חוט המשולש חלק ב· רבי הלל מוולוז'ין
סימן ד
מה שהשיב לו הגאון מהור"ר משה זאב הנ"ל:
בעזה"י לק"ק הוראדנא יצ"ו. א אשר עוד בקשה נפשו לעמוד על דעתי בנדון מכירת חמץ ומכירת בכור בזה"ז אצל בני הכפרים דלא ידעי לאקנויי ויהיה כמצחק בעיניהם. אהו' ידידי הנה הקיפוני חבלי טרדין מכל צד לא יתנוני השב רוחי אולם ויהיה מה מוכרח אני להשיב מפני הכבוד כאשר עם לבבי בקצרה אשר יאמר כי הוא זה בעזה"י. ראשונה הסכימה דעתו בענין מכירת בכור שאינו רק הערמה דלא מהני בשל תורה שראוי לתקן שאחר הקנין והלידה יצוה לנכרי לעשות מום בהולד קודם שחיטה דהטלת מום בבכור בזה"ז לדעת רוה"פ אין בו אלא איסור דרבנן כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט"ו) ובתוס' והרא"ש פ"ה דבכורות (דף ל"ג) ואפי' להרמב"ם ז"ל (פ"א מה' א"מ דין ד') שסובר דהטלת מום בקדשים בזה"ז עובר בלא תעשה אלא שאינו לוקה הנה בבכור בחוץ לארץ גם הוא יודה דאין בו איסור תורה דהלא אפי' בזמן הבית אינו ראוי להקרבה כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' בכורות דין ה') א"כ דמי למטיל מום בתמורת בכור ומעשר שכתב הרמב"ם (בה' א"מ שם דין ט') דאינו עובר בל"ת הואיל ואינו ראוי להקרבה (כמו שדקדק הלח"מ שם בדין ז' גבי מטיל מום בבע"מ) משא"כ בשחוטי חוץ שהוא בכרת לדעת הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות מעה"ק דין ט"ו) עכ"ד:
ב הנה מטוני' דמר אמינא דבכור בחוצה לארץ גם לדעת הרמב"ם ז"ל אינו עובר משום שחוטי חוץ כיון שאינו מתקבל בפנים שהרי אינו ראוי להקרבה מדין תורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' בכורות דין ה') שהרי הוא כחולין ויאכל במומו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אוהל מועד אינו עובר עליו משום שחוטי חוץ ומר נמי מדמי בכור בחוצה לארץ לבכור בעל מום שאין בו משום שחוטי חוץ:
תו כתב מר בטעמו של הרמב"ם שסובר דמטיל מום בקדשים בזה"ז נמי עובר בל"ת רק שאינו לוקה דהיינו משום שמא יבנה בהמ"ק בעוד הבהמה חיה ויהא ראוי להקרבה ומ"מ אין בו מלקות דהוה התראת ספק. ומפאת זה הוציא דס"ל להרמב"ם ז"ל מטיל מום בבעל מום עובר חייב ודלא כסתימת הש"ע בי"ד (סי' שי"ג סעיף ה') לע"ד זה אינו דא"כ אמאי עובר בל"ת מספק הלא כללא כייל הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות כלאים ופ"ט מה' ט"מ דין י"ב) דכל ספיקא מדאורייתא שריא ואין בו אלא איסור דרבנן וה"נ ספיקא הוה שמא לא יבנה כל ימי חיי הבהמה ונמצא דלא חזי' להקרבה. ועוד דהא איכא חזקה קמייתא שזה כמה שלא נבנה דמה"ט שרו כהני בזה"ז בחמרי מפני שתקנתם קלקלתם כדאי' בפ"ב דתענית (דף י"ז) גם מ"ש דהתראת ספק אין לוקין ליתא דקיל"ן כרבי יוחנן דהתראת ספק שמה התראה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין:
ד אולם יש מקום להביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל לכאורה מפ"ה דתמורה (דף כ"ד ע"ב) דאמר רב יהודא מותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא נגזר דלמא יצא רוב ראשו וקשדי ביה מומא ופריך ואימא ה"נ דנגזר ומשני אפ"ה הא עדיפא מדאתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה ע"כ משמע דאי לאו הך חששא דתקלה פשיטא ליה להש"ס דאיכא למגזר דלמא יצא רוב ראשו וקשדי ביה מומא ואם איתא דמטיל מום בקדשים בזה"ז נמי אינו אסור מה"ת אלא מדרבנן. ומשום מראית העין לחוד דנראה כמטיל מום מאין פשיטא ליה דנגזר גזירה לגזירה בקודם שיצא לאויר העולם אטו אח"כ ובאחר שיצא לאויר העולם משום מראית העין דפריך ואימא ה"נ וכו' ואדרבא איפכא איכא לאקשויי אדר"י דהא נמי פשיטא דלא גזרינן אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דהטלת מום בקדשים בזה"ז נמי עובר בל"ת כנ"ל. ובעיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל יראה עפ"י מה דאיתא בפי"ג דזבחים (דף ק"ז ע"ב) פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בשוחט קדשים בחוץ בזה"ז דרבי יוחנן מחייב ור"ל פוטר ופסק הרמב"ם ז"ל (בסוף ה' מעה"ק דין ט"ו) כר' יוחנן דמחייב וביאר שם הטעם משום שהוא ראוי ליקרב בפנים דהא מותר להקריב אעפ"י שאין בית. שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וכו'. וכדאיתא בזבחים שם וא"כ ה"ה והוא הטעם נמי גבי מטיל מום בקדשים בזה"ז דעובר בל"ת דהא חזי להקרבה. אלא דאפכא קשה אמאי אינו לוקה נמי מה"ט כמו גבי שחוטי חוץ דחייב כרת אפילו בזה"ז. ולכאורה נראה עפ"י מ"ש הרא"ש (פ"ה דבכורות סי' ד') גבי מטיל מום בבע"מ עובר דאינו חייב משום דלא קרינן תמים יהיה לרצון באותה שעה משמע דה"נ במטיל מום בקדשים בזה"ז אינו לוקה משום דלא חזי להקרבה באותה שעה דאעפ"י שמקריבין אעפ"י שאין בית אכתי מחוסר בנין המזבח כמ"ש התוס' בפ"ו דיומא (דף ס"ג) והיינו דקאמר רבא בפ"ק דע"ז (דף י"ג) דבזמן הזה לא חזי להקרבה ר"ל נמי משום דמחוסר עדיין בנין המזבח וס"ל להרמב"ם ז"ל דמ"מ עובר בל"ת כדמוכח בסוגיא דתמורה הנ"ל משא"כ גבי שחוטי חוץ דחייב אפילו בשוחט בע"מ עובר כדאיתא ברפ"ו דבכורות (דף ל"ז) או יאמר דנהי דמקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ בזה"ז לא חזי להקרבה לפי שאין לנו כהן טהור להקריבו שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה להזאה אלא דגבי שחוטי חוץ לא אכפת לן בזה משום דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו. ודרשינן בראוי לבא אל פתח אוהל מועד וכיון שהקרבן מצד עצמו ראוי לבא אל פתח אוהל מועד ואין המניעה אלא מצד המקריבין מחייב משא"כ גבי מטיל מום דכתיב תמים יהיה לרצון משמע דלא מחייב אלא בשעה שיוכל להיות לרצון להקריבו לד' אמטו הכי בזה"ז דלא יוכל להיות לרצון אינו לוקה ומ"מ עובר בל"ת כיון שאין המניעה מצד הקרבן והמקדש אלא מפאת המקריבין לא דמי לבע"מ שפסולו בגופו וכדמוכח מסוגי' דתמורה הנ"ל ה אלא שצ"ע בסוגיא דפ"ק דע"ז (דף י"ג) דמסיק רבא התם גבי מטיל מום בזה"ז דגרע טפי ממטיל מום בבע"מ משום דבע"מ נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי משא"כ בזה"ז דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי. ומלשון הרמב"ם שם משמע דמטיל מום בב"מ אינו עובר בל"ת א"כ כש"כ בזה"ז דאינו עובר בל"ת וכבר עמד הלח"מ ע"ז והניח בקושי' ולכאורה היה אפשר ליישב דבל"ז קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דשחוטי חוץ בזה"ז חייב קושיי' התוס' בהא דפריך הש"ס ונשחטי' משחט הא הו"ל שחוטי חוץ ותו בהא דקאמר רבא אבל בזה"ז דלא חזי להקרבה וכו' אמאי הא מקריבין אעפ"י שאין בית ובהכרח לומר דסוגיא זו קיימא אליבא דריש לקיש דפטר בזה"ז אשחוטי חוץ וא"כ אליבא דריש לקיש מסיק רבא שפיר דה"ה לענין מטיל מום בזה"ז נמי אינו עובר משום דלא חזי להקרבה דהא ריש לקיש לית ליה הא דמקריבין אעפ"י שאין בית אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כר' יוחנן דמקריבין אעפ"י שאין בית אמטו הכי ס"ל דעובר בל"ת כיון דחזי להקרבה. אבל זה אינו דהא בזבחים שם מסיק להא דריש לקיש בפלוגתא דתנאי דפליגי אי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא או לאו. א"כ מי הכריחו לרבא אליבא דריש לקיש לומר דנראה כמטיל מום ולאו מטיל מום ממש לוקמה כהאי תנא דס"ל דמקריבין אף עפ"י שאין בית והוה ניחא טפי דהוה מטיל מום גמור ועובר בל"ת וכה"ג הקשו התוס' ביומא (דף ס"ג ע"א ד"ה שלמים ששחטן) ותדע שכן הוא דהא פריך התם אדרבא ולהוי כמטיל מום בבע"מ וכו' ומאי קושיא הא רבנן דר"מ אית להו דמטיל מום בבע"מ נמי אינו עובר ורבא גופי' בפ"ג דביצה (דף כ"ז) אית ליה כרבנן דר"מ דמוקמי ריבויא דכל מום אגרמא אלא ודאי דקשיא ליה אדרבא דמי הכריחו לומר דאינו אלא משום דנראה כמטיל מום בלבד הו"ל לאוקמי כר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ חייב וה"ה בזה"ז דהוה מטיל מום ממש וא"כ כש"כ דקשיא אדרבא דהו"ל לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא כמ"ד דמקריבין אעפ"י שאין בית דחזי להקרבה אפילו בזה"ז והו"ל מטיל מום ממש דעובר בל"ת (עפ"י האמור יש אתנו מקום ליישב קושית מהרש"א ז"ל לפי' התוס' דשנויא דרבא קאי דוקא אקדשי מזבח לחוד קשי' והא נקט בברייתא חרמי' וסתם חרמים לבדק הבית ע"ש. ולע"ד יראה דהא דאמרי' סתם חרמים לבדק הבית היינו לאפוקי דלא הוה לכהנים אבל לא עדיף מסתם הקדש ותליא בפלוגתא דתנאי דאי' בפ"ד דשקלים משנה ז' בסתם הקדש שהי' בהן בהמה ראוי למזבח דר"א סובר סתם הקדש לבדק הבית וימכרו לצרכי עולות וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ערכין וחרמים דין ז') ורבי יהושע ורבי פפייס סוברים דסתם הקדש בדבר הראוי למזבח הוא למזבח והם עצמן יקרבו עולות וא"כ יש לומר נהי דקיימא לן כר"א מ"מ מצינו למימר דרבא מוקי להך ברייתא כר"י ור"פ דסתם הקדש בדבר הראוי למזבח הוא למזבח וא"כ ה"ה לסתם חרמים בדבר הראוי למזבח דהוא למזבח דלא עדיף מסתם הקדש כנ"ל) וג"כ אין לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש להך סוגי' בקדשי בד"ה כמו שפירש התוס' שם אליבא דפירש רש"י שגם בקדשי בד"ה אסור להטיל מום מדרבנן גזירה אטו קדשי מזבח ועלה הוא דקאמר רבא שנראה כמטיל מום דזה אינו דגם להאי פירושא בהכרח לפרש הא דאמר רבא השתא דלא חזי להקרבה וכו' קאי אקדשי מזבח כמ"ש התוס' בהדי' דבקדשי בדק הבית לא שייך לשון הקרבה כלל ותו מדפריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ וכו' וא"כ הדרא קושי' לדוכתא:
ויראה לע"ד ליישב בזה אשר יאמר כי הוא זה דודאי הרמב"ם ז"ל מוכרח לפ' הסוגיא בקדשי בדק הבית מפאת קושית התוס' דמאי פריך ונשחטי' משחט הלא שחוטי חוץ הוא בכרת אפי' בזה"ז לדעת הרמב"ם ז"ל. ותו דהא סתם חרמי' קדשי בד"ה הם כקושי' מהרש"א ז"ל אלא ודאי דהסוגי' מיירי בקדשי בד"ה אבל לא כפי' התוס' אליבא דרש"י דמטיל מום בקדשי בד"ה אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה אטו קדשי מזבח דא"כ מאי פריך נראה הא מום מעלי' הוא הלא בקדשי בד"ה באמת אין איסור בהטלת מום מד"ת אלא משום דנראה כמטיל מום בקדשי מזבח ואתי לאחלופי בקדשי מזבח אלא ס"ל דבקדשי בד"ה נמי מדינא אסור להטיל מום ועפ"י מ"ש התוס' בפ"ו מזבחים (דף נ"ט ע"ב ד"ה עד) בהקשותם על פרש"י דהכא שפירש דאיירי בקדשי בד"ה דמאי משני רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים הלא בקדשי בד"ה אין איסור בהטלת מום כלל. ותו כתבו וליכא למימר דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה של קדשי בד"ה כדאמר המתפיס תמימים לבדה"ב אינן יוצאין מידי מזבח לעולם דהא אינו אלא מדרבנן משום קנס כדמוכח בפרק המנחות והנסכים (דף ק"א) דקאמר משום דלא שכיחי תמימים תקנו שיהא למזבח וכו' עכ"ד שם מבואר מלשונם בזה שאם נאמר דמתפיס תמימים לבד"ה אינו יוצא מידי מזבח מדין תורה הוה א"ש דאע"ג דאין בו משום שחוטי חוץ כדפריך ונשחטי' משחט משום דהשתא מיהת קדשי בד"ה הם עד שימכרו לצרכי עולות או שלמים מ"מ אסור בהטלת מום מדין תורה הואיל והם עצמן לא יצאו מידי מזבח ועומדין להקרבה מדין תורה קרינן בהו תמים יהיה לרצון והרי הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' ערכין וחרמין דין ז') סובר בהדי' דמתפיס תמימים לבד"ה אינן יוצאין מידי מזבח מדין תורה כמ"ש המש"ל (שם בדין ה' ע"ש) וס"ל להרמב"ם ז"ל דסוגיא דמנחות שהביאו התוס' בזבחים שם לא קאי אליבא דהלכתא אלא אליבא דשמואל לחוד דלא קיימל"ן כוותי' כדאי' בהרמב"ם פ"ו מה' איסורי מזבח וא"כ א"ש הא דפריך ונשחטי' משחט כפרש"י דאיירי בקדשי בד"ה דאין בהם משום שחוטי חוץ ואפ"ה משני שפיר משום דנראה כמטיל מום בקדשים משום דאין יוצאין מידי מזבח ועומדין להקרבה מדין תורה. (והראי' שהביאו התוס' מפ' המנחות והנסכים דהא דאין יוצאין מידי מזבח אינו אלא מדרבנן וכנ"ל וגם המש"ל שם הניח זאת בתימה על הרמב"ם ז"ל לע"ד יש ליישב על נקלה דהמעיין בסוגיא דהתם יראה דהך טעמא דאמר התם דמש"ה אין יוצאין מידי מזבח משום דלא שכיחי לא קאי אלא אליבא דשמואל דאמר התם דמנחות ונסכים טהורין נפדין משום דשכיחי ואמטו הכי ע"כ הא דמתפיס תמימין לבד"ה אין יוצאין מידי מזבח הוא מדרבנן משום דלא שכיחי תמימין וס"ל דהך קרא דמייתי הרמב"ם שם אינו אלא אסמכתא או דלא דריש לי' כלל אבל למאי דפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' א"מ) כרב כהנא ור"א דפליגי אדשמואל וס"ל דמנחות טהורין נמי אין נפדין אע"ג דשכיחי ע"כ טעמא דמתפיס תמימין לבד"ה אין יוצאין מידי מזבח הוא מדין תורה דהא אפילו במידי דשכיחי נמי ס"ל דאין נפדין והך קרא דמייתי הרמב"ם שם דרשא גמורה היא ותו מצאתי כן בס' שער המלך ולדרכינו יתכן עוד דהרמב"ם הכריח זאת אליבא דר"כ ור"א דאין יוצאין מידי מזבח מדין תורה מסוגיא דהכא כמ"ש בפנים ושמואל יתרץ הברייתא דפ"ק דע"ז כשנויא דאביי כנ"ל ותו לא מידי) והשתא א"ש נמי הא דמסיק רבא ואמר ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה דקאי נמי אקדשי בד"ה דאין יוצאין מידי מזבח ועומדין להקרבה ודעת רש"י ז"ל הוא ג"כ כהרמב"ם ז"ל דהא דמתפיס תמימין לבד"ה אין יוצאין מידי מזבח הוא מדין תורה [ובזה מסולק תמיהת הרב במשנה למלך שם על התוס' דזבחים (דף קי"ג) במה שהקשו אפרש"י שם יעו"ש] וא"כ מיושב שפיר קושי' הלח"מ דלעיל במה שפסק הרמב"ם ז"ל במטיל מום בקדשים בזה"ז דעובר בל"ת ומטיל מום בבע"מ אינו עובר ובסוגיא דהכא מסיק רבא אפכא דמטיל מום בבע"מ בזמן הבית חמיר טפי ממטיל מום בזה"ז דזה אינו דהרמב"ם לטעמי' שמפרש הסוגיא דהכא בקדשי בד"ה דהא סתם חרמים לבד"ה והכי פרושי בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לגופי' חזי דהא קדשי בד"ה אינון ולא לדמי חזי למכרם לצרכי עולות כדינן דהלא בזה"ז אין מי שיביא עולה דאין לנו כהן טהור לעמוד לשרת בקודש שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה להזאה משא"כ בקדשי מזבח ודאי עובר בל"ת כיון דהקרבן עצמו חזי להקרבה דהא מקריבין אע"פ שאין בית ואין המניעה מצד הקרבן והמקדש כלל וכדאמרן. אמטו הכי חמיר טפי ממטיל מום בבע"מ שפסולו בגופי' ולא חזי להקרבה מצד עצמו וכנ"ל:
ועפ"י האמור מיושב ג"כ השני קושי' שהקשה ב"א הרב מוהר"א בער [הוא הרב הג' הצדיק המפורסם המנוח מוה' אברהם דובער זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק קאמעניץ הסמוכה לבריסק דליטא והוא בן אחותו של הגאון מ' הלל זצ"ל] בסוגיא דהכא האחת דפריך מעיקרא ורמינהו וכו'. והכי נמי לעקרינהו וכו' משמע דפשיטא לי' דמותר להטיל מום בזה"ז ובתר הכי פריך אפכא אדרבא דאמר נראה כמטיל מום הא מטיל מום גמור הוא וכו' ולהוי כמטיל מום בבע"מ ותו בהא דמשני בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי הכא לא לדמי חזי ולא לגופי' חזי הלא ר"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ איירי להדיא בבכור שאחזו דם ובכור בע"מ נמי לא חזי לגופי' ולא לדמי דהא אין לו פדיון. אולם לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל כפי מה שבארנו א"ש דמעיקרא הוה ס"ל להמקשה כשמואל במנחות (דף ק"א) דהא דמתפיס תמימים לבד"ה אינו יוצא מידי מזבח הוא רק מדרבנן [ומשום דלא שכיחי תמימים] א"כ ליכא איסורא בהטלת מום בקדשי בד"ה כלל כקושית התוס' וכ"ש בזה"ז שאין מקריבין למזבח כלום דלא שייך ה"ט דלא שכיחי תמימים וכו' ואביי נמי כשמואל ס"ל וכנ"ל. אולם רבא דס"ל דאסור משום הטלת מום אלמא ס"ל דהא דמתפיס תמימים לבד"ה אין יוצאין מידי מזבח הוא מדין תורה וכר"כ ור"א במנחות שם דפליגי אדשמואל וכנ"ל. קשי' לי' שפיר מאי נראה הא מטיל מום ממש הוא ותו פריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ וכו' ר"ל מי דחקו לומר דנראה כמטיל מום בבע"מ לימא דברייתא אתי' כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור והוה מטיל מום ממש וכנ"ל. ובזה מסולק ג"כ הקושיא השני' דשפיר משני הכא לא לדמי חזי דקאי אקדשי בד"ה דלא חזי השתא לדמי להמכר לצרכי עולות או לפדותן וכו' וכיון שאי אפשר למכרם לצרכי עולות אינן בכלל קדשי מזבח כלל אלא כשאר קדשי בד"ה ואין בו איסור הטלת מום אלא דנראה כמטיל מום משא"כ בבכור שהוא קדשי מזבח וא"ש כנ"ל:
אולם לשיטת התוס' דהסוגיא כולה איירי בקדשי מזבח עדיין קשה הנך קושי' דלעיל הראשונה וגם השני' [ומה שתי' ב"א מוהרא"ב הנ"ל שם דהכנסה לכיפה עד שתמות מאילי' נמי הוה כגרמא דהטלת מום ליתא כדמוכח בלשון הרא"ש סי' י"ג שטרח למצוא טעם לאסור הכנסה לכיפה לבכור בזה"ז דהיינו משום בזיון קדשים ואם איתא דהכנסה לכיפה הוה גרמא דהטלת מום וברייתא אתיא כר"מ דשרי גרמא תיפוק לי' דאסור לדידן משום גרמא דהטלת מום דאסור אפי' בזה"ז כדאי' להדי' בפ"ג דביצה (דף כ"ז) וכ"ש דקשה לדעת הרא"מ במרדכי דמתיר הכנסה לכיפה לבכור בזה"ז והלא גרמא אסור אפילו בזה"ז דאיכא תקלה וכן מוכח עוד בתו' פ"ד דבכורות (דף כ"ח ד"ה עד וכו') דבעי למימר התם דשרי הכנסה לכיפה משום תקלה ולא קשי' להו אלא מהא דמעשים בכל יום דלא עבדינן הכי ולא מהא דהוה גרמא דהטלת מום וזולת זה ג"כ אין די עולה פירושו בלשון הש"ס שאמר דלהוי כמטיל מום וכו' אהכנסה לכיפה והוא עצמו כתב דאינו אלא גרמא ואתי' כר"מ דשרי גרמא א"כ מאי מטיל מום דקאמר ותו ודקארי לה מאי קארי דמאי תקלה שייך בפסולי המוקדשים שיש להם פדיון]. ואין מקום ליישב ולומר דהא דפריך מעיקרא ולעקרינהו משום דס"ד דאיירי בקדשי בד"ה או דפריך מחרמים דסתם חרמים לבד"ה כקושי' מהרש"א ז"ל ורבא מוקי לה בקדשי מזבח וס"ל דהאי דאמר נוטל דלת וכו' לא קאי אחרמים כתירץ מהרש"א ואמטו הכי פריך לרבא דמוקי לה בקדשי מזבח אמאי קאמר נראה הא מטיל מום ממש הוא. ותו דלהוי כמטיל מום בבע"מ והוה א"ש אלא דא"כ קשה במאי השיגו התוס' אפירש"י מהא דפריך ונשחטי' משחט כיון דלדידהו נמי בהכרח לומר דמעיקרא הוה ס"ד דמקשה דאיירי בקדשי בד"ה וביותר קשה דבפ"ו דזבחים (ד' נ"ט וכן בפ"ו דיומא ד' ס"ג) הוציאו מהך דהכא דפריך ונשחטי' משחט שגם בקדשי מזבח בזה"ז אינו עובר משום שחוטי חוץ ואם איתא דהמקשה דפריך ונעקרינהו קאי אקדשי בד"ה אין מקום להוכחתם בזה דלמא הך קושיא דונשחטי' משחט נמי קאי אבד"ה אלא ודאי ס"ל להתוס' דכולה סוגיא בקדשי מזבח איירי. והדרא קושי' לדוכתי':
ט מ"מ יתכן לחלק וליישב אשר יאמר כי הוא זה דודאי מעיקרא דפריך ונעקרינהו פריך שפיר אחרמים דהיינו קדשי בד"ה דכיון דבין קדשי מזבח ובין קדשי בד"ה בעי עיקור אם כן הא דקתני בברייתא בהמה תעקר על כרחי' אתרווייהו דהא חרמים נמי בעו עיקור ולכן הא דמפרשי הברייתא איזהו עיקור נועל דלת וכו' נמי אתרווייהו קאי דאם לא כן אמאי שבק מלפרש נמי איזהו עיקור דחרמים שהם קדשי בד"ה ובהמה תעקר אתרווייהו קאי וכן הא דפריך ונשווי' גיסטרא דזה נמי מקרי עיקור דמה לי שנועל דלת והיא מתה מאלי' או שממיתה בידים אידי ואידי הוא דרך כלי' ואדרבה מיתה דבידים הוא דרך כלי' ביותר מנועל דלת והוה טפי בכלל עיקור אהכי פריך שפיר. משא"כ בהך פרכא דנשחטי' משחט שאינו בכלל עיקור כלל דהא דרכה בכך וסוף בהמה לשחיטה קשיא להו להתו' שפיר כיון דמיירי נמי בקדשי מזבח כדמוכח משנויא דרבא מאי פריך ונשחטי' משחט הא בקדשי מזבח אי אפשר משום שחוטי חוץ ובקדשי בד"ה אימא ה"נ דלא בעי עיקור כלל אלא שחיטה כדרכה והא דקתני בהמה תעקר לא קאי אחרמים דב"ה כלל דהתם אין דינה בעיקור כלל אלא אקדשי מזבח לחוד אלא ודאי דהך פרכא קאי גם אקדשי מזבח דאין בהם משום שחוטי חוץ בזה"ז. וזהו שדקדקו התוס' בקושייתם משמע דלא איירי הכא אלא בקדשי בד"ה וקשיא וכו' ר"ל דאי איירי נמי מקדשי מזבח לא הוה פריך מידי אפי' מחרמין דקדשי בד"ה דאימא הך בהמה תעקר אקדשי מזבח לחוד קאי כמ"ש מהרש"א ז"ל משא"כ באינך פרכי דהש"ס א"ש דפריך מקדשי בד"ה וכו' ורבא משני דאפ"ה לא איירי אלא בקדשי מזבח לחוד וא"ש ועמש"ל בישוב קושי' השני' בפ"ע בעזה"י:
אמנם כדי לתרוצי סוגיא נלענ"ד ליישב שני הקושיות הללו חדא מגו חדא אשר יאמר כי הוא זה דצריך להבין תחלה לפמ"ש התו' בתי' השני דאיירי בקדשי בד"ה והא דאסר בהטלת מום הוא רק דרבנן גזירה אטו קדשי מזבח א"כ מאי פריך אדרבא דאמר נראה כמטיל מום הא מטיל מום ממש הוא הלא רבא קאי אקדשי בד"ה דאין אסור בהטלת מום אלא משום גזירה דרבנן אטו קדשי מזבח א"כ שפיר קאמר נראה כמטיל מום בקדשי מזבח וגזרי' אטו קדשי מזבח. וצ"ל דקשיא לי' אלשון נראה דכיון דאסור מדרבנן יהי' מאיזה טעם שיהי' לא הו"ל למימר נראה אלא משום דהו"ל מטיל מום בקדשים דאסור מדרבנן אבל לשון נראה משמע שאין בו איסור גמור אלא משום מראית העין וכ"מ בתוס' מנחות (דף נ"ז ע"ב ד"ה אלא למעוטי) דחשיב לי' פ"ק דע"ז נראה בעלמא וכו' ע"ש. ועדיין יש להבין לפר"י דאיירי בקדשי מזבח והא דפריך ונשחטי' משחט משום דבזה"ז אפי' בקדשי מזבח אין בו משום שחוטי חוץ א"כ מאי פריך נראה מטיל מום מעלי' הוא הא כבר אסיק אדעתיה דבזה"ז אין בו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי להקרבה ה"נ אין בו משום מטיל מום וכדמסיק לכן יראה דהאי דקאמר נראה מטיל מום ממש הוא. לאו פרכא הוא דפריך אלא פירושא דמילתא דרבא הוא שבא לפרושי לישנא דרבא דאמר נראה משום דבזה"ז לא חזי להקרבה. והנה אם נאמר דגם הפרכא דבתרה ולהוי כמטיל מום בבע"מ הוא ג"כ דרך פרושא שבא לומר דאפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ אסור אפ"ה מודה בזה"ז דאין בו איסור רק שנראה כמטיל מום הי' מיושב הקושיא הראשונה בפשיטות דבאמת כבר אסיק המקשה אדעתיה מכל זה דבזה"ז לכ"ע אין איסור בהטלת מום ואמטו הכי קשי' ליה דנעקרינהו ונשווי' גיסטרא דס"ד דאין בו איסור כלל ושני' ליה רבא דמ"מ נראה כמטיל מום והדר מפרשי מ"ט לא הוה מטיל מום ממש:
יא אמנם בל"ז קשה בהא דפריך ונשחטי' משחט נהי דבזה"ז אין בו משום שחוטי חוץ מדין תורה מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא אפי' בזה"ז ובהכרח לומר דאפ"ה קשי' ליה שפיר דלא ניחוש לאיסור דרבנן בזה משום חששא דתקלה דהא השתא דנועל דלת בפניה עד שתמות איכא תרתי בזיון קדשים כמ"ש הרא"ש שם וגם צער ב"ח משא"כ בשחיטה ליכא בזיון ולא צער ב"ח כמש"ה טובים היו חללי חרב מחללי רעב אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ לבד וסמי תרתי מקמי חדא א"כ מאי משני רבא אהא דפריך ונשווי' גיסטרא משום דנראה כמטיל מום וכו' מה בכך הא עכ"פ אין בזה אלא איסור דרבנן לחוד וגבי נעילת דלת איכא תרתי צער ב"ח ובזיון קדשים ונהי דס"ל לרבא צער ב"ח דרבנן או דמוקי להך ברייתא כמ"ד צער ב"ח דרבנן [וכדאיתא בשבת ד' קמ"ה] מ"מ סמי תרתי מקמי חדא ובהכרח לומר דס"ל לרבא דאיסור הטלת מום בקדשים חמור לן טפי משום חומרא דקדשי שמים דמחמרינן בהו טובא כדאשכחן שעשו כמה מעלות בקדשי שמים אמטו הכי עדיף טפי מאיסור צב"ח כנ"ל. ועפ"י הצעות האלה יתיישב הסוגיא שפיר אשר יאמר כי הוא זה. וצ"ע על הרא"ש שטרח למצוא טעם לאסור הכנסה לכיפה לבכור בזה"ז משום בזיון קדשים תיפוק לי' משום צב"ח כדאיתא במרדכי בשם הרא"ם. ואולי ס"ל להרא"ש כדעת הש"ג דבמקום צורך מצוה אין לחוש לצב"ח דלא כמשמעות התוס' בשמעתי' לעיל ע"א ד"ה אמר אביי]:
יב דהנה יש לדקדק לכאורה בהא דפריך מעיקרא ורמינהו וכו' וה"נ להוי עיקור בנשירת פרסות חדא מאי אולמיה דעיקור פרסות מהכנסה לכיפה אימא באמת דדא ודא אחת היא ונקט חדא וה"ה לאידך. שנית אפי"ת דדוקא קתני הכא הכנסה לכיפה והתם עיקור פרסות נמי א"ש לפמ"ש לעיל ע"א ד"ה מנשר גבי נושא ונותן בשוק של ע"א דלכך אמר התם דמנשר פרסותיהן מן הארכובה ולמטה כדי שיוכל ליהנות מהן דסגי בהך קנסא דעיקור משא"כ במן. הארכובה ולמעלה דטריפה אינה חי' א"כ מאי קושיא דהלא כאן אסור בהנאה אמטו הכי מכניסה לכיפה כדי שתמות משא"כ התם גבי נושא ונותן בשוק של ע"א דיכול ליהנות מהם אמטו הכי אמרו דסגי בעיקור פרסות ויראה דקשיא ליה למקשה אמאי התירו לשום צער ב"ח טפי הו"ל למימר התם דלשויא גיסטרא או ימיתם בשאר מיתה דליכא צער ב"ח כדמוכח להדיא בפ"ק דחולין (דף ז') בעובדא דרבי פנחס בן יאיר דבמיתה ליכא צער ב"ח וכי משום הפסד ממון יתירו צער ב"ח דאיכא מ"ד שהוא מדאורייתא והכי קיי"ל (בא"ח סי' ש"ה סעיף י"ט) ובהכרח לומר דעיקור עדיף משום דאיכא פרסום טובא בזה ושפיר דמי למיעבד הכי כדי לרדותן ולבזותן בפרהסיא ואמטו הכי נמי קשיא ליה שפיר גבי מקדיש בזה"ז שאמרו בהמה תעקר משום קנס כמ"ש התוס' טפי עדיף לעקור פרסות כדי לרדותן ולבזותן דהא מה"ט שרינן התם צער ב"ח כדמייתי מקרא דאת סוסיהם תעקר ועלה משני שפיר דמידי הוא טעמא התם כדי לרדותן ולבזותן בפרהסיא אבל הכא גבי קדשים אדרבה יש לחוש לבזיון קדשים מש"ה עדיף טפי שלא לבזותן בפרהסיא ואמטו הכי מכניסן לכיפה בצנעה. ואהא פריך א"כ למה יכניסם לכיפה דאיכא תרתי חדא דאכתי איכא קצת בזיון קדשים כמ"ש הרא"ש ותו איכא צער ב"ח נשחטי' משחט או לשוי' גיסטרא דליכא בזיון ולא צער ב"ח דטובים היו חללי חרב מחללי רעב אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ או דהטלת מום בזה"ז וכנ"ל. ובזה מיושב שפיר הקושיא דלעיל אהא דפריך מעיקרא ולעקרינהו ולא חייש להטלת מום דכבר אסיק המקשה אדעתיה דהטלת מום בזה"ז אין בו אלא איסור דרבנן כמו בשחוטי חוץ ואמטו הכי קשיא ליה שפיר דלעקרינהו דהא חזינן גבי נושא ונותן בשוק של ע"א שהתירו איסור צער ב"ח בשביל קנסא זו דלרדותן בפרהסיא כ"ש שיש להתיר איסור דרבנן דהטלת מום בשביל לרדותן בפרהסיא דעדיף טפי מהכנסה לכיפה שהוא בצנעה ועלה משני דאדרבה הכא משום בזיון קדשים עדיף טפי שלא לבזותן בפרהסיא ופריך עלה א"כ לשחטי' משחט או לשוי' גיסטרא דהשתא עדיף טפי דליכא בזיון קדשים ולא צער ב"ח אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ או דהטלת מום בזה"ז עלה משני רבא דלא היא דאיכא למיחש משום דנראה כמטיל מום בקדשים דחמיר לן טפי מאיסור צער ב"ח דבקדשים החמירו טובא אפי' בזה"ז משום חומרא דקדשים כדאשכחן שעשו כמה מעלות בקודש וזה מוכרח כדעת רבא וכנ"ל וס"ל להך ברייתא דצער ב"ח דרבנן כמ"ש המרדכי. וכבר כתבנו דהא דאמר נראה מטיל מום ממש הוא רק פרושא דמלתא דרבא וכנ"ל:
יג ובזה מיושב ג"כ הקושיא השניה בהא דפריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור דלאו אליבא דר"מ פריך דא"כ למה אמר דאסור הו"ל למימר דעובר דהא לר"מ מטיל מום בבע"מ עובר בל"ת דכל מום לא יהי' בו ותו דבפ"ג דביצה (דף כ"ז) מוכח דרבא לא ס"ל כר"מ אלא כרבנן דמוקמי' לקרא דכל מום לא יהי' בו אגרמא ע"ש ואמטו הכי קאמר רבא דאפי' לרבנן נמי עדיף טפי בהכנסה לכיפה מהטלת מום בזה"ז אלא לרבנן נמי פריך אלישנא דרבא דאמר נראה דמשמע שאין בו אלא משום מראית העין לחוד כמ"ש התוס' במנחות שם הלא איסור גמור הוא מדרבנן כמ"ש התוס' בבכורות ד' ל"ג) דאפי' לרבנן נמי אסור להטיל מום בבע"מ מדרבנן וה"ל למימר משום דהו"ל מטיל מום בבע"מ כדפירש"י ז"ל ועלה משני שפיר דלא דמי ממש למטיל מום בבע"מ דבע"מ חזי לדמי ובזה"ז אפי' לדמי לא חזי מש"ה קאמר נראה וכל זה לרבנן דקיי"ל כוותייהו אבל לר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ אסור מן התורה מקרא דכל מום וכו' וקרא דתמים יהי' לרצון מוקי לה במילי אוחרי אין ה"נ דלא מחלק בהכי ואמטו הכי ס"ל דאסור מה"ת להטיל מום אפי' בבכור בע"מ דאין לו פדיון ולא חזי אפי' לדמי וא"ש ורבא לא בעי לאוקמי הברייתא כר"מ אלא כרבנן דהלכתא כוותייהו ואשמועי' דהך ברייתא אתי נמי כהלכתא כנ"ל:
יד איברא דהתוס' בבכורות שם כתבו להדיא דאפי' לר"מ דמחייב מטיל מום בבע"מ מודה בקדשים בזה"ז דגרע טפי משום דלא לדמי חזו והדרא קושי' לדוכתי' דמ"ש מבכור שאחזו דם דהו"ל כבכור בע"מ דלא חזי לגופיה ולא לדמי ואפ"ה אוסר ר"מ להטיל בו מום מדין תורה. והנראה ליישב בזה עפ"י מ"ש התוס' פ"ג דתמורה ריש ד' כ"א אהא דאיבעי' לן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מחייב וכו' דהבעי' קאי אפי' לר"מ דמחייב במטיל מום בבע"מ דהתם חזי להקרבה קודם המום אבל הני מעולם לא חזו להקרבה ומסיק התם דלא מחייב ע"ש. וכדבריהם מוכח בש"ס דבכורות שם דבעי למימר דר"מ מוקי לקרא דתמים יהי' לרצון עבע"מ מעיקרו ופריך פשיטא דיקלא בעלמא הוא משמע דאי לא הוה כדיקלא בעלמא. הוה א"ש דמודה בי' ר"מ ועל כרחי' מטעם דמעולם לא חזי להקרבה ומה"ט נמי ניחא דמודה ר"מ בקדשים בזה"ז דמעולם לא חזי להקרבה ולא דמי לבכור בע"מ דחזי להקרבה קודם המום והי' לו שעת הכושר למזבח והש"ס דקאמר דלא לדמי חזי וכו' קאי אשאר קדשים ויתכן דהכי פירושו דבע"מ נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ואמטו הכי לא דמי לשאר קדשים בע"מ ולא לגופי' חזי מעולם. ומה"ט לא דמי לבכור בע"מ. ובזה מדוייק נמי מה שהוצרך עוד לומר ולא לגופיה חזי הא עיקר החלוקה הוא משום דלא חזי לדמי וכבר אמר זה מקודם ובהא דלא לגופיה חזי לכאורה אין נ"מ דהא בע"מ נמי לא חזי לגופיה אבל לפי הנ"ל א"ש דר"ל דלא לגופי' חזי מעולם ואמטו הכי לא דמי נמי לבכור בע"מ דמחייב ר"מ בהטלת מום אע"ג דאין לו פדיון ולא חזי לדמי משום דהוה חזי לגופי' קודם המום. ומ"ש התוס' בבכורות (שם ד"ה בע"מ מעיקרו פשיטא וכו') תימא לימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף [ולאו דיקלא הוא] ואין לו פדיון דמודה ר"מ שם קיימו התוס' להדיא אבכור בע"מ מעיקרו קודם שיצא לאויר העולם כמו שציינו דבריהם להדיא אבע"מ מעיקרו דלא חזי להקרבה מעולם דומיא דבע"מ מעיקרו ודמי ממש לקדשים בזה"ב. הא בכור שנולד בו מום אחר לידה אע"ג דלא חזי לדמי מחייב ר"מ כיון דהוה חזי להקרבה קודם המום:
טו ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה על דברי התוס' דתמורה הנ"ל דלמה הוצרכו לומר דאפשר דמודה ר"מ גבי תמורת בכור ומעשר משום דמעולם לא הוה חזי להקרבה. עדיפא הו"ל למימר דשאני תמורת בכור ומעשר דלא לגופייהו חזי להקרבה ולא לדמי דאין להם פדיון כדמחלק הש"ס בהדיא בשמעתין גבי קדשים בזה"ז דמודה ר"מ משום דלא חזי אפי' לדמי. ולפי הנ"ל ניחא דהוצרך לזה משום בכור בע"מ דמחייב ר"מ בהטלת מום אע"ג דאין לו פדיון ולא חזי לדמי וע"כ משום הך חלוקה דהוה חזי להקרבה קודם המום:
איברא דבר מן דין צ"ע בסוגיא דבכורות שם גופי' דמסיק התם דר"מ מוקי לקרא דתמים יהי' לרצון למעוטי פסולי המוקדשין שנפדו דמותר להטיל בהם מום אעפ"י שעדיין אסורין בגיזה ועבודה הואיל וכבר יצאו לחולין לשחוט ולאכול במדינה ולא חזו לגופי' ולא לדמי ואע"ג דהוה חזי להקרבה קודם המום והלא בכור בע"מ נמי א"צ פדיון ומותר לשחוט ולאכול במדינה ואפי' לעובד כוכבים שרי לאכילה רק שאסור בגיזה ועבודה כפסולי המוקדשין ואמאי פליג ר"מ בבכור שאחזו דם דהוה כבכור בע"מ ואוסר להטיל בו מום מדין תורה ומה בינו לפסולי המוקדשין שנפדו דלא חזי נמי אפי' לדמי. והא תינח להך שינויא דהתוס' שם (ד' ל"ד ע"א ד"ה אי לימא וכו'") שכתבו דבכור שאחזו דם אינו אלא כבעל מום עובר ואסור לשחוט עליו במדינה מדין תורה. וכן הוא מסקנת הרא"ש להלכה וסתם הש"ע כוותי' (בסימן שי"ג סעי' ה') דהשתא ודאי לא דמי לפסולי המוקדשין שנפדו שיצאו מקדושתן לגמרי ומותר לשחטם ולאכלם במדינה. משא"כ בבכור שאחזו דם דלא הוה אלא מום עובר ואסור לשחוט במדינה מד"ת ואמטו הכי אוסר ר"מ להטיל בו מום מן התורה [ומה"ט נמי לא דמי לקדשים בזה"ז דאין בהם משום שחוטי חוץ לפר"י] אולם לשנויא קמא דהתוס' שם דס"ל דבכור שאחזו דם חשיב מום קבוע. דמותר לשחוט עליו במדינה מדין תורה ואין בו איסור שחוטי חוץ אלא משום גזירה דרבנן דאתי לאחלופי בתם דהשתא מד"ת דמי ממש לפסולי המוקדשין שנפדו דמודה ר"מ דשרי להטיל בו מום ואמאי פליג ר"מ אדרבנן גבי בכור שאחזו דם הא לתרווייהו אין בו איסור הטלת מום מד"ת אלא מדרבנן והיכי מסיק הש"ס דבקראי פליגי. ואולי יש לחלק ולומר דבכור בע"מ שאני הואיל דחזי להקרבה קודם שנעשה בו מום ולא נעשה בו מעשה. משא"כ בפסולי המוקדשין שנפדו אע"ג דהוה חזי להקרבה קודם המום מ"מ אחר שנפדו ויצאו לחולין וכבר נכנסו אחרים תחתיהן לקדושה הו"ל עכשיו כפנים חדשות. וכאילו לא חזי להקרבה מעולם כנ"ל. ס"ד אכתי לא מטינא לשחיטת קדשים וצ"ע. ולכן יראה דיפה הכריע הרא"ש ז"ל כאידך שינויא דהתוס' דאחוזת הדם לא חשיב אלא כמום עובר. והוציא מכאן דמדין תורה מותר להטיל מום קבוע בבכור שנפל בו מום עובר ואין בו אלא איסור דרבנן דמה"ט שרינן בבכור שאחזו דם דהוה מום עובר להקיזו ולהטיל בו מום קבוע משום הפסד קדשים וכן פסק הש"ע (בסי' שי"ג סעיף ה') בפשיטות:
אלא שיש להבין כיון דמטיל מום בבע"מ עובר אין בו איסור תורה מטעם שכתב הרא"ש דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל במטיל מום בזה"ז דעובר בל"ת. נהי דמקריבין אעפ"י שאין בית הלא אכתי מחוסר מעשה דבנין המזבח ולא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה כמו שטענו התוס' בפ"ו דיומא (דף ס"ג). ואולי יש לחלק בין מום עובר שפסולו בגופו מצד הקרבן עצמו שאינו ראוי להקרבה באותה שעה ועוד שאין בידו להעביר המום. משא"כ בחסרון בנין המזבח שהוא בידו ומה"ט מחייב הרמב"ם אשחוטי חוץ בזה"ז וכנ"ל. אולם דעת התוס' הוא להפך דאע"ג דאסור לשחוט בחוץ מן התורה על מום עובר כדאי' בפ"ו דבכורות (דף ל"ז) משום דהמום ממילא עובר. אבל שוחט קדשים בחוץ בזה"ז אינו אסור מה"ת משום דמחוסר מעשה בנין המזבח כמ"ש התוס' ביומא שם וא"כ ק"ו למטיל מום בקדשים בזה"ז דאין בו איסור תורה. דהא אפי' מטיל מום בבע"מ עובר אינו אסור מה"ת אע"ג דהמום ממילא עובר משום דלא קרינן ביה תמים יהי' לרצון באותה שעה ק"ו בזה"ז דמחוסר מעשה בנין המזבח דאינו עובר בהטלת מום מה"ת ואתי' במכ"ש משחוטי חוץ. ועפ"י זה יש מקום ליישב מה שגמגם הט"ז (בסס"י שי"ג) על מה שהשמיט הש"ע לדעת הרא"ש וטור שפסקו כרבנן דר"ש גבי בכור שאחזו דם דאעפ"י שמותר להקיזו אפי' במקום שעושה בו מום. מ"מ אסור לשחוט על מום זה שנעשה בו ופי' התוס' שם הטעם משום גזירה אטו היכי דלא מיית בלי עשיית המום דחשיב כתם וכו'. יש לומר דעד כאן לא גזרו רבנן בזה אלא בזמן הבית אבל בזמן הזה דאפי' מטיל מום בתם אין בו איסור תורה ליכא למגזר אטו היכי דלא מיית בעשיית המום. כיון דהא גופי' אין בו אלא איסור דרבנן. ואפי' להרא"ש ז"ל דנסיב טעמא משום דמטיל מום בבע"מ נמי אסור מדרבנן ולא התירו אלא להקיז משום פסידא אבל לא לשחוט עליו אעפ"י שעשה המום בהיתר ע"ש. נמי יש לומר דבזה"ז כיון דאפי' מטיל מום בבכור תם אין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו גבי מטיל מום בבע"מ דהוה תרי דרבנן וגם שעשה המום בהיתר וא"ש:
אולם שצ"ע בלשון הרא"ש פ"ה דבכורות (שם דל"ה סי' ו') שכתב הרמב"ם ז"ל (כן הגיהו ב"ח וט"ז סי' שי"ג) פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא דאע"ג דאיסור הטלת מום הוה מדאורייתא. מה שאינו נאכל באותו מום הוה מדרבנן עכ"ל. והלא הרא"ש עצמו (שם סי' ד') פסק דהטלת מום בזמן הזה נמי אינו אסור אלא מדרבנן וכמו כן יש לדקדק בלשון הש"ע (סי' שי"ג סעיף ה') שכתב דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע וכו'. הלא אפי' בבכור תם אין בו איסור תורה בזמן הזה. ומזה יראה לכאורה שכל שאסור מדין תורה בזמן הבית גם בזה"ז יש להחמיר בו כשל תורה וא"כ ה"ה בנדון זה דבכור שאחזו דם. ויש לדחות דאולי הרא"ש לא כתב הא דבשל תורה וכו' אלא כלפי הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפסק דמטיל מום בזה"ז עובר בל"ת וכנ"ל. והש"ע (בסעי' ה') הנ"ל נמי אתי לאשמועינן דהיכא שנפל בו מום עובר אפי' להרמב"ם אין בו איסור הטלת מום מדין תורה כנ"ל מ"מ יותר נראה שדעת הרא"ש וטור להחמיר בזה"ז כמו בזמן הבית וכנ"ל:
ונשוב אל הראשונות שכתב מר דבבכור בחוצה לארץ גם הרמב"ם יודה דאינו אסור בהטלת מום אלא מדרבנן כיון דאפי' בזמן הבית לא חזי להקרבה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' בכורות) א"כ דמי למטיל מום בתמורת בכור ומעשר שכתב הרמב"ם ז"ל (בה' א"מ) דאינו לוקה משום דלא חזי להקרבה ופשיט ליה למר דלשון אינו לוקה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ר"ל דאין בו איסור תורה כלל כמו גבי מטיל מום בבע"מ שכתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקה ודקדק הלח"מ (שם בפ"א מה' א"מ דין ח') דר"ל דאינו עובר בל"ת וה"ה בזה. לע"ד אין הכרע משם דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דאין בו איסור כלל מה"ת דלמא הא כדאי' והא כדאיתא. ותו דגבי מטיל מום בבע"מ גופי' אין הכרע מלשון הרמב"ם ז"ל אלא דאינו עובר בל"ת מ"מ אפשר דאיסור תורה מיהא איכא. והנה ב"א הרב מוהרא"ב שי' כתב דהרמב"ם ס"ל גבי מטיל מום בבעל מום דעובר בל"ת [ומה שלא ביאר בהדיא דעובר בל"ת אפשר דסמך אמ"ש לפני זה בדין ז' גבי מטיל מום בקדשים דעובר בל"ת ואתי' במכ"ש כמ"ש הלח"מ שם] דפסק כר"מ דדריש כל מום לרבות מטיל מום בבע"מ אלא דר"מ לטעמיה (בפ"ג דפסחים ד' מ"ג) דדריש כל אפי' לענין מלקות גבי חמץ נוקשה וה"ה בזה. אבל אנן קיי"ל דלא דרשי' כל לענין מלקות אלא לענין איסור לחוד כמ"ש התוס' בפסחים (שם ריש ד' מ"ד) אליבא דר' יוחנן דדריש כל לרבות חצי שיעור לאסור לחוד יעו"ש. ותו דכתב הה"מ (פ"ב מהל' מאכלות אסורות) בשם הרמב"ם ז"ל שסובר שכל שבא מן הרבוי אין להביאם בענין המצות והמלקות עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים דהלא הרמב"ם גופיה פסק כרבנן דר"מ דמוקמי' לדרשא דכל אגרמא וא"כ ליכא קרא לאסור הטלת מום בבע"מ כלל. וזהו עיקר קושית הלח"מ כמבואר בלשונו שם ועל זה לא תירץ כלום:
אולם יתכן לקיים דבריו בזה דאולי הרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל שסובר דדינא דגרמי חייב מדין תורה דדינא הוא ולא קנסא גם אינו מחלק בין גרמי לגרמא אלא ס"ל בכולהו מחייב מדין תורה כמ"ש הסמ"ע ברס"י שפ"ו וכן הש"ך שם לדעתו. וא"כ יתכן דר"מ נמי אית ליה גרמא דהטלת מום מיהו דר"מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי לענין הפסד ממון הדיוט וה"ה למטיל לגרמא דהטלת מום דמחייב משום הפסד קדשי גבוה. דמה לי ממון הדיוט או ממון גבוה. אמטו הכי לא צריך קרא לר"מ לרבות גרמא דתיפוק ליה דמחייב מדינא דגרמי דהוה כעושה מעשה אליביה אמטו הכי מוקמי לקרא דכל מום אמטיל מום בבע"מ. ותדע שכן הוא לפמ"ש התוס' כאן ובפסחים (ד' מ"ג) דלא דרשי כל אלא למאי דמסתבר לרבות וא"כ לכאורה אפכא מבעי לן דלר"מ דדאין דינא דגרמי מסתבר טפי למדרש כל אגרמא או אגרמי [דהלא דעת התוס' בכמה דוכתי ג"כ דדינא דגרמי הוא דין תורה בפ"ק דב"ק ד' ה' ע"א ושם ד' ע"א ובכתובות דף ל"ד] אלא ודאי משום דלר"מ לא צריך קרא אגרמי כיון דהוא דינא דאורייתא גבי ממון דמפסיד בגרמא הוה כמזיק בידים ה"ה בגרמא דהטלת מום לגבוה דמה לי ממון הדיוט או ממון גבוה ואמטו הכי מוקי לקרא אמטיל מום בבע"מ. ורבנן לטעמייהו דס"ל גרמא בנזקין פטור אמטו הכי איצטריך קרא דכל מום לאסור גרמא וכיון דקיי"ל כר"מ בהא דדאין דינא דגרמי אמטו הכי פסק הרמב"ם ז"ל כר"מ בהא דמטיל מום בבע"מ אסור מדין תורה אלא דאינו לוקה מטעמא דאמרן דכיון דאתי מריבויא דכל אין לוקין ואוסר נמי גרמא מדין תורה משום דינא דגרמא דהוה כמזיק בידים מדין תורה כנ"ל:
ועפי"ז יתיישב ג"כ קושית הלח"מ דלעיל מפרק קמא דע"א דמסיק התם דמטיל מום בבע"מ חמיר טפי ממטיל מום בקדשים בזה"ז דאין בו אלא איסור דרבנן משום דנראה כמטיל מום דכבר כתבנו לעיל באות י"ג דסוגיא דהתם קאי אליבא דרבנן דר"מ דמעטי' מטיל מום בבע"מ מקרא דתמים יהי' לרצון רק דאסור מדרבנן ובדרבנן שפיר יש לחלק חלוקה זו אבל לר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדין תורה אע"ג דלא חזי להקרבה מרבויא דכל בשל תורה אין לחלק בין חזי לדמי או לאו כנ"ל. מ"מ העיקר כמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש הסוגיא דפ"ק דע"א בקדשי בד"ה אבל בקדשי מזבח ס"ל דשפיר חזי להקרבה דמקריבין אעפ"י שאין בית וכנ"ל. משא"כ בכור בחוצה לארץ ותמורת בכור ומעשר דאפי' בזמן הבית לא חזי להקרבה וגם לא דמי למטיל מום בבע"מ דבע"מ חזי לדמי והנך אפי' לדמי לא חזי דאין להם פדיון כמו שמחלק הש"ס פ"ק דע"א או כמו שמחלקים התוס' פ"ג דתמורה (דף כ"א ד"ה המטיל מום) דבע"מ חזי להקרבה קודם המום משא"כ הנך לכן יראה דבהנך אינו עובר בל"ת אבל מ"מ יתכן שיש בו איסור תורה וצ"ע:
ונשוב עתה לעיקר שאילתינו בנדון מכירת בכור לעובד כוכבים שבני הכפרים נוהגין בהם קלות במכירתו כעין הערמה בעלמא וכמצחק בעיניהם שעל כן נוטה דעתו הרמה שראוי לתקן שאחר המכירה והלידה יצוה לעובד כוכבים לעשות בו מום לא כן עמדי כי לא יתכן לעשות תקנה בדבר איסור רק לברוח מאיסור החמור אל איסור הקל דנפיק מיניה חורבה שיסמכו על עשיית המום ולא יחושו על המכירה שתהיה כדת של תורה או שלא יחושו על המכירה כלל אחר שיראו שמזקיקים אותם לעשות בו מום מכלל שאין ממש במכירה ולא יעשוה כלל רק שיסמכו על עשיית המום שיטעו לומר דמותר לצוות לעובד כוכבים לעשות בו מום בבכור בזה"ז. ולפי דרכו היה יותר טוב לתקן שאחר המכירה והלידה יכניסנו לכיפה דזה עדיף טפי מהטלת מום כדאי' להדי' בש"ס פ"ק דע"א והרי הרא"מ במרדכי מתיר להכניסו לכיפה בזה"ז אפי' בלי שום מכירה ואפי' להרא"ש דאוסר משום בזיון קדשים נראה דאחר המכירה אפית"ל שלפי האמת אינה מכירה מ"מ ליכא תו בזיון קדשים אבל היותר נכון לתקן שלא ימכר העובר לגמרי רק אבר אחד ממנו שנעשה בו בע"מ בחסרונו או לכל היותר טריפה כדעביד רב מרי בפ"ק דבכורות (דף ג') ואחר שחיטה יתן לעובד כוכבים האבר ההוא שהקנה לו וכמו שהאריכו התוס' והרא"ש שם דשפיר דמי למעבד כן בבכור בזה"ז וכן נוהגין פה בקהלתינו יצ"ו דבזה ליכא חשש הערמה במכירה ומתנה שהרי סופה להתקיים אולם משום דבני הכפרים לא בקיאי בדיני מכירה והקנאה לעובד כוכבים כדת של תורה ראוי לתקן שיעשו המכירה וההקנאה באבר אחד מהעובר כנ"ל עפ"י ב"ד כמו שנוהגין עתה במכירת חמץ וכ"ש בבכור שיש בו איסור תורה ובזה ודאי אין בו שום חשש הערמה כנ"ל: