אור ברסלב

חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד

סימן ד

סימן ג

מה שכתב להגאון מהר"ד הנ"ל ותשובתו ע"ז כבר נדפס בספרו בית דוד. שאלה ע"ד המעשה שאירע פה באיש א' ושמו משולם פייווש במ' נפתלי שהיה לו בת והוא עצמו היה מלמד במינסק ונשתדך במינסק עם בחור א' ושמו יצחק בן אריה הכהן ואמו נשואה בק' אוזדא והוא נולד לה מבעלה הראשון אשר היה לה בקאפולייא והבחור הזה היה מוחזק במינסק לכל מכיריו שהוא בן יחיד מאביו. גם אבי הבתולה התנה עמו בפירוש שאינו רוצה השידוך בשום אופן אם לא שהוא בן יחיד דוקא שלא יגיע גורלו לעבודת הצבא וקודם כתיבת התנאים נסע הבחור לפה קהלתינו והתראה עם הבתולה והוחזק גם בבית הבתולה שהוא בן יחיד והנה נשאת לו והיתה חופת נדה ואחר איזה ימים מעטים שבק חיים לכ"ח. ובבואה אמו לקבל את העזבון ממנו ולא נתנו לה. התקוטטה עמהם ובבואה למינסק הוציאה קול שיש לה עוד בן מבעלה הראשון שבקאפולייא והוא אלם ובקטנותו הלך עם העניים ולא נשמע ממנו זה זמן רב יותר מעשרים שנה:

ואחר אשר כתבו מפה לבד"צ דקאפולייא שיודיענו אם נשמע שמה מזה הגיע דבריהם לאחד מדייני קהל':

נזדקקנו אנחנו ב"ד לחקור ולדרוש אודות עלובתא דא שכ' מע"ל והעידו כמה אנשים שהיה לו אח מאביו אלם מיום הולדו והיו מכירים אותו היטב והוא לפי דעתם כבן כ"ה שנה ויותר. זאת חקרנוה השי"ת ירחם על העלובה מנוער ויראה למו נפלאות להתיר אסורים דברי אנחנו ב"ד עה"ח יום א' כ"ה אייר צ"ח לפ"ק פ"ק קאפוליא יצ"ו:

נאום יעקב במה' יהודא סג"ל זללה"ה מ"ץ דק"ק הנ"ל ונאום יקותיאל זיסקינד במ"א זללה"ה. ונאום מנחם נחום במה' יעקב זללה"ה. +ואחר שנודענו שבד"צ מקאפולייא לא חקרו הדבר היטב כדין קבלת עדות אז כתבתי להם עוד הפעם לדרוש ולחקור היטב הדבר אם העדות היא כד"ת וכהלכה. וזה אשר הגיעני דבריהם שנית. יום ג' כ"ו אדר שנת תקצ"ט לפ"ק קאפולייא כבוד ידידנו הרב הגדול החוב"ק סיני ועו"ה בישראל גדול שמו כבוד מוה' אליעזר יצחק נ"י ידידנו נדרשנו לאשר בקשנו כבודו וקראנו להעד הא' מהשנים עדים אשר העידו לפנינו בקיץ העבר ושאלנו אותו אם כבר היה גדול כשהכיר האלם והשיבנו שהיה אז עדיין קטן מערך שמונה שנים. וגם זה אין ידוע לו בבירור אם היה האלם להנעדר אח מן האב או מן האם והעד השני עדן לא חקרנוהו. והנה ביום ב' י"ח אדר העבר ציונו להכריז בכל בתי כנסיות שכל מי שיודע מהעדרו של האלם יבא ויעיד וכן בא לפנינו באותו יום הר"ר פנחס בהר"ר צבי מפה קהל' והגיד לפנינו בתורת עדות שהיה מכירו היטב להאלם מן האשה אסתר וזה ערך אחד עשר שנים בעת לקיחת הרעקרוטין בפעם ראשון שמע פה קהל' שמת האלם הנ"ל ושאלנו אותו ממי שמע זאת ואם יודע באיזה מקום מת והשיב שאינו זכור מרוב הימים. אך זה זכור בבירור ששמע שמת את זו שמענה ונגידה. ולראיה באנו עה"ח אנחנו ב"ד דפה יום הנ"ל שנה הנ"ל:

נאום יעקב במה' יהודא סג"ל זללה"ה מ"ץ דק"ק הנ"ל ונאום יקותיאל זיסקינד במ"א אהרן זללה"ה ונאום נתן נטע בהרב הג' הגדול מ' שלמה זללה"ה. וזהו העתק מג"ע דמינסק שהוחזק באין לו אחים ע"פ במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הרבני מ' גדליה במהו' יהודא והעיד לפנינו בתו"ע באליונ"ע בזה"ל איך האב גיהערט בפירוש מפי המנוח מ' יצחק בן אריה בחורף העבר בשנת תקצ"ז אז ער איז אבן יחיד לאביו אונ האט ניט קיין ברודער נאר איין ברודער פון מוטער' בזה"ל ממש האב איך גיהערט. וזה היה לאחר שנשתדך עם בת הרבני מו"ה משולם פייווש במ' נפתלי כ"ז העיד מ' גדליה הנ"ל. שוב בא לפנינו מוה' יהודא ליב במה' יצחק והעיד לפנינו הח"מ בתו"ע באליונ"ע כו' ששמע ג"כ מפי המנוח הנ"ל בחורף הנ"ל קודם שנשתדך שידוך הנ"ל בזה"ל אז ער איז אבן יחיד בייא זיין פאטער אונ ער האט ניט קיין ברודער מער אז דער וואס איז פון זיין מוטער אליין' כ"ז העיד בתו"ע מוה' ליב הנ"ל ג"כ במעמד העד מ' גדליה הנ"ל ולהיות לראיה מהימנא ולאות אמת על העדים שהעידו לפנינו כנ"ל באנו עה"ח יום ג' ח' סיון תקצ"ט לפ"ק פ"ק מינסק נאום אברהם בהרב א"א מוה' יהודא ליב זצללה"ה בעהמ"ח ס' משכיל לאיתן. ונאום ישראל בלא"א מוה' יהושע העשיל ז"ל ונאום אברהם בן שלמה ח"ר אייזיק בעל קריאה:

והנה העלובה הזו בוכה ומבכה על בעל נעוריה ולאשר היא מפה קהל' שמה פני' עלינו לשום לב אולי נוכל להמציא מזור למכתה להתירה מכבלי העיגון והנה דבר זה מוטל על כל חכמי ישראל וגדוליהם לעיין ולפקח בשריותא דהאי איתתא כאשר חשו חז"ל מאד בתקנת ב"י שלא יהיו עגונות ועני' זו רכה בשנים ערך בת כ' שנה לשוא שמרה ח"ו לא תהא כזאת בישראל:

והנה יצאתי לעורר בשריותא דהאי איתתא כיד ד' הטובה עלי וד' הטוב יורנו הדרך הישר אשר נלך בה לבל אכשל בדבר הלכה ח"ו הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי ואל אלקי' אמת ינחני בדרך אמת בא"י למדני חוקיך:

א איתא בב"ב (דף קל"ה ע"א) ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד דהא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי א"ל אביי הא אמרי דאיכא עדים במדה"י דידעי דאית ליה השתא מיהת הא ליתנהו קמן לאו היינו דר' חנינא דא"ר חנינא עדים בצד אסתן ותאסר א"ל אביי אם הקלנו בשבוי' נקל בא"א א"ל רבא לר"נ בר אמי חוש לה עכ"ל הש"ס וכ' התוס' שם ד"ה הא אמרי ה"פ הא יצא קול הכא דאיכא עדים במדה"י ול"ג והא איכא כו' ואיבעי למימר שיש לנו לחוש שמא איכא סהדי הא ודאי ליכא למיחש דהא תנן כו' עכ"ל התוס' חזינן דלדעת התוס' אין לנו לחוש לעדים אא"כ יצא קול דאיכא עדים וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' יבום ה"ג לא היה מוחזק באחין ויצא הקול שיש עדים כו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ב סי' ה'. והמ"מ כ' עוד בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדוקא בהוחזק הקול בב"ד חיישינן לעדים משא"כ ביצא קול סתם אף בכה"ג לא חיישינן לה עכ"פ שמעינן מהך סוגי' דלא חיישינן לסתם קלא אם לא שקול יצא שיש עדים ע"ז (וכן מבואר בר"ן בקידושין). נמצא בנ"ד שהיה מוחזק לן דלית ליה אחי כמבואר בגב"ע השלישי ובגוף המעשה א"כ ודאי דלא חיישינן לקלא לחוד. ובפרט שידוע לן דע"י אמו יצא הקול כמבואר בגוף השאלה ואמו ודאי דא"נ דהרי היא מחמש נשים שאינם מעידות אף להקל מפני שחשודה לקלקלה וכ"ש להחמיר דלצעורה קא מכוין (וכן מצאתי בתשו' חמדת שלמה סי' י"ב ופשוט הוא) א"כ לפ"ז לא היה לנו לחוש להקל כלל:

אמנם מאחר שאומרת שהיה האח בקאפולייא וגם נתגדל שם ודאי דאית לן לברורי כמו שמצינו דחיישינן אף לע"א בהכחשה במקום דאיכא לברורי כדאי' בקידושין (דף ס"ו ע"ב) ובתוס' שם ד"ה שלח וכן בפ"ק דפסחים (דף ד' ע"א) יע"ש בר"ן וכן נגד רובא דאזלי' בתרה בכה"ת אפ"ה היכא דאיכא לברורי מבררינן לשיטת הרי"ף בפ"ק דחולין לענין רוב מצויין כו' מכל הלין היה לנו לחקור עכ"פ בקאפולייא אם יש עדים או לא:

והנה לפי הכתבים אשר באו לפנינו מבד"צ דשם עכ"פ הוחזק שם עפ"י אנשים שהיה לו אח אלם ויש לנו לבאר אם צריכין עדות ברורה להוציאה מחזקת כשרות שלה שהיה לה עד עתה או דאף בעדות כ"ש או בע"א שיאמר שהיה לו אח מן האב ניחוש ג"כ וד' הטוב אל יעזבני להורני דרך האמת:

ב איתא בקידושין (דף ס"ד ע"א) במשנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן. יש לי אחים אי"נ יע"ש כל הסוגיא ומבואר שם דהיכא דאינו מוחזק באחין א"נ לאוסרה ולאמר יש לי אחים ולכאורה אף ע"א א"נ לאסור וכן מבואר בטור וש"ע (סי' קנ"ז סעיף ו') לא היה מוחזק באחין ואמר יש לו אחין א"נ בא א' ואמר אני אחיו ואפי' ע"א או קרוב מעיד עליו א"נ ודין זה דע"א א"נ נובע מתשובת הרא"ש בעובדא דידיה שהיה א' מוחזק כמה שנים שאין לו אחים ובא ע"א והעיד שיש לו אחים והעלה להלכה שא"נ מהך סוגיא דהניזקין דאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאתחזק התירא יע"ש היטב:

אמנם הב"ש (בס"ק ז') כ' דלשיטת הנ"י נאמן ע"א לאסור. וכ' שכן יש לדייק מדברי רש"י והר"ן בסוגיא דקדושין הנ"ל יעו"ש וכן הביאו בשם מהרי"ט ח"א סי' פ"ב יעו"ש. והנה תוכן דברי המהרי"ט דבעובדא דידיה בא' שבא מארץ רחוקה ולא אתחזק לן לא באחי ולא בבני לא מיקרי חזקת היתר לשוק אלא ע"כ ידוע לנו שאין לו אחין אלא דמספקא אם נולד לו אח דומיא דר"פ האשה בתרא היה לה חמות אינה חוששת וכ"ת העמד אשה על חזקתה ובחזקת היתר עומדת אמנם אח"כ שנשאת שהוחזק בה איסור א"א וע"י מיתת בעלה אתה בא להתירה אל תתירנה מספק ולא תימא איסורא קמייתא פקעה כו' והא דאמרי' ביבמות פ' ד' אחין ואלו גבי גירושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה לא קאמר. ומשני רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת היינו משום שהיא לפנינו צרת ערוה ואם נולד ס' בגירושה הערוה מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה כו' והביא ראיות מסוגיא דנזיר דירד לטבול דמחזקי' מאיסור לאיסור וכן הביא ראיה מהא דאמרי' פ' קמא דחולין בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ולא אמרינן דהא איסורא דאבר מן החי פקעה ודאי אף ע"י נחירה וכן הוכיח מלישנא דהש"ס פ' יש נוחלין הנ"ל אם הקילו בשבוי' נקל בא"א. וכ' ומה דקאמר הש"ס בסוגיא דקידושין הנ"ל דאם אינו מוחזק לן באחין א"נ לומר יש לי אחין היינו מטעם ס"ס שמא יש לו בנים ואת"ל דא"ל שמא גם אחים אין לו כמ"ש הרשב"ם שם ב"ב (דף קל"ד ע"ב ד"ה ומשני) עוד כ' המהרי"ט דהא דאמרי' ע"א א"נ נגד חזקה היינו דוקא דאף לדברי העד היתה בחזקת היתר עד עתה וזו הלא לדברי העד לא היתה מותרת עד עתה משום א"א וגם היתה חזקה שלא נתבררה שעה א' יע"ש כל דבריו בארוכה:

הנה לפי דעת סוגיין דעלמא אזלא דלא כמהרי"ט חדא במאי שהביא ראיה דמחזקינן מאיסור לאיסור מהך דבהמה בחי' בחזקת איסור אמ"ה עומדת הרי כבר כ' רבותינו בעלי תוס' ז"ל בביצה. בחזקת שאינה זבוחה עומדת דלא הוי מאיסור לאיסור:

ואף לדברי האומר דבחזקת אמ"ה עומדת כבר הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות בסוגיין הנ"ל על הא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ותירץ שאני בהמה משום דכיון דאיסורא מחיים עד שתתחדש לה מעשה המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר שנעשה בה מעשה המכשירה עליך להביא ראיה יעו"ש הרי מוכח מדבריו דביבמה לא מחזקי' מאיסור לאיסור. וכן דברי התוס' שם ד"ה אשה זו בקושי' השני' מהך דספק דרוסה מוכח דלא כוותיה יעו"ש (ודברי התוס' אלו נקטינן להלכה כדמסיק הש"ך ביו"ד ס"נ. ובשם מהר"מ לובלין):

ועוד דלפי דברי המהרי"ט אין מקום לקושיית אביי שם (דף ל"א ע"א) מהך דנפל הבית עליו ועל בת אחיו דקאמר ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו' דמה חזקה שייך שם. ואף דגם עתה נדחק התוס' שם (ד"ה נפל הבית) בקושיית הש"ס מ"מ עיקר תירוצם דסמכי על חזקה דהיתר לשוק שהיתה עומדת אם ימות הבעל. אבל לפי דבריו דזה לא הוי חזקה ועיקר החזקה דקאמר רבה בספק גירושין הוא משום דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה קושיית התוס' עומדת ביתר תוקף ועוז ואין מקום לקושיית הש"ס כלל:

וכן משמע בתשו' הרא"ש (כלל כ' סי' י"ט) שכ' בטבח שבדק בהמה ואמר שהיא טריפה שנאמן. משום שהוא מסור בידו אלמא דחשיב ליה בחזקת היתר. ולדברי המהרי"ט בלא"ה היה נאמן דהא נולד הספק מחיים. וכן כ' הרשב"א בחידושיו לקידושין בההיא סוגיא דיש לי בנים וז"ל יש לי בנים נאמן בדמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני והיינו דאיצטריך להימנותא בדאמר יש לי בנים דאי לא מוחזק לן באחי לשקול מהימנותא ולשדי' אחיזרא דמסתמא לא חיישינן ליה עכ"ל מכל הלין משמע דבכל אשה שמת בעלה קמה לה בחזקת היתר לשוק כ"ז שלא נודע לנו בבירור שיש לו אח הזוקק משום דאיסור א"א אזדא לה ע"י מיתת בעלה וקמה לה אחזקתה קמייתא:

ועוד נ"ל להביא ראיה ברורה דלא כמהרי"ט דאין ע"א נאמן בכה"ג לאוסרה נגד חזקת היתר שלפנינו אף שהיה לה חזקת איסור קודם לכן ממקור הסוגי' דע"א נאמן באיסורין בהניזקין (דף נ"ד ע"ב) בההוא שאמר טהרות שעשיתי עמך נטמאו הכי אמר ר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו (פי' בדבר שהיה בידו) כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן והכ' וכל אדם כו' ויעו"ש בתוס' ד"ה דכי אמר דפיגול לאו דוקא אלא פסול הוי א"כ קשה מאי ראיה דאם בידו נאמן אף נגד חזקת טהרה הא הקרבן קודם שנכנס לפני ולפנים ונזרק הדם לא היה בחזקת כשר וא"כ עכשיו שאומר שלא נזרק בהכשר הא לא הוי כלל נגד החזקה (ומזה קשה קצת אף לתירוץ השני של הרשב"א שהבאתי לעיל דהא הוא מעיד על גוף דבר המכשיר שלא נעשה כראוי והוי כמו דרסה בשחיטה) אלא ע"כ דזה גופא מקרי חזקת היתר למה שלא נפסל במחשבה דקודם לכן היתה עומדת בחזקה זו שאם יזרוק הדם יהא כשר א"כ ה"נ גבי אשה היתה עומדת אף קודם מיתת הבעל בחזקת היתר לשוק אחר מיתתו וכן בהך עובדא דס"ת דמייתי התם הש"ס שא"נ לפסול הס"ת משום דהוי נגד חזקת היתר אם לא משום מיגו. והרי הגוילין קודם עיבודם לא היה להם חזקת היתר לס"ת וא"כ למה לא יהא נאמן בלא מיגו אלמא דבכה"ג אין ע"א נאמן וכה"ג מצאתי במהרי"ק שורש ל"ג ופשוט הוא מכל הלין מוכח דלא כמהרי"ט בזה (ואין לומר דהתם שאני משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. חדא דמשום זה עדיין לא דמי לנטמאו טהרותיך ותו דהא במנחות (דף ק"ב ע"ב) מספקא ליה להש"ס אליבא דר' יוסי אם ס"ל האי כללא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כר"ש אם לאו והכא אליבא דר' יוסי קיימינן ודו"ק) ומה אענה אנכי כבר צוח עליו הגאון בעל נוב"י מ"ת (סי' קמ"ד וקמ"ה) וז"ל ומה שכ' מהרי"ט בח"א (סי' פ"ב) על כל דבריו יש תשובה. ובפרט שהוא רוצה שגם הרא"ש מהאוסרין והרא"ש הוא ודאי מן המתירין. וכל דבריו בדברי הרא"ש אינם מתקבלים על הלב:

וכן ראיתי בתשו' א' כתובה מהגאון הגדול המפורסם מוה' גרשון מ"ץ דק"ק שקלאב שכ' ראיה דלא כמהרי"ט מהא דאמרי' בגיטין (דף פ"ג ע"ב) והרי יבמה דבעל אוסרה ויבם מתירה. יבם הוא דקא אסיר לה דאי מבעל הא שרי וקיימי ודחה שם כל ראיותיו והביא בשם הריטב"א להדיא דאשה נקראת בחזקת היתר לשוק במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבם לפנינו (וחידושי הריטב"א אין אתי) והעלה להלכה דלא כמהרי"ט ודפח"ח וראוים הדברים למי שאמרם:

ומה שכ' הב"ש שכן משמע מתוך פירש"י דע"א נאמן שכ' בקידושין שם ד"ה דלא מוחזק לן כו' וז"ל הלכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דקא מוקים לה הלכך נאמן ואי אתי אח אח"כ ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה דאהני דיבורא לחזקה ובהאי לישנא ממש כ' הרשב"ם בב"ב (דף קל"ד ע"ב ד"ה התם) דמשמע דאי לא אמר יש לי בנים היה האח נאמן ואף שהבעל א"נ לומר יש לי אחים אח"כ הן כבר עמד ע"ז המהרש"א ז"ל והגיה דבריהם כמ"ש באשר"י דנ"מ אם יבואו עדים ע"ז שיש לו אחים יעו"ש ומה שהביא ראיה מלישנא דהש"ס ב"ב שם ניקל בא"א לפענ"ד שיגרא דלישנא דהש"ס דקידושין נקט התם. (וכשאני לעצמי אמינא שי"ל דמכל אלו אין ראי' לפ"מ דאיתא ביבמות שם (דף ל"א ע"א) מתקיף לה אביי נפל הבית עליו כו' אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אלמא דאביי לית ליה הך סברא דרבה דקיימא לה בחזקת היתר וי"ל באמת משום דס"ל דמחזקינן מאיסור לאיסור. וכ"כ הש"ך להדיא (בסי' נ' ס"ק ג') א"כ שפיר קאמר רש"י והרשב"ם שם דע"א נאמן משום דשם בתירוצא דאביי קיימא ולשיטתי' ביבמות שם הא לא הוי חזקת היתר כסברת מהרי"ט הנ"ל גם מה דקאמר בב"ב שם ניקל בא"א אביי הוא דקאמר לה ולכך דחק עצמו הרשב"ם ג"כ לפרש דמשום ס"ס קאתינן עלה משום דאליבא דאביי קיימינן יע"ש שהביא דברי אביי בקידושין):

ותמהני על רבינו המהרי"ט והב"ש למה לא ביארו דבריהם עכ"פ לחלק בין ע"א לבעל שמפורש במשנה שאינו נאמן ובמהרי"ט היה אפשר לפרש דבריו דהיכא דהוי ס"ס באמת גם ע"א אינו נאמן ובנ"ד קא מיירי שהיה ידוע בודאי שאין לו בנים הדרינן לקמייתא דסוגיין דעלמא. ורוב רבותינו הראשונים ז"ל דלא כמהרי"ט אזלא וס"ל דלא מחזקינן מאיסור לאיסור ואין ע"א נאמן לאסור אותה לשוק משום דהוי לה נגד החזקה. ובפרט שהמהרי"ט עצמו כ' וז"ל נידון של הרא"ש בתשו' שהובא לעיל התם חזקה אלימתא איכא כמש"כ שישב שם כמה שנים ומעולם לא נראה ולא נשמע לא מפיו ולא מפי זולתו שהיה לו אחים זו חזקה ברורה דקיי"ל סוקלין על החזקות כדאמרי' מעשה באשה א' כו' בפ"ב דקידושין וכמו דאמרי' הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' אף כאן הואיל וכמה שנים לא נשמע לו אח בחזקה שאין לו אחים עומדת כו':

הנה אף בנ"ד הרי כמה שנים שהיה במינסק וגם בני האם שבאוזדא מעולם לא שמעו שהיה לה בן מבעלה הראשון חוץ מזה המנוח ודאי דהוי חזקה אלימתא דומיא דפ' בתרא דקידושין שאין ע"א נאמן להכחישה:

גם מ"ש הב"ש דלפי שיטת הנ"י (והוא ג"כ שיטת הרשב"א והראב"ד) דמוחזק דלית ליה בנים א"נ לומר דיש לו. אבל בלא מוחזק לן בבנים נאמן לומר דיש לו אלמא דזה לא הוי חזקה מה שלא מוחזק לן בבני באמת אינו מוכרח כלל דהא נגד חזקה דאיסורא ודאי דנאמן במיגו רק דסברתם הוא שא"נ להכחיש לגמרי החזקה כמו שא"נ לשיטתם במוחזק לן באחי לומר שאין לו אחים כך א"נ לומר במוחזק ודאי שאין לו בנים לומר שיש לו אבל זהו ודאי דאף לפי דעתם חזקת היתר עכ"פ מקרי אם לא מוחזק באחים כמו שאמרינן שם שהבעל אינו נאמן לומר שיש לו. וכ"כ הגאון בעל בית מאיר על מקומו שדברי הב"ש תמוהים הם:

ולפ"ד יש להביא ראיה מן הש"ס דבכה"ג דלא מוחזק מקרי חזקה דלא כהב"ש דס"ל דזה שלא ראינו אח או בן לא מקרי חזקה כלל. וחולקים על תשובת הרא"ש דאיכא בש"ס ב"ב (דף קכ"ז ע"ב) היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא א"נ רישא ר"י וסיפא רבנן ול"ל להש"ס לחלק הברייתא לתרי תנאי. לפי כלל זה של הב"ש היה אפשר לאוקמי רישא וסיפא רבנן וע"כ לא קאמרי רבנן שא"נ לומר על אחד שהוא בכור כשהיינו מוחזקין בו שאינו בכור. דוקא היכא דהוחזק לן באחד שנולד ראשון לו וא"כ הרי בא להוציא מחזקתינו משא"כ אם אחד מוחזק לן שהוא ראשון ולא ראינו מי שנולד לו קודם לכן ואמר אביו שיש לו בן במדה"י שנולד לו קודם זה למה לא יהא נאמן דהא זה לא הוי חזקה לפי דעת הב"ש. וא"כ ברישא שהיו מוחזקין בו שהוא בכור פי' שלא ראינו בן קודם לו אף לרבנן נאמן משא"כ בסיפא שהיו מוחזקין בו שאינו בכור וא"כ ע"כ היה מוחזק לן באח אחר שנולד קודם לזה והוא לפנינו. והוה שפיר נגד החזקה לכך א"נ לרבנן ול"ל להש"ס לדחוקי ולאוקמי רישא ר"י וסיפא רבנן (ואף שגם עתה יש ליישב שינוי לשון הברייתא רבותא בכל חד מ"מ הלא הוה מצי לאוקמי כחד תנאי) אלא ע"כ דפשיט ליה להש"ס דאף בכה"ג שלא ראינו אח שנולד קודם לו מקרי ג"כ חזקה ואף לרבנן דלית להו קרא דיכיר:

הנה בהא נחיתנא וסליקנא בעז"ה בראיות מוכרחות מן הש"ס וראשונים וגדולי האחרונים ז"ל דלא כמהרי"ט והב"ש אלא דאין עד א' נאמן אליבא דכ"ע אם לא היה מוחזק לן באחי וכ"ש בנ"ד שהיה זמן רב במינסק דהוי דומיא דתשובת הרא"ש גם המהרי"ט ואפשר גם הב"ש יודו לזה דאין ע"א נאמן:

ד עוד נראה לפענ"ד דאף אם נימא דהיכא דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני נאמן ע"א לומר שיש לו אח ולאוסרה. מ"מ היכא שאמר הבעל שאין לו אחים שמפורש במשנה שנאמן עכ"פ בלא מוחזק לן באחי (ולקצת מרבוותא אף היכא דמוחזק באחי כמו שנבאר לקמן בעז"ה) והימנותא דבעל לפי מה שמפרש הש"ס הוא מטעם מיגו דאי בעי מגרש לה בגיטא והוה מדאורייתא דהא כל מיגו פשוט בדברי הראשונים ז"ל דהוה דאורייתא כש"כ האי מיגו דעדיף טפי משום דהוה בידו כמ"ש הרשב"א ז"ל. ומעין זה מצינו ג"כ דע"א נאמן במה שבידו מדאורייתא כדאיתא פ' הניזקין (דף נ"ד ע"ב) וכיון שהבעל נאמן מדאורייתא הדרינן לכללא דאיתא בש"ס בכמה מקומות וביבמות פ' האשה רבה אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הוי כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים. וא"כ כ"ע יודו דבעינן שני עדים כשרים דוקא להכחישו ואף דמסיק הש"ס ביבמות (דף קי"ז ע"ב) ובכתובות (דף כ"ב ע"ב) דבעינן דוקא התירוה להנשא עפ"י העד הנה פשוט הוא דזהו דוקא בעדות אשה שא"נ מדאורייתא רק מתקנתא דרבנן משא"כ היכא דנאמן מדאורייתא לא בעינן שיוגמר הדין עפ"י העד כמו שמבואר בפשיטות בסוגיא דסוטה (דף ל"א ע"ב) בא' אומר נטמאה וכבר הקשו כן התוס' ז"ל ביבמות ובכתובות שם ואף שהתוס' ז"ל דחקו עצמם לפרש גם הסוגיא דסוטה היכא דנגמר הדין עפ"י העד היינו לחד תירוצא שם שלא נחתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן אבל לתירוצם השני שם שחלקו בהכי וכ' דלעולא בדאורייתא אף בבת א' הוי כשנים ודאי דהסוגיא אתא כפשטא:

וכן הוא דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דלענין עדות אשה כ' (בפי"ב מה' גירושין) בא ע"א ואמר שמת והתירוה להנשא ע"פ ואח"כ בא כו' ובפ"א מה' סוטה ה' י"ו כתב בא ע"א כשר ואמר נטמאה ה"ז אינה שותה ולא כ' שנגמר הדין ע"פ הראשון וכן בעגלה כ' סתם והסברא פשוטה מצד עצמה וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' קכ"ז) והב"ש באה"ע (סי' קע"ח ס"ק י"א) וכן מבואר הדבר לפענ"ד באשר"י פ' הניזקין בהלכות חלוקים שלו בחילוק ו' היכא שאמר א' טבל הלה מתוקן שאמרתי לפלוני לתקנו ושאלוהו ואמר שלא תיקנו נאמן השני משום דתלוי בו משמע דבלא"ה לא היה השני נאמן ואף דלא נגמר ההיתר ע"י הראשון דהא הלכו עדיין לשאול ולברר אם כן הוא א"כ בנ"ד דהבעל נאמן מדאורייתא ודאי דבכל ענין הוי כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים:

והנה אף דיש לחוש לכאורה לדעת הריטב"א שהביא הנ"י ביבמות פ' האשה שלום דלא אמרינן כ"מ שהאמינה התורה כו' אלא בעדות אשה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים יעו"ש. אמנם כבר מצינו שרבינו הב"י שמימיו אנו שותים לא כן ס"ל שהביא בסי' ל"ט תשובת התשב"ץ והוא בח"ב סי' י"ט בא' שהכניס ידו לבהמה ואמר שכשירה היא אם בא ראשון הוי כשנים ואין נאמן השני לאוסרה ואם באו שניהם בב"א אסור וכן הוא בש"ע (ומ"ש הט"ז דבעינן שיתירוה עפ"י הראשון המעיין בתשב"ץ יראה שלא כן הוא רק בא ראשון בעינן וכ"כ הגר"א והש"ך) הרי חזינן דנקט להלכה דאף בשאר איסורים איתא להאי כללא יעו"ש בתשב"ץ וכן הוא במהרי"ק (שורש ל"ג) והובא דינו ביו"ד (סוף סי' א') לענין שוחט שהעיד עליו ששחט שלא כהוגן דהשוחט הוי כשנים (רק דיש לחלק כמו שכתב הש"ך) והדרן לקמייתא דכיון דהבעל נאמן מדאורייתא אם אמר שאין לו אחים א"כ אף אם ניחוש לדברי המהרי"ט דזה לא מקרי חזקה להתירא מ"מ אין דבריו של אחד נגד אמירת הבעל דהוי כשנים:

ואגב אמינא במה שחלקו הב"ח והרש"ל אדינא דמהרי"ק משום דעת הריטב"א שהבאתי לעיל כמש"כ הש"ך בסי' קכ"ז אתמה מדוע העלימו עיניהם מהך דינא דהתשב"ץ שהובא בסי' ל"ט ולא חלקו עליו. ועוד איך יפרנסו לשיטת הריטב"א הך סוגי' דסוטה שמפורש שם שאף בשאר איסורים אמרינן כן. וע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך שם דהיכא שמפורש בקרא שנאמן גם הריטב"א יודה. א"כ כבר ישרו דברי המהרי"ק בשוחט דהא כ' רש"י ז"ל בחולין (ד' י' ד"ה ע"א) ועוד בכ"מ דהא דעד א' נאמן באיסורין הוא משום דכ' וזבחת הרי מפורש להדיא בקרא דע"א נאמן בזה. והוי דומיא דסוטה ועגלה ערופה וא"כ גם הריטב"א יודה דהוי כשנים כדאיתא בש"ס ואף שכמה מהראשונים ז"ל לא הביאו הך קרא דוזבחת מ"מ הרי הוי ס"ס להתירא עכ"פ לענין שוחט שמא דלא כהריטב"א. ואת"ל כהריטב"א דילמא כרש"י ז"ל דהוה בקרא בהדיא ודו"ק:

ולענ"ד לזה כיוונו החולקים על המהרי"ט שהביא בשמם וז"ל ושמעתי שהמתירים טוענים שאותו העד כבר הוכחש מפי הבעל שאמר שאין לו אחים כשרצה להנשא. ודברים תמוהים הם דלא מקרי הכחשה אלא כשיכחיש בפיו את העד בפניו אבל זה שאמר בשעת נישואין לא הוי הכחשה עכ"ל. ולפענ"ד לא כיוונו החולקים משום דהוי עדות מוכחשת אלא משום שהאמינה תורה להבעל הוי כשנים (ואפשר דמהרי"ט סמך עצמו על דבריו לקמן דבעובדא דידיה לא הי' הבעל נאמן מדאורייתא כמו שמבואר לקמן בעז"ה) ואמנם כוונתם ודאי רצוי' כמש"כ:

והשתא נבא בעז"ה לחקור אם יש בעובדא דידן שני עדים כשרים שיכחישו דברי הבעל אם לאו. וד' הטוב אל יעזבנו:

ו הנה עדות שהוגבה בקאפולייא הרי נתבאר בג"ע השני שא' מהן לא העיד רק מה שראה בקטנותו ואף שבדבריהם אשר בא ראשונה לא כ' כן אמנם נתברר לנו דלאו בדיוקא כתבו זאת כאשר כבר העידו בעצמם בג"ע השני] וא"כ לפ"מ שהעלתי בעזהי"ת דבנ"ד לכ"ע בעינן דוקא שני עדים שיאמרו שיש לו אח מאב ודאי דלא חשבינן האי לעד דמשנה שלמה שנינו בכתובות פ"ב (ד' כ"ח ע"א) אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' אבל לבר מהני ודאי דלא נאמנין להעיד מה שראו בקטנותן ואף דאיתא שם בברייתא נאמן לומר משפחה זו פסולה משפחה זו כשרה כבר ביאר הר"ן דמיירי שכבר יצא קול ולענין תרומה דרבנן יעו"ש וביאר שגם דעת הרמב"ם כן הוא לכאורה. וכן מוכח מתוך דברי הרי"ף ז"ל שהשמיט זאת וע"כ משום דנכלל זה בתרומה דרבנן דמתני' יעו"ש ואף לדעת הראב"ד ז"ל שהחמיר בזה (והובא דינו בש"ע ח"מ סי' ל"ה) אין לך בו אלא חידושו כמ"ש בר"ן משום דאית ליה קלא ומפרסמא הרבה אבל בכל התורה כולה ודאי דא"נ:

ובפרט לנ"ד דחשבינן אמירתו של בעל שאמר שאין לו אחים כשנים כמ"ש פשיטא דבעינן שני עדים כשרים דוקא להכחישו וזה שראה בקטנותו ודאי דאין לצרפו כנ"ל:

אולם לפי המבואר בג"ע השני הרי נמצא עוד א' והוא ר' פנחס שמעיד שהי' מכיר היטב החרש רק ששמע שמת:

והנה אם נאמר דמה שאומר ששמע שמת הוי כעד מפי עד הרי פשוט התירא דהאי איתתא כדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א דע"א נאמן ביבמה כפשיטותא דר"ש ביבמות פ' האשה רבה וכבר הכריעו כל האחרונים שיש לסמוך עליהם במקום עיגון כמבואר בב"ש בסי' קנ"ז. אמנם אף אם ניחוש לדעת האחרונים דזה לא הוי כעד מפי עד כיון שלא אמר ממי שמע אפ"ה יש להקל בנ"ד ונבאר בעז"ה:

ז דאיתא בש"ע (סי' י"ז סעי' ה') כבר אמרנו שהעד שאומר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד ה"ז כשר. והוא לשון הרמב"ם ז"ל. וכ' הרמ"א ז"ל ואפי' לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול הי' עכ"ל. ודין זה דהרמ"א הוא מתשובת בנימין זאב ומקורא דהאי דינא הוא מהך סוגיא דפ' האשה בתרא תדבר"י בשעת הסכנה (פי' במקום עיגון רש"י) כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין וכן שם במשנה משיאין עפ"י בת קול כיצד כו' וכ"כ בתשו' ב"י וכ"כ הגר"א:

והנה לפ"ז אף היכא שאומר העד שאינו זוכר ממי שמע לכאורה לא גרע מהך דינא דמתני' ששמע קול ולא מצא אדם שאינו יודע ג"כ מי הי' האומר וכ"כ הגאון בעל שארית יוסף דבכה"ג הוי שפיר עד מפי עד:

אמנם מצאתי להגאון בעל עצי ארזים ז"ל שכ' שיש לחלק ולומר דבאמת באומר סתמא שמעתי ל"ח דשמע מפסול אבל אם שאלוהו ואמר שא"י הוי כאומר שא"י איך מת. הנה הגאון הנ"ל חתר למצוא מקום לדינא דהרמ"א ז"ל מסוגיא דסוטה יעו"ש ושפיר יצא לחלק. אמנם לפ"מ שהבאתי שדברי הרב נובעים מסוגיא דשמע מבת קול ודאי דאין מקום לחלק כלל לנידן זה דהא גם שם א"י ממי שמע. וזה אין סברא לומר דדוקא שנים ששמעו מב"ק דמה נ"מ כיון דע"א נאמן בזה כשנים ואדרבא בזה עדיפא מב"ק דהא אומר ששמע מאדם אחד רק ששכח ממי שמע:. ומש"כ הגאון הנ"ל ראי' ממש"כ הרמב"ם שצריכין לשאול אצלו איך ומה ראית. וכ' הלח"מ משום דמדמה לי' לדיני ממונות בגוף העדות דאמרינן בשבועות אומרים לו איך ומה ראית. הנה דבריו אינם מובנים דהא מקור הענין דעד מפ"ע הוה קולא בעדות אשה משום עיגונא. וגם הך דינא דמשיאין עפ"י בת קול פשיטא דבד"מ לא מהני. ואף דאמרינן בבכורות דבעיקר העדות יש להחמיר מ"מ כבר כ' כל גדולי האחרונים דדבר זה נכלל בגוף התקנה דעד מפי עד. יעו"ש בשארית יוסף ואף הל"מ הלא לא כ' זאת אלא לקושיא על המ"מ. ואדרבה המ"מ משו"ה לא כ' טעם זה על דינא דהרמב"ם ז"ל משום דע"כ קילא בזה מד"מ יעו"ש בדברי הרב המגיד:

ולרווחא דמילתא אמינא דאף להמחמירים בזה יש להקל בנ"ד. דהנה יש כאן ג' חששות להחמיר אם אומר ששמע סתם ונבאר בעז"ה אחד א'. א) הגאון בעל ע"א הנ"ל כ' דחיישי' שמא לא שמע כלל דלא עבידא לגלויי כיון שאינו מגיד ממי שמע ולזה החשש פשוט אצלי דבנ"ד ליכא למיחש משום דאם הי' רוצה לשקר הי' שותק ונאמן משום שהפה שאסר הפה שהתיר כדאיתא בכתובות פ"ב במשנה (ד' ט"ז ע"א). ואף דאמרינן שם (ד' כ"ב ע"ב) א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה אסורה. תרווייהו בא"א קא מסהדי. כבר תירצו הראשונים ז"ל והובא בר"ן שם דאין לו מיגו דרוצה לפוסלה מן הכהונה. ועוד תירצו דמיירי בספק קרוב לה ס' קרוב לו דאמר בדדמי ויע"ש בש"ע (סי' קי"ב ס"ק ה') אבל בנ"ד הוי ממש כהך דאמרי' בכתובות (ד' י"ט ע"ב) ע"א אומר תנאי כו'. דמסיק שם הש"ס דהלכתא כר"ה בדר"י דאמר הני למיעקר סהדותייהו קאתי. וכבר כ' שם הר"ן ז"ל דל"ד למיעקר סהדותייהו אלא אף באחד אומר פרוע נאמן אם אין כ"י יוצא ממקום אחר. משום מיגו דאי בעי שתק. והוה הפה שאסר כו'. א"כ גם בנ"ד שאין כאן אלא ע"א בלבד ר' פנחס הנ"ל שאומר שהי' מכירו ושמע שמת ודאי דמהימן בזה משום הפה שאסר במיגו דאי בעי שתיק ואזדא לה סברת הגאון הנ"ל בנ"ד:

ב) עוד הביא הב"ש בשם בעל שלטי הגבורים שצריך לשאול אותו ממי שמע דשמא מפסול שמע כגון מחמש נשים שאינן מעידות או מכותי שאין מסל"ת. הנה לבד שזה פשוט דזה לא הוי אלא לכתחילה אבל אם אמר א"י מהני בדיעבד (וכ"כ הגאון בעל מראות הצובאות). עוד בנ"ד עדיף טפי דאף לכתחלה לא בעינן למשאל דליכא למיחש כלל שמא שמע מפסול דכיון שאמר ששמע זה כעשר שנים דאז לא הי' נ"מ לשום דינא א"כ מי שאמר אז הוי מסיח לפי תומו. וגם החמש נשים לא הי' אז עדיין כיון שלא הי' נשוי המנוח לאשה עדיין וגם אין לחשוש שמא שמע מחש"ו דדעת הרמב"ם שאינם נאמנים אלא בשעת מעשה דומיא דאנו באין מהספידו של פלוני חדא דלא קרי אינשי שמועה לזה ששומעים מחש"ו. ועוד למה ניחוש לזה. דהא קי"ל בעלמא כל דפריש מרובא פריש ודברי בעלש"ג יש ליישב דחיישינן דלמא אזיל איהו לגבייהו משא"כ בנ"ד דאין לחוש אלא לחש"ו א"כ ודאי דאין מדרך האנושי לילך ולחקור דבר אצל חש"ו. וא"כ גם הטעם השני אזדא ליה:

(עוד מצאתי בקונטרס עגונות (סי' קל"ט) וז"ל יש להסתפק בעד שאמר סתם שמעתי שפלוני מת ולא פי' ממי שמע אי גרע מעמפ"ע דיש לחוש שמא קול הברה שמע וזה לא מהני. וא"כ אף בנ"ד לכאורה הי' לחוש לזה:

אמנם דברים אלו הוא של הרב ר"י בר"ש סמי"ט ששאל לרבינו ב"י והוא בתשובת ב"י (דף מ"ו ע"ד) והנה המעיין שם יראה שלא יפה עשה בעל קונ"ע בזה שהעתיק בקיצור סתמא. שלא אמר הרב הנ"ל אלא בעובדא דידי' שיצא קול תחלה שנהרג שלמה כרו"ב וחקרו שם במושקלי"ד אחר עדות ואח"כ אמרו נשים בעיר אחרת ששמעו מאנשים שבאו ממושקלי"ד שנהרג שלמה כרו"ב וז"ל שם דהא כיון דקאמרי הנשים דמעיקרא נפק קלא שנהרג שלמה כרו"ב אפשר שאותם היהודים שבאו ממושקלי"ד ואמרו שנהרג הי' מצד הקול ההוא דנפק מעיקרא עכ"ל הרב בתשובתו שם. הרי דלא תלא טעמא דחששא אלא משום דידעינן דמעיקרא נפק קלא. אבל אי לא הוה ידעינן דנפק קלא פשיטא דלא הוה חיישינן לזה. וכן המעיין שם יראה שכל ראיותיו שהביא שם הוי רק באופן דידעינן דנפק קלא דלא פסק (ויען שאין מצוי ביד כולם ס' תשובת ב"י אעתיק בקיצור) בשם תה"ד הביא וז"ל. ולפ"ז נראה אם טבע ראובן במים שאל"ס ואשתו רחוקה ממנו במ"א ויצא קול במקומה שבעלה טבע אח"כ כ' בחור א' דרך שמועה והתאוננת על ראובן הלזה שמת אין אומרים נתיר את אשתו כו' הנה לבד אשר יצא בעל התה"ד לחלק בין מיתה לטביעה מ"מ הרי תלה טעמא משום שכבר יצא קול יעו"ש וכן אשר הביא שמה בשם מהרי"ק וז"ל דכיון דנפק קלא דלא פסק דנהרג פלוני איכא למיחש לעדים שיעידו אח"כ על מיתתו שמא אמרו בדדמי מצד הקול:

עוד כ' הרב בתשובתו דבדידי' הוה מוכחא מלתא דאמרי מצד הקול שהרי במושקלי"ד נתקבלו כמה עדות ואבי האשה הי' חוקר ודורש שם ואי אמרת שהיהודים שבאו ממושקלי"ד היו יודעים בבירור היו מעידים שם במושקלי"ד. וכן סיים שם הרב הנ"ל (בד' מ"ז ע"א) מ"מ יהי' לנו לראיה ולעינים בנ"ד דכיון דנתקבלו כ"כ עדות במושקלי"ד והיהודים ההם לא אמרו דבר זה בשם פשיטא לפענ"ד שהדברים שאמרו להנשים הי' מצד הקול עכ"ל וכ"כ שם ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כ' (בפי"ג מה' גירושין) כבר הודענו שעד שאמר שמת פלוני אפי' שמע מפי אשה ששמעה מעבד ה"ז כשר לעדות אשה ומשיאין ע"פ. אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו איך ראית ובמה ידעת עכ"ל הרמב"ם. וא"כ אלו הנשים שהעידו מפי אחרים אין ראוי לדרוש ולחקור עליהן הא ליתא לפענ"ד דה"מ היכא דלא מוכחא מלתא דאיכא בזה צד רמאות או דאמרי בדדמי משא"כ בנ"ד שהשכל מחייב והסברא נותנת והדבר נראה מפורסם שעפ"י השמועה אמרו כן בודאי שראוי לחקור ולדרוש עליהם עכ"ל הרב ר' יעקב הנ"ל בתשובתו. הרי חזינן דמודה דמוכח מדברי הרמב"ם דלא חיישינן דאמרי מצד הקול אלא היכא דמוכחא מלתא כמו בעובדא דידי' וכ"כ הב"ש (בסי' י"ז ס"ק ל"א) גם בשם הט"ז והנה אף ע"ז השיב לו הב"י וז"ל על מה שחשש על עדות הנשים כיון דנפק קלא אפשר שאותם היהודים שאמרו שנהרג הי' מצד הקול תמה על עצמך שהרי אורחא דמלתא על הרוב כשיתעלם איזה איש ואומרים עליו העולם באומד הדעת שנהרג וקול יצא ע"י כך שנהרג פלוני. ולפי דברי כ"ת לא שבקת חיי שיועיל שום עדות ואין לנו לבדות דברים מלבנו על דברי העדות ולומר שמא כך הי' או כך הי' כדי להחמיר רק דלכתחילה אם אפשר יש לשאול וסיים שם ודברי הרמב"ם מבוארים כן כמו שהובא סוף דבריו בקונטרס עגונות (ס"ק קמ"ח) וע"ש:

ואם בכה"ג שהיו אומדנות דמוכחות שמצד הקול אמרו זאת וכבר יצא קלא דלא פסק שנהרג כמ"ש אפ"ה השיג עליו הב"י כו' וסיים שם וכל המטפל להתירה רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש. וכ"ש בנ"ד שלא יעלה ולא עלה על לב שום אדם שניחוש שמצד הקול שמע. ולא הארכתי בזה אלא משום דבק"ע כ' סתמא יש להסתפק שמא מצד קול הברה אומר ששמע ובפרט בנ"ד יש אדרבה אומדנא דמוכח שלא מצד קול הברה שמע דאלו הי' קול הברה אז שמת החרש איך לא הי' נזכר שום אדם בכל העיר קאפולייא אלא זה ר' פנחס בלבד וכי לו לבדו ניתן כח הזכירה אלא ודאי דשמע מאדם מיוחד א"כ ודאי דכל המטפל להתירה רוח חכמים נוחה הימנו:

הרי הותרו בעז"ה גם ספק הג' והד' דבנ"ד ודאי דנאמן לדעת הרי"ף והרמב"ם דע"א נאמן ביבמה ואף בעמפ"ע כדאיתא בתשובת הרשב"א ובד"מ וב"ח ואף שאינו אומר ממי שמע. ואזדא להם כל הג' סברות שיש לחומרא בכה"ג (והארכתי לסתור הסברא הג'. ואף דבק"ע גופא כ' (בס"ק קמ"ח) בשם הב"י להקל אמנם שלא יהא ס"ס לאיסורא שמא כדעת הרא"ש דאין ע"א נאמן ואת"ל כהרי"ף שמא כה"ג לא הוי כלל עד מפי עד:

עוד נלפענ"ד הקלושה דאף לדעת האשר"י שפוסק דאין ע"א נאמן לומר שמת יבמה להתירה לשוק [והובא דעתו בש"ע סי' קנ"ח סעיף ג' בהגהת הרב] אעפי"כ אמינא שיש מקום למצוא שיודה בנ"ד. הן אם הי' ר' פנחס מעיד מצד עצמו שהוא יודע שמת ודאי דהי' נאמן אף לדעת האשר"י משום שהפה שאסר כמו שהעלתי בעז"ה לעיל (אות ח') מהא דכתובות ע"א אומר תנאי היא אולם עכשיו שאומר ששמע מאחר. א"כ אף דמהימנינן לי' שכן הוא ששמע מצד הפה שאסר. מ"מ אין כאן עדות לפי דעת הרא"ש דהא אף הי' הפלוני שאומר בשמו לפלוני לא הי' נאמן כיון שאינו אלא אחד ומה לנו לנאמנותו:

אולם נראה לצדד ולומר דבכה"ג יודה הרא"ש כאשר אבאר בעז"ה. ובו בטח לבי שאל יעזבני נצח:

ונחקור תחלה אם ע"א אומר שמת פלוני היכא דאין שום איסור ערוה ולא שום חזקת איסור בעולם. רק חזקת חי' בלבד לכאורה הי' נראה דא"נ דהא לא גרע חזקת הגוף מחזקת דינא כמבואר בכתובות בסוגיא דהי' לה מומין בבית אביה דחזקת הגוף עדיף טפי מחזקה דדינא ואם אין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקה דידי' להתירא או לאיסורא לכאורה דכ"ש בנ"ד חזקת הגוף א"נ אמנם מצאתי שלא כן הוא דאיתא באשר"י מ"ק (פ"ג סי' ע"ט) בשם הרמב"ן דע"א נאמן לענין אבילות דקילא לומר שמת אביו ומתאבלין עפ"י ע"א ועמפ"ע ואשה ועובד כוכבים מסל"ת. וכן הוא בטור ובש"ע יו"ד (סי' שצ"ד) ועיקר טעמא דידהו משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי והביאו ראי' מהא דאמרינן בר"ה פ' אם אינן מכירין (דף כ"ב ע"ב) רב כהנא אומר ע"א נאמן לומר נתקדש החדש מ"ט כל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ואף דלכאורה ל"ד דהא התם אינו מוציא העד משום חזקה דהא ע"כ יקדשו החודש היום או למחר אלא שאין ידוע איזה יום והוי כחתיכה ס' של חלב ס' של שומן. משא"כ לענין אבילות הא מוציא מחזקת חי. אמנם עכ"פ חזינא דלא מפליג בהכי. [גם מה שהביא הרא"ש והרמב"ן שם ראי' מהא דאמרינן ביבמות (ד' קט"ז ע"ב) א"ל ב"ש לב"ה אם התרתם ערוה החמורה כו' והודו להם אין מובנות לי דהא התם לכך התירו משום חומר שהחמירו עלי' בסופה היא דייקא. א"כ גבי אשה שאומרת מת בעלי גם לענין ממון גם לענין אבילות ודאי דנאמנות מהאי טעמא. משא"כ בשאר אבילות מנ"ל דע"א נאמן להוציא מח"ח. ואפשר דס"ל דהא דע"א נאמן בעדות אשה הוי דאורייתא משום דעבידא לגלויי וכן כ' איזה מרבוותא] ולהבין סברתו הי' נ"ל די"ל דחזקת חי אינו חזקה גמורה משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות ואף דמוקמינן גברא בחזקת חי לענין כמה דברים בפ"ג דגיטין מ"מ אם ע"א מעיד שמת יש לנו להאמינו. וסמך לדברי אלו אר"ס היינו דאמרי אינשי חברך מית אשר התעשר לא תאשר (גיטין ד' ל' ע"ב) וכן בכתובות (ד' פ"ג ע"ב) אמרינן מיתה שכיחא. ויש לסמוך עוד מהא דכ' התוס' ביבמות ר"פ האשה שלום (ד' קט"ז ע"ב ד"ה שאין כו') וכן בריש גיטין (ד' ב' ע"ב) דגמרינן דע"א נאמן באיסורין מהך דוספרה לה לעצמה. וא"ת א"כ אפי' הוחזקה נדה נמי. ואור"י נהי דעכשיו ראתה מ"מ לא אתחזק שתראה לעולם ע"כ. וכה"ג י"ל לענין מיתה דהא ע"כ לא יחי' לעולם וסוף אדם למות. משא"כ בחזקת איסור דהא יכולה להיות כן כל ימי'. וכזה משמע בסוגיא דב"מ (ד' ל"ח ע"ב) לענין ששמעו בו שמת שמורידין קרוב לנכסיו לאכול ולא למכור שכ' התוס' שם וביבמות ר"פ האשה בתרא דהיינו ששמעו בע"א וע"כ משום דלאכול לא הוי נ"מ בעדותו אלא נגד ח"ח משא"כ למכור דהוי נגד חזקת ממון שוב אין ע"א נאמן וכה"ג מצאתי בעז"ה בתשב"ץ ח"א סי' ע"ה. ושמחתי בעז"ה:

עכ"פ העלתי בעז"ה דמדברי הרא"ש והרמב"ן וכל הראשונים מוכח דע"א נאמן נגד חזקת חי לבד (והט"ז כ' באה"ע בתשובתו שא"נ נגד חזקת חי והעלים עינו הבדולח מדברי הראשונים אלו) ולפ"ז הא דבעי הש"ס פ' האשה רבה לענין ע"א ביבמה ע"כ הוא משום דהוי נגד חזקת איסור. גם משום דהוה דבר שבערוה:

ומאחר דזכינו לכך דע"א נאמן נגד חזקת חי' נראה לענ"ד לדון בדבר חידוש באחד שהי' אומר שמת אחיו של פלוני ואח"כ נשא פ' אשה ומת בלא בנים שנאמן אף לדעת הרא"ש כיון דבשעת עדותו הי' נאמן דבתר עיקר העדות אזלינן ובשעת עיקר העדות הי' נאמן דלא הוי נגד חזקת איסור (והא דמיבעיא לי' להש"ס משום דבשעת העדאת העד הוה נגד חזקת איסור ודבר שבערוה):

ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין ה' ו') א"צ ב' עדות למלקות אלא בשעת מעשה. אבל האיסור עצמו יוחזק בע"א כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כו' ואכל ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור הוא עפ"י ע"א. ויעויין בכ"מ שלא מצא מקור לזה בש"ס. אמנם הגאון בעל משנה למלך מצא מקור בירושלמי פ' שני נזירים והובא דין זה (בפ"ט מה' נזירות ה' י"ז וכן הביא המהרי"ט ירושלמי סוטה בחידושיו לקידושין (ובדברי הירושלמי אלו מתורץ קושיית התוס' חולין (ד' צ"ו ע"א ד"ה פלניא) הרי חזינן דבתר שעת עדותו אזלינן ודאי דאף לענין התירא כן אם אמר על חתיכה אחת שהוא ס' של היתר ס' של איסור הנאה שהיא מותרת וקידש בה את האשה ודאי דמקודשת אף דעכשיו הוה דבר שבערוה מ"מ בשעת עיקר עדותו הי' נאמן א"כ לכאורה גם זה כן אם אמר קודם הנישואין שמת יש להאמינו אף עכשיו דהוה נ"מ לענין דבר שבערוה:

אמנם שבתי וראיתי שיש לחלק דבשלמא התם יש נ"מ בעדותו בשעת אמירתו והוחזק עדותו בשעת מעשה להתירא או לאיסורא ודאי דיועיל חזקה זו אף אח"כ. משא"כ בספק דידן הא בשעה שאמר עדותו לא הי' נ"מ לשום דבר אפשר דגרע טפי:

אמנם מצאתי ברשב"א ובהרז"ה ז"ל בסוגיא דקידושין הנ"ל דיש לו בנים נאמן דכ' דאף בכה"ג אזלינן בתר שעת עדותו. ויבואר דבריהם לקמן אי"ה בארוכה. אמנם תוכן דבריהם לענין זה דהא דקאמר ר"נ שאין הבעל נאמן לומר שאין לו אחים נגד חזקה היינו דוקא אם אמר אחר הנשואין שהוא נ"מ לענין יבום משא"כ אם אמר קודם הקדושין שאז לא הי' נ"מ לענין איסור ודאי דמהימנינן לי' ומותרת לשוק. הרי חזינן דלבתר שעת עדותו אזלינן:

יא וכן מצאתי בעז"ה בריב"ש (סי' קפ"ב) שפי' דברי הרי"ף ביבמות פ' החולץ (ד' ל"ט ע"ב). שכ' הרי"ף וז"ל וכיון דקיי"ל דאישתמודעינהו להדין פלניא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימנא דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין נינהו גברא פלן והיא ניהו איתתא פלניא הלכך שרי ליה לסהדי למסמך אפומייהו ולמסהדי עליו דההוא גברא או עלי' דההיא איתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא עכ"ל הרי"ף. וכ' הריב"ש וז"ל ואני אומר שלפי לשון הרי"ף נראה שאין אשה או קרוב נאמנין לומר זה אחיו כשמעידים בשעת מעשה כדאיתא בפרק יש נוחלין זה אחי א"נ אלא שאם אמרו כן קודם המעשה שאין מעידין לא על הממון ולא על האיסור הוחזק על פיהן ויכולים העדים או הדיינים המעידין על החליצה לומר ואישתמודעינהו. וכ' שם עוד לפ"ז הא דכ' הרי"ף דסמכינן אבדיקת נשים לענין שערות משום חזקה דרבא היינו דוקא כשבודקין אותן בשעה שהוא נ"מ לדינא אבל בדקו אותן בשע' שאין נ"מ לשום דינא נאמנין אף בלא חזקה דרבא ויע"ש בריב"ש היטב. הרי דלפי דעת הריב"ש בדברי הרי"ף מוכח להדיא דאדרבא עדיף טפי כשאמרו בשעה שאין נ"מ לשום דינא וסמכינן עליהם אח"כ אף לענין ממונא ואיסורא. וכ"ה בהגהת מיי' ואף שיתר הפוסקים פירשו הרי"ף בע"א. וכן הובא בב"י בה' חליצה היינו משום דס"ל דלענין זה אף כשמעידים בשעת מעשה נאמנין. אמנם על הסברא ודאי דלא יפלגו. ובפרט שכן מוכח מדברי הראשונים שהבאתי לעיל:

וא"כ לפ"ז בנ"ד אלו הי' כאן שני עדים מעידים ששמעו מא' שאמר זה כמה שנים קודם שהי' המנוח נשוי אשה שמת אחיו של המנוח לפ"ד ודאי דהיו נאמנין אף לדעת הרא"ש כמ"ש הרי"ף שהבאתי לעיל וז"ל הלכך שרי לי' לסהדי למסמך אפומייהו ולמסהדי עלי' דההוא גברא בין לענין ממונא בין לענין איסורא א"כ אף עתה שאין כאן אלא ע"א שאומר בשמו אפ"ה נאמן דהא כבר העלינו שהוא נאמן כשנים משום הפה שאסר כו' כיון שאין כאן שני עדים זולתו שיש לו אח כלל:

הרי העלתי בעזרת החונן לאדם דעת שיש להקל בנ"ד אף לדעת הרא"ש:

ונבאר עוד בעז"ה דאף אם ניחוש לכל החומרות ונאמר דיש כאן שני עדים שיש לו אח ולא נחשוב לעדותו של ר' פנחס ששמע שמת אפ"ה יש להקל בנ"ד מאחר שאמר הבעל שהוא בן יחיד והעדים אינם יודעים בבירור אם הוא אח מאב או הוא מן האם לבד כמבואר בג"ע השני ונבאר בעז"ה שיטת הראשונים ז"ל בסוגיא דקידושין הנ"ל. למען נשכיל בעז"ה איזה מקום מוציא לנ"ד. וד' יתמוך בידינו להנחנו בדרך האמת:

אמרינן בקידושין (ד' ס"ד) במשנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן. יש לי אחים א"נ ואמרי' עלה בגמ' אלמא נאמן להתיר וא"נ לאסור נימא מתניתין דלא כר"נ דתניא בשעת קידושין אמר אין לי אחים ובשעת מיתה אמר יש לי אחים בשעת קידושין אמר יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים נאמן להתיר וא"נ לאסור דברי ר' ר"נ אומר אף נאמן לאסור. אמר רבא ש"ה כיון דבשעת כו'. א"ל אביי ולא כש"כ הוא כו' אלא אמר אביי מתני' דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דאמרי' מה לי' לשקר מאי קאמר למפטרי' מיבם מצי אמר פטרנא לך בגיטא. ר' סבר מה ליה לשקר כי עדים דמי ואתו עדים עקרי ליה לחזקה. ור"נ סבר מה לי' לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרא לי' לחזקה לגמרי עכ"ל הש"ס. ונבאר דברי שיטת הראשונים ז"ל בקצרה. ונסמוך על המעיין בצדק:

הנה רבינו הרי"ף ז"ל לא הביא כלל הך סוגיא אלא המשנה כצורתה. ונחלקו בו הראשונים ז"ל בטעמא דידי':

הרז"ה ז"ל כ' על הברייתא בשעת קידושין אמר יש לי בנים כו'. אין לי אחים כו' אורחא דמלתא שאדם עשוי להקל על אשתו בשעת קידושין כדי שתתרצה בקידושין (וכ"כ רש"י ז"ל) וקושיית הש"ס לימא מתני' דלא כר"נ הוא על סיפא דמתני' דקאמר יש לי אחים א"נ ור"נ סבר דנאמן. ומתרץ אביי מתני' בדלא מוחזק כו' והוה ליה חזקה דהתירא לכך א"נ לומר יש לי אחים לאוסרה והא דנאמן לומר יש לי בנים היינו אם יבואו עדים שיאמרו שיש לו אח יועיל דיבורו שיש לו בנים. וברייתא דמוחזק באחין והוה חזקה לאיסורא ואפ"ה נאמן לכ"ע להתירה משום מה ליה לשקר. אלא דלר' הוי כעדים ובטלה חזקה קמייתא לגמרי והוי בחזקת היתר לשוק וא"נ לאסור בשעת מיתתו. ולר"נ לא הוה כעדים ולכך בשעת מיתתו הדרא לחזקה קמייתא (וכן הוא שיטת רש"י ז"ל) ופסק כר' דא"נ אף לחזור משעת מיתה משום דמל"ל כעדים דמי. וכ' דלכך השמיט הרי"ף הברייתא משום דבכ"ע אינו נאמן לאסור. וס"ל דנאמן לומר דא"ל אחים אף היכא דמוחזק באחים:

הרמב"ן ז"ל חלק עליו חדא במ"ש בשעת קידושין כדי שתתרצה לו ס"ל להרמב"ן דבכה"ג לא הי' לו מיגו דאי בעי מגרש כמו דאיתא בב"ב פי"נ (ד' קכ"ז ע"ב) וחילופא אבית המכס. ומה שכ' בשעת קידושין פי' לאחר הנשואין. עוד פי' מאי דקאמר ר"נ אף נאמן לאסור פי' כמו שא"נ לאסור נגד החזקה כך א"נ להתיר נגד החזקה וקיימא לה אחזקה קמייתא בין לקולא בין לחומרא. וקושיית הש"ס לימא דלא כר"נ הוא מרישא דמתני' דנאמן להתיר דס"ד דמתני' איירי במוחזק באחי. ע"ז מתרץ אביי מתני' בדלא מוחזק והוי בחזקת היתר לכך נאמן אף לר"נ ובפי' הברייתא לא דיבר מאומה. ובפסקא פסק ג"כ כרבי דנאמן אף היכא דמוחזק באחי לומר שאין לו. והא דאמרינן בכ"מ דמיגו במקום חזקה לא מהני וגם מה דאמרי' בב"ב (ד' קל"ה ע"א) זיל חוש לה היינו שאומר מפורש שלא הי' לו אחים. משא"כ באומר סתם מתרצינן דיבורי' שכונתו שמתו. עוד הביא י"מ דס"ל דר"נ פליג להחמיר. וטעמו משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי. וחוששין לדברי הבעל. וכ' עליו ואינו מחוור. עכ"פ נקטינן דהרמב"ן פליג על הרז"ה בתרתי חדא דבשעת קידושין לא הוה מיגו. ועוד דפסק דבאומר לא הי' לי אחים מעולם א"נ נגד החזקה וברייתא דרבי מיירי באומר סתמא. ולהרז"ה נאמן בכל ענין:

ושיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל הוא כפירש"י שם. רק דלתירוצם בתרא שם בקידושין ד"ה רבי סבר ס"ל דבשעת מיתה עצמה לא שייך לומר דאי בעי מגרש לה בגיטא דשמא אין לו כח. וא"נ לומר אף יש לי בנים במוחזק לן באחין:

יב והנה רבינו הרא"ש ז"ל הביא דעת הרז"ה בהשמטת הרי"ף והשיג עליו ג"כ מה שהשיגו הרמב"ן ופי' הוא ז"ל בשם הרמב"ן דלר"נ נאמן לומר דיש לו אחים אף היכא דלא מוחזק לן. וס"ד דש"ס דגם בברייתא מיירי בדלא הוחזק לן והא דקאמר מתני' דלא כר"נ ארישא קאי דקאמר יש לי בנים נאמן (והוא כדעת המפרשים שהביא הרמב"ן וכ' שאינו מחוור) עוד כ' כיון דלתירוצא דאביי דמוקי הברייתא בדאחזיק לן. א"כ לרבי נאמן לומר אין לי אחים אף נגד החזקה וקשה מהא דקיי"ל בכל דוכתא דמיגו במקום חזקה לא מהני. וגם מהא דאמרי בב"ב זיל חוש לה לכך תירץ דע"כ לא פסקינן כתירוצא דאביי דאינו אלא דיחוי אלא כדס"ד דש"ס. והנה לפי דבריו בדעת הרמב"ן לא מוכח מן הש"ס דבאומר סתמא אין לי אחים נאמן. ואף דהרמב"ן במלחמות כ' דנאמן אמנם נראה לע"ד דזהו לשיטתו דגם בס"ד דש"ס הוי מיירי בדאחזיק לן באחי. ור"נ הוי ס"ד דס"ל דבכל ענין אינו נאמן. ואף לומר דיש לי בנים בדמוחזק באחי משום דא"נ להוציא מחזקת איסור ולפי מה דמסקינן בב"ב דמוחזק באחין נאמן לומר דיש לו בנים ע"כ כרבי ס"ל וא"כ קשיא מאי דמסיק הש"ס זיל חוש לה לכך ע"כ נחית לחלק בין אומר סתמא ובין אומר לא הוי לי' אחים ומפרש הש"ס דקאמר זיל חוש לה באומר לא הי' לי אחים אבל הרא"ש ז"ל אף דכ' בשם הרמב"ן לפי דעתו ברור שכונתו לאידך פירושא שהביא הרמב"ן דס"ד דש"ס דגם בברייתא בלא מוחזק לן מיירי. א"כ יש לנו לומר דסוגיא דש"ס בפי"נ אתיא כס"ד דהכא. ואף לרבי ל"ק דנאמן לומר אין לי אחים אלא בדלא הוחזק באחי רק בלא בנים והא דקאמר בפי"נ דנאמן לומר יש לי בנים אף בהוחזק הוא מהוכחת המשנה די"נ שם כדקאמר שם בש"ס (ולפי זה מתורץ מה שהקשה מהר"י בן לב דדברי הרמב"ן שהביא הרא"ש סותרים לדבריו במלחמות. גם לפי מ"ש הר"ן בשמו. ולפמ"ש ניחא דכונת הרא"ש אאידך פירושא שהביא במלחמות:

והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין יש לו שיטה אחרת. והוא מפרש ג"כ דבשעת קידושין דתני בברייתא דוקא בשעת קידושין וטעמא דתני בשעת קידושין משום דלא הי' אז עדיין בחזקת שום איסור לשוק. וס"ל ג"כ דקושיית הש"ס הוא מרישא. וס"ד דש"ס דר"ן פליג עלי' דרבי בתרתי חדא דאף בדלא הדר בשעת מיתה א"נ לומר אין לי אחים אלא דוקא בדאמר בשעת קידושין דלא הוי אז בחזקת איסור לשוק. ועוד פליג עלי' שנאמן אם חזר בשעת מיתה. ותרווייהו משום חד טעמא הוא דלית ליה מיגו דאי בעי מגרש לה. ובשעת קידושין אף בלא זה נאמן. וס"ל להרשב"א דהא דקאמר בברייתא בשעת קידושין משום ר"נ הוא דקאמר לי' דבהא מודה. וס"ד דהש"ס דגם מתני' איירי בדמוחזק לן באחי דאל"כ קשיא למה ליה להימנותיה באומר יש לי בנים. וא"כ הוה דלא כר"נ דהא במתני' מיירי בשעת מיתה. ומשני אביי דמתני' בדלא מוחזק לן מיירי. ולהלכה פ' ג"כ דלא כאביי משום דסוגיא דב"ב ע"כ כר"נ לא אתיא דלדידי' במוחזק באחי א"נ לומר אף יש לי בנים. וא"כ ע"כ כרבי אתיא א"כ קשיא הא דקאמר אביי גופא התם הא איכא עדים במדה"י אלמא דא"נ נגד החזקה אלא דע"כ דלאביי לא קאמר זאת דלרבי נאמן לומר אין לי אחים אף היכי דמוחזק באחי אלא לדחויא בעלמא. ובאמת ס"ל דלא קאמר רבי אלא במוחזק באחי נאמן לומר יש לי בנים דלא הוי נגד החזקה לגמרי. משא"כ באומר אין לי אחים באמת דאינו נאמן:

יג וקשה לי לשיטת הרשב"א למה לי' לדחוקי דמסקינן דלא כתירוצא דאביי משום סוגיא די"נ נימא דסוגיא דהתם אזדא אליבא דר"נ (וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם) ואי משום דע"כ ר"נ פליג אף באומר יש לו בנים מדקתני בברייתא בשעת קידושין חדא דאפשר לומר דנקט בשעת קידושין לרבותא דאפ"ה הוי מיגו לאפוקי מדעת הרמב"ן דס"ל דבכה"ג לא מהני מיגו. ועוד דהא לפי המסקנא דאביי מיירי הברייתא במוחזק באחי והוא אומר אין לי אחים. וי"ל דמש"ה פליג עלי' ר"נ על רבי וס"ל דבכה"ג א"נ אם לא בשעת קידושין משא"כ היכא דמוחזק באחי ואמר יש לי בנים דלא הוי נגד החזקה לגמרי אף ר"נ מודה (דבכה"ג הא סברתם אליבא דאמת אף לרבי) ואף שלא בשעת קידושין וצ"ע. ויבואר לקמן אי"ה בזה דעת הרמב"ם:

והר"ן ז"ל הביא שיטת רש"י בפירושא דהסוגיא (והוא כהרז"ה) ולהלכה הביא ג"כ מתחילה דעת הרז"ה דפסק כרבי דאף במוחזק באחי נאמן לומר אין לי אחים. וכתירוצא דאביי. ועל קושייתם מהא דאיבעי לן מיגו במקום חזקה אי מהני תירץ הר"ן כמ"ש הרשב"א דמיגו דהכא עדיף טפי משום דהא מלתא דבידו לגרשה. ועל קושייתם מהך דא"ל רבא לר"נ ב"א זיל חוש לה דפי"נ תירץ דשאני התם כיון דאמרי דאיכא סהדי במדה"י כל דאית לן לברורי מבררינן. אבל נגד חזקה דאחין נאמן לומר. ואח"כ הביא שיטת הרמב"ן דס"ל מחמת הנך קושיות דבאמת באומר לא הי' לי אחים א"נ דהוי לגמרי נגד חזקה רק דברייתא מיירי באומר סתמא. ומתרצין לי' לדיבורי' שאומר שמת. והוא שיטתיה במלחמות וכ' שהרמב"ם ז"ל פליג וס"ל דבמוחזק באחים א"נ לומר אין לי אחים יעו"ש. ונבאר בעז"ה שיטת הרמב"ם ז"ל בזה:

יד כ' הרמב"ם (בפ"ג מה' יבום ה"א וב') האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפוטרה מן היבום. ואם אמר יש לי אחים א"נ לאוסרה ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה כו' ובה' ג' כ' הי' מוחזק באחין ואמר בשעת מיתתו דאין לו אחים א"נ. וכן אם אמר על מי שמוחזק באחיו אין זה אחי א"נ. לא הי' מוחזק באחין ויצא הקול שיש עדים שיעידו שיש לבעלה אחים והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתה אין לי אחים ה"ז חוששת. ותמתין עד שיבואו עדים וישאלו:

והנה במ"ש רבינו בה"ג דאם מוחזק באחין א"נ לומר שאין לו אחים כ' המ"מ דפסק כר"נ דא"נ נגד החזקה והקשה עליו הלח"מ דהא ר"נ לא פליג עליה דרבי אלא כשחזר בשעת מיתה אבל בלא"ה אף ר"נ מודה דנאמן משום מה לו לשקר כפשטא דהש"ס. ותירץ שם הל"מ דחוקים שאין כדאי להאמר:

אמנם אנכי אתפלא על הרב המגיד ז"ל ל"ל לומר דפסק כר"נ ול"ק דאזיל בשיטת הרשב"א והרא"ש דס"ל דלא פסקינן כתירוצא דאביי אלא כס"ד דש"ס ולכ"ע א"נ נגד החזקה כמש"ל:

אולם אחר שראיתי טוהר לשונו של רבינו ז"ל דבה' א' וב' לא כ' אמר בשעת מיתה ובה' ג' כ' היה מוחזק באחין ואמר בשעת מיתתו אמינא דשפיר קאמר המ"מ דס"ל כר"נ. ומה שהק' עליו הלח"מ דהא בלא חזר מודה ר"נ דנאמן ברור לי דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הרשב"א דר"נ ל"ק דנאמן אם לא חזר בו אלא כשאמר בשעת קידושין דלא הוי אז בחזקת איסור. משא"כ אם אמר אחר נישואין פליג בזה ר"נ וס"ל דא"נ נגד חזקת איסור אמנם בזה פליג על הרשב"א ז"ל וס"ל דהא דפליג ר"נ דא"נ אחר הקידושין היינו דוקא היכא דמוחזק באחין ואמר אין לי אחים דהוי נגד חזקה לגמרי אבל היכא שאמר יש לי בנים נאמן אף לר"נ ואף היכא שאמר לאחר הנשואין ואתיא סוגיא די"נ לר"נ ולכך דחק רבינו בלשונו לומר ואמר בשעת מיתה דאין לו. דאם אמר בשעת קידושין נאמן אף בכה"ג כמו דס"ל להרשב"א ואף אם לא כיון הרב המגיד לזה מ"מ ברור אצלי שזהו שיטת רבינו ז"ל (ובדרך חידוד אמרתי ליישב שיטת רבינו ז"ל דלא הזכיר כלל טעמא דמה לי לשקר ביש לי בנים. ודרכו של רבינו ז"ל עפ"י הרוב להביא טעמא דהש"ס וגם במה דפ' שם (בפ' הנ"ל ה' ה') דע"א נאמן לומר שנתן לו בן במדה"י והשיג עליו הראב"ד ז"ל דמנ"ל מן הש"ס כן ולפענ"ד י"ל דהרמב"ם ז"ל הוקשה לו בסוגיא די"נ ב' קושיות חדא מה שהקשו שם בתוס' ד"ה אזיל ליה הואיל דרב יוסף וא"ת א"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן ותירץ התוס' דחוק הוא שלא נזכר זאת בש"ס גם קשה קושיית הרמב"ן בחידושיו שם דל"ל להש"ס לטעמא דמ"ל לשקר תיפוק ליה דמסקינן ביבמות פ' האשה רבה דע"א נאמן ביבמה. גם תירוצו שם דחוק ולפ"ד לדעת הרמב"ם מתורץ חדא בחבירתה דרב יוסף דקאמר דטעמא דמתני' משום הואיל ס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה כדאיבעיא להו ביבמות שם ולא אפשיטא לכך צריך לטעמא דהואיל משא"כ רב ששת דפשיט התם דע"א נאמן ביבמה שפיר מנפח לי' בידי' דאזיל הואיל דר"י. ולדידי' באמת הטעם משום דלא גרע מע"א. ולכך הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש לא הזכיר טעמא דהואיל וגם רבא לשיטתי' ביבמות לא ס"ל הואיל כדאיתא שם. וא"כ שפיר מוכח לפ"ז דע"א נאמן אף ביש לו בנים):

טו עכ"פ לפי מה שבררנו בעז"ה שיטת הראשונים ז"ל יש כאן להלכה שני שיטות שהן ארבע. דעת רש"י והרז"ה והר"ן בעצמו דקיימא תירוצא דאביי. ובלא חזר מודה ר"נ אף בהוחזק באחין ואמר אין לי אחים והרז"ה והר"ן פסקו כרבי דאף בחזר א"נ משום דמה לו לשקר כעדים דמי והרמ"ה ז"ל פוסק כר"נ ודעת הרמב"ן ג"כ דקיימא תירוצא דאביי. אמנם דס"ל להלכה דדוקא באומר סתמא משום דמתרצינן ליה לדיבוריה אבל באומר לא היה לי א"נ ושיטת הרא"ש בשם הרמב"ן ושיטת הרשב"א ז"ל דלא קיימא תירוצא דאביי ובאומר אין לי אחים א"נ ולא הזכירו החילוק בין אומר סתמא משום דלדידהו אינו מוכרח זאת מן הש"ס וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל:

אמנם הרשב"א ז"ל ס"ל דכ"ז דוקא כשאומר בשעת מיתתו דכבר אתחזק איסורא אבל אם אמר בשעת קידושין נאמן אף אם אומר נגד החזקה לכ"ע ולפמ"ש בדיוק לשון הרמב"ם ג"כ ס"ל הכי:

והשתא נבא בעז"ה לנ"ד דאם נימא שאין כאן שני עדים כשרים דיש לו אח פשיטא דנאמן אליבא דכ"ע דהא אמר קודם הקידושין דלא אתחזק איסורא כמבואר בג"ע השלישי וגם לא היה מוחזק באחים. ואף אם נימא שיש כאן שני עדים שיש לו אח לדעת הרמב"ן דאף דא"נ לומר נגד החזקה שאין לו אחים מ"מ אם אמר סתמא שאין לו מתרצינן דיבוריה משום מה לו לשקר א"כ אף היכא דאיכא עדים בעינן לתרץ דיבוריה משום מיגו כדמשמע בכריתות (דף י"ב) דבעינן לתרץ דיבוריה שלא יכחיש המקובל אצלינו. וכ"כ התוס' להדיא בב"ב (דף ל"א ד"ה מה לי לשקר במקום עדים) תימא לרשב"א אמאי הוה במקום עדים כו' נימא של אבותיו היו יום א' כו' ואור"י דשל אבותיו משמע שהיתה שלהם מעולם ולא שלקחוה. הרי להדיא דכל מה שיש לנו לפרש שלא יכחיש העדים יש לנו לפרש וכן הוא בטור ובש"ע חו"מ סי' נ"ו סעי' ב' לענין שליש דכיון דבידו הוא ומה לו לשקר מתרצינן דיבוריה אף נגד עדים והוא מהרמב"ן ז"ל:

ופשוט הוא בנ"ד שאמר סתמא שהוא בן יחיד לאביו ואין לו אח אחר שיש לתרץ כונתו שמת האח ובפרט שיש גם ע"א ששמע שמת. וכן יש לתרץ שהאח החרש לא היה אלא מן האם והוא אמר שהוא בן יחיד מאביו והעדים אינם יודעים אם היה החרש אחיו מאביו כמבואר בג"ע השני ודאי דיש לתרץ כן:

ואף דבלא"ה יש להקל לכאורה ולומר דעדות העדים לא מהני כיון דא"י אם היה מאב וכאשר הביא הבאר היטיב כן (בסי' קנ"ז ס"ק ב') בשם הרדב"ז (ולא מצאתי) אך זאת לא נ"ל משום דהוה לפענ"ד תרי רובא לאיסורא חדא דרוב אחים הם אף מן האב ותו בנ"ד שידוע שלא היה לה בעל אחר שמת בעלה מקאפולייא כ"א זה שבאוזדא א"כ ע"כ אין לספק אלא שמא היה לה בעל עוד קודם בעלה שהיה לה בקאפולייא ולא ידוע לנו א"כ הרי עומד נגד זה הרוב דאי' בש"ס רוב נשים בתולות נשאות ואית לנו לומר דבעלה מקאפולייא נשאה כשהיא בתולה אמנם עתה שיש לנו לתרץ דיבוריה של המנוח ודאי דשפיר יש לנו לומר כן כדי שלא יכחיש את העדים. ואין לנו לומר שמא לא ידע המנוח דא"כ אזדא בזה גם סברת הרמב"ן דנאמן לומר שאין לו ומתרצינן שמת דשמא לא ידע ואין לדחוק ולומר דמיירי בדליכא לספוקי שלא ידע דבכגון דא הוה ליה להרמב"ן לפרש ולא לסתום:

ואף לאינך רבוותא שהבאתי לעיל שלא הוזכר בם הך סברא של הרמב"ן לתרץ דיבוריה. כבר כתבתי דלשיטתם אינו מוכרח זאת מהך סוגיא מ"מ הסברא מוכרחת מצד עצמה ומכמה מקומות בש"ס כמו שביארתי בעז"ה:

ואף דהכא כ' הטור דלדעת הרשב"ם א"נ לומר יש לי בנים כשיש עדים שיש לו אחים. א"כ לכאורה כ"ש בנ"ד שאומר אין לו אחים. מ"מ הרי כ' הב"ש דדוקא כשבאו עדים קודם לכן. משא"כ כשבאו עדים אח"כ אף להרשב"ם נאמן היכא דאינו סותר החזקה לגמרי (וגדולה מזו העלה הגאון בעל ושב הכהן דאף בבאו עדים קודם לכן נאמן בכה"ג וא"צ זאת לנ"ד שבאו עדים אח"כ). טז אמנם כגון דא צריך לאודועי אם שייך בנ"ד לומר הסברא דמ"ל לשקר הנזכר בש"ס כיון דאמר זאת כדי שלא יעלה עליו הגורל כדאיתא בגוף השאלה. וגם כיון שאמר אבי האשה שאינו רוצה השידוך אם אינו בן יחיד ובפרט שמעין זה כ' המהרי"ט בתשו' (ח"א סי' פ"ב) וז"ל ועוד נראה דבלא כן לא חיישינן כלל לדבריו שאמר בשעת קידושין אין לו אחים דכי אמרינן כן מטעם דמה לו לשקר דאי בעי למפטרה מיבום מצי אמר פטרנא לך בגיטא דאנן סהדי שהיא היתה מתרצת בכך והיינו במלתא דסתמא אבל הכא בנ"ד דקפדא בהכי שהרי אנו רואים שהשביעוהו על כך ונראה שלא רצתה לסמוך אגיטא לכך הוצרך לשקר דהא אלחשה לה ולא אלחש עכ"ל:

חדא דבנ"ד הא כבר אמר שהוא בן יחיד זמן רב קודם שנשתדך כמו שמבואר בג"ע השלישי ועוד דהנה הרואה יראה שגם המהרי"ט לא ברירא ליה הך סברא לחלק בהכי דהא מעיקרא היה סובר שנאמן אם לא מחמת שחזר הבעל עצמו ועוד דהא לאו מלתא חדתא שהוא דעת הרמב"ן דבשעת קידושין ממש לא שייך מיגו כיון דאמר כן כדי שתתרצה לו אבל רש"י ז"ל והרז"ה והרשב"א הא לא ס"ל הכי דהא הם מפרשים הסוגיא בשעת הקידושין דכונת הגמ' הוא על קודם קידושין:

ולבד שחזינן דרובא מהראשונים לא ס"ל כהרמב"ן עוד אמינא דלפי פסקא דידן ע"כ נקטינן דלא כהרמב"ן ז"ל בזה דלפי דעתי פשוט אצלי דהני רבוותא לשיטתם אזלי דלדעת הרמב"ן במלחמות לא הוזכר כלל בש"ס דנאמן נגד חזקה דאחים לומר שאין לו אחים וכן הוא להלכה וי"ל דמטעם מיגו קאתינן עלה משא"כ הרשב"א והר"ן הא כתבו דלאביי בתירוצו נאמן אף נגד החזקה. וע"כ דהאי מיגו עדיף מכל מיגו דעלמא דנאמן ביה אף נגד החזקה וע"כ משום דבידו הוא. א"כ י"ל דנאמנותו דבעל לאו מטעם מיגו הוא אלא משום כללא דבמה שבידו נאמן ע"א מדאורייתא אף נגד החזקה. ואף דזה לא דמי לטבל שבידו לתקנו מ"מ הכא לענין יבום הרי בידו הוא (וכבר הוכיח כן הגאון בעל ושב הכהן):

יז אמנם אנכי מצאתי בעז"ה בהגה' מיימוני (בתשו' השייכות לה' אישות סי' ג') וז"ל שם ועוד דאפי' היכא דאתחזק איסורא ע"א נאמן היכא דהוה בידו דומיא דשחיטה והפרשת תו"מ וכו' והכ"נ מהימנינן ליה במה שאמר טעות כו' משום דבידו לגרשה ואע"ג דבמסקנא קאמר דבעל שאמר גרשתי כו' עכ"ל. הרי דכ' להדיא דהאי נאמנותו דאי בעי מגרש לה משום דבידו הוא דומיא דהפרשת תו"מ ולא מטעם מיגו דהא בנ"ד לא שייך מיגו (וכ"כ הגאון בעל חות דעת בהשמטות על סי' קכ"ז שהביא בשם הרשב"א בסוגיין הנ"ל דלא מטעם מיגו קאתינן עלה אלא משום שבידו. ות"ל שכוונתי לדה"ג) ולפ"ד בזה נ"ל לבאר דברי התוס' בי"נ שם ד"ה הואיל ובידו לגרשה אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא שאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מן היבום אשר דברי תירוצם אינו מובן. אמנם לפמש"כ כוונתם ברורה דהאי מיגו דבידו הוא ואף שהיה מוכרח לזאת הטענה אפ"ה נאמן משום דבידו ובאמת הרמב"ן ז"ל דחק עצמו בחידושיו לב"ב לתרץ קושיית התוס' דהוי מיגו משום דלא איכפת ליה מה שהיה לאחר מותו משום דלשיטתו אזיל כמו שהבאתי לעיל בשמו דמטעם מיגו קאתינן עלה ולא משום שבידו דלכך ס"ל דא"נ נגד החזקה ואמינא עוד לפענ"ד דזה תלוי בפלוגתא אחרת של רבותינו הראשונים. וכולהו לשיטתם אזלי:

דהנה אמאי דקאמר הש"ס שם בי"נ ליורשו פשיטא כ' הרשב"ם ז"ל דאי בעי נתן לו במתנה וס"ל דלענין נכסים שיבואו לו כשהוא גוסס באמת א"נ באומר זה בני וקרא דיכיר הוא רק לענין בכורה והרא"ש כ' עליו וז"ל וכ' ר"ם ז"ל דפליאה גדולה הוא לומר כן שאם בא אדם ממדה"י ובנו עמו שלא יירש אותו הבן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' דפ' האומר קא פריך לה כו' וכן כ' הנ"י בשם הרשב"א:

יח הרי דלדעת הר"ם מרוטנבורג נאמן באומר זה בני אף בנכסים דלא מצי יהיב ליה במתנה. וכ"כ הנ"י בשם הרשב"א. ולפי שיטתם הקושיא עצומה מאד מאי מיגו הוא לענין יבום דאי בעי מגרש לה הא לכך צריך לומר זה בני כדי שירשו בנכסים דלא מצי יהיב ליה במתנה וע"ז לא יתורץ בתי' הרמב"ן בשום אופן וא"כ ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דלאו מטעם מיגו קאתינן עלה אלא מטעם שהוא בידו והרמב"ן דדחיק נפשיה שיהא מיגו ע"כ דס"ל כהרשב"ם דאינו נאמן אלא בנכסים שהיה יכול ליתן במתנה וגם התוס' שלא הקשו זאת ע"כ ס"ל ג"כ הכי א"כ לפ"ז כולהו לשיטתייהו אזלי הרמב"ן ס"ל כדעת הרשב"ם דא"נ אלא בנכסים שיש לו. לכך שפיר יכול לפרש דמטעם מיגו קאתי עלה אבל כל אינך רבוותא ס"ל כדעת הר"ם מרוטנבורג לכך ע"כ ס"ל דמטעם דבידו קאתינן עלה. ואף דס"ל להרשב"א דאפ"ה א"נ אם מוחזק באחים י"ל דלא הוי כ"כ אלים מה שבידו להוציא מחזקה לגמרי משום דהוי דבר שבערוה או דעכ"פ חששו מדרבנן גם הגה' מיימוני שהבאתי לעיל שחתם עליו ר' מאיר ב"ר ברוך. וידוע שהוא מהר"ם מרוטונבורג כדאיתא בס' הדורות ד' נ"ג ע"ג לשיטתי' אזיל דע"כ מטעם שבידו קאתינן עלה:

יט ובזה מדוייק היטיב שינוי הלשונות דבהנך תרי סוגיות דבש"ס קידושין קאמר מאי אמרת לפוטרה מן היבום מצי אמר לה פטרנא לך בגיטא דהלשון משמע משום מיגו. ובי"נ קאמר הואיל אי בעי מגרש לה בגיטא דמשמע משום דבידו. דבסוגיא דקידושין קאמר יש לי בנים סתם ולא זה בני. הוה שפיר גם מיגו וכמו שתירץ הרמב"ן משא"כ בב"ב דקאמר זה בני והוה נ"מ לענין ירושה לא מצי למימר לישנא דמיגו דהא לא הוי מיגו (וע"כ עיקר מתני' לענין ירושה אתמר מדשני לה בפי"נ וכ"כ הת"ח בחידושיו) לכך קאמר אי בעי מגרש והיינו משום דבידו. עכ"פ זה ברור בעז"ה לפענ"ד דלפ"מ דפסקינן כדעת הרשב"א והרא"ש בשם הר"ם. וכן הוא בטור ובב"י סי' ער"ה דנאמן אף בנכסים שבאו אח"כ מוכרח מן הש"ס דאף היכא דליכא מיגו אפ"ה נאמן מטעם שבידו א"כ גם לענין דידן נאמן וסברת המהרי"ט בזה הוא רק דעת הרמב"ן יחידאה ולא פסקינן כוותיה:

ונבא עוד בעז"ה דאף אם היה ידוע לנו עתה שהחרש אח מאב והוא חי היה מקום מוצא להתיר אותה מכבלי העיגון וד' הטוב יעזרנו:

כ הנה איתא במרדכי פ' החולץ שהביא בשם ר' יהודאי גאון ובשם תשובת הגאונים. דיבמה שנפלה לפני מומר פטורה מן החליצה ומן היבום וכ' רש"י בתשו' אחת דלא סמכינן עלייהו כלל ואעפ"י שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין ונראה להר"מ להביא ראי' לדברי הגאונים מדפריך פ' הגוזל (דף ק"י ע"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני מינח ניחא לה כדר"ל דאר"ל טב למיתב כו' פי' ניחא לה בבעל כל דהו א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם שיעבירנה על דת ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה א"כ נפקא בלא חליצה אם אין שם יבם אלא הוא. וכ' עוד הר"ם אעפ"י שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כאשר בא מזה מעשה לידי והובאו דברי רב יהודאי בטור (סי' קנ"ז) וכתב עליו הטור ולא ידענא וכו' ומהרי"ק (שורש פ"ה) כ' ג"כ שאין להקל בזה:

אמנם הלא מבואר עכ"פ דלדעת הר"ם בשם הגאונים דהיכא דא"א בשום אופן להתייבם לו אנן סהדי דאדעתא דהכי לא קידשה ונפקא בלא חליצה ואף שרש"י ז"ל לא סמך ע"ז. היינו משום דס"ל דגם במומר שייך לומר סברת הש"ס דמינח ניחא לה וטב למיתב טן דו וניחא דגופא עדיפא לה אף שיכשילה באיסורים אמנם באופן שתשאר ע"כ עגונה כל ימיה ולא נניח אותה להתייבם או שא"א להתייבם אפשר דגם רש"י יודה. א"כ בנ"ד גם רש"י יודה דהא תשאר עגונה כל ימיה ואנן סהדי שאלו ידעה מזה שיש לו אח חרש והלך זה כעשרים שנה ודאי דלא היתה מקדשה נפשה:

כא והנה כבר האריך בזה הגאון בעל תשובת רד"ך (בית ט') והעלה שפשוט אצלו דהיכא שתשאר עגונה כל ימיה לא שייך למימר טב וכו' וכ' בנ"ד במומר שהיה בפורטוגאל וא"א לבא אליו. וגם הוא ודאי לא יבא ליבמה פשיטא דאנן סהדי דאדעתא דהכי כו' וכ' (בסוף חדר ו') דפשוט אצלו שהוא מהדברים שאפילו גילוי דעת לא בעינן והוה כאלו פי' בהדיא שעל תנאי זה נשאת יעו"ש:

והנה אם בנידון דהרד"ך שהיה ידוע היכן הוא רק שלא היה אפשר להתקרב זא"ז כ' בפשיטות דלא שייך טן דו. כש"כ בנ"ד יותר ויותר מסתבר דאדעתא דעיגון כזה לא קידשה נפשה והנה אף שכ' בהגהת מרדכי שם על הר"ם שאין ראיתו ראיה שכבר כ' התוס' בב"ק ד"ה דאדעתי' דדוקא מן האירוסין איירי הש"ס אבל בנשואה לא הוי ס"ד כלל דאדעתא דהכי לא קידשה כבר כ' ג"כ הגאון הנ"ל דהתוס' לא כ' כן אלא במו"ש משום דאחר מיתת בעלה אכתי אית לה טיבותא פורתא בהדי'. אבל בנ"ד שתתעגן אחר מותו ודאי גם בנשואה שייך לומר כן. וכבר כ' דדידן עדיף טפי מדינא דהרד"ך:

כב אמנם כגון דא צריך לעיוני שהקשו התוס' הנ"ל בב"ק שם וז"ל. וא"ת א"כ אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ותירצו דהתם לאו בלוקח לחודא תליא מילתא כו' אבל בקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש כו' א"כ לפ"ז בנשואין דשפיר חושש הוא שתתקדש בכל ענין כדי שלא תהא בעילותיו ב"ז (ובפרט שג"כ בדידה שייך לומר אין אדם עבב"ז וכן הכריע הגאון בעל בני אהובה והכרעתו ברורה מהך דאמרי' בכתובות (דף ע"ג ע"א) בפלוגתא דרב ושמואל גבי קטנה שגדלה דהא התם בעינן גם כוונתה לקידושין יעו"ש) הוי כשאר מקח ובפרט שכן מצאתי להדיא בשיטה מקובצת לב"ק בשם תוס' הרא"ש דכ' דבנשואין לא שייך לומר אדעתא דהכי לא קידשה כיון שדעתו שתתקדש ובכ"ע שלא תהא בב"ז וא"כ הוי כבר כשאר מקח והרי אנן פסקינן דאין תנאי בחופה ג"כ מ"מ אמינא דבנ"ד אין להחמיר מטעם זה כיון דהוה חופת נדה כמבואר בגוף השאלה ולא נתייחדו עדיין. ואף דפסקינן דלא כהרמב"ם בזה וחופת נדה קני מ"מ לענין זה ודאי דלא הוי חופה דנימא דבטל התנאי משום דאין אדם עושה בב"ז דל"ד לשאר חופה הראויה לביאה ולפ"ד פשוט הוא וא"צ להאמר כלל:

ועוד שכבר ביאר הגאון הנ"ל דלא שייך כלל לומר בכה"ג אין אדם עבב"ז. כיון דאיכא רובא כנגדו דרוב נשים מתעברות ויולדות ולא תפול קמיה יבם ודאי דלא אסיק אדעתיה לישא אותה דוקא בלא תנאי נגד הרוב. ודוקא במומין אמרינן כן בכתובות שם (דף ע"ג ע"א) טעמא דרב דא"א עבב"ז משום דהא אסיק אדעתיה להתנות ואדרבה יותר חושש שלא תתעגן אחר מותו כי מצינו בש"ס כ"פ שהבעל חושש בתקנת אשתו אף אחר מותו (והאריך בזה אות י') כמו שמצינו בפ' אלמנה ניזונית (דף צ"ז ע"ב) דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ובפ' הפועלים (דף פ"ד ע"ב) ממה שהשיבה דביתהו דר"א ברבי שמעון לרבי כלי שנשתמש בו קודש כו' ובפ' שבועת העדות (דף ל' ע"ב) מעובדא דר"נ שנהג כבוד לדביתהו דר"ה ופי' רש"י שם ד"ה דביתהו דר"ה משמת ר"ה מכל זה מוכח דאף אחר מותו נשאר כבוד בעל אצל אשתו ובפרט דבכה"ג לא הוי בב"ז כלל כיון דמצד רובא הויא א"א:

והנה אף שהסברא נכונה מצד עצמה וראוי' להגאון הנ"ל. אמנם לפענ"ד מפורש זאת בתוס' יבמות (דף ב' ע"ב ד"ה או שנמצאו) דכ' בסה"ד בתר דמסקו דאיילונית א"צ גט אע"ג דבקידשה ע"ת וכנסה סתם איכא למ"ד בהמדיר דבעי גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל איילונית שום אדם אינו מוחל ואפי' לאביי דמפרש טעמא דא"א עבב"ז היינו בשאר מומין כו' אבל איילונית כו' ומשום חשש איילונית לא בעל לשם קידושין עכ"ל התוס' ולפ"ז גם סברתו מוכרחת דנגד הרוב שמא תפול קמיה יבם ודאי דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין. וא"כ עדיין נשאר הסברא שכ' התוס' דלא איכפת ליה אם בדעתה לקדשה על תנאי והתוס' שכתב בב"ק דבנשואין לא איירי הוא לאו מטעמא דא"א עושה בב"ז אלא מטעם דניחא לה להיות נשואה מ"מ כדאמרינן טב למיתב כו' וכן משמע דהא כ' זאת הסברא לפני קושייתם שם ובזה ניחא לי דבאשר"י ביבמות שם ובכתובות הקשה ג"כ קושיית התוס' ותירץ תירוצם ולא אסיק מה שכ' ואפילו לאביי דמפרש כו' והיינו משום דלשיטתיה בתוס' הרא"ש שהביא הש"מ בב"ק ע"כ חזינן דס"ל דאף למיעוטא שמא תיפול קמיה יבם אסיק אדעתי' שתתקדש דוקא בכל ענין א"כ לפ"ז היכא שאם ימות תשאר עגונה ודאי דלא איכפת להבעל שתתקדש בכל ענין משום דמיעוטא הוא ויותר חושש לתקנת אשתו אחר מותו כנ"ל ומצאתי כן להגאון בעל נוב"י (מ"ק באה"ע סי' נ"ד) שכן היה דעת השואל דהיכא דא"א ליבומי מסכי' דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה (ואגב אמינא מה שכ' שם השואל להגאון בעל נוב"י דלדעתי' בזה"ז חרש אסור ליבומי כיון דחיישינן לדעת אבא שאול דבעינן כונה ליבום. וחרש לאו בר כונה הוא וכו' מתני' דפ' חרש לאו אליבא דא"ש אתי והגאון בעל נוב"י דחה שם דבריו בהרחב וטרח להכריע מן הש"ס ופוסקים דאף לא"ש חרש מצי ליבומי. וכ"כ בנ"ד חכם א' מחכמים המופלגים שבזמנינו והעמיק הרחיב בפלפול עמוק דלא"ש חרש לאו בר יבום הוא אמנם לפענ"ד משנה ערוכה היא דאף לאבא שאול חרש בר יבום הוא דהא איתא התם במשנה ר"פ חרש מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מייבם ותני קודם חולץ ואח"כ מייבם. א"כ הך דיוקא גופא דקאמר הש"ס בריש מכילתין פטורין מן החליצה ומן היבום ולתני יבום ברישא. ומשני מתניתין אתיא כא"ש. א"כ ממשנה זו מוכח ג"כ דאתיא כא"ש דוקא דתני או חולץ ברישא והדר או מייבם. והרי מבואר להדיא לפ"ז במשנה דלא"ש חרש בר יבום הוא. ולפ"ד פשוט הוא והעלימו עיניהם מזה) כג ברם בנ"ד ודאי שלא תוכל לבא לידי יבום דאף אם יבא החרש עתה מי יכירנו. כיון שזה יותר מעשרים שנה שהלך משם והלא מצינו בש"ס ב"מ (דף ל"ט ע"ב) בעובדא דמרי בר איסק דא"ל ר"ח שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף כו' ולפי דברי התוס' שם ד"ה שיצא אי לאו הך סברא לא הוי מרי בר איסק נאמן אלמא דסברא גדולה הוא וסמכינן עלה לענין ממונא א"כ פשיטא שיש לנו לחוש לזה. ואף דבאדם בריא יכולים להכירו ע"י דיבורו אבל בחרש שאינו שומע ואינו מדבר רחוק הדבר שיכירנו שום אדם שזהו ויעיד עליו לענין יבום:

ובפרט שלע"ע אין לנו שום עדות כל שהוא שהוא אחיו מן האב זולת דברי אמו. והיא מה' נשים שא"נ וא"כ ודאי דלא נשבוק לה להתייבם וגם אינו בר חליצה והיא תהיה עגונה ודאית כל ימיה פשוט הוא דכ"ע יודו דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:

והנה אף אם נימא דחרש דבנ"ד לא גרע ממומר ויש לחוש לדעת רש"י ז"ל דשייך לומר טב למיתב כו' מ"מ הא איתא בש"ע (סי' קנ"ז סעי' ד' בהג"ה) מיהו אם עברה ונשאת בלא חליצה. כי לא ידעה שהיה לה יבם מומר. ואח"כ נודע לה לא תצא. והוא ממהר"ם מינץ בתשו' ואף דהב"ש כ' (שם בס"ק ג') דדוקא כשהוא מומר בשעת נישואין משמע דסברת המקילין הוא בצירוף דמומר אינו זוקק. אמנם המעיין בתשובת מהר"ם מינץ (סי' י"ב) יראה דעיקר סברתו משום דאלו הוה ידע רש"י ז"ל טעמא דהגאונים הוה הדר ביה והלא ידוע דטעמא דמהר"ם על הגאונים הוא מטעמא דאדעתא דהכי כו' והטעם דזיקה הרי ידע רש"י ז"ל וכ"כ הריוויי"ל בתשו' (סי' נ"ד) דביבם מומר לא הוה אלא מדרבנן כיון דלהגאונים ומהר"ם שרי אף לכתחילה והמעיין במרדכי יראה דעיקר סמיכותא דמהר"ם במומר. מטעם אומדנא הוא כיון דאינה יכולה להתייבם:

ולפ"ז מאחר שהעלתי דבנ"ד לאו בת יבומי היא בשום אופן ודאי דלא גרע ממומר. ולא הוה אלא מדרבנן לכ"ע כמ"ש הריוויי"ל ולפמ"ש הרד"ך הוא פשוט דשריא אף לכתחלה וכן כ' הגאון בעל נוב"י היתר זה בתשו' (מ"ק סי' נ"ד. וכן שם בסי' פ"ח. וכן במ"ת סי' פ') וכ' שם דאין לסמוך על האי התירא לחודא אמנם ודאי דסברא גדולה הוא לצרף יעו"ש:

ובפרט בנ"ד שתהא עגונה כנ"ל ודאי דיש לסמוך על סברא זו וזאת עכ"פ הא מבואר להדיא בב"י (סי' קנ"ז ובב"ש סי' קנ"ח ס"ק ב') דע"א נאמן לכ"ע ביבם מומר יעו"ש וא"כ כש"כ בנ"ד דע"א נאמן שמת היבם:

כד עוד היה אפשר לומר לכאורה דאף אם נחמיר כדעת רש"י ז"ל דבכ"ע שייך לומר טב למיתב. וכמ"ש הרד"ך דיש שפירשו דקאי על נשואי קמאי. ואף שתהא עגונה אח"כ. (וכן משמע קצת בכתובות ע"ה) מ"מ יש להקל בנ"ד מהא דמצינו בר"ן בקידושין (דף ס"ב) על מתני' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו אלא הוא הטעה א"ע. וכ' דיש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן ותירץ שסמכה ענין לפלוגתא דר"מ ורבנן בתנאי כפול ולאשמועינן דאפילו ר"מ לא קאמר דוקא כשהתנה ולא כפל יש במשמע דבכ"ע יהא המעשה קיים אבל מי שגלה דעתו שע"ד כך הוא עושה הרי הוא כאלו התנה וכפל וזהו שאמר כאן שלא הטעתו. הא הטעתו ואמרה דכהנת היא אינה מקודשת דבגילוי דעתא א"צ כפילא. עוד כ' תירוצא אחרינא ואיך שהוא פשיטא דלישנא דמתני' משמע כן דדוקא מפני שהוא הטעה א"ע וא"כ בנ"ד כיון שאמר שהוא בן יחיד לאביו הוי גילוי מלתא ודאי דאנן סהדי דאדעתא דהכי דוקא קדשה נפשה. ויעויין במהרי"ט בחידושיו להרי"ף דקידושין שביאר דברי הר"ן כן:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה