אור ברסלב

חוט המשולש חלק ב· רבי הלל מוולוז'ין

סימן ה

סימן ד

אולם מה שגמגם מר עוד על מכירת חמץ לנכרי דהוה כעין הערמה ואין הנכרי מכוון לקנות. ובתוספתא [הביאה הרא"ש פרק כל שעה סי' ד' ושא"פ] איתא ישראל ונכרי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לנכרי וכו' וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ורשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחה"פ ע"כ ולא חששו להערמה שאולי אין העובד כוכבים מכוון לקנות והשיא מר דברי התוספתא לדעת אחרת ולחלק יצא בין דבר הנמסר ליד העובד כוכבים ממש לשאר קנינים וזה אינו כמו שיתבאר להלן בהגה"ה. אולם יש לומר דהתוספתא איירי בסתם נכרי שאינו מכירו אבל בנכרי המכירו ויודע בו שישמרנו לו עד לאחר הפסח ולא יגע בו כלל כמו שנוהגין עתה יש לחוש שפיר אולי בכה"ג אין הנכרי מכוון לקנותו וגם הישראל אינו מכוון להקנותו יפה הואיל ויודע שעתיד לחזור לידו וכבר עמד בתה"ד (סי' ק"כ) בזה והביא ראיה מפ"ב דגיטין (דף כ"א) דמסיק התם דאפי' אשה ידעה לאקנויי גם בדבר שיודעת שישוב המקבל להחזיר לה בעין ולא אמרי' אלא לשאלה בעלמא ולכן העלה דשפיר דמי ליתן החמץ לנכרי במתנה גמורה או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט וכן סתם הש"ע ופסק כן (בסי' תמ"ח) וע"ז גמגם מר דנהי דישראל המוכר ידע לאקנויי מ"מ הא בעינן דעת קונה ואולי הנכרי אין דעתו לקנותו הואיל ויודע שעתיד להחזירו בעיני' לאחה"פ כדאי' התם (בד' כ"ג) לענין כתיבת הגט דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד וה"נ כן ואין כאן דעת קונה עכ"ד:

ולכאורה אין דבריו מוכרחים כלל דכיון דמסקי' התם דאפילו אשה ידעה לאקנויי בכה"ג מהיכי תיתא לומר דנכרי לא ידע לקנות מאין הרגלים לדבר. ואי משום דאמרי' נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד זהו במילי דאחריני כגון כתיבת הגט שאין הדבר נוגע לעצמו כלל אבל במילי דידיה שהוא עצמו עושה המקח והוא הקונה למה לא יכוון לקנות כמו שאומרים לו ומתנים עמו איברא דלכאורה מלשון התה"ד גופי' שכתב שיתן להנכרי במתנה או שימכרנו לו בדבר מועט יש רמז דנחוש לחששא זו ועם כל זה לא חש לה משום דמשם בארה דלא אכפת לן כלל בדעת הקונה דהא מעיקרא דחי רבא ואמר דלמא זקן שאני דידע לאקנויי הא אינש אחרינא לא ידע לאקנויי וא"כ קשה נמי הלא הלוין הקונים שאינם זקנים לא ידעי לקנות הנייר הואיל וצריכין להחזירו ליד הזקן הנותן וכבר עמד הרשב"א ז"ל בחידושיו שם והעלה דלא אכפת לן בדעת הקונה כל שיש דעת אחרת מקנה לו קני אפילו בלא מתכוון ע"ש וכ"כ הנמוק"י (פ"ג דב"ב ד' מ"א) בשם הראב"ד בעובדא דרב ענן שם דכל שדעת אחרת מקנה אותו קני הקונה אפילו בלא ידע כלל מהקנין. אולם הטור בח"מ (סי' ריש) כתב בשם הראב"ד להפך דהיכא דלא נתכוון הקונה לקנות במשיכה זו אלא למדידה בעלמא לא קני ואע"ג דהתם נמי דעת אחרת מקנה לו אלא שיש לומר דשאני התם שגם המוכר לא נתכוון להקנותו במדידה זו אלא במשיכה שאחרי' ופשוט הוא ותו מצאתי בספר נתיבות המשפט שכבר קדמוני בהאי קושיא ופירוקא אלא שכתב עוד שם לחלק בין מתנה למכירה דגבי מכירה שלא מדעת לא שייך טעמא דדעת אחרת מקנה דאולי חוב הוא להקונה שלא יוכל לחזור במקחו מיד והדין עמו. דהכי משמע להדיא בש"ס בעירובין (פ' חלון דף פ"א ופ"ה דחולין ד' פ"ג) דגבי מכירה אפי' כבר נתן הלוקח מעות המקח והמוכר זיכה לו במקחו ע"י אחר לא קנה משום דחוב הוא לו שלא יוכל לחזור בו ועיין בח"מ (סי' קצ"ה סעי' ג' בהגה"ה) ועפי"ז דברי הרב בתה"ד כראי מוצק שלכן דקדק וכתב שיתן להנכרי במתנה או שימכרנו לו בדבר מועט דווקא דמכירה בזול הוא כמו מתנה ומציאה כדאי' להדיא (בסי' רס"ח סעי' ג' בהג"ה) ועד כאן לא פליגי התם אלא משום דמחוסר נתינת ממון ולא דמי למציאה אבל לכ"ע מיהת דמי למציאה לענין זה דזכות הוא לו וכ"כ הש"ך בשם הראב"ן (בסי' ר"ס סעי' ד' ס"ק ט"ז) וה"נ משמע בעירובין ובחולין שם דבארבעה פרקים בשנה שהכל צריכים לבשר אפי' במכירה זכין לו שלא בפניו וה"נ מהני דעת אחרת מקנה אותו:

אולם ראיתי בס' קצה"ח (סי' רל"ה) שיצא לדון בדבר החדש דדעת אחרת מקנה לא מהני אלא מטעם זכי' ואע"ג דבעלמא לא מצי הנותן לזכות למקבל אם לא שיזכה לו ע"י אחר מ"מ היכא דהמקבל זוכה בעצמו אלא שאין לו דעת לקנות מהני שפיר דעת המקנה מטעם זכי' והוציא כן מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין (ר"פ האיש מקדש ע"ש) וא"כ בנכרי דאין לו זכי' אפי' מדרבנן לא מהני דעת אחרת מקנה וכ"כ עוד בסי' ער"ה אולם מדברי התוס' פ"ו דגיטין (דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני) מוכח להדיא דהא דדעת אחרת מקנה לו אינו מטעם זכי' כלל שהקשו שם היכי אמרי' דקטן זוכה לאחרים מדאורייתא היכא שדעת אחרת מקנה הא זכי' מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן מקרא דאתם גם אתם ותירצו וז"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים עכ"ל מבואר מלשונם דמה שקטן זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה לו אינו מטעם זכי' דאל"כ מה זה שתירצו דכמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים היא גופי' תקשי האיך יזכה לעצמו בדעת אחרת מקנה הלא זהו מטעם זכי' וזכי' הוא מטעם שליחות וקטן אין לו שליחות מה"ת אלא ודאי ס"ל דמה שזוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה אינו מטעם זכי' אמטו הכי כתבו שפיר דכמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ולא דמי לתרומה דליתי' בתרומה דנפשי' ושוב ראיתי בקצה"ח שם שכתב שלפי דעת הרשב"א דדעת אחרת מקנה הוא גופי' מטעם זכי' מיושב קושי' התוס' פ"ו דגיטין (דף ס"ה ע"א ד"ה צרור) שהקשו מהא דתנן בפ' מי שמת (ד' קנ"ו) זכין לקטן הואיל ואינו יכול לזכות בעצמו ואין זכין לגדול משום דיכול לזכות בעצמו והלא אמרי' דקטן נמי זוכה לעצמו מן התורה כשדעת אחרת מקנה וכו' ולפי דעת הרשב"א דדעת אחרת מקנה הוא גופי' מטעם זכי' אין מקום לקושי' התוס' דאי לאו דזכין לקטן לא היה קטן זוכה לעצמו כלל אפילו בדעת אחרת מקנה דהא דעת אחרת מקנה הוא נמי מטעם זכי' עכ"ד. ואני מצאתי להרשב"א גופי' בחידושיו לגיטין שם שהקשו קושי' התוס' הנ"ל אהא דזכין לקטן ותירץ כתי' התוס' דאיירי בקטן שלא הגיע למידת צרור וזורקו א"כ מוכח מדברי הרשב' עצמו לשם דתברא לגזיזי' וחזר בו והסכים לדעת התוס' דדעת אחרת מקנה אינו מטעם זכי'. ומה שנסתייע הרב בקצה"ח שם עוד מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ט מה' מכירה דין י"א) שכתב דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אעפ"י שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמו שאינו בפניו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין וכו'. יש לדחות דר"ל דלכך מהני דעת אחרת מקנה אפילו שלא בפניו הואיל וזכות הוא לקטן שאין המוכר יכול לחזור בו כמ"ש הה"מ אמטו הכי אפילו שלא בפניו מהני כמו שמצינו שזכין לאדם שלא בפניו (ודברי מר נפלאו בעיני שהמציא לומר דלא מהני דעת אחרת מקנה למי שאינו מכוון לקנות אלא בדבר הנמסר מיד ליד כגון קנין משיכה או מסירה אבל לא קנין סודר או שאר קנינים כמו שמצינו גבי קטן דלא מהני בי' קנין סודר ושאר קנינים אלא משיכה שמשך או המשיך. הואיל ואין לו דעת לקנות ואהכי קתני בתוספ' שהביא הרא"ש (פ' כל שעה סי' ד') ישראל ונכרי שהיו בספינה וכו' הרי הוא מוכר לנכרי דוקא בכה"ג שהחמץ עמהם למסור לנכרי. אבל אם היה החמץ בביתו לא יוכל להקנות לו בק"ס ושאר קנינים הואיל ואין הנכרי מכוון לקנות עכ"ד. והוא תמוה דהלא הקטנה נמי אין לה דעת לקנות ואפ"ה מהני אצלה ק"ס וחצר כדאי' להדיא בסי' רל"ה והא דלא מהני בקטן לא מן השם הוא זה אלא מטעם שכתב הסמ"ע שם שלא תקנו לקטן ק"ס כלל כמו שלא תקנו לו חצר משא"כ גבי קטנה ובהדי' מבואר ברמב"ם שם ובש"ע (סי' רל"ה סעי' ז') דאפילו בקרקע מועיל קנין חזקה לקטן מדין תורה היכא שדעת אחרת מקנה לו. וכמ"ש הנמוקי יוסף (פ"ג דב"ב דף מ"א) בשם הראב"ד להדיא בעובדא דרב ענן שם יעו"ש היטב):

ועפי"ז דברי הרב בתה"ד דלעיל קיימין וא"כ יראה לכאורה מדקדוק לשון הרב ז"ל שם שכתב שיתן לנכרי במתנה או ימכרנו לו בדבר מועט דס"ל ג"כ שאין הנכרי מכוון לקנות אלא מיהו בכה"ג דזכות הוא להנכרי מהני דעת אחרת מקנה לו אעפ"י שלא נתכוון לקנות משא"כ במכירה שוה בשוה דלא שייך בזה דעת אחרת מקנה דהא אפשר דחוב הוא לו שלא יוכל לחזור בו לא הוה מכירה כיון שאין כאן דעת קונה שאין הנכרי מכוון לקנותו אלא לשמרו עד אחר הפסח כדי להחזירו בעיני':

ובהיות כן אכתי לא מצאנו ידינו ורגלינו במכירת חמץ לנכרי במקח השוה לכן יראה דהרב בתה"ד שם איירי בקנין בלא שטר ועדים. אמטו הכי בעינן שימכרנו לו בדבר מועט כנ"ל אבל כשקונה בשטר והעד עדים או שחותם בחתימת ידו איך שקנה החמץ דודאי לענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומחוייב לעמוד במקחו ולא יוכל לחזור בו ולאו כל כמיני' לומר דלא נתכוון לקנות א"כ לוא יהא שלפי האמת לא נתכוון לקנות שפיר מהני דעת אחרת מקנה לו שיקנה אפילו בלי מתכוון דהא השתא ודאי זכות הוא לו שיקנה ולא יוכל גם המוכר לחזור בו אחר שבל"ז אין בידו לחזור בו ממקחו כיון שכבר הודה בשטר או בעדים שקנה לגמרי זולת זה נראה דיש לנו לסמוך על הודאתו בשטר ועדים שכיון לקנות אפילו לענין איסורא דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועד כאן לא כתב הט"ז בי"ד (סי' קס"ט ס"ק י"ד) דלא מהני אודיתא לאפקועי איסורא אלא בדבר שהוא שקר מפורסם כדאי' התם אבל במידי דספיקא ולא ידיע מהי תיתי לא נסמוך על הודאתו בפרט גבי בדיקת חמץ דרבנן. וכבר כתבנו דלמאי דמסיק הש"ס בגיטין שם דאפילו אשה ידעה לאקנויי יתכן דה"ה לנכרי וכ"ש כשאומרים לו בהדיא שיתכוון לקנות שיהא שלו ולא שייך לומר בזה נכרי אדעתיה דנפשיה קעביד דלא מצינו זה אלא במילי אוחרי כגון כתיבת הגט שאינו נוגע לעצמו משא"כ במילי דידיה שהוא עצמו הקונה וכותב וחותם על עצמו שקנה גם הוא מתכוון לקנותו כמו שהתנו עמו ועכ"פ יועיל בזה הודאת בע"ד כנ"ל:

וראיתי למוהרי"ט בח"א סי' ק"נ שהקשה אהא דאי' ביבמות (דף נ"ב) העודר בנכסי הגר וקסבר שהם שלו לא קנה דמאי שנא הא מחצירו של אדם שקונה לו שלא מדעתו. ותי' דעודר בנכסי הגר שאני כיון דמדין חזקה הוא ולא מתורת זכיה דידיה הוא [ר"ל כיון דלא קני ממילא עד שיעשה בו מעשה אמטו הכי בדלא מכוון אין המעשה כלום משא"כ בחצרו או ידו דזכי ביה ממילא] ושוב הוקשה לו מהא דאי' בפרק הפרה (דף מ"ט:) המחזיק בשטרותיו של גר דאפילו שטרא לא קני לצור עפ"י צליחותו משום דדעתו אארעא ולא אשטרא ואמאי לא קני שטרא אפילו בלי מתכוון דהא נקיט ליה בידיה וליקני ממילא כמו חצרו של אדם שקונה לו שלא מדעתו ולא תירץ כלום ע"ז. ואשתמיטתי' להרב ז"ל דברי התוס' פ"ג דב"ב (ריש דף נ"ד ע"א) שדקדקו שם מהסוגיא ומהא דהחזיק בשדה אחת לקנות חברתה אף אותה לא קנה ומהא דיבמות בעודר בנכסי הגר וכו' דלא קני בלא מתכוון ותו הביאו להא דפ' הפרה במחזיק בשטרותיו של גר דלא קני אפילו שטרא והקשו עלה קושי' מהרי"ט הנ"ל דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו ותי' דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוון לקנות לא קני עכ"ל ולכאורה עדיין קשה מהא דעודר בנכסי הגר שג"כ לא ידע כלל אם הוא נכסי הגר שהרי היה סבור שהוא שלו ואם היה יודע שהוא נכסי הגר היה רוצה לקנות ובהכרח לומר כתי' מהרי"ט הנ"ל דשאני התם שהוא מדין חזקה ולא מתורת זכי' דממילא ואמטו הכי מעיקרא לא קשי' להו אהא דעודר בנכסי הגר מחצירו שקונה שלא מדעתו דשאני עודר שהוא מתורת חזקה ולא קשי' להו רק אהא דפ' הפרה דליקני ליה ידו ממילא וכנ"ל ודברי התוס' הללו אשתמיט ג"כ להש"ך (סי' ער"ה סעי' י"א) שהרי לא הביאם שם כלל ע"ש:

ועפי"ז יש מקום לחלק ולומר דעד כאן לא כתב הנמוק"י בשם הראב"ד (בפ' חזקת הבתים דף מ"א) בעובדא דרב ענן דמהני דעת אחרת מקנה אפילו לא נתכוון הקונה לקנות אלא דוקא התם דרב ענן לא ידע כלל שהיה של אחר אלא היה סבור שהוא שלו דאע"ג דמדין חזקה לא קני ליה בלא מתכוון מהני שפיר דעת אחרת מקנה כיון שאם היה יודע היה רוצה לקנות. מה שאם כן בנ"ד שהנכרי יודע ואינו מכוון לקנות גרע טפי כמ"ש התוס' הנ"ל אפשר דלא מהני אפי' דעת אחרת מקנה. ובפ"ב דגיטין שם מבואר מלשון הרשב"א שם שהלווין לא ידעו שהזקן מקנה להם דזה לשון הרשב"א שם קשי' ליה אשמעתיה אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוה הא לוין לא ידעו כדעת רבא דלמא זקן שאני וכיון שכן האיך קונין ואינהו לא ידעו דזקן מקנה להו ומאי שנא מעודר בנכסי הגר וכו'. ויש לומר דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה להו וכו' עכ"ל הרי דאיירי נמי כשהלוין לא ידעו כלל שהזקן מקני להו ואמטו הכי הוא דכ' דמהני דעת אחרת מקנה משא"כ בנ"ד דידע הנכרי ולא מכוון לקנות דגרע טפי אולי לא מהני בכה"ג דעת אחרת מקנה (ועפ"י חלוקה זו הי' מיושב ג"כ מה שהקשינו למעלה אדברי הראב"ד שהביא הנמוק"י הנ"ל מדברי הראב"ד שהביא הטור (בח"מ סי' ריש) שכתב להפך דאפילו מדד לוקח לא קנה במשיכה משום דלא נתכוון אלא למדידה. ואע"ג דהתם נמי דעת אחרת מקנה דמצינו למימר דשאני התם דידע במקחו ולא איכוון לקנות גרע טפי כנ"ל):

איברא דלכאורה קשה טובא בלשון הרשב"א הנ"ל שכתב דאינהו לא ידעו דזקן מקנה להו. ומ"ש מעודר בנכסי הגר וכו' מאי קושי' דהכא שאני דכי מטי ניירא לידי הלוין קני להו ידן ממילא אפי' בלא מתכוון דלא גרע ידו מחצירו של אדם דקני להו שלא מדעתו אפילו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה וה"נ הא לא ידעו כלל שהזקן מקני להו ואילו ידעו היו רוצין לקנות אמטו הכי אפילו שלא מדעתו. משא"כ בעודר בנכסי הגר דבעי קנין חזקה לא מהני עשייתו בלי מתכוון כמ"ש מהרי"ט הנ"ל וכדמוכח נמי מדברי התוס' דלעיל וכנ"ל אולם יש להבין עוד בלשון הרשב"א שכתב בפשיטות דאינהו לא ידעי דזקן מקני להו דמנין ליה זאת אימא דמודע להו זקן דאקני להו ויראה פשוט דכוונת הרשב"א בזה הוא דאע"ג דמודע להו זקן דאקני להו מ"מ כיון דאינהו לא ידעי לאקנויי בכה"ג שעתיד להחזיר בעיני' ודאי סברי שגם הזקן לא גמר ואקני להו בתורת מתנה ממש אלא בדרך שאלה הואיל ועתיד הנייר הזה לחזור לידו בעיני' כדפרש"י ז"ל כענין שאמרו מה דבלבך על חברך כו'. ומ"מ אין זה מעלה ארוכה לקושי' הראשונה דנהי דמודע להו זקן דמקני להו ועם כל זה לא מכווני לקנות מ"מ היינו משום דלא ידעו דזקן גמר להקנות להו בתורת מתנה רק בתורת שאלה לחוד ואלו היו יודעים דאקני להו בתורת מתנה גם הם היו מכוונים לקנות וא"כ דמי ממש לחצירו דקני שלא מדעתו ותו דאכתי היה ליה להרשב"א ז"ל לפרש בזה דאיירי שהזקן לא היה מודע להו כלל דאקני להו ואמטו הכי כשהגיע הנייר לידן קני להו שלא מדעת כמו חצירו:

והנראה לע"ד ליישב אשר יאמר כי הוא זה דהתוס' פ' חזקת הנ"ל שהוקשה להו אהך דפ' הפרה שם דאמאי לא קני הנייר בידו שלא מדעתו כמו חצירו אזלי לטעמייהו בפ' אלו נערות (ד' ל"א ד"ה דאי בעי גחין) דס"ל דמה שתופס האדם כולו בידו קני ממילא בלי שום הגבהה אמטו הכי דמי ודאי לחצירו דקני נמי ממילא אפילו בלי מתכוון אבל מדברי התוס' בב"ק פ' המניח (דף כ"ט) מבואר דאפילו מה שתופס כולו בידו צריך הגבהה אלא דסגי בהגבהה טפח כדאי' בעירובין פ' חלון (דף ע"ט) וצריך להגביה טפח. וכ"ה דעת הרשב"א שהביא בש"מ פ' אלו נערות שם ובח"מ (סי' קצ"ח סעיף ב') וכיון דלא קני ממילא כמו חצירו עד שיעשה בו מעשה בקנין הגבהה דמי ממש לעודר בנכסי הגר דלא קני שלא במתכוון כיון דלא קני ממילא אלא ע"י עשיית מעשה כשעשה שלא בכוונה לאו כלום הוא ולא דמי לחצר דקני ליה ממילא בלי עשיית שום מעשה אמטו הכי קשי' ליה להרשב"א שפיר עלה מהא דהעודר בנכסי הגר והוצרך לשנויי מטעם דעת אחרת מקנה כנ"ל:

ומ"מ כוונת הרשב"א ז"ל שכתב בפשיטות דאינהו לא ידעי דזקן מקני להו הוא כמש"ל דר"ל ודאי דאע"ג דמודע להו זקן דאקני להו מ"מ אינהו לא ידעי דגמר ומקני להון במתנה גמורה אלא סברי דלא אקני להו אלא בדרך שאלה הואיל ועתיד לחזור לידו בעיני' דהא אינהו לא ידעו לאקנויי בכה"ג כדפרש"י וכנ"ל. ומשמע נמי מלשון הרשב"א בזה דאילו הוה ידעי דהזקן גמר ואקני להון במתנה ממש גם הם היו מתכוונין כנגדו לקנות אלא דמסתמא לא ידעו דגמר ואקני להון וכיון שכן נ"ד דמי ממש להתם שאם הנכרי סובר שאין הישראל מקנה לו לגמרי אלא דרך שאלה הנה בכה"ג ודאי אע"ג דלא מכוון לקנות מהני ליה דעת אחרת מקנה כמו התם ואם תמצי לומר דאפשר שהנכרי ידע שהישראל גמר ואקני ליה לשום מקח א"כ לעומתו גם הוא מכוון לקנות כדמוכח מלשון הרשב"א הנ"ל וה"נ הוא מכוון לקנות עד שעה שיחזור הישראל ליקח ממנו כנ"ל:

ובר מן דין נראה דאין מקום להך חלוקה גבי דעת אחרת מקנה כלל דאפית"ל דשפיר ידע הנכרי שהישראל מכוון להקנותו בתורת מקח ועם כל זה אינו מכוון לקנות. אפי"ה מהני ליה דעת אחרת מקנה. דהרי אפילו גבי מציאה העלה הש"ך בח"מ (סי' ער"ה סעיף י"א ס"ק ג') שהרי"ף והרא"ש וכן הרמב"ם וש"ע שם היה להם גירסא אחרת בש"ס פ' הפרה הנ"ל או דס"ל דהך סוגיא דפ' הפרה אתי' דלא כהלכתא ופליגי אדר' יוסי ב"ח אבל לפי מאי דקי"ל להלכה כרבי יוסי ב"ח דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"ג דלאו דעתי' אשטרא אפ"ה קנה שטרא שלא מדעתו דלא גרע ידו מחצירו דקונה לו שלא מדעתי' ואע"ג דהתם ודאי ידע דשטרא דהפקירא הוא ועם כל זה לא נתכוון לקנות אפ"ה קני כמו שפסק הש"ע שם הרי דאפילו במציאה ס"ל דאין חלוק בין היכי דלא ידע כלל להיכי דידע ולא איכוון לקנות כ"ש בדעת אחרת מקנה דאין מקום לחלוקה זו וכיון שכן אפילו להתוס' שהמציאו חלוקה זו גבי מציאה ונכסי הגר מ"מ הבו דלא לוסיף עלה מדעתינו להמציא עוד חלוקה זו גם בדעת אחרת מקנה באין אונס והכרח כלל בשגם שאינו מן הסברא לחלק בהכי גבי דעת אחרת מקנה דטעמא משום הקנאות הנותן דמכוין לאקנויי שעולה במקום כוונת המקבל במידי דזכות הוא לו מה לי דלא ידע המקבל כלל או ידע ולא איכוון לקנות דא ודא אחת היא כנ"ל:

בהא נחתי ובהא סלקי שאין לפקפק ולגמגם במכירת חמץ שלנו עפ"י ב"ד כדת של תורה ומ"מ לכתחלה טוב ונכון הדבר למכור לנכרי היודע בטיב מ"מ שיש לו דעת לכוון לקנות כמו שאומרים לו ועכ"פ שיהיה המכירה בזול כמו שדקדק בתה"ד (סי' ק"כ) וכתב שימכרנו לו בדבר מועט ונתבאר לעיל באות ג' [ואין לחוש לאונאה וביטול מקח אם הוא בכדי שאין הדעת טועה כדאי' בפ"ה דב"ב (דף ע"ח ע"א ובח"מ סי' ר"כ סעיף ח') [ועפי"ז מסולק טענת הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק ה' ע"ש] ואם הוא בכדי שהדעת טועה צריכין הב"ד להתנות ע"מ שלא יהיה לבעלים טענת אונאה או ביטול מקח וכל זה צ"ל ברשות בעלים] ע' ח"מ סי' קפ"ב] אבל בדיעבד אין לחוש ותו לא מידי:

דברי ידידו הדו"ש ושלום תורתו הק' משה זאב.

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה