חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן ג
שאלה באיש א' אשר שחל"ח. ונשארה אשתו זקוקה ליבם קטן כבן שש או פחות. באופן שתצטרך להמתין כעשר שנים או יותר עד שיגדל ויביא סימנים רק כי המנוח בעלה של האשה הזאת לא הי' לו מיום הולדו עד יום מותו לא שום היכר כיס ולא ביצים כלל וכלל וכפי ההעתק מהגב"ע הרצוף פה. וע"ז נשאלתי [אם יש לדמותו לסריס חמה דקיי"ל כר"ע דאמר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו כדדרשינן ולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי. וכן פסק בש"ע א"ע (סי' קע"ב סעי' א') או שיש שום צד לחלק ביניהם] אם יש למצוא היתר להתירה לשוק בלא חליצה:
הנה הדבר הזה אף שאין בו עיגון גדול כ"כ שהרי יש לה מי שיחלוץ לה ולא ידעתי אם כדאי הוא להזדקק ולחפש צדדא דהיתרא בדבר אשר יוכל לבא להיתר גמור. אמנם מה אעשה כבר הזדקק לזה כבוד ידידי הרב הגדול המפורסם אב"ד דק"ק סטויפץ ופתח בכחא דהתירא. וגם כי פעיתא היא איתתא דא ומקרקרת ומיללת באזני החכמים למצוא חופש לנפשה באשר אין לה במה להתפרנס. ומצינו לחכמינו ז"ל שגם בעיגון לזמן קטן אמרו משום עיגונא אקילו בה רבנן כדאיתא בריש גיטין לענין בפ"נ ופ"נ ויעוי' תוס' שם (ד' ג' ע"א ד"ה האי קולא) דמוכח דאף שיכול לשלחו ע"י שנים אפ"ה מקרי עיגון. וכן משמע שם (דף ט' ע"ב ברש"י ד"ה בגיטי נשים) דזה גופא שלא תזקק ליבום מקרי תקנת עגונות להקל בו. לכן גם אנכי נזדקקתי לזה למצוא צידי היתר אשר נוכל לפוטרה בלא חליצה. והבוחר יבחר וד' הטוב ינחני בדרך האמת ויראני נפלאות בתורתו בא"י למדני חקיך:
וזה החלי בעז"ה. לכאורה הדבר הזה פשוט במתניתן יבמות (ד' ע"ט ע"ב) אמר ר' יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש. אר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שהיתה לו שעת הכושר וסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר ואנן פסקינן כר"ע וכן פסק בטור ובש"ע א"ע (סי' קע"ב סעיף ג'):
ואמרינן בגמ' ה"ד סריס חמה א"ר יצחק בר' יוסף א"ר יוחנן כל שלא ראה שעה א' בכשרותו (ופירש"י שלקה ממעי אמו):
והנה כפי המורגל אצלינו בכ"מ שם סירוס הוא אשר ניטל איברי ההולדה גם כאן לכאורה הפי' במתני' סריס חמה היינו שנולד בלא איברי ההולדה. ואמאי קרי ליה סריס חמה אמרינן בירושלמי על מתני' איזהו סריס חמה ר' חייא בשם ר' יוחנן כל שלא ראהו החמה בכושר אפילו שעה א'. היינו שמפרש תיבת חמה שלא ראהו החמה בכשרותו. ע"ד דאמרינן בנדרים (ד' ל' ע"ב) הנודר מרואי חמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן. אבל תיבת סריס מוכח דמפרשי כפשוטו שחסרו לו איברי ההולדה מדמסיק בירושלמי שם (פ' הערל הל' ד') הושיט ידו וסרסו מבפנים ד"ה אסור לבא בקהל ואינו לא חולץ ולא מייבם נותנין עליו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה ע"ש. וע"כ פירושו שכרת או פצע שם אחד מאיברי ההולדה או הגיד או הביצים חדא דלשון סרסו משמע כן. ועוד דאם פירושו שלא חסר לו כלום רק שנטל לו כח ההולדה ה"ה פשוט דבכה"ג אף שבא לו ע"י אדם כשר לבא בקהל. ומוכרח מתוך דברי הירושלמי אלו דמפרש שחסר לו אברי ההולדה רק דכשר לבא בקהל משום שנולד כך דהוה בידי שמים ולא חולץ משום שלא היתה לו שעת הכושר. אבל אם הי' בידי אדם וממעי אמו אז אסור גם לבא בקהל משום פצוע דכא ע"כ:
הרי מתוך דברי הירושלמי אלו מבואר דמפרשי מתני' ממש כבנ"ד שחסר לו ממעי אמו אברי ההולדה. אמנם נגד זה משמע בכ"מ בש"ס דסתם סריס חמה היינו שלא חסר לו כלום. וכן מוכח בסוגיין דקאמר אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה שעה א' קודם מיתתו. וכן משמע לכאורה בסוגיין דידן דמפרשי סריס חמה דמתני' באופן זה שלא חסר לו כלום רק כח ההולדה אבל אברי ההולדה שלמים הם וחמה פי' לשון חום וחולי כדפי' הערוך מדפריך הש"ס מנא ידעינן אמר אביי כל המטיל מים. וגם מדפריך אח"כ וליחוש שמא הבריא ואם יתכן אצלם לפרש כהירושלמי הרי אין מקום לקושייתם:
והנה זאת לפענ"ד יש לבאר מדוע לא מפרשי כתלמודא דבני מערבא. ונבאר בעז"ה לקמן:
