אור ברסלב

חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין

סימן יז

סימן טז

מה שהשיב הגאון ר' חיים זצוק"ל להגאון מו"ה יו"ט ליפמאן זצוק"ל הנ"ל:

הגיעני אמרי נועמו אשר העמיק הרחיב בדין גזל עובד כוכבים בימים הקדמונים ולדעתי באמת קשה לעמוד בזה על אמיתות הסוגיות לאשר אין אתנו יודע אמיתות הנוסחאות והמסורת אשר בידינו בכתב לאו מר בריה דרב אשי חתום עליה והנה הרב ח"צ היה כמעט בדורנו זה ובתשובה סי' כ"ו נראה דגירסתו היה בש"ס פ' המקבל (דף קי"א) באופן אחר כמש"נ בילקוט ולא ראיתי גירסא זו בנוסחאות הכתובים וכמה מן הראשונים ז"ל הביאו לענין ג"נ דפלוגתא היא בפרק הגוזל ואף שיש בידי ליישב דבריהם אבל יותר נראה וקרוב בעיני שגירסא אחרת היה לפניהם וכן בפרק שור שנגח (דף ל"ח) הנוסחא שבידי היא נוסחת היש"ש והובא גם בשל"ה במסכת שבועות וכבר שלחה מלכות כו' ובירושלמי שם הביא הך עובדא שאמרו חוץ מב' דברים שאתם אומרים בת ישראל לא תלד כו' באותה שעה גזר רבן גמליאל שיהא גזילו של כותי אסור מפני ח"ה עכ"ל ומי יודע אם בש"ס דילן לא היה הגירסא כמו בש"ס ירושלמי ואנחנו נגששה כעורים בקיר לפי הנוסחאות המסורות בידינו וה' יצילנו משגיאות:

והנה במ"ש דמאן דאסר גזילו מדאורייתא אסר. יפה כיון והוא ברור כשמש בצהרים. ומ"ש להביא ראיה ע"ז מרפ"ב דבכורות הוא ברור ופשוט כביעתא בכותחא. וכבר קדמו בזה גם הרב ח"צ בתשובה כ"ו וכל דבריו סובבים הולכים בשיטת כת"ר והנה מסוגיא זו דרפ"ב דבכורות יש לי לדון לפני רבותי בקרקע דלענין דינא בין לשיטת רש"י בין לשיטת ר"ת המבואר בטור יו"ד ובש"ך הא לא קאי מיעוטא דלעמיתך למעוטי אונאה אלא למעוטי מדין קניית ישראל למר דרשינן לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה ולמר דרשינן לעמיתך במשיכה ולכותי בכסף וכמבואר בתוספות בפרק בתרא דעבודת כוכבים (דף עא ע"א) ד"ה רב אשי וכן הוא במרדכי פרק הזהב ושא"פ וא"כ לענין אונאה לא פש גבן אלא חד מיעוטא דלא תונו איש את אחיו ואי ס"ד דגזילו מפורש אסור מה"ת א"כ איצטריך קרא למעוטי אונאתו וא"כ מסתברא לאוקמי האי מיעוטא דאיש את אחיו למעוטי כותי ולא הקדש וכדאמרינן התם בסוגיא בפרק הלוקח עובר פרתו (דף י"ג) דאי לא כתב אלא חד הוי אמינא וכו' אבל הקדש יש לו אונאה. והרי שנינו משנה שלימה בפרק הזהב (דף נ"ו ע"א) דהקדשות אין להם אונאה והיינו ממיעוטא דאיש את אחיו. ודוחק גדול לומר דלא קיי"ל כהך צריכותא. ומחד מיעוטא ממעטינן שניהם. או דקיי"ל גזילו אסור מדרבנן ומשום הכי אע"ג דל"ל אלא חד מיעוטא שדינן ליה אהקדש דלמעוטי כותי לא צריך קרא דאתי מגזילו ולפי מ"ש כל הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל דקיי"ל כר' יוחנן דדבר תורה מעות קונות ראיה זו מוכרחת מסוגיא דש"ס דהא לר' יוחנן ע"כ דרשינן לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה דליכא למימר דס"ל בין בכותי בין בישראל בכסף א"כ תיהוי תיובתא מתניתין דנתנה לבלן כמבואר בתוס' פרק הזהב (דף מ"ח) ד"ה בלן ובכמה מקומות בתוס' ופוסקים ובזה נדחו דברי התוס' בבכורות פ' ב' ריש דף י"ד ומחוורתא כמסקנת התוס' דפרק הזהב ד"ה נתנן לסיטון אבל אי נימא דהלכתא כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה אין מסוגיא זו ראיה דאיכא למימר דאוקמינן לעמיתך למעוטי אונאה ולענין קניה איכא למימר באמת דקמ"ל דגם כותי במשיכה וכדאסיק רבינא בפרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ע"ב) ובברייתא דנתנה לספר מעל ניקום כריש לקיש אבל מ"מ ליכא מאן דפסק כר"ל אלא רש"י ואיהו כתב להדיא בכמה דוכתי דלכותי בכסף וכן כתבו הטור ושא"פ בשמו ותו דהא כל חיליה דמאן דפסק כר"ל מדר"א בתראה סבר בסוגיא בפרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ע"א) דמשיכה בכותי אינו קונה וכן בפרק הזהב (דף מ"ח) משנינן בספר עובד כוכבים דלאו בר משיכה הוא והכי משמע להו פשטא דסוגיא דפ"ק דקדושין (דף י"ד) וכמ"ש רש"י שם בד"ה הואיל וכל קנינו. א"כ זכינו לדין דעכ"פ לענין הלכתא ע"כ מאן דפסק כר"ל ס"ל דקיי"ל לכותי בכסף והיינו ממיעוטא דלעמיתך וכמש"ל. הן אמת לפמש"ל אי"ה בדעת רש"י ורמב"ם דס"ל דלמאן דאוסר גזילו של כותי עובר עליו בל"ת גמור דלא תגזול יש לדחות ראיה זו דאיכא למימר דדוקא למ"ד על גזילו היה עובר עליו בלאו גמור הוא דאיצטריך מיעוטא דאיש את אחיו באונאה. אבל אי נימא דהלכתא כמ"ד על גזילו קאי בעשה ולא בלאו תו לא צריך האי מיעוטא דאיש את אחיו למעוטי באונאה דהא קרא דאונאה בל"ת גמור הוא דכתיב. ולענין לעבור עליו בל"ת לא צריך קרא למעוטי ק"ו מגזילו אבל לסברת התוס' שאכתוב לקמן אי"ה דס"ל דלכולי עלמא דלמאן דאוסר גזילו היינו דקאי עליו בעשה דואכלת וכו' וא"כ הא דאמרינן בסוגיא דבכורות הניחא למ"ד גזילו אסור דקאי עליו בעשה דואכלת וכו' הא קמן סברת התוס' שאפילו אי קאי על גזילו רק בעשה איצטריך קרא למעוטי אונאתו וא"כ ע"כ לענין דינא קיי"ל דלא היה אף בעשה וכדכתיבנא לעיל ועמש"ל לשיטת רש"י והרמב"ם מסוגיא דתלמודא:

ועתה אשוב אל סדר נועם דבריו דמ"ש לפרש דברי רש"י בסנהדרין (דף נ"ז) דכוונתו דאפילו למ"ד גזילו אינו מפורש בתורה אפ"ה אסור מדרבנן יפה כיון בזה אבל עדיין לא קלע אל השערה בכוונת רש"י ז"ל דהא להדיא מוכרח מדבריו ד"ה משום דקבעי כו' דמאן דס"ל דאסור מה"ת עובר עליו בלאו ממש ולא סגי ליה בעשה דגאולה תהיה לו או דואכלת כדעת מעכ"ת אבל האמת הוא דמ"ש רש"י דס"ל כמאן דאמר וכו' לאו לאפוקי ממאן דדריש הנך דרשי דפרק הגוזל הוא אלא לאפוקי מהנך תנאי דפ' המקבל (דף קי"א ע"ש) דמאן דיליף שכיר שכיר הוא דמייתר ליה קרא למעוטי גזל דלמעוטי עושק סגי ליה בחד קרא למעוטי מכל השמות הללו דתו"כ ומשנה תורה כיון דילפי מהדדי אבל מאן דלא יליף שכיר שכיר לא מייתר לו שוב קרא למעוטי גזל דהאי רעהו דת"כ ומאחיך דמ"ת תרוייהו איצטריך לענין עושקו חד למעוטי מהנך לאוי ועשה דמ"ת וחד למעוטי מהנך לאוי דתו"כ ויש לי לרצות בסוגיא זו דלא נצטרך לדחוקא דהמהרש"א ועוד יתיישבו כמה קושיות וגירסאות ואכמ"ל וא"כ להנך תנאי אכתי לא אמעוט אלא עושק. ועל גזילו היה עובר עליו בלאו גמור דלא תגזול להנך תנאי ולאפוקי מהנך תנאי הוא דכתב רש"י ז"ל דס"ל כמ"ד וכו' הן אמת התוספות ריש פרק איזהו נשך (דף ס"א) שיטה אחרת להם עי"ש אבל הרמב"ם ס"ל דלא מפקינן לאו דלא תגזול מפשטיה וכמ"ש הח"צ בתשובה הנ"ל דלהרמב"ם רווחא שמעתתא טובא ולא צריך לדחוקא של התוס' ועוד לאלוה מילין לתרוצי ע"פ שיטת הרמב"ם ואכמ"ל ודברי רש"י פרק המקבל (דף קי"א ע"א ד"ה משום לא תגזול) אזלא כמ"ד גזילו אינו מפורש בתורה אבל למ"ד גזילו אסור מן התורה לא קשיא לאו בגזל למה לי דאיצטריך לגזל כותי דלא אתי מריבי' ואונאה כ"כ המהרש"א שם וכן תירץ בש"מ בשם הרא"ש ועוד יש לתרץ בדרך אחר. ואיך שיתיישב האמת יורה דרכו דמאן דס"ל דגזילו אסור מן התורה עובר עליו בלאו ממש כדמשמע מדבריו בסנהדרין אבל הנך דרשי דבפרק הגוזל אפשר דאסמכתא בעלמא נינהו לדעת רש"י ז"ל והכי משמע לי פשטא דסוגיא דפ' המקבל מדנקט שם לישנא למישרי ולא קאמר חד למעוטי גזילו דהוי משמע למעוטי מלאו דלא תגזול לחוד ובפרט לגירסת הח"צ והילקוט בשלמא לשיטת התוס' ר"פ איזהו נשך ניחא האי לישנא דהיתרא דהא לדידהו ליכא לאו כלל וכל פלוגתייהו דהנך תנאי אי מייתר ליה קרא לאפוקי מעשה דואכלת כו' אבל לרש"י והרמב"ם ליכא למימר הכי והרב ח"צ כבר הקשה זאת ע"ד עצמו ושיטתו ונדחק מאד בזה עד שראוי להפליא שהניח דרכו דרך הקדש ובחר ללכת אחרי דרך בחורי הישיבה ומחוורתא דלשיטת הרמב"ם למאן דאסר גזילו עובר עליו בל"ת גמור וכו' ולפמ"ש יש להביא ראיה דדרשא דואכלת וכו' אסמכתא בעלמא הוא דהא הך דרשא ר"ה הוא דאמר לה ור"ה הא ס"ל בפ' הזהב כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וא"כ ע"כ ס"ל דלעמיתך אתי למדרש לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה וכדכתיבנא לעיל באריכות לר"י גופיה ואין צורך לכפול הדברים:

ומה שכתב כת"ר דלהרמב"ם נלמד דין איסור גנבתו מדין גזילו באמת כמו כן כתב הרב המגיד אבל איהו לא נחית לדקדק מה דעתו של הרמב"ם בגזילו אבל לשיטת כת"ר הא על גזילו קאי בעשה ובגנבתו ברור מלל הרמב"ם דהיה עובר עליו בלאו דלא תגנוב ממש דהא להדיא כתב ריש הלכות גנבה הגונב ממון סתמא ולא כתב מחבירו משא"כ בריש הל' גזילה כ' הגוזל את חבירו ש"פ ובלי ספק שזהו דיוקא של הר"ן בחידושיו לסנהדרין (דף נ"ז) שהביא מעכ"ת. אלא שנראה דהרמב"ם לאו מקרא דראה ויתר וגו' יליף כמ"ש הר"ן שם דלמאן דיליף מהאי קרא דחוק לחלק בין גניבה לגזילה ועוד דמשמע דדעת הרמב"ם פ"ח מהל' נזקי ממון דס"ל דקרא דראה וגו' לא הוי קאי אלא בכה"ג שהיה רשות ביד דייני ישראל לעונשם ולמיגדר שיזהרו מגזל שהוא א' משבע מצות שב"נ נצטוו עליה והוא מוכרח לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דאמרינן בירושלמי בדיניהם קאי ארישא לפטור שור של ישראל שנגח וא"כ קשה לרבי עקיבא דהלכתא כוותיה בהא דאין באין בעקיפין אלא דיינינן ליה בדינינו או בדיניהם אם כן הא בדיניהם פטור לגמרי לשיטתו ובדינינו או דדרשינן לרעהו פטור לגמרי כמו בהקדש או דאיכא לחלק בין תם למועד דהא קיי"ל כר"ש בן מנסיא וכדמפרש רש"ל טעמא וא"כ אמאי משלם בתם נזק שלם וכדפריש הרמב"ם טעמא דקנסינן אכן דעת הרמב"ם נראה ברור דס"ל דלא מעטי' אלא ממאי דאשכחינן מיעוטא אבל על גניבה ליכא מיעוטא כלל דהך בעמיתו דכתיב בקרא דלא תגנובו לאו למעוטי עובד כוכבים אתי דהא דרשינן מיניה בתו"כ אין לי אלא איש באיש איש באשה מנין ת"ל בעמיתו והטעם נראה לשיטת הרמב"ם דמשמע לרז"ל דהך בעמיתו לא קאי אלא תגנובו דכתיב קודם האתנחתא אלא אהך דבתר האתנחתא וכדאשכחן בכמה דוכתי וגבי לא תכחשו דבתר האתנחתא כבר כתב בפ' ויקרא בעמיתו ודרשינן עלי' בתו"כ מה ת"ל עמיתו עמיתו ב' פעמים עמיתו פרט לגבוה עמיתו פרט לאחרים משו"ה דרשינן האי בעמיתו דפ' קדושים אאיש באשה הא חזינן דבש"ס עביד צריכותא בין עושקו לגזילו וא"כ בגבינה דחמיר דלא השוה כבוד עבד לכבוד רבו וכן התורה החמירה בגנב בתשלומי כפל וד' וה' לא אמעוט עובד כוכבים כלל מלאו דלא תגנובו ובאמת כל האחרונים לא נתעוררו לחלק בין גניבתו לגזילו וכן התוס' פרק הגוזל (דף קי"ג) למדו איסור גניבתו מאיסור גזילו אמנם לשיטת התוס' דר"פ איזהו נשך הנ"ל דלדידהו ליכא לאו בגניבתו וכו' ולאו דמשקלות אתי לטומן משקלותיו במלח ולחייב משעת עשיי' אבל הרמב"ם הרי כתב להדיא ריש הלכות גניבה דע"מ למיקט אסור משום שלא ירגיל עצמו בכך והיינו דרבנן וכן במשקלות כ' בהדיא בפ"ח דגניבה דעובר בלאו גמור גם השוקל לכותי דס"ל דהנך דרשי דר"פ איזהו נשך אסמכתא בעלמא נינהו ולאו דלא תגנובו ודמשקלות לא נפקי מפשטי' והא דמחייב תלמודא בסוגיא דהמקבל בכובש ש"ש משום לא תגזול לא מסוגיא זו היא וכדמפרשינן אלא מפשטי' דקרא בענינא דש"ש ויש לעשות סמוכים לזה לדברי הרמב"ם ואכמ"ל וצ"ל דס"ל להרמב"ם דלית הלכתא כברייתא דסנהדרין (דף נ"ז) אלא כסתמא דגמרא בפרק המקבל דנקט צריכותא וממילא לא אמעוט גניבה דחמיר וכדכתיבנא ואף לכאורה לפום הך סוגיא גם גזילה לא אמעוט לתנא דמתני' דפ' המקבל דהלכתא כוותיה יכילנא לשנויי על פי דברי הרש"א דלמסקנא תנא דידן יליף ש"ש אלא לא צייתינא ליה לרש"א למיפק מפשטא דסוגיא ויש לי דרך אמת בסוגיא זו ואכמ"ל וכ"כ המאור והמלחמות בפשיטות דתנא דידן לא יליף שכיר שכיר דלא כהרש"א ואכמ"ל בזה כי לדעתי גירסא אחרת היה לו להרמב"ם בסוגיא זו כי דבריו נפלאו מאד בענין גר תושב בפי"א דשכירות דין א' לפי גירסתנו וכ"ה בתוספתא להדיא דלא כהרמב"ם בגר תושב ועכ"פ זה ברור בכמה דקדוקים בלשון הרמב"ם בריש הלכות גזילה וריש הל' גניבה דבגניבתו איכא ל"ת גמור דלא תגנובו וגזילו אסור ג"כ ואין בדברי הרמב"ם הכרע גמור אי דאורייתא הוא מהנך דרשי דפ' הגוזל או מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו וכבר כתבתי דמסוגיא דפרק המקבל משמע לשיטת הרמב"ם דמאן דמפיק לגזילו מלאו איסורו מדרבנן הוא וכן משמעות לשונו בריש הלכות גזילה נראה דמדרבנן הוא דאסור ואם באנו לדייק מדבריו מצינו לדייק בכמה דוכתי דמה"ת הוא דאסור אבל הכרעה גמורה ליכא למידק ולמשמע מיניה דבריש הל' גניבה וכן בפ"ב דגניבה דריש מרעהו למעוטי תשלומי כפל אין ראיה דכבר כתבתי דגניבה וגזילה לאו בחדא מחתא מחתינהו להרמב"ם וכן הא דדריש בפ"ז מהלכות גזילה דין ז' מוכחש בעמיתו למעוטי מחומש איכא לאוקמי דקאי אגניבה דוקא וקצת יש לדייק כן מלשונו מדשינה לכתוב הנשבע לעובד כוכבים ולא כ' הגוזל את העובד כוכבים כמ"ש במאי דאסקינן דין זה לפניו ולאחריו ועכ"פ אין זה דוחק לאוקמי דקאי אגניבה לחוד דהא בלאו"ה לא קאי אכל הנך דנקט שם והא דמייתי דרשא דוחשב בפ"ז דגניבה כבר כתבתי דאיכא למימר דאסמכתא בעלמא הוא וכן לא מנה אותו במנין העשין ועמ"ש לקמן אי"ה דלהרמב"ם נמי הטעאה היתה אסורה משום חשש ח"ה או משום דהוי בכלל עושה עול מ"ד אגניבת דעת ומ"ש כת"ר מדלא מחלק בהטעאה בין איכא ח"ה לדליכא לדידי הטעאה וגזילה תרי מילי נינהו דבגזילה ועושק היה חיוב חזרה משא"כ בהטעאה כמש"ל אין מכאן ראיה דבהטעאה מעולם לא נפיק מכלל ח"ה דהא גבי טעות נמי מצריך בפי"א דגזילה שיאמר על חשבונך אני סומך ואם לא אמר היה למיחש לח"ה וא"כ היכא דהיה מטעהו בעצמו ודאי לא נפיק מחשש ח"ה. ומ"ש כת"ר מדלא מחלק בין היכא דאיכא ח"ה לדליכא בגזילו ועושקו לא הבנתי דהא הדר מפרש דגזל הוי כעין ויגזול את החנית ובכה"ג ודאי איכא ח"ה וכן בעושקו מפרש דהיינו שתובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה ובכה"ג ודאי הוי ח"ה גמור ולכאורה הראיה יותר מכרעת דעת הרמב"ם היא מדהביא בענין אונאה בפי"ג דמכירה דין ז' מיעוטא דאיש את אחיו ומוכח מדבריו דגזילו אסור מן התורה וכדמסיק מינה תלמודא בריש פ"ב דבכורות אבל באמת דברי הרמב"ם קשים מדידיה אדידיה דהא בפ"א דזכי' דין י"ד סבר דקניית עובד כוכבים הי' בין במשיכה בין בדמים וא"כ ע"כ דדריש לעמיתך לענין קנין וכמ"ש התוס' בפ' בתרא דעבודת כוכבים (דף ע"א) ואיך כתב בפי"ג דמכירה דין ח' הך מיעוטא דעמיתו נמי לענין אונאה וכיון דקשיא דידיה אדידיה ליכא למשמע מינה ואין כאן מקום להאריך בדברי הרמב"ם לענין גוף הקניות וקרוב בעיני שנשתבשו הגרסאות בדבריו בפ"א דזכיה הלכה י"ד בין קונה למקנה ובין מקנה לקונה ובזה דמעילות היה בין ישראל לעובד כוכבים ובין עובד כוכבים לישראל ואם נניח כן יתורצו כל הסוגיות ומאן דמתרץ לי בלי שום הגהה מובילנא מאני' וכו':

ולכאורה מדהביא ריש פי"א דגזילה דרשא דאחיך לענין אבידתו איכא למשמע דגזילו מה"ת אסור ובאמת יש לדקדק גם בשיטת הש"ס למ"ד גזילו אסור מדרבנן אבידת אחיך ל"ל ומיהו יש לתרץ דמוקי לאחיך לדרשא אחריתא ולפמ"ש התוס' בעבודת כוכבים (דף כ"ו) איכא לתרץ דאיצטריך מיעוטא דאחיך עיי"ש. אבל הרמב"ם דמייתי הך דרשא לענין אבידת ממונו משמע דס"ל דגזילו אסור מדרבנן וגם ראיה זו יש לדחות ומ"ש כת"ר דלהרמב"ם לא שני ליה בין עושקו לגזילו יפה כיון ומ"מ ברווחא אפ"ל דלא פליג אפשטא דסוגיא לענין הפקעת הלואתו דעושקו והפק"ה תרי מילי נינהו עושקו מקרי כמ"ש הרמב"ם בפי"א דגזילה הלכה ז' שהפקיע חובו באלמות ונראה דלאו דוקא באלמות וחיזוק יד אלא אף אם היה מפקיע בטענת שקר שהיה ידוע לכותי שמשקר ומכחיש בכה"ג נמי נראה דמקרי עושקו דמה לי אם מפקיע באלמות או בטענת שקר הידוע שקרו ס"ס הרי אוכל ממונו בזרוע וכמ"ש הראבי"ה בפ"ק דקדושין אבל מ"מ אפשר לומר דהיינו דוקא שמה שידוע היה להעובד כוכבים בבירור שהישראל משקר ומכחישו אז הוא דמקרי עושקו ומה שלא היה ידוע לו בבירור אלא שתבעו בטענת ספק כגון במוכס אנס ויורש שכ' רש"י בכה"ג מקרי הפקעת הלואתו ומ"ש כת"ר דלא עדיף הפק"ה בטענת שקר מהטעאתו דס"ס הרי מטעהו בטענת שקר סברתו נכונה בזה והנה לפמ"ש לעיל שהטעאתו לעולם לא היה נפיק מחשש ח"ה משום דלא עדיף מטעותו דלא א"ל על חשבונך אני סומך לפ"ז יכילנא לשנויי דלהרמב"ם נמי איסור הטעאה היה מטעם חשש ח"ה והכי משמע קצת בפי"א דגזילה אבל יותר נראה דברי הרמב"ם דאיסור הטעאה הוא משום דתועבה הוא לעשות עול כמ"ש בפ"ז דגניבה הלכה ח' ומשו"ה אפילו גניבת דעת אסור ולפ"ז ודאי גם הפק"ה לא עדיף מהטעאה וגניבת דעת אבל לא לענין חיוב חזרת ממון כמש"ל אי"ה דלהרמב"ם נמי בהטעאה לא היה חיוב חזרת ממון כיון שלא היה עושה מעשה בידים ומכ"ש בגוונא דמוכס אנס ויורש שאינו מוציא ממנו ממון רק מפקיע חובו ואיסורא דגניבת דעת הוא דאיכא וישוב הסוגיא יובן עפ"י מש"ל אי"ה בדברי התוס' והשתא ניחא הא דלא כתב הרמב"ם בפי' שריותא דהפק"ה משום דבאמת בכלל הטעאתו הוא דאסור משום גניבת דעת אבל לענין חזרת ממון דקדק בפי' בריש הלכות גזילה לפרש מהו גזל ומהו עושק וכדכתיבנא דהפק"ה ועושק תרי מילי נינהו כן נראה ליישב דברי הרמב"ם שלא נגד פשטא דסוגיא:

ומ"ש כת"ר להביא ראיה דמדאיצטריך קרא למעוטי אבידתו מכלל דגזילו דאסר רחמנא ל"ד כעין ויגזול את החנית אלא אפילו עושקו נמי כ"כ גם הרב ח"צ בתשובה אבל אין זו ראיה דכבר כ' דלטעמיך תיקשי למ"ד גזילו אסור מדרבנן אבידת אחיך ל"ל ועוד יש מקום לומר דאבידתו שאני מעושקו וכעין זה כתב ג"כ כת"ר בדקדוקיו בשיטת הרי"ף. ומ"ש כת"ר דכן יש ללמוד מדאיצטריך רעהו בנזקי שור אינו מדוקדק דהא אכתי איצטריך הך רעהו למעוטי הקדש ובמאי דמשמע מדברי כת"ר דלמסקנא נמי פטורא דנזקי שור נפיק מרעהו וקרא דראה ויתר וגו' קאי אסיפא לחייב נזק שלם בשור של כותי שנגח יפה כיון וכ"כ הר"ן וכ"כ היש"ש והכי משמע להדיא בירושלמי דמפרש שם טעמא דמתניתין רב אמר ראה ויתר גו' חזקי' אמר הופיע גו' ר"א בשם רשב"י אמר בדיניהם והיינו אסיפא דבדיניהם בין תם בין מועד משלם נזק שלם וכדתניא בתוספתא ריש פרק ח' שאין תם ומועד בנזקי כותי ומייתי לה לבתר הכי גם בירושלמי ודלא כהרמב"ם דמפרש בפ"ח מהל' נזקי ממון דקאי בדיניהם ארישא דמתני' ומ"ש כת"ר בישוב דברי הראבי"ה לא נהירא כלל דמ"ש בתחלת דבריו דמיירי דוקא כגון שלא בא לידו בתורת הלואה ע"מ להחזיר הנה זולת שדבריו דחוקים ויש להשיב עליהם בשיטת הסוגיא אבל אף שיש ליישבו בדוחק ואולי היה מקום לדבריו דאי הוי משני כאן בגזילו כאן בהפקעת ממונו אבל הכא הא משני להדיא כאן בהפקעת הלואתו והם היפך דברי פירושו ואפילו אי הוי אמר לי יהושע ב"נ לפרש כן לא צייתינא ליה מפשטא דלישנא דהלואתו דמשמע ודאי שלוה ע"מ לשלם ככל הלואתו דכולי תלמודא ואי דייקינן כולי האי למיפק מפשטא דסוגיא לא מסקינן דינא בקושטא:

ומ"ש במסקנתו דהראבי"ה אזיל בשיטת הרמב"ם דס"ל הפק"ה היה אסור זולת דקדוקים שצריך ליישב לפי"ז בדברי הראבי"ה אבל לצרת הרמב"ם ולדוחקו אנו מצטערין אלא שבא לטפל גם את הראבי"ה עמו בצרה ובפרט הרמ"א שהביא דברי הראבי"ה בח"מ סי' רפ"ג ודאי אין מתפרשין יפה לא ע"פ דברי כת"ר הראשונים שרוצה לחלק בין הלואה לשאר חוב דהא רמ"א בסי' שמ"ח כתב סתם ולא עפ"י מסקנת כת"ר דמסיק דלראבי"ה הפקעת כל חוב אסור מה"ת ולא עוד אלא שמדייק במסקנתו ודברי הרמ"א דסי' רפ"ג שכתב אם אין יודעין כו' ודייק כת"ר אבל כשהתובעים אותו אף שמפקיע בגוונא דליכא ח"ה מ"מ הרי מטעהו בטענת שקר ולהטעות אסור עכ"ד כת"ר והרי הרמ"א כתב להדיא בסי' שמ"ח להיפך אבל דברי הראבי"ה נוחין להתפרש לכל השיטות ואין רצוני להאריך בדקדוקים ליישב דבריו בדקדוק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל עיקר כוונתו נראה דהיכא שהעובד כוכבים היה יודע שהישראל חייב לו ותובע בבירור אזי אסור להכחישו אי מדרבנן מפני ח"ה כשיטת כמה מהאחרונים או מה"ת משום ח"ה כשיטת התוס' בכה"ג מקרי עושקו ואכילה בזרוע כמש"ל בדברי הרמב"ם משא"כ כשלא בא אלא בטענת ספק כגון במוכס אנס ויורש דבכה"ג לא מקרי אלא הפק"ה ואף דסברת כת"ר נכונה דלא עדיף הפקעה בטענת שקר מטעותו בחשבון והרי הראבי"ה אסר הטעאה כמבואר במרדכי פ' הגוזל מ"מ בהטעאה איתא רק לתאי דגניבת דעת וכמש"ל:

ושיטת הרמב"ם בשינויא דבמוכס עובד כוכבים אף ע"ג דקלסיה ופירושו יפה בב' אופנים הבאים מדרך אחד ושיטתו מחודש ומחודד מ"מ לית הלכתא כוותי' דיחידאה הוא ולזאת לא הזכרתי דעתו במכתבי הראשון וכן עתה אך למען ידע כת"ר שחביבים וערבים עלי דברי קדשו ועיינתי בהם כראוי לא אמנע מלהשתעשע בנועם אמריו שנים ושלשה גרגרים בראש אמריו הנעימים הנה מ"ש כת"ר דמשמע מלשון הרמב"ם דה"ה בגזילו מדנקט ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס הזה דוקא משמע דוקא ממכס הזה הוא דעובר אבל מהנוטל יותר מקצבתו אינו עובר יפה כיון בדעתי' ותירוצו שבזמן המשנה עדיין היו המוכסים בחזקת כשרות הוא דקדוק נכון וכל כי הני מילי מעליותא ליתאמרו משמיה דגברא רבה דכוותיה ולא עוד אלא דמשמע לי מפשטא דלישנא דהרמב"ם ריש פ"ג דשבועות דאף לישבע היה יכול נגד האנס הנוטל יותר מכדי קצבתו אף שיש לדחות ולומר דלא יכול לישבע אלא נגד ההוספה וכעין שכתב הסמ"ע בסי' שס"ט ס"ק יו"ד וכן משמע באמת הכי מלשון הטוש"ע ביו"ד סי' רל"ב אבל פשט לשון הרמב"ם לא משמע הכי ועוד דא"כ למה השמיט הרמב"ם דין מוכס שאין לו קצבה אי לאו דבחדא מחתא מחתינהו דדין שניהם שוין לגמרי ועוד לא יתיישב סק"ד שסיים שם כמו שיתבאר בהלכות גזילה והרי בהלכות גזילה אף לדברי כת"ר דין הקצבה ודין ההוספה שוים אלא לשיטת כת"ר אין שום היתר לעבור נגד הקצבה אלא ממוכס הממונה לגבות לשר עובד כוכבים אנס ומשום דבדיניהם דיינינן להו אבל פשט לשון הרמב"ם לא משמע הכי ואדרבא דבריו בין בהל' גזילה בין בהל' שבועות מוכח להדיא איפכא דאין שום חילוק בין ישראל לעובד כוכבים ואין רצוני להאריך בדקדוקים. ועוד קצת קשה מה שנשאר כת"ר בעצמו לפי שיטתו בקושיא אהא דאין פורטין מתיבת הנוטל יותר מכדי קצבתו ואמאי הלא נגד הקצבה אין גזל לשיטתו וקושיא זו יש ליישב גם לשיטת כת"ר ועוד דשיטת הטור עדיין אינו מיושב לשיטת כת"ר כלל דהא איהו קאי בשיטת אביו הרא"ש בדין הפק"ה ובפי' הסוגיא וטעמא מאי היה אסור להעביר משר עובד כוכבים אנס זולת שאר תשובות שיש להשיב בסוגיא לפי סוגיות כת"ר החדשות:

אמנם מ"ש כת"ר דרואה דברי הרמב"ם דבעובד כוכבים אנס קאי גם אהך דנודרין הוא ברור ופשוט דהא כל דוחקיה דהרמב"ם הוא בכדי לאוקמי שינויא דר"א כמו אידך שינויא דקאי אכולהו מתניית' בין אמשנתנו דאין פורטין בין אהנך דרמי הש"ס למשנתנו אין רצוני להאריך בדברי הרמב"ם דיחידאה הוא ולדידי יותר ניחא לומר דהרמב"ם לא הוי גריס וכדתניא אלא תני ישראל ועובד כוכבים כו' ומילתא באנפי נפשא היא ולא קאי כלל אמתניתין ושינויא דר"א צ"ל כמ"ש ה"ה דהואיל וסתמא יותר מקצבתו הוא נוטל ה"ה כמוכס אנס שאין לו קצבה וכוונתו פשוט וברור וכמו במוכס שאין לו קצבה דהוי כולו גזל כן אם העמיד מוכס הנוטל ודאי יותר מקצבתו ס"ס באין קצבה הוא נוטל ואיכא גזל ולפי"ז אין פורטין מתיבתו דהוי כולו גזל ויש מקום לומר דגם הרב"י מודה לזה. ואף מדינו של הרב"י שהחליט לומר דדמי לבתר גנבא כו' אינו מוכרח כ"כ ובכמה פוסקים לא משמע הכי. ומ"ש כת"ר דלשיטת הרמב"ם יש להוכיח מהסוגיא דהפק"ה אסור מדשני ר"א שינויא דבמוכס עובד כוכבים אנס והיינו להרמב"ם מטעם דסתמא יותר מקצבתו נוטל הא לא"ה הוי אסור אע"ג דהוי הפק"ה וכן מדשקלי וטרי הנך אמוראי לשנויי דלא תיקשי אמתניתין מהא דאמר שמואל דדינא דמלכותא דינא ואי הפק"ה היה שרי מעיקרא לק"מ דהא מכס הוי הפק"ה ע"כ דברי כת"ר יכילנא לשנויי דמהני אמוראי אין ראיה דמעיקרא הוי ס"ד דמיירי בישראל ששכר המכס לעצמו מן השר וכ"כ רש"י וכמה ראשונים ז"ל ומדר"א נמי אין ראיה דדילמא הרמב"ם סבר כהרשב"א והר"ן דאף במקום שהקילו בהפקעת המכס של עובד כוכבים אפ"ה היה אסור להשבע ולדור אף נגד העובד כוכבים וא"כ משום הך דנודרין לא סגי ליה טעמא דשריותא דהפק"ה ומשו"ה איצטריך לטעמא דנוטל יותר מכדי קצבתו אבל יותר נראה דדברי הרמב"ם כדברי הטור והוא שחמורה היתה הברחות והפקעת המכס מהפקעת הלואה הואיל שחיובו משום דינא דמלכותא דינא ובדינא דמלכותא הוא שלא להבריח משו"ה אף הפקעה אסור אם המוכס ישראל נאמן כן הוא דעת הטור ודאי ונראה דגם דעת הרמב"ם כן הוא והשתא לק"מ לא מדר"א ולא מהנך אמוראי והשגת כת"ר על סברא זו נכונה אבל מה הרעש אם דברי הרמב"ם באמת אינם מחוורים ובאמת אין דברי הרמב"ם וטוש"ע נראים עיקר והעיקר הוא לדינא כמ"ש כת"ר דאין חילוק בין הפקעת שאר הלואה להפקעת מכס והן הן דברי הר"ן בפי' לנדרים בסוגיא דנודרין והר"ן לא כתב שם אלא לענין לישבע דאסור וכ"ד חי' רשב"א דבפ' הגוזל וקולו ברעש גדול ע"ד הטור שכתב היכא דליכא ח"ה היה שרי להטעות לא שמיע לי כלל אב"א סברא דפשיטא ליה לכת"ר דדמי ממש לגנבתו דס"ס הרי גונב ממונו לדידי איפכא מסתברא שבגרמא בעלמא לא היה חיוב חזרת ממון ועוד נראה דגם להרמב"ם דאוסר הטעאה היינו אם מהטעם דבהטעאה לא נפיק מחשש ח"ה כמש"ל דלא עדיף מטעותו שלא א"ל ע"ד אני סומך דאסור משום חשש ח"ה כמ"ש בפי"א דגזילה ה"ה אם משום איסורא ותועבה הוא לעשות עול וכמ"ש בפ"ז דגניבה הך דחייב להחזיר קודם איסור הטעאה ואף דס"ס הטעאה לא נפיק מחשש ח"ה וכמ"ש מהא דפי"א דגזילה ובמקום שיש חשש ח"ה אף אבידתו של עובד כוכבים חייב להחזיר אבל מ"מ חיוב חזרה הוא במקום שיש ח"ה והיכא דליכא ח"ה רק חשש ח"ה בעלמא קאי באיסור כמו בטעות אם אינו אומר לו ראה שע"ד אני סומך שאסור משום חשש ח"ה ושיטת הטור בסוגיא דיכול יגלום עליו יכילנא לשנויי דס"ל כפירש"י שם ותמיהת התוס' אינה תמי' קיימת וברווחא יש ליישב אבל מחוורתא דהטור קאי בשיטת התוס' דטעם איסור הטעאתו מטעם ח"ה דנראה דדברי הטור הן הנה דברי התוס' ד"ה יכול יגלום עליו בסופו ובחנם נדחק כת"ר בזה בשיטת התו' לומר דהואיל ואיכא בשום הטעאה ח"ה מש"ה כל הטעאה אסור אף בעובדא דליכא בה ח"ה כלל עד שנדחק לומר דטעמא דשריותא דהפק"ה הוא מטעם דאין בשום הפק"ה ח"ה כלל דאף המלוה יודע ההלואה מימר אמר דהלוה אשתמוטי קא משתמיט ולכן מחלק בין כופר למלוה בין כופר לפקדון מהך טעמא ואין דבריו מחוורין בזה כלל ולמה לא כתב דדברי התוספות כדברי כל הפוסקים דבהפק"ה נמי איכא ח"ה והקילו בה במקום דליכא ח"ה כלל כגון במוכס עובד כוכבים אנס ויורש ומ"מ טעמא רבה איכא לחלק בפשיטות בין הפק"ה לכולהו אינך:

ונפלאתי על מה שהקשה כת"ר דמנ"ל דעובדא דרב אשי הוי בגוונא דאיכא ח"ה הא קמן דשמע ההוא עובד כוכבים דהוה יתיב בפרדיסא וכן בהטעאה דיכול יגלום איכא בהך עובדא גופא ספק ח"ה דשמא גם העובד כוכבים יודע בטיב חשבון שני עבודת העבד ועושה עצמו כלא ידע מש"ה כל הנך איסורי מטעם ח"ה דאיכא בהך עובדא גופא. משא"כ במוכס עובד כוכבים אנס ויורש וס"ל להטור דה"ה היה בהטעאה שאסור בדאיכא ח"ה וכדמוכח מדברי התוספות ד"ה יכול יגלום בסופו והיינו נמי טעמא דרבינא דזבין דיקלא לצלחא לשיטת התוס' וכמ"ש כת"ר בעצמו לשיטתו דכיון דליכא צד חשש ח"ה משו"ה א"ל למיתי מעיקרא ולא עוד אלא דמשמע מדברי כת"ר דלשיטת התוס' הוי הך עובדא דרבינא גניבתו ממש אבל לענין גניבה בידים אין מוכרח דמאן יימר דעובדא דרבינא הוי דזבין לחצאין ממש דליהוי עודף שיעור העובי גניבה ממש דברויחא טובא איכא למימר דזבני בשותפות כדרך הרגיל ושכיח טובא לקנות דבר שבמנין בשותפות שיקחו כ"א מהשותפים כאות נפשם הן חסר הן יתיר ובעת החשבון יחשב על כל א' כפי סך שנטל עליו וא"כ לא היה בהך עובדא שום איסור גניבה כיון דהוי רשאי ליקח אף יותר מחציו ואף שבשעת החשבון לא ידע ההוא עובד כוכבים רק מנינא ולא חשב על רבינא רק החצי ובעד עודף שיעור העובי לא חשב כלום ומשו"ה הוא דשרי והכי משמע מדסידר תלמודא הך עובדא דרבינא קודם עובדא דרב אשי משמע דעובדא דרבינא שייך בעובדא דשמואל ור"נ ולא בעובדא דרב אשי ובאמת אין מעובדא דרבינא שום ראיה אפילו לענין הטעאה וכמ"ש כת"ר דהך עובדא הוי טעותו ולא הטעאה ויפה כיון בזה והוא פשוט וברור. והצעת השמועה לשיטת התוס' נראה בדרך אחר דנראה דהא דמשמע להו בפשיטות דאיסור גזל מטעם ח"ה הוא עיקר דיוקא הוא מדחזינן דמפליג תלמודא בין גזילו להפק"ה דאי לא תימא הכי הא אין חילוק בין גזל להפק"ה דהוי ודאי עושק גמור אם מפקיע הלואת חבירו. [דודאי אי לאו דאין אדם נפסל ע"י עצמו היה הכופר במלוה פסול לעדות אי הוה מודה דלאו לאשתמוטי איכוין אלא להפקיע ממש אף לעובד כוכבים]. א"ו דקפיד רחמנא על גזילו מוכח שהוא מטעם ח"ה אמנם היינו לפי שינויא דאסיק רבא כאן בגזילו כאן בהפק"ה הא מקמי דשנינן הכי והוי ס"ד דהפק"ה נמי אסור באמת הוי ס"ד דלר"ע אסור גזילו כפשטי' מטעם דמתהני מממון אחרים כמו בגזל ישראל ולהכי פריך אהא דאר"ע אין באין בעקיפין מפני ק"ה משמע להדיא דמחמת ח"ה דדינם הוא דאין באין בעקיפין וגזל עובד כוכבים מי שרי והאר"ע מנין לגזילו שהוא אסור דהוי ס"ד דתלמודא דאסור משום גזילו ממש וא"כ מחויבין להוציא הגזילה מתחת ידו ומסיק רבא כאן בגזילו כו' וכדפרישנא ואביי דפריך עלה הכי פריך והא ע"ע דהפק"ה הוא וקרי ליה ר"ע גזילו אלמא לא שני ליה לר"ע בין גזילו ובין הפק"ה. וכעין זה יתיישב לכל השיטות לכל חד כדאית ליה ובפרט להסוברים דהנך דרשי אסמכתא בעלמא נינהו פריך שפיר טפי דהא ע"ע דהפק"ה הוא ואיך הסמיך ר"ע איסור גזילו אהך קרא והוי משמע להו דבתרתי פליגי פליגי לענין כלאים ופליגי לענין מכס עובד כוכבים ובהא קמיפלגי דמאן דאסר להבריח ס"ל גזילו אסור מה"ת מטעם גזילת ממונם כמו בישראל ומשו"ה הפק"ה נמי אסור ואידך ס"ל דגזילו רבנן הוא דאסרי מפני ח"ה ומשו"ה שני לן בין גזילו להפק"ה (ואכמ"ל מה שיש לרצות עוד בסוגיא בדרך הזה) ומ"ש כת"ר להוכיח מסוגיא דרפ"ב דבכורות דהפקעת משכונו נמי בכלל גזילו הוא דאלת"ה אכתי תיקשי השתא הפקעת משכונו שרי אונאתו מבעיא אינני רואה מכאן שום ראיה דמשכונו בהיתרא אתי לידיה משא"כ באונאתו.. ואשר כתבתי במכתבי הראשון בשבועה ותפס כת"ר עלי מסוגיא דבר ישראל דאסהיד לכותי וכו' והיינו מטעם שכתבו התוס' (ריש דף קי"ד) דאינו משלם אלא מה שחייב לו אלמא דחייב לו מקרי אף שבאמת מסוגיית הש"ס אין ראיה לענ"ד דפשטא דסוגיא משמע שהעובד כוכבים יודע ותובעו וא"כ עכ"פ הרי גם אפי' ע"פ ד"ת מחויב לשלם לו דהב"ד יחייבוהו אי מטעם ח"ה או משום דבכה"ג מיקרי עושקו כמש"ל ולא דמי לנידון דידן מ"מ מדברי היש"ש המובאים בש"ך סק"ו יפה תפס להשיבני ומצאני אוהבי ידידי בשגיאה אשר לא שמתי עיני ולבי לסוגיא הנ"ל אשר באמת היה ראוי לעיין בה בנ"ד. ולדינא עדיין אינני מחליט בפשיטות גם הדין המבואר ביש"ש הנ"ל ומילתא דפשיטא להיש"ש מספקא לי עוד אך ח"ו אינני אומר לעשות סניגורין לדברי הראשונים שלי"ת אין זה דרכי ובפה מלא מודינא שדברי הראשונים שכתבתי שלא על פי דקדוק כלל בסוגיא דבר ישראל דידע סהדותא ואשתמיטתי סוגיא הנ"ל ובפרט דברי היש"ש הנ"ל וכעת שעוררני כת"ר לעיין ולדקדק בסוגיא הנ"ל ראיתי ביש"ש והנה דבריו בנויים עפ"י דקדוקים קלושים ליישב דברי הפוסקים דלא ליפלגו אהדדי ומדסוגיות הש"ס אינו מביא ראיה כלל וגם יש לחלק בין דינא דהיש"ש לנ"ד והדבר שקול בדעתי עד אשר אם יזכני ה' להאיר עיני ע"י שאלה פה קדוש מו"ר הגאון החסיד בווילנא כדרכי לשאול ממנו כל ספקותי:

ומדי דברי אזכיר אשר בדין שנמשכתי אשתקד אשר הניח בפשיטות דבעה"ב העובר ממקום למקום אין מחייבין אותו ללוות ובלבד כו' ולדידי היה קצת ספק בזה ורמזתי במכתבי האחרון בהגהה אחת קטנה אשר כתבתי ולדינא צ"ע קצת אבל ברוב דעתי ככולו הסכמתי לדעת כת"ר כמבואר כמה פעמים במכתבי דאשתקד והנה בבואי אז לפני מו"ר רציתי לעמוד ע"ד נידון השנוי במחלוקת בינינו אי רשאין לפרנס מקופה של צדקה אשה שהלך בעלה למדינת הים לרבנן דפליגי עליה דחנן ובהתחלתי להציע השמועה לפניו החליט בפשיטות דהעובר ממקום למקום מחויב ללוות אם ימצא דאם מוצא מי שילונו לא מקרי עני באותה שעה ודבריו ישרו בעיני ומעתה כל בנין כת"ר דאשתקד נפל אזדא ליה וגם דידי בעי למיטם ולמשפץ ואז לא עיינתי בדין זה לפקח בראיות והן עתה מדי דברי נזכרתי לעורר לב חכם בזה ואם תעלה ביד כת"ר לעשות סמוכים לזה יודיעני ואציעם לפני מו"ר קדוש ישראל נ"י אם יזכני ה' להתאבק בעפר רגליו:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה