכל שהיה מצד היראה מהנך אנשים ואם נאמר דהכא שאני דכיון דע"כ ידוע שלא התחייב חטאת אלא ע"מ להקריבו. הוי ממש כאלו תלה נדרו בדבר ואמר קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע דאף דמת אח"כ שפיר דמי כדאמרינן בנדרים (דף ס"ה ע"א) לדברי ר"ה שם. א"כ גם הכא הוי דבר ידוע דלא הוה מפריש כלל חטאת אם לא להקרבה. א"כ קושיא חזקה היא מאוד מה מקשה מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהא התם אפשר שהיתה מתרצית להתקדש ולא אסיק אדעתה מה שיהיה אחר זמן דיהיה איך שיהיה הרי עכ"פ עכשיו יהיה לה בעל ולא תהא פנויה באותה שעה. וכבר העיר בזה הגאון בעל פ"י ותירץ בזה תירוץ דחוק ועוד קשה לי במאי דמקשה אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש וע"כ קשיא ליה על דרשת הש"ס מקרא דלא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו דדרשינן מיניה ביבמות (דף ד' ע"א) דאין חוסמין אותה לפני מו"ש ומקשה ל"ל קרא והלא הסברא נותנת עוד דתיפוק אף בלא חליצה והנה אגב גררא נדבר בהך סוגיא לכאורה קשה ל"ל קרא דאין חוסמין אותה לפני מו"ש לפי מה דמסקינן בכתובות (דף ע"ז ע"א) דכופין אותו להוציא מפני שממקתו. וע"כ הוא משום סכנה וא"כ הוי בכלל איסור וגם איך גמרינן בש"ע א"ע (סי' קס"ה סעי' ד') מינה דה"ה בשאר מומים שאינם יכולים לקבל דאין חוסמין אותה וע"כ צ"ל דבאמת הא דקאמר הש"ס יבמה שנפלה לפני מוכה שחין הוא לאו דוקא אלא ה"ה לשאר מומין. ובמוכה שחין שאינה ממקתו דאל"כ א"צ קרא. ובזה מתורץ דברי הגאונים הביאם המרדכי שסוברים דבמומר כיון שאינה רשאי לדור אתו הוי גרע ממו"ש ולכאורה קשה במאי גרע ממו"ש דהא אף מו"ש אסורה לדור עמו אלא ע"כ דלאו בהאי מו"ש דממקתו איירי:
והנה עכשיו נבא לבאר במה דמשני הגמרא טב למיתב טן דו. היינו הפירוש דגם עם המו"ש תדור עמו. וזהו דעת מהר"ם מרוטינבורג בתשובה (תקס"ד) אבל דעת רש"י ע"כ אינו כן והובא דעתו בתשובת מהר"ם מרו"ב (בתשובה תנ"ו):
אך אח"כ שבתי וראיתי בתשובת שבות יעקב חלק א"ע (תשובה קכ"ו בסופה) וז"ל אבל בלא"ה נ"ל דאין להתנות כיון דאפשר להתייבם ואע"ג דאפשר שהיא לא תרצה להתייבם כלל להחרש מ"מ אין כאן חשש עיגון כיון דהיא עצמה גרמה דהא איתתא בכל דהו ניחא לה וכדאמרינן בש"ס בנפלה לפני יבם מו"ש אפילו ואיהי דאפסדה אנפשה עכ"ל משמע מדבריו דס"ל כדעת מהר"ם מרו"ב דלמסקנת הגמ' טב למיתב כו' הוה פי' דמטעם זה אמרינן דנתרצית אף לדור עם היבם המו"ש:
והנה יש לנו לחקור במה דקאמר הש"ס יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה במאי קמיירי אם שבשעה שלקח אותה לא היה אחיו מו"ש ואח"כ נעשה מו"ש או שהי' בשעת מעשה מו"ש ומה דקאמר אדעתא דהכי פי' אם ימות בלא ז"ק. הנה לכאורה ר"ל דע"כ מיירי שנעשה מו"ש אח"כ דאל"כ מאי קפריך הא זה תלי בברירה שנימא הוברר הדבר מעיקרא דלא קדשה נפשה הא זה הוי ממש כנדרים שלא התנה בהדיא משום שאביה רע וא"כ אף אם מת אח"כ ודאי דאסור לישא אותה. כיון דלא תלה הנדר בדבר זה משום שאביה רע רק עתה אומר שכונתו היתה בעת שנדר משום שאביה רע. אך אח"כ מצאתי בתשובת רד"ך בית ט' חדר ב' כ' להדיא דסוגיית הש"ס דידן הוא בכל ענין. ואדרבה נותן טעם לשבח לומר איפכא דאם יצא אח"כ מכלל יהודים תהא צריכה לחלוץ משום דלא אסקא אדעתה ספיקות טובא אם יחליף דתו ואם ימות בלא ז"ק ומיישב בזה מחזור ויטרו שמחלק בין המיר דתו מעיקרא לאם המיר אח"כ מהך טעמא דמהר"ם מראטינבערג יעו"ש. ואף שסברא קלושה היא אך עכ"פ זאת אנו למדין מדבריו דהש"ס בכל ענין מיירי:
והנה עוד ד"א יש לנו לחקור אם לשיטת רש"י ז"ל הוי זה זקוקה מדאורייתא או דרבנן ואומר אני לפענ"ד דלא הוי רק מד"ס. לא מיבעי לשיטת הרמב"ם וסיעתיה דספיקא דאורייתא לא הוי רק מדרבנן. דהא אף אם נימא טב למיתב טן דו ע"כ מידי ספיקא לא נפקא ואיך נחליט זאת לודאי דאשה בכל דהו ניחא לה הא חזינן כמה נשים שבודקות הרבה עד שמוצאים את ההגון להם וכה"ג מצינו בש"ס בכתובות (דף כ"ב ע"א) דחשבינן זאת לאמתלא שלא רצתה להנשא אלא להגון לה והרי במילתא דלא שכיחא לא חשיבה אמתלא. אלא ע"כ דשכיח הוא בנשים לבדוק ולהנשא להגון להם וא"כ הרי לא הוה רק ספק קידושין:
וגם לא שייך לומר בזה חזקה דנעמיד אותה בחזקת א"א מכמה טעמים חדא דהא הספק הוא על הקידושין הראשונים אם הוה על תנאי או סתמא ולא נתחזקה עודנה בחזקת א"א ואדרבא כמו בנ"ד שהיה האח חרש בשעת קידושין יש לה חזקת פנויה לומר דלא הוה א"א (ולפ"ז אם נעשה חרש או אלם אח"כ גרע טפי דהא בכה"ג שנולד הספק אח"כ עכ"פ בשעת קידושין היתה מוחזקת לודאי מקודשת וצריך להוציאה אח"כ. והוא היפך מסברת הרד"ך) אך לפענ"ד אף להנך פוסקים דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא בהנך עובדא דאיירי ביה הנך קדמאי וכן בעובדא דידן. דהא בגמרא סתמא פסקינן דצריכה חליצה משום דר"ל דטב למיתב כו' והא מצינו כמה פעמים שאנו יודעים בודאי בטיב האשה ובטיב הענין שהיא לא נתרצית בשום אופן בכה"ג אמנם הלא לא קאמר הגמרא התם בקושייתם אלא דהיכא דלא ידעינן דעתה לסברת אביי בכסף חטאת גם הכא צריכין אנו לומר דלמא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני הש"ס בהחלט דהיכא דלא ידעינן דעתה דבשום אופן וענין לא נוכל לאמר כקושיין דלמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה משום דטב למיתב כו'. אבל בכה"ג שאנו עדים בדבר דבכה"ג לא רצתה להתקדש נפשה בשום אופן ודאי דלא הוי קידושין. ומצינו כמה פעמים בש"ס שנתנו לנו חכמים רשות לשקול כל דבר באומדנות מוכיחות והכא הלא כל השומע אומדנא דידיה הוא שלא היתה מתרצה בשום אופן להיות עגונה כל ימיה א"כ במה נפקיע אומדן דעת דידן שלא ניזול בתריה:
ובאמת לפי קושיית הפני יהושע שהבאתי לעיל שחזקה היא מאד וראויה למי שאמרה. והיה נראה לי לומר שהגמרא מדמה לה להא דאביי אם נתן הכסף ומת משום דכל אשה דמקדשה נפשה ע"כ דעתה בעת הנשואין שיהא לה בעל כל ימיה. וכל ימי היותה על האדמה. ואם ימות תקח לה איש אחר. וא"כ אם אירע איזה דבר שתהא בלא בעל שעה א' שלא מרצונה ודאי שאינה רוצה להתקדש כלל ותהא פנויה עכ"פ ולא תהא מיוחדת לאיש. וא"כ ע"כ בשעה שהיא מקדשה נפשה דעתה שיהא לה בעל כל ימיה ואם נולד אח"כ איזה שעה שלא יהא לה בעל ודאי כל קדושיה היה לבטלה ומוטב שהיתה פנויה. והיתה יכולה להבעל לכל מי שתרצה לדעת הפוסקים דפילגש מותר (וע' ברד"ך שם בחדר ח') וא"כ הוא דומה ממש לנתן את הכסף רק כדי שתתכפר לו ואם לא יהא כפרה בשלימות לא היה נותן כלל את הכסף:
נמצא לפ"ז אם משני אח"כ טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ע"כ אלאחר מיתת הבעל קאי שגם אח"כ יהיה לה טן דו אם תתייבם וא"כ שפיר נתקיים מחשבתה שבשעת קידושין שיהא לה עכ"פ זוג כל ימי חייה או שנוכל לומר דזה גופא קא משני הש"ס כסברת הפ"י שלא תימא דאשה בשעה שמקדשה דעתה אכל ימי חייה וא"כ הוי שפיר דומיא דנתן את הכסף אלא שאין דעתה רק לפי שעה שתהא עם בן זוג ולא תהיה פנויה באותה שעה משום טב למיתב כו' א"כ הרי לא אסקא אדעתה בשעת מעשה מה שיהיה אחר זמן ולא דמי כלל לדאביי כסברת הפ"י:
ובזה לכאורה יש ליישב מה שהקשה הש"ס כאן גבי אביי ולא מקשה בכל מקום דאמרינן בש"ס דאזלינן בתר אומדנא כגון בפ' נערה שנתפתתה (ד' מ"ז ע"ב) לענין כתובה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה. וכן גבי מברחת דלפי ס"ד דהמקשה האומדנא דקידושין היא כמו אומדנא דכסף חטאת וכסברת התוס' ב"ק (ד' ק"י ע"ב) הנ"ל ותוס' כתובות (שם ד"ה שלא) משא"כ שארי אומדנות הנ"ל לא דמי לאומדנא דקידושין:
ועוד אפשר לומר דבכאן לא שייך לומר טב למיתב טן דו כיון דאם היתה באה לפנינו לשאול אם להתקדש באופן זה לא היו מניחים לה אם לא ע"י תנאי דאם לא יהי' לה ז"ק ממנו לא יחולו הקידושין שלא תזקק לאחיו החרש והוי כמו שהתנה זאת בפירוש מענין זה בסגנון אחר:
והנה זאת ידוע מן הש"ס יבמות (ד' ק"ד ע"ב) אמר רבא השתא דאמרת קריי' מעכבת לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה. והובא בש"ע אה"ע (סי' קס"ט סעי' מ"ג) כן באין חולק ופוצה פה:
ועכשיו נבא לעיין אולי נמצא תרף ומזור למכתה. ע"י מה שהובא בטור אה"ע סי' קנ"ז כ' רב שרירא גאון נפלה לפני מומר כיון שהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנה עד דחליץ לה. ורב יהודאי כ' אי כד נסבה בעלה הוה יבם מומר לא בעי חליצה מיני' ואם הי' הבעל מומר ויושבת תחתיו ומת בהמרותו בלא בנים א"צ יבום דהא לאו אחיו הוא ואינו זקוק לה ע"כ ולא ידענא למה לא תהא אשת מומר זקוקה ליבם. וגם מה חילוק יש בין אם הי' יבם מומר כשנשאת או לא. עכ"ל הטור. והובא דבר זה במרדכי פרק החולץ סי' כ"ח. וכ' שם בסי' ל' וז"ל ונראה להר"ם להביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך בפ' הגוזל (ד' ק"י ע"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא. ומשני מינח ניחא לה דטב למיתב טן דו כו' פי' ניחא לה בבעל כל דהו א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא עלי' בכותיות כ"ז שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה וא"כ נפקא אף בלא חליצה אם אין שם יבם אלא הוא. וכ' הר"ם אעפ"י שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כאשר בא מזה מעשה לידי ושאלו להר"ם כו' עכ"ל המרדכי הנוגע לענינינו:
והנה מקודם אבאר בעזה"י מה שלא הבנתי בדברי המרדכי אלו כי לא סיים הר"ם במאי דפתח לכאורה. דהא טעמא דרב יהודאי משמע משום דמומר אינו זוקק כלל. דהא פוטר גם אם הי' הבעל מומר משום דלא מיחשב אחיו כלל. ולא מטעמא דעקירת קידושין למפרע. וכן משמע לכאורה מדברי תשובת הגאונים שהביא המרדכי. ומה שהביאו ראיה מדברי תשובת רש"י ז"ל משמע דאתי לאפוקי מהך סברא שכ' שם בדברי רש"י דלא סמכינן עלייהו כלל. ואעפ"י שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קידש קידושיו קידושין וחולץ ולא מייבם. ע"כ משמע דאתי לאפוקי מטעם הנ"ל שכתב רב יהודאי דלאו אחיו הוא כלל. ולפי דברי המרדכי הלא נתן טעם לשבח משום עקירת קידושין. א"כ הלא אין ראיה מתשובת רש"י ז"ל דדלמא לא אתי רש"י לאפוקי אלא היכא דידעה מעיקרא שיש לו אח מומר דאז הך טעמא דעקירת קידושין ליכא היכא דנתרצה בודאי. דלשיטת הגאונים גם בזה פטורה משום שאין לו אחוה וכתב רש"י דלא סמכינן עלייהו כלל ואעפ"י כו'. אבל בנ"ד דהיבם הוא חרש והיא לא ידעה מזה דדמי ממש לסברת הר"ם בראייתו להגאונים הנ"ל אפשר דגם רש"י מודה בזה דאנן סהדי דלא היתה נתרצית בשום אופן כסברת הר"ם הנ"ל ולבסוף שהביא עוד ושאלו להר"ם על יבמה שהי' לה שני יבמין משמע ג"כ דפליגי רש"י עם הגאונים אם הוא אח כלל יעו"ש. ויעויין בהגהות מרדכי סי' ק"ז שהשיג על טעם זה דמוהר"ם מהך דכ' התוס' שם ב"ק (ד' ק"י ע"ב) דדוקא מן האירוסין איירי ולא מן הנשואין:
והנה אדבר קצת מדברי התוס' אלו בב"ק שם גם בתוס' כתובות (ד' מ"ז ע"ב ד"ה שלא כ' לה) שכ' התוס' בב"ק נ"ל דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעל דמשום מה שיהי' אחר מיתת הבעל לא מסלקא נפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה. והנה סברת התוס' לא ברירא לן דהא לא ידעינן עדיין מסברת טב למיתב כו' ומהו החילוק בין קידושין לנשואין:
אמנם מצאתי בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל. וכן מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין מן האירוסין דאם היתה רוצה להתנות בשעת אירוסין שאם ימות קודם שישאנה שיהא הקידושין בטלין כדי שלא תפול לפני אחיו מוכה שחין לא הי' הבעל מעכב על ידה הלכך חשוב כאלו התנית אבל מן הנשואין ודאי דלא הי' הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעילת זנות. וכן כל מקח שאדם קונה אם הי' הלוקח בא להתנות לא הי' המוכר שומע לו הלכך לא הוה לו כאלו התנה. עכ"ל הש"מ בשם הרא"ש וסברא זו נכונה דהא קי"ל דאין תנאי בנשואין. ואפשר דלמסקנת התוס' בתירוצם גם כן זהו היא סברתם:
נמצא לפי דעת הרא"ש עיקר החילוק בין אירוסין לנשואין משום דאין תנאי בנשואין כמו דאיתא בכתובות (ד' ע"ג ע"א). ולפ"ז שפיר מקשה בהגהת מרדכי על הר"ם בזה. דהא הוא מדמה זאת להך דמוכה שחין ובנשואין לא מהני דלא יהא זה עדיף אלו התנה בפירוש שאל"כ לא תהא מקודשת אפ"ה לא מהני אם כנסה:
ולפ"ז בנ"ד יש לנו לחקור דכיון דאלם לאו בר חליצה הוא. ויבום אינו נוהג בזמנינו זאת ידוע דודאי אלו היתה יודעת לא היתה מתקדשת כסברת הר"ם במומר. אך כיון דכבר כנסה הלא לא מהני תנאי. נראה לפענ"ד דבנ"ד ודאי תלוי במחלוקת דאין תנאי בנשואין אם הוא מטעם מחילה או משום דאין אדם עושה בעב"ז:
עוד נ"ל דלפי מ"ש הש"מ דלכך לא אמרינן במוכה שחין בנשואה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה משום דאין אדם עושה בעילותיו בע"ז. א"כ בנ"ד שהיתה נדה בשעת החופה הא שפיר היתה יכולה להתנות שאם ימות קודם שתבעל לא יהא הקידושין למפרע דכיון שלא נבעלה לא שייך לומר אא"ע בב"ז. וכיון שהיתה יכולה להתנות לסברת הר"ם הוי כאלו התנית:
אך עדיין יש לנו לחוש לכאורה לדעת רש"י ז"ל בתשובותיו המובא בתשובת מהר"ם בר"ב והביאו הב"י סוף סי' ק"ח פסקא ד"ה אבל דלרש"י אף במומר שייך לומר טב למיתב טן דו. ונראה לי דלדעת רש"י ז"ל קאי הסברא דטב למיתב אנשואין הראשונים. ולדעת הר"ם קאי על נשואין אחרונים וכ"כ הרד"ך בסוף חדר י' וי"א והנה מדברי התוס' משמע דקאי על נשואין האחרונים דהא בארוסה איירי. וכן מצינו בגמ' ביבמות לענין מוכה שחין:
והנה מצאתי להגאון בעל נוב"י שמשמע מתוך דבריו כמה פעמים דבכגון דא הוי אומדנא. והוא בנו"ב קמא תשובה נ"ד באה"ע בדברי השואל נ"ט ע"א פסקא ד"ה ואמנם. וכן מסיק שם בסוף התשובה ד' ס"א ע"ב דאף בנשואין הדין כן. ומשיג על הג' מרדכי שהבאתי לעיל (וצריך לעיין בדבריו גם בתשובה נ"ה שם במה שמדמה הא דב"ק לתנאי דבעל תה"ד סי' רכ"ג). והנה שם בסוף תשובה נ"ד דבריו תמוהים דהיכא דיש הפסד לדידה לא מחלה לתנאה ודאי. וכן הוא בקיצור המפתחות. והם דברים תמוהים דהא לפי דברי התוס' אף שהיא לא מחלה כיון שהוא ודאי לא מתרצה א"כ הוי כשאר מקח. משא"כ באירוסין גם הוא מסכים להתנאי. ויותר תמוה שכן דיבר הגאון בעצמו בתשובתו שם באה"ע סי' פ"ח ד' ק"ו ע"א בפסקא ד"ה ונראה ע"ש דאף בדידי' תלי מלתא (אמנם שמה ביאר דבריו שאין להעמיד על היתר זה אם לא בהכרעה לאיזה סברא אחרת ע"ש ע"ב בפסקא ד"ה אבל) וכ"כ בנוב"י תנינא סי' פ' ד' נ' ע"ד. וכן הזכיר סברא זו בנו"ב תנינא סי' קמ"ג דף ח' ע"ד:
עוד נראה לפענ"ד להמציא היתר נוסף על הראשון דאף אם נאמר דגם בכאן שייך לומר טב למיתב טן דו הלא היינו דוקא אם לא התנו בפירוש. אבל אם התנו בפירוש ובקידושין בלא בעילה ודאי הוי תנאי. וכאן הלא אמר האב בפירוש קודם התנאים שאינו רוצה השידוך בשום אופן אם יש לו אח מחמת חשש צערעדע שלו. ואם בכה"ג היתה היא בעצמה מתנה כן לא הי' כאן שום ספק. אך יש לנו לעיין כיון דהיא הוי גדולה וקבלה בעצמה הקידושין. והיא לא התנית בפירוש דאם יש לו אח אינה רוצה להתקדש לו. וא"כ יש מקום לומר טב למיתב כו':
ונלפע"ד דגם בזה הוי כאלו התנית היא בעצמה. לפי הנהוג במדינתינו דבתולה בעצמה רכה בשנים אינה מתעסקת בעצמה בעניני שידוכין רק סומכת על אביה והוא הנותן לה לאיש כפי הישר בעיניו שייך שפיר לומר דלא נתקדשה אלא על תנאי ואופן שהתנה אביה. ובאופן שאביה לא רצה שישא אותה גם היא לא רצתה והוי כאלו אמרה זאת בעצמה בשעת תנאים שאם יש לו אח איננה רוצה השידוך. ונדון הספק הזה לפענ"ד צריך לעיין בירושלמי קידושין פ' האיש מקדש ה' א':
ולכאורה הי' נראה לומר דזה תלי בהך איבעי דאיבעי להו בב"מ (ד' ע"ו ע"א) בבע"ה שאמר לשלוחו לשכור פועלים בד' ואזל ואמר להו בתלתא ואמרו ליה כמו שאמר בעה"ב מי אמרינן דאדיבורא דידי' קא סמכי דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב או דלמא אדיבורא דבע"ה קא סמכי (ופירש"י או דלמא לאו לדידיה הימנוהו אלא הכי אמרו אחר דברי בעה"ב נלך ולא סברי וקביל ושקלי ד') והנה אף התם אף שבאו אח"כ לבעה"ב ועבדו עבידתייהו ולא אמרו ליה ולא מידי ולא שאלו ממנו כלל אם כן אמר לשלוחו לשכור בג'. ואף שלסברא השני' עלה בדעתם בשעת מעשה שבעה"ב אמר ליתן יותר. ואעפי"כ לא שאלו כלל אותו וסומכים על מה שאמר בעה"ב קודם ואדעתא דהכי עשו. אם כן לפענ"ד יש לומר דגם בנ"ד כן הוא כיון שאמר להם האב שאינו רוצה בשום אופן אם אינו בן יחיד. וכשבא האב אחר התנאים לבתו סיפר לה שהוא בן יחיד ואף שאח"כ באה בעצמה וקידשה ע"ד כמו שאמר לה אביה. ואדרבא לפי מה דקאמר הש"ס קודם לכן פשיטא היכא דאמר בעה"ב בתלתא ואזל ואמר איהו בד' דדעתייהו אעילויא ופי' רש"י דאי אמר שכרכם על בע"ה יש להם תרעומות עליו ולא אמרינן דכיון דאמרו שכרכם על בעה"ב וגם אמרו ליה כמו שאמר בע"ה. ואח"כ באו לבע"ה ולא שאלו. א"כ הי' לן לכאורה לומר דמדלא שאלו ואמרו כמו שאמר ודאי דסמכו עצמם בשעת התחלת מלאכה אמה שיאמר בע"ה. ואפ"ה סמכינן דודאי לא סמכו אבעה"ב לגריעותא ואף דלעילויא סמכי אך לגריעותא לא נתרצו וצריך ליתן להם ד' א"כ כ"ש הכא שלא אמרה כלל והוא אמר לה שהוא בן יחיד ודאי דאדעתא דהכי קדשה נפשה כמו שהתנה אביה. ואין לומר דלא הוי רק כסתמא דהא התם אם לא התנו כלל היו נותנים להם כמו שנשכרים פועלים בשוק ובכאן נותן להם ד'. וע"כ משום דהוי כאלו התנו בפירוש דבלא ד' לא הוי מתגר כמו שפירש הרא"ש שם. ואף דהכא הוי הדיבור קודם קידושין והקידושין היו סתם הא גם התם כ"ז שלא התחילו במלאכה יכולים לחזור. רק משהתחילו במלאכה א"י לחזור בשעת התחלת מלאכה הרי היו אצל בעה"ב והיו יכולים לשאלו כיון שאמרו כמו שאמר בע"ה ואפ"ה אמרינן דאדיבורא קמא קא סמכי:
ויעויין בתשובת רד"ך בית ט' חדר ו' ז' שכ' דבכה"ג שתהא עגונה כולם מודים לזה וכן בבית ט':