אך בעיקרן של דברים הנוגע לנ"ד אשר לכאורה לפי ש"ס דילן מדלא פירשו כן נוכל להסתפק דילמא דווקא בסריס חמה סתם לא חולצין לאשתו משום שאין לו כח המוליד. אבל אם חסר לו מאברי ההולדה אף דהוי פצ"ד ממש אך כיון דהוי בידי שמים נימא דמוליד. הן זאת לא יעלה על לב אדם אשר אם חסר לו אברי ההולדה יהא ראוי להוליד יותר מאותו סריס חמה המבואר בש"ס דידן דלא חסר לו כלום מאה"ה. חדא דפשטא דסוגיא דפצ"ד בידי שמים דקאמר שמואל לעיל שם (ד' ע"ה ע"ב) דמותר לבא בקהל משמע שאינו מוליד ואפ"ה כשר דאם מוליד הא אף אם נעשה פצ"ד בידי אדם כשר מדפריך הש"ס וניקב לא מוליד כו'. [וזה לפענ"ד דוחק לומר דזאת גופא גלי קרא דפצ"ד בידי שמים מוליד]. ועוד דאיך נאמר דלכך מפרש הש"ס מתני' בכה"ג משום דפשיט ליה להש"ס דאם חסר לו מאה"ה עדיף טפי ומוליד משום דהוי ממעי אמו הא זאת לאו דבר הפשוט לסתמא דתלמודא ורק שמואל הוא שחידש דבר זה לעיל (שם ע"ה ב') דפצ"ד בידי שמים כשר ואיך פשיטא ליה להש"ס כ"כ עד דפריך מנא ידעינן ליה. וע"כ אנו צריכין למשכוני נפשין על דברי הש"ס אלו בדברים אלו. אשר לכאורה יפלא מאוד כל דברי הש"ס אלו מתחלתן ועד סופן. מה דמקשה מתחלה ה"ד סריס חמה אשר זאת אינו מובן למה לא פריך ה"ד סריס אדם א"כ ע"כ הי' ידוע להם דסריס אדם פירושו שסירס אדם איברי ההולדה שלו. א"כ קושייתם ע"כ רק על תיבת חמה א"כ מאי קאמר ריבר"י אמר ר' יוחנן כל שלא ראה שעה א' בכשרותו הא מתני' הוא דסריס חמה לא הי' לו שעת הכושר א"כ מה חידש ר"י. ודקדוק הש"ס הי' רק על תיבת חמה. ואין לפרש דברי ר"י ע"ד שאמר בירושלמי שלא ראהו החמה בכשרותו אף כי גם שם המימרא בשם ר' יוחנן א"כ מאי פריך תו מנא ידעינן דילמא מיירי בכה"ג שחסר לו ממעי אמו איברי ההולדה:
עוד יפלא מימרא דרב יוסף שם דאמר היינו דשמענא לאמי דאמר כל שממעי אמו לקוי ולא ידענא מאי ניהו ויעוי' ברש"י שם שהביא ב' פירושים ושניהם אינם עולים יפה ובפרט לפירוש השני קשה הא גם במתני' מבואר שלא הי' לו שעת הכושר ולמה לא הבין קודם לכן:
והנה מצאתי שהרב בעל נימוקי יוסף הרגיש קצת. וכתב על מה דקאמר הש"ס ה"ד סריס חמה לאו לשון שאלה הוא אלא מדברי ר"י בר"י שמפרש סריס חמה דמתני' שהוא בענין שלא הי' לו שעת הכושר מעולם כיון שסריס אדם חולץ משום שהי' לו שעת הכושר דאל"כ הא מפרשינן לקמן סימנים עכ"ל. והנה גם דבריו קשה להבינם דאכתי מה חידש ר"י בר"י הא במתני' מפורש שלא הי' לו שעת הכושר:
והנראה לפענ"ד ליישב דברי הנ"י שהוא מפרש סוגיין ממש כדברי הירושלמי דר"י בר"י בשם ר' יוחנן אתי לפרושי מתני' שלא נטעה בפירוש סריס חמה. דהא מצינו כמה פעמים בש"ס סריס חמה אף שנעשה אח"כ ובסוגיין גופא קאמר רבא דהא אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה שעה כו'. הלא דפי' סריס חמה בכל מקום היינו שניטל ממנו כח ההולדה ואבריו שלמים. א"כ הייתי מפרש כן במתני' דהפלוגתא שבין ר"א ור"ע הוא דוקא בכה"ג ודוקא בסריס חמה שלא חסר לו כלום. ע"ז קמפרש ר"י בר"י דסריס חמה דמתני' אין פירוש כסריס חמה דבכל מקום ואדרבא פי' דמתני' יכול להיות אף אם נחסר לו איזה אבר. אך פי' חמה הוא רק שלא ראה שעה א' בכשרותו. והסריסות שלו יכול להיות איך שיהי' או שנחסר לו אברי ההולדה או שנחסר לו כח ההולדה רק שנולד כך. וע"ז קאמר הש"ס בדרך שאלה דבסריס חמה שלא חסר לו מאה"ה מנא ידעינן דממעי אמו הוי או אח"כ כיון דזה הוא עיקר הטעם דמתני'. ע"ז אמר אביי כל שאין עושה כיפה וע"ז קאמר רב יוסף היינו דשמענא לאמי דאמר כל שממעי אמו לקוי פי' ששמע זאת על פי' סריס חמה והי' קשה לו דהא באמת סריס חמה שבכ"מ אף שאינו נודע הלקוי שלו ממעי אמו וחמה היינו שבאה לו חולי ע"י חום [וכן נראה לי דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שהוא מביא בכ"מ בהלכות אישות סריס חמה היינו בענין שאינו מוליד. ובפירושו במתני' דידן מפרש כדברי הירושלמי. שלא ראה שעה א' את החמה בכשרותו]. אבל עכשיו ניחא ליה דקאי על סריס חמה דמתני' דידן דבמתניתין דידן לא הוי פי' חמה כבשאר מקומות אלא לאפוקי שלא נעשה אח"כ והסריסות יכול להיות בפועל ממש. אך זאת הי' פשיטא לי' להש"ס דאף בנעשה ע"י חולי ואברי ההולדה הם בשלימות קא מיירי מתני' ע"ז קפריך וליחוש שמא הבריא. כן נ"ל בפי' דברי הש"ס לפי דברי הנ"י. וא"כ הי' כונת הנ"י אם לאו. בירורא דהאי סוגיא כן הוא לפענ"ד אשר יהא מתאימות יחד הני תרי תלמודא דידן ודבני מערבא בפי' דמתני':
עכ"פ העולה לנו בנ"ד פירוש דמתניתין דידן הוא סריס חמה כמו סריס אדם היינו שנחסר לו אברי ההולדה רק דנ"מ דזה נעשה אח"כ וזה נולד ממעי אמו א"כ הרי איתא במתני' דבכהאי גוונא לא חולצין לאשתו:
ובמאי דכתיבנא אנחת לי חדא מילתא אשר נתקשו בו גאוני בתראי. וראיתי בשם היש"ש וכן א"ז הגאון ז"ל בתשובתו שתמה על רבינו רש"י ז"ל מנ"ל לרש"י ז"ל לפרושי אהא דקאמר שמואל לעיל (שם ע"ה ב') פצ"ד בידי שמים כשר ע"י רעמים או ברד או ממעי אמו דילמא שמואל רק ממעי אמו איירי. אבל אם נעשה ע"י מעשה דילמא אין נ"מ בין ע"י אדם או ש"ד. ודחקו בזה הרבה וכמה דיו נשפך ע"ז:
ולפמ"ש דברי רש"י ז"ל ברורים המה דהא מיד אחר מתני' דידן מתחלת מתני' דסריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה הרי חזינן דסריס חמה לא הוי פצ"ד וכבר ברירנא דסריס חמה דמתני' דידן ע"כ לאו פירושו ע"י חולי אלא שהוא ממעי אמו ואף בחסרו לו אב"ה. א"כ זה הדין דפצ"ד ממעי אמו היינו שנברא חסר בלא ביצים או בלא גיד הלא מתני' הוא דכשר ומאי אתי שמואל לאשמעינן. אלא ע"כ דמכשיר אף דנעשה אח"כ רק שנעשה בידי שמים ולא ע"י אדם. ובאמת בפי' סריס חמה דמתני' אינו סובל רק הנולד ממעי אמו לבד שלא ראהו החמה שעה א' בכשרותו אבל פצ"ד בידי שמים הוא סובל הכל הן ממעי אמו והן שנעשה ע"י איזה סיבה מן השמים. וברווחא יכילנא למימר כן דהא לפי מה דפסקינן באמת כשמואל ע"כ פירושא דמתני' דסריס חמה כהן שנשא בת ישראל הוא ע"כ אף שנברא חסר ממעי אמו והא דלא מקשה הש"ס אמתני' דסריס חמה כהן מאי טעמא או מנ"ל דבכה"ג לא הוי פצ"ד. [ומזה לכאורה יהא מוכרח לומר דהש"ס קמפרש שהוא ע"י חולי ובאבריו שלמים] אבל הא ליתא חדא דהא מצינן לפרושי בכה"ג. ועוד די"ל דזה הי' פשיטא לי' להש"ס דזה לא הוי פצ"ד וכרות שפכה דתיבת פצוע וכרות היינו שהוא נפצע או נכרת משא"כ ממעי אמו אימת הי' הפציעה והכריתה ע"ז לא דייק הש"ס כלל טעמא דמלתא משא"כ בדברי שמואל שע"כ פירושו שנפצע או שנכרת אלא שנעשה שלא בידי אדם ע"ז קשאיל הש"ס טעמא דמלתא:
ובדברי אלו יש לתרץ דקדוק הגאונים הנ"ל על רש"י אף בלא דברינו דאם נפרש בדברי שמואל דכוונתו על פצ"ד ממעי אמו לא אצרכינן לשום טעמא אלא משום דלא נעשה בו פציעה וכריתה כלל. אבל מדקאמר פצוע ולא הפצוע וגם מדאצטריך לאקושי לממזר ע"כ בכה"ג מיירי דהוי פציעה רק שלא בידי אדם:
עכ"פ בהא סלקין ובהא נחתין דלפום דברי הירושלמי ודאי פירושא דמתני' בכה"ג שנולד בלא אברי ההולדה. ובכה"ג לא חולצין לאשתו. ודברי תלמודא דידן לפי מה דברירנא ובפי' דברי הנ"י גם המה יוכל להיות מתאימות לדברי הירושלמי. וא"כ לפ"ז הך עובדא דידן מתני' היא דא"צ חליצה:
ועוד:
נ"ל לברר בנ"ד דהא לפי דעת הרי"ף והרמב"ן והרא"ש דמפרשי הך מתני' דכרמי יבמות (דף ע"ה ע"א) דקאמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב כל שאין לו אלא ביצה א' כשר היינו שנברא כך. מסיק עלה בירושלמי יבמות (פ' הערל ה"ב) אתי עובדא קומי ר' אימי אמר לה אין ברתי דאת שריית ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס להדא משום מילתא על בררא ע"כ. הרי לפי שיטתם מסיק בירושלמי מפורש דבנולד בביצה א' אינו מוליד וכ"ש בנולד בלא שום ביצים. אמנם לפי שיטת רבותינו הצרפתים היינו ר"ת וסייעתו דמתני' דכרמי איירי בידי אדם דההיתר הוא משום דהוי רק ביצה א' אין ראיה מהירושלמי לנ"ד שאינו מוליד. וכבר קמו בה קדמאי ובתראי להכניס ראשם בין ההרים הגדולים האלו ולא הכריעו:
והנה כבר האריכו בו כל האחרונים לפרש דברי הירושלמי עפ"י שיטת ר"ת וסייעתו דמפרשי מתני' דכרמי בידי אדם. דאיתא בירושלמי שם אית תנויי תני בידי שמים כשר. ואית תנויי תני בידי שמים פסול. הוו בעין למימר מאן דתני בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ומאן דתני בי"ש פסול רבנן היא א"ר אחא בר פפא קומי דר' זעירא כולהו דרבנן הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמו בי"ש ע"כ. אשר לכאורה מבואר בירושלמי דהוי מפרשי פלוגתא דר"י בש' ריב"ב ורבנן בי"ש. ותירוצא דירושלמי לא ברירא להו כונתו היטב:
והואיל ואתא לידן אענה גם אנכי חלקי בזה בעזהי"ת ובפרט להבין דברי התוס' יבמות (דף ע"ה ע"א ד"ה שאין לו) מה שסיימו בדבריהם דמסוף דברי הירושלמי משמע דבי"א מיירי. ולכאורה הלא עיקר ראיות הרמב"ן ממסקנא דהירושלמי דרוצה לומר דר"י בש' ריב"ב ורבנן פליגי אי פצ"ד בי"ש כשר. אך באמת נ"ל דדבריהם נכונים כי מסקנת הירושלמי דמסיק כולי רבנן הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית וה"ה בידי אדם כמו בי"ש ופי' המפרשים עפ"י שיטת הרמב"ן דמסיק דאף רבנן סברי דבי"ש כשר. והא דתני בי"ש פסול מיירי בכה"ג שהי' חטטין ומחכך בה. ולפי דבריהם עיקר חסר מן הספר אם נוקמי הך ברייתא בהכי ותו איך הוי קרי לה בי"ש כיון דהוי בי"א. ולפי שיטת ר"ת נראה לפרש דר"י בש' ריב"ב מכשיר אף בידי אדם רק בנטלה ולא נפצעה דניטלה עדיף טפי וזהו דמסיק הרי הוא כסריס חמה ע"כ כן הוא פי' דכמו בי"ש כשר כן זה כשר. ולכאורה מה הוא הדמיון זל"ז דהא דבי"ש כשר גזירת הכתוב הוא. ותו דמשמע בש"ס דשמואל חידש זאת ולפירוש זה הלא במתני' דכרמי אתני' אך לפמ"ש לעיל מבואר דזה פשיטא דבנולד כך כשר וזהו סריס חמה דמתני' (ולא שמואל חידש זאת) וקצת דריש טעמא דקרא דמכשיר סריס חמה אף דנברא חסר מאברי ההולדה כיון דלא היתה זאת ע"י אדם כשר. וכמו כן בניטל ע"י רופאים וע"י עצת אדם ובבת אחת ובכונה הוי כאלו נברא כך דס"ל דעיקר הקפידא דקרא הוא דוקא אם נפצעה ע"י אדם ע"י מכת חרב וכמו שמצינו בכוליא [חולין ד' נ"ה ע"א כמובא בהג"א שם ע"ש] ומזה הי' רוצה לומר הירושלמי דע"כ רבנן דפליגי על ריב"ש ריב"ב ס"ל דגם בי"ש פי' ע"י חולי וכה"ג אף שלא היתה ע"י פציעת חרב אפ"ה פסולה כיון דעכ"פ נפצעה ולכך ס"ל דגם בניטלה בכונה פסול ע"ז קאמר בירושלמי כולי רבנן פי' אף רבנן ס"ל דבי"ש כשר. והא דס"ל דבניטלה פסול משום דלא דרשי טעמא דקרא דכשר בי"ש משום דלא נעשה בה מעשה רק לאט לאט אלא דגזירת הכתוב הוא וע"ז קמסיק תדע דהא בעלת חטטין ומסיית בה והרי בי"א כמו בי"ש פי' שנעשה לאט לאט ואפילו הכי סבירא ליה דפסול:
ולפ"ז הנוגע לנ"ד לפי מה שביארתי הא תחילת דברי הירושלמי דבניטלה ע"י רופאים כשרה משום דהוה כנולד כך דגלי קרא דכשר א"כ אם קאמר שם הירושלמי דבכה"ג לא מוליד ע"כ גם בי"ש לא מוליד. דאי ס"ד דבי"ש מוליד א"כ איך הוה ס"ד לדמותן להכשיר כיון דעיקר דבר זה תלוי בלידה וא"כ אף לפי מסקנת הירושלמי דמסיק דגם לרבנן בי"ש כשר משום גזה"כ ג"כ משמע דלענין הולדה דמיין להדדי רק שהכתוב חילקן א"כ לפי מה שבארתי הרי גם לפי שיטת ר"ת מוכח בירושלמי דבכה"ג לא מוליד:
ועתה יש לנו לבאר מה שהעיר בזה הרב הגדול המפורסם אב"ד דק"ק סטופצי דילמא הוי ליה בצים דבוקים בכסלים ודילמא אי הוי ממעכי להו היו יוצאות וניכרות גם בחוץ. וכדתנן במתני' בכורות (דף מ' ע"א) ר"ע אומר מושיבו על עכוזו וממעך אם יש שם ביצה סופה לצאת מעשה שמיעך ולא יצאה נשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר ר"ע ואסר ריב"נ וא"כ גם בנ"ד איכא למיחש דילמא הוי ליה ביצים דבוקים בכסלים ואי הוי ממעכי להו היו יוצאות לחוץ וא"כ אפשר דראוי להוליד ג"כ ע"י ביצים אלו ע"כ דבריו:
הן אם כי יפה העיר והאיר בדבר הזה. אמנם זה ודאי דאין לנו לחוש לדבר הזה רק היכא שנמצאו שני כיסים אבל היכא שלא נמצא כיס כלל ודאי דאין לחוש ואם כי הרה"ג הנ"ל האיר דבריו גם בזה אמנם הסתפק עוד דאפשר לומר דביש לו כיס בידוע שיש לו ביצה בודאי ובאין לו כיס אינו ודאי שיש לו ביצה אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דילמא יש לו ביצה דבוקה בכסלים ע"כ דבריו:
הן הרואה בסוגיא דהתם יראה אשר אין להסתפק בזה כלל. כי לכאורה קשה מאוד דעת רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב [בפ"ג מהלכות בכורות הל' ה'] בכור שהיה לו ביצה א' ושני כיסין ובדקו המומחה והושיבוהו על הרגיזי ומיעכו ולא יצאת ביצה שניה והתירו המומחה ונשחט ונמצא השניה דבוקה בכסלים ה"ז מותר הואיל ומיעכו. אבל אם לא נמעך אעפ"י שנשחט עפ"י מומחה ה"ז יקבר עכ"ל הרמב"ם ז"ל וקשה מאוד לכאורה למה לא כתב דעת ר"ע לכתחלה שאם נמצא ביצה א' ושני כיסין צריך למעך ולא כ' רק לענין דיעבד ובהל' ביאת מקדש [פ' ז' הל' ח'] כ' סתמא דביצה א' ושני כיסין הוי מומא ועוד דמשמע דאף אם לא מיעכו ה"ז יקבר רק מדרבנן חדא דכל הך פרקא מיירי באופן שהאיסור הוא רק מצד שלא נראה למומחה ועוד מדקאמר אעפ"י שנשחט עפ"י מומחה ואם מדאורייתא אסור משום דאגלאי מילתא דלא הוי מומא מה זה רבותא שנשחט עפ"י מומחה ודברי הרמב"ם אלו מרפסין איגרא דשביק דינא דלכתחלה כדת מה לעשות ולא קאמר רק לענין דיעבד ובדברי ר"ע מבואר להדיא דינא דלכתחלה:
ונ"ל דיש לדקדק בלישנא דגמרא דקאמר ואתי ר"ע למימר בידוע לא אמרינן. אלא מושיבו על עכוזו אם יש שם ביצה סופה לצאת חדא יתורא דלישנא בידוע לא אמרינן ולא הוי למימר רק ואתא ר"ע כו' מושיבו על עכוזו ועוד דלכאורה עיקר מחלקותו על ר"י הלא הוא לקולא אם מיעך ולא יצא דהוי מומא וזה חסר מן הספר והיה לו לומר מושיבו על עכוזו וממעך ואם לא יצא בידוע שאין שם ביצה והוי מומא:
לכן נ"ל דמלישנא דהש"ס משמע דר"ע לא הוי דעת מכרעת או דעת שלישית להחמיר על ת"ק להצריך מיעוך ולהקל מר' ישמעאל דס"ל דלא מהני מיעוך כדמשמע לכאורה פשטא דלישנא דהש"ס אלא במה שכתב בידוע לא אמרינן משמע שאינו מדבר רק עם ר' ישמעאל שאמר בידוע ואם כפשטא הלא דבריו גם נגד הת"ק:
ע"כ נראה שמזה יצא לו להרמב"ם דר"ע לא פליג את"ק וסבירא ליה באמת דאם לא נמצא רק ביצה א' הוי מומא ולא חיישינן כלל שמא יש ביצה בפנים כמ"ש הרמב"ם בהל' ביאת מקדש הנ"ל ששם עיקר מקומו שמנה המומין ולא פליג רק על ר"י דפליג את"ק בתכלית ההיפך וס"ל דידוע שיש בו שני ביצים וכשר להקרבה ע"ז קאמר דלענין הקרבה יכול להיות לפעמים כשר אם מושיבו על עכוזו וממעך ואם יש שם ביצה סופה לצאת ואז יהא כשר להקרבה אבל ודאי דלכתחלה לא חיישינן לזה כלל כת"ק וזהו שאמר בידוע לא קאמרינן לגלות שלא פליג רק על ר"י שלא ידע העצה דמיעוך כלל ע"ז קאמר שיש עצה להוציא הביצה לחוץ אם היא בפנים ומעשה שמיעך ולא יצא ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר ר"ע. ואף דחזינן בתר הכי שהוא מן המיעוט שיש לו ביצה בפנים אך כיון שמיעך ולא יצא עכ"פ הוי מומא משא"כ אם לא מיעך ונמצא דבוקה בכסלים הרי חזינן שהוא מן המיעוט שיש לו ביצה ולא נעשה בו דבר לידע אם יצא הוי כאלו לא הראה מומו לחכם שאסור מדרבנן אבל ודאי מדאורייתא שרי דכיון דלא יצא עכ"פ הוי מומא וגם לכתחלה לא היה לנו לחשוש כלל שמא יש לו ביצה כלל רק משום זה אסור דהוי כאלו לא הראה מומו לחכם והשתא מה ישרו דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דבהל' ביאת מקדש הנ"ל ששם מקור דינא דמומין כ' כת"ק דאם לא נמצא רק ביצה א' אפילו יש לו שני כיסין הוי מומא דאזלינן בתר רובא רק לענין בכור דאם שחטו וחזינן שהוא מן המיעוט אז אם לא מיעך הוי כאלו לא הראה מומו לחכם ואסור מדרבנן כמו כל הדינים המבוארים בפרק הנ"ל:
והנה הרמב"ן ז"ל [הביאו הרא"ש] פוסק להדיא כת"ק דלא כר"ע ואין אנו צריכין למעך כלל וכ' הטור (ביו"ד סי' ש"ט) שלא כן דעת הרמב"ם ז"ל. ולפמ"ש גם הרמב"ם יכול להיות שסובר כן:
נמצא לפי מה דאסיקנא הוא לדעת הרמב"ן דפסק כת"ק לא ס"ל כלל ענין המיעוך וע"כ משום דלא חיישי' כלל שיש שם איזה ביצה ואף להרמב"ם ז"ל הנראה ג"כ שאינו חושש למעך רק מדרבנן אבל מדאורייתא סתם בהל' ביאת מקדש הנ"ל דביצה א' ושני כיסים הוי מומא ולא הזכיר החשש דמיעוך כלל:
והנה כיון דאף בנמצא שני כיסין דס"ל לר"י דבידוע שיש לו שני ביצים אעפי"כ לא פסקינן כוותיה ולא חיישינן כש"כ באין שם שני כיסין דאף לר' ישמעאל לא חיישינן שמא יש שם ביצה בפנים מהיכא תיתי לן זה דניחוש שמא אם היה ממעך היה יוצא:
עוד יש לנו לחקור דאף אם נימא דבכה"ג כבנידון דידן אם היה ממעך היה יוצא והיה מוליד עכשיו שלא מיעכו ולא יצא אי חשבינן ליה לאין שמו מחוי דהא חזינן דפליגי בזה ר"א ור"ע בסריס חמה דלר"א חולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה ור"ע ס"ל דזה לא מהני:
דזה אין סברא לומר דפליגי במציאות אם מתרפאין באלכסנדרה של מצרים אלא ע"כ דס"ל דזה לא מהני כיון דעתה אין ראוי להקמת שם והא חזינן דר"ע דחייש לענין מומין למיעוך בכאן לענין חליצה אינו חושש שראוי להתרפא ואם באנו לחלק דהכא במומין חייש ר"ע למיעוך משום דבידנו הוא למעך ומקרי סמי' בידן אבל גבי סריס לא חייש משום דאין סמי' בידן [כדאמרינן בגמ' שכן באלכסנדרה כו' מתרפאין] זה לא מסתבר לחלק:
אך לפענ"ד אין נ"מ הך פלוגתא דר"י ור"ע לנ"ד זאת ודאי שאף אם נאמר דבמומין לא בעי מיעוך כלל אין ללמוד מזה לנ"ד להקל דהתם שאני דאף אם נחוש דיש שם ביצים בפנים הא לא גרע מאם נמצא אבר א' שלא במקומו דהוי מומא אבל לענין לידה יכול להיות שמוליד שפיר אף אם הביצים בפנים הם. ובפרט שראיתי בספר רפואות א' מחכמי העמים והועתק ללשונינו ונקרא "תחלואי ילדים" כ' שם וז"ל צריך לחקור בילדים הנולדים מחדש אם הביצים נמצאו בכיס אם אין כי לפעמים רחוקים ימצאו בו. ועפ"י רוב באים הם לכיס כשהילד צועק מאלץ א"ע ודוחה אותם ע"י צעקתו להכיס ולפעמים הם נסתרים בגוף כל ימי חייהם וסוברים שזה הוא יותר לתועלת כח המוליד משיזיק עכ"ל. אך לא תהא שיחה בטילה שלהם כתורה שלימה שלנו:
דהא לפי שיטת הרמב"ן בהירושלמי דמעשה דכרמי אף אם אין לו ביצה א' משעת לידה קאמר בירושלמי דאינו מוליד ומי לנו גדול מרבינו הרמב"ן אשר היה לו יד ושם גם בחכמת הרפואה ולו נגלו כל תעלומות חכמה שבתורה ובשארי ידיעות. ועוד שגם הם לא דיברו אלא בנמצא כיס רק שאין בו ביצים אבל באין לו כיס כלל מזה לא דברו הרופאים מאומה ואף אם דברו. הלא כל דבריהם הוא רק מצד מה שראו (פראקטיקע) שהולידו והלא אין להביא ראיה מדוגמתן שודאי יש לנו לחזור אחר בניהם מאין הם וסתם כותית מזנות הם כדאיתא בגמ' בכ"מ ויעויין בסנהדרין (דף פ"ב ע"א) לענין פלוגתא דנשג"ז וביבמות (דף מ"ב ע"א ברש"י ד"ה ויפטור את יבמתו לשוק):
עוד נ"ל דבר חדש דאף אם רפואתו תלוי ע"י שיצאו בסוף הביצים לחוץ ויוליד אפ"ה פטורה אשתו. דהא בכל סריס חמה אמור במתני' דיש לו רפואה אפ"ה אית ליה לר"ע דאשתו פטורה. והרפואה דסריס חמה מוכרח בכמה מקומות דקרובה לבא חדא דכן משמע מדברי התוס' יבמות (קי"א ע"ב ד"ה קרי כאן להקים) דלפי ס"ד דהש"ס לדמות קטן לסריס חמה אליבא דר"ע אף דסריס רפואתו תלי במעשה עד שאמר אביי יבמה יבא עלי' כל דהו ומחלקי התוס' בין סריס לקטן משום דבסריס אין רפואתו ברורה לבא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות ולכאורה מאי ס"ד דהש"ס כלל הא בסריס רפואתו תלוי במעשה משא"כ בקטן. והא בגיטין (פ' מי שאחזו דף ע' ע"ב) פסקינן כר' יוחנן דקורדייקס כשוטה דמי ולא כישן אעפ"י שסמי' בידן הרי חזינן דמפלגינן מסברא בין ישן ובין קורדייקס משום דישן יעורר מעצמו וקורדייקס צריך בישרא שמינא כו' לרפואתו א"כ ל"ל קרא לענין קטן אלא ע"כ דגם בסריס חמה רפואתו ברורה אף בלא סמים:
ולולא דמסתפינא הוי אמינא דמה שאמר בתוספתא שכן במינן מתרפאין באלכסנדרי של מצרים היינו ע"י איזה תחבולה בגופו ואיזה הנהגה בלי שום סמים. והן לא מיבעי לפי מה שפירשתי דבסריס חמה דמתני' היינו שנולד בלא ביצים יכול להיות דבאלכסנדרה של מצרים יכולים למעך שיצאו. ואף בסריס חמה סתם היינו שנתנו לו איזה הנהגה לחזק כח המוליד:
ולפ"ד לפי שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו מהל' א"ב הל' ה') ודעמי' דמפרשי סוגיית הגמ' (יבמות ד' ע"ו א') דניקב פסול מפני ששותת דקאי לענין ההוא גברא דפסול לבא בקהל מוכרח לומר כן דקשה דהא מסיק דאם נסתם כשר ומסיק בש"ס הרפואה איך לעשות שיסתם א"כ קשה איך סתם ר"א דסריס אדם לא חולץ משום דאין לו רפואה הא מצינו גם בסריס אדם כה"ג דיש לו רפואה (וכבר הביא הנ"י מזה ראיה לשיטת הר"א ממיץ דלענין בניו קאי) אך לפמ"ש ניחא דשם תלוי רפואתו במעשה משא"כ בסריס חמה שכמעט יכלה לבא רפואתו ממילא:
ובזה מדוקדק שפיר דקאמר הש"ס היכי עבדינן ומנ"ל להש"ס שיש תחבולה דילמא הא דקאמר נסתם כשר היינו אם אירע שנסתם מעצמו ולפמ"ש ניחא דאם גם בזה היה יכול להיות הסתימה ממילא היה קשה ע"ז ממתני' מר' אליעזר כנ"ל בדברי הנ"י הנ"ל. אע"כ דהסתימה אינו יכול להיות רק ע"י תחבולה ולזה קאמר היכי עבדינן:
אך זאת יש לעיין דלפ"ז דאף אם התחבולה היא קרובה עכ"פ כיון דהשתא לאו בר אולודי הוא קא מקרי שמו מחוי א"כ מדוע אשת טומטום בעי חליצה מספק הא אף אם הוא זכר עכ"פ צריך קריעה ועתה הלא שמו מחוי. וי"ל דטומטום עדיף טפי כיון דהשתא כ"ז שלא נקרע עדיין האשה שלקח אינה בכלל אשתו כלל כיון דאינו בר תשמיש כלל ולכשיקרע דאז תהא אשתו אז לא יהא שמו מחוי משא"כ בכה"ג בסריס חמה שהוא בר תשמיש והוה אצלו כאשה לאיש ואפ"ה כיון דעתה לאו בר אולודי הוא שפיר קרינן שמו מחוי:
וגם ע"ז נתתי לבי אולי יש טומטום כה"ג שיש לו גיד והביצים והכיס מכוסים תחת עור ואולי אם יקרע הוי נמצא תחתיו כיס גם ביצים. ובפרט שמצינו בריש חגיגה בטומטום שביציו מבחוץ הלא חזינן דמקרי טומטום אף שיש לו ביצים רק שהגיד מכוסה אולי יכול להיות גם להיפך ובגמ' מצרכי חליצה לאשת טומטום סתם ואם נאמר דיכול להיות טומטום כזה הלא בר תשמיש הוא וא"כ הדרא קושיין לדוכתא:
אך שבתי וראיתי דזה אינו חדא דלא מצינו כה"ג טומטום. ועוד דמשמע דטומטום ניכר לכל שיש עור יתירא שאינו בכל אדם אשר תחתיו מונחים אברי הזרע ובנ"ד לפי הג"ע נראה שלא היה בו שינוי אחר זולת זה שהגידו העדים וקצת מצאתי ראיה לזה מתוס' יבמות:
עוד נלפע"ד לצרף לשריותא דהאי איתתא מה שמבואר בג"ע דבעת הקידושין לא רצתה להתקדש לו מפני זה שאמרו שאין לו כיס וביצים רק אח"כ נתפייסה באופן שיתן לה גט אם לא תוליד חמשה שנים:
והנה לפי המבואר בג"ע אשר אביו ואמו כחשו הדבר ואמרו שיש לו. הלא נ"ד דומה ממש באם שנתקדשה באופן שאין בו מומים ונמצא שיש לו. ואף שנתרצתה אח"כ להמתין ה' שנים י"ל דהוא רק לענין לידה אבל אם באמת אין לו אברי ההולדה הלא אין קידושי טעות יותר מזה:
ואף דפסקינן בש"ע (סי' ל"ט) דבקידש על תנאי ובעל סתם צריכה גט מספק חדא דזה דוקא משום דשמא מחל על תנאו ובנ"ד י"ל דודאי לא מחלה כמו שאבאר לקמן בעזה"י ועוד דלפי"ז עכ"פ ארווח לן דבנ"ד הוי רק ספק מקודשת והוא נגד חזקה דפנויה ואינו רק מדרבנן ויהא נ"מ טובא ג"כ כמו שאבאר בעז"ה:
ועתה נחל לעיין בענין הקידושין אי הוי ודאי מקודשת או ספק דאורייתא או דרבנן. והנה הרמב"ם פסק (בפ"ד מהל' אישות הל' י') והובא דבריו בטור (סי' מ"ד ובש"ע א"ע סעי' י') סריס שקידש בין סריס אדם או סריס חמה וכן איילונית שנתקדשה הוי קידושין והתוס' כתבו דאיילונית שנתקדשה לא הוי קידושין אפי' מדרבנן וא"צ גט. אבל ספק איילונית צריכה גט משום דבמומין כה"ג ודאי דלא מחיל אף אם בעל א"כ י"ל כה"ג אף בדידה דבכה"ג דלאו בר אולודי הוא לא מחלה ויעויין בתה"ד (סי' רכ"ג) והובא בב"י (סי' קנ"ז) וז"ל והאידנא דרגילין לעשות קידושין ונשואין יחד בשעת חופה וכיון דבההוא שעתא מתנה אנשואין נמי מתנה:
והנה לענין קידושי טעות יעויין בתוס' יבמות (דף ס"ה ע"א ד"ה תצא בלא כתובה) שהביאו בשם התוספתא ואף דלכאורה יש לחלק בין אשה לאיש דהא חזינן דבלא באה מחמת טענה לא כפינן להוציא אם לא בר אולודי הוא. והמעיין בתוס' יבמות (דף ס"ה ע"א ד"ה שבינו לבינה) יראה דהטעם משום דלא מהימן לה וגם אינה מצווה. משא"כ הכא דמתחלה הקפידה על בנים ודאי דאי לא הוי בר בנים אין לך מקח טעות גדול מזה ואף דמספקא לן אי הוי בר אולודי חדא דהא חזינן דלאו מרובא דעלמא הוא משינוי שיש בו יש לן לאוקמי אחזקתי' דקודם גדלות דלא הוי בר אולודי וגם חזקת פנויה. ובפרט בנ"ד שכבר הוחזק בג' נשים ולא אוליד ואף דבש"ס משמע לענין אשה שם ביבמות דבעינן דוקא ג' אנשים ושהה עשר שנים היינו דוקא היכא דלא חזינן ריעותא משא"כ היכא דהוי ריעותא ודאי דלא תלינן בעונש רק בחסרון דידיה וכיון דלאו משום עונש אם חזינן בג' נשים דשהה זמן. שהיה ראוי להוליד ולא הוליד כבר הוחזק בלאו בר אלודי וכן משמע שם בתוספתא דאם יש איזה ריעותא לא תלינן בעונש ולא בעי עשר שנים ובא"י דוקא א"כ בנ"ד דריעותא הניכר וכבר הוחזק בג' נשים דלא אוליד בין אם הוא סריס או לא סריס עכ"פ יש לנו להחזיקו בלאו בר אלודי והיא הלא לא הכירה בו ואדרבא הכחיש הריעותא א"כ הוי מקח טעות. ואף שנתרצית להיות עמו חמש שנים ואח"כ יתן גט אם לא יוליד כן דרך העולם בזמנינו לומר כן משום דלא נהיגי לקדש על תנאי אבל אין לך גילוי מלתא ואומדנא יותר מזה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ואם בנפלה לפני יבם מומר פסקינן בש"ע א"ע (סי' קנ"ז סעי' ד') דבדיעבד אם נשאת בלא חליצה לא תצא הרי חזינן דאוקמינן אאומדנא ובנ"ד אין אומדנא גדול מזה כיון דמתחלה מיאנה מחמת זה והוי ממש כנתקדשה ע"מ שאין בו מומין ונמצא בו מומין. ואף דהתם אמרינן דאם כנסה אח"כ הוי ספק מקודשת. חדא דכבר הבאתי דברי תה"ד דבזמנינו כבר לא שייך לומר כן. ותו דכמו דחזינן דבאיש בספק איילונית לא אמרינן כן כמ"ש התוס' ביבמות (דף ב' ע"ב) כן לענין אשה דהא חזינן דאף דאינה מצווה על פו"ר עכ"פ היכא דאמרה בעינא חוטרא כייפינן להוציא כש"כ בנ"ד דחזינן דקפדה מאוד וגם חזינן דלאו במצות פו"ר תלי זאת דהא לדעת התוס' איילונית א"צ גט אף היכא דיש לו אשה ובנים ויעויין בתוס' ב"ק דף ק"י ע"ב ד"ה דאדעתא דהכי לענין יבמה שנפלה לפני מוכ"ש. ובתוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ובשו"ת חכם צבי סי' מ"א ובשו"ת נוב"י קמא ביו"ד. ובשו"ת רד"ך לענין אח מומר יעו"ש):
ועוד נלע"ד דבר חדש בשריותא דהאי איתתא. כשנדמה זאת לאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאגרשך לאחר ה' שנים אם לא תלד ממני א"כ לפ"ד זה ודאי דאם הגיע ה' שנים ולא הוליד ולא נתן גט דהוי קידושין בטילין למפרע. לדעת האומרים דבמעכשיו לא בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי ובכה"ג ודאי דחל הקדושין עד ה' שנים שכן משמע בש"ס דידן הכותב גט לאשה שתתגרש בו אחר שאקדשך ביבמות (דף כ"ב ב') וכן איתא בירושלמי להדיא בקידושין על מתני' דהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום. דמקדש אשה לשלשים יום מקודשת וכן שם באומר לה הרי את מקודשת ע"מ שאגרשך. והוי ממש כמו באתרוג ע"מ שתחזיר לי דאם לא החזיר לא הוי מתנה וכן בכאן אם לא גירשה אח"כ ודאי דבטל הקידושין למפרע. א"כ לדעת הר"ן פ' האומר בשם הירושלמי הובא בא"ע (ריש סי' ל"ח) ויעוין שם בב"ש דאין טענת אונס בקידושין בתנאי שצריך לקיים א"כ הוי ממש כמו אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ר' זוז לאחר ה' שנים א"כ אם מת בתוך ה' שנים דבטל הקדושין למפרע וגם כאן שהתנה או שיוליד או שיתן גט ואם מת ולא קיים התנאי ודאי דבטל הקידושין מעיקרא כמש"כ שם (סי' ל"ח סעי' ל"ו):
ואף שיכול להיות שאם היה חי היה מוליד עכ"פ כיון שעבר ה' שנים ולא נתקיים התנאי איך שהוא הקדושין בטלים למפרע ויש לעיין אם עדיין לא הגיע הזמן אך ידוע לנו שלא יתקיים וא"כ לפ"ז אף אי הוי בר אולודי כיון שלא נתקיים התנאי שהתנה קודם קידושין אינה מקודשת למפרע. והנה עכ"פ איך שהוא לא הוי רק ספק מקודשת כדפסקינן בש"ע (סי' ל"ח סעי' ל"ה) דבקידשה ע"ת וכנסה סתם צריכה גט מספק ואם קידשה אחר צריכה גט משני. וזהו נובע מדברי הרא"ש ממ"ש בגמ' כתובות (דף ע"ד ע"א) זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ואף שכ' הב"ש (שם ס"ק נ"ט) דהיכא שנודע קודם הבעילה שהתנאי לא נתקיים הוי ודאי קידושין והן כ' דבריו בלי שום ראיה וראיתו הובא לקמן (סעי' ל"ו ס"ק ס"ג) דשם משמע דמקודשת ודאי ודבריו פליאים דהא התם מיירי אף שמת בתוך י"ב חודש וא"כ הלא בשעת כניסה לא ידעה עדיין שלא יתקיים התנאי וגם עיקר סברתו תמוה דהא מוכח בש"ס בסוגיא דאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. דכיון דנכנסה לחופה ודאי כבר ידעה במומין וכן משמע לקמן במתני' בנמצאו בבית בעלה אף שלא כנסה עדיין בודקה בקרובותי' ואפ"ה מוכח בש"ס בסוגיין דלא הוי רק ספק בקידשה ע"מ שאין בה מומין. אף דע"כ ידע קודם בעילה וא"ל דבסוגיין דאין אשה אוכלת כו' לכך כשנכנסה לחופה אוכלת משום דמחיל אם לא ידע והא כאן בנכנסה לחופה גרידא איכא פלוגתא דאמוראי אם מחיל אם לאו ע"כ נלע"ד דלא כהב"ש בזה דאף בנודע קודם הבעילה שלא נתקיים אפ"ה לא הוי רק ספק. וראיתי בבית מאיר שגם הוא חולק עליו וס"ל להיפך דבנודע לא מחיל כלל:
אך לפענ"ד גם דבריו אינם נכונים מכמה סוגיות ביבמות דאין תנאי בנשואין בשום אופן. ולפ"ז הרי משכחת שפיר דיש תנאי בנשואין עכ"פ העולה בנ"ד שהיה התנאי במום זה דלאו בר אולודי הוא גילתה דעתה שאינה מתרצה בפירוש ואף דבסתם אשה אמרי' טב למיתב טן דו אך כיון שגילתה דעתה ודאי הוי תנאי כמו בנדרים שאין בהם עינוי נפש דסתמא לא קפיד ואם התנה הוי תנאי וא"כ אף שאין תנאי בנשואין עכ"פ הא לא הוי רק ספק וכאן יש ספק השני שמא הוה סריס חמה דמידי ספיקא לא נפקא וא"כ הוי ס"ס גמור בכל פרטי אופנים הנוהגים בס"ס. ובספק הראשון מתיר יותר אף בחייו וגם מתהפך. ויש חזקה דפנוי' המסייע לספק הראשון ודאי דיש להקל. ובנידון התנאי בגט שהזכרתי הוי רק ספק מקודשת אף לדברי הב"ש וחזקה דאינו מוליד המסייע לספק האחרון ויעויין:
עכ"פ בהא נחתינן ובהא סלקינן דבנ"ד שהיה תנאי מפורש במום זה שאין לו אברי ההולדה כשאר כל אדם והיא גילתה דעתה שאיננה מתרצה א"כ אף דבשאר מומין אמרינן באשה דמסתמא מתרצה משום טב למיתב טן דו בנ"ד כיון שגילתה דעתה ודאי דהוי תנאי גמור כמו דאמרינן באיש לענין נדרים שאין בהם עינוי נפש דסתמא לא קפיד ואפ"ה אם התנה הוי תנאי גמור וכבר העלינו בעז"ה דאף דאין תנאי בנשואין עכ"פ לא הוי רק ספק מקודשת דלא כהב"ש ובפרט בנידון התנאי שיתן לה גט שהזכרתי לעיל גם להב"ש לא הוי רק ספק דהא לא ידעה בשעת נשואין אם יתקיים ובנ"ד יש עוד ספק השני שמא הוי סריס חמה דמידי ספיקא עכ"פ לא נפקא א"כ הרי זכינו לדין דיש כאן עכ"פ ס"ס להתירה לשוק שמא לא הוי קידושין כלל ואת"ל דהוי קידושין שמא הוא סריס חמה שאין חולצין לאשתו וספק הראשון מתיר יותר אף בחייו וגם הס"ס מתהפך שמא הוי סריס חמה. ואת"ל דלא הוי סריס חמה שמא לא מחלה התנאי בנשואין. וגם יש חזקה דפנוי' המסייע לספק הראשון. א"כ לפענ"ד הוי ס"ס גמור להתירא וכ"ז אינני אומר רק להלכה ולא למעשה עד שיצטרפו לזה גדולי ישראל. וד' יצילנו משגיאות: