חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן טז
ואמנם בנידון השבועה אם נחייבהו בזה נלע"ד בפשיטות דוודאי איסור גמור הוי לכו"ע ולא מהני ביה שום ביטול בלב כיון דאין כאן שום אונס דממונא הוא שתובע ממנו ודברי הרשב"א נכונים וברורים וראויים למי שאמרן וכן הוא בדברי הר"ן בפ"ד דנדרים דאע"ג דהברחת המכס מעובד כוכבים הוי כהפקעת הלוואתו מ"מ היה אסור לישבע ע"ז יעו"ש וכ"ש בחוב ממון ממש שהלוה ע"מ לפרוע לו שאין זה אונס כלל מה שתובע ממנו בערכאותיהם שישלם לו. ואפי' לשיטת הסוברים דהפקעת חובו היה שרי. וראיה לזה מהא דאמרינן שם בהגוזל האי בר ישראל וכו' ולא אמרן אלא חד אבל תרי לא ומשמע בפשיטות דשמותי הוו משמתין ליה אבל אין מחייבין אותו לשלם כדין מוסר וכן כתב להדיא בהגמ"ר בפ"ה דב"ק והביאו בד"מ בחו"מ סי' כ"ח וכן בשו"ע שם ואי נימא דהפקעת הלואה כיון דמותרת הוי ליה ממונו ממש ואי מצטרך לשלם הו"ל כאנס אמאי אינו מחייב לו לשלם כדין מוסר דהרי מפסידו ממונו ממש בזה ויותר מזה קשה דבי תרי אפי' שמותי נמי לא הוו משמתין להו והנה התוס' הקשו אהך דבי תרי וז"ל וא"ת הא לעיל שרי להפקעת הלוואתו וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה היה יכול לכפור וי"ל דמ"מ לא הוו משמתין להו כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו עכ"ל והנה לכאורה יש לתמוה בדבריהם במ"ש ואם היה רוצה היה יכול לכפור והא אסור לכפור מפני ח"ה מיהת מדרבנן ואטו בשופטני ורשיעי מחזיקינן ליה דנימא שמפסידים אותו מפני שהיה יכול לעבור על דעת חכמים וא"כ אפי' היתה הפקעת הלוואה אסור מדאורייתא נמי נימא אם היה רוצה היה כופר והיה עובר אאיסורא אלא וודאי משום זה לא מיקרי הפסד ומה לי איסור דאורייתא או דרבנן וכה"ג קשיא לי אמ"ש המרדכי בשם ר"ת דאפילו אם אומר היו משמתין ליה משום דמצי לאישתמוטי יע"ש והיינו שהיה יכול לכפור לו. וזה תימא כיון דמדינא אסור לכפור מפני ח"ה א"כ האי עד לאו מידי עבד ואדרבה מצוה קעביד שמצילו מעבירה דרבנן וכי בשביל זה שמותי הוו משמתין ליה וכ"ש דמצי העד למימר אני איני מחזיק אותו לעובר על דברי חכמים ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן:
והנראה בעיני בפשיטות דהתוס' אזלי לשיטתם בזה דס"ל דאיסור גזל מן התורה הוא מטעם ח"ה ולשיטתם ע"כ בהפקעת הלואה של כותי אנס ליכא ח"ה כלל ואפי' ידע הכותי וכמו שבארתי לעיל באריכות בס"ד דמימר אמר זוזי לית ליה ואשתמוטי קמישתמיט ולשיטתם בהפקעת הלוואה קיל טפי וזהו שכתבו בפשיטות שאם היה רוצה היה יכול לכפור וזהו נמי דעת ר"ת שהביא המרדכי שכתב דמצי לאישתמוטי דכשיטת התוס' ס"ל. אבל לדעת הסוברים דהפקעת הלוואה נמי אסור מדרבנן במקום ח"ה וכ"ש לדעת הסוברים דאסור מדאורייתא מיהו הכא רבא הוא דקאמר להאי דינא ולרבא אליבא דכו"ע הפקעת הלואה של עובד כוכבים אסורה מדרבנן במקום ח"ה מיהו מדרבנן עכ"פ וודאי אסור לשיטתם ע"כ צריך לפרש דמיירי בשאינו מודה לדברי העד וכמ"ש רמ"א בשו"ע שם ובד"מ הביא ג"כ בשם הגהמ"ר ומבואר שם דאם מודה לדברי העד לא הוו משמתין ליה ואזיל נמי לשיטתם דפסק דהפקעת הלוואה דווקא במקום דליכא ח"ה וכמ"ש בסי' שמ"ח יע"ש ובכה"ג דליכא ח"ה אה"נ דאפי' מודה לדברי העד היו משמתין ליה וכ"כ הש"ך שם בשם יש"ש ואמנם פשט הסוגיא משמע טפי כפיר"ת דמיירי אפי' במודה לדברי העד מדאיבעי לן אדם חשוב דסמכי עלה וכו' א"ד כיון דאדם חשוב הוא ולא מצי אישתמוטי להו ומצי לאסהודי ואי מיירי בשאין מודה לדברי העד מה לי אדם חשוב מה לי אינו חשוב והיכי נימא ליה לאסהודי להאי עובד כוכבים כיון שזה מכחישו ונהי דשמותי לא משמתין ליה אם העיד משום דמצי למימר קושטא אסהיד וחציף נמי לא הוי משום דלא מצי מישתמיט להו מיהו לשון הש"ס דקאמר ומצי לאסהודי משמע להדיא דאנן אמרינן שמותר לו לילך ולהעיד ואמאי כיון שזה מכחישו האיך נתיר לו לילך ולהעיד להוציא ממנו ממון וכי מפני שאדם חשוב הוא נאמן טפי מזה שמכחישו הא לא האמינה תורה עד א' להוציא ממון ואין חילוק בין חשוב שבחשובים אבל לשיטת ר"ת א"ש כיון שהוא מודה שהוא חייב אלא דבאדם אחר היו משמתין ליה משום דזה מצי מישתמיט והוא נמי למה לו לילך ולהעיד דאיהו נמי מצי מישתמיט שלא יעיד וחציף הוי שהולך ומעיד מעצמו להוציא ממון מחבירו שהיה יכול לזכות בו וכן משמע לשון דקאמר ולא תבע מיניה אבל אדם חשוב כיון דלא מצי מישתמיט מלאסהודי שפיר מצי לאסהודי כיון דהאמת כן הוא ואיהו מודה ליה ואמרינן ליה דמותר ליה לאסהודי אבל לשיטת הסוברים דבאינו מודה לדברי העד מיירי קשה:
ואמנם נראה דלשיטתם צריך לפרש דאאדם חשוב עצמו קמיבעי ליה האיך יעשה דילמא כיון דאיהו ידע דהאמת הוא שחייב ולא מצי לאישתמוטי ש"ד למיזל ולאסהודי ולאו באתי למשאל קמן מיירי דאנן וודאי לא אמרינן ליה דיסהיד כיון שזה מכחישו אלא היכי ליעבד איהו לנפשי' הוא דקמיבעי ליה ושמותי וודאי דלא משמתינן ליה כיון דאומר דקושטא אסהיד וחציף לא הוי דלא מצי מישתמיט אבל אדם בעלמא משמתינן ליה אע"ג דטעין דקושטא אסהיד מ"מ כיון שזה מכחישו ואיהו נמי מצי מישתמיט חציף הוי במאי דאזיל ואסהיד ואין להאריך בזה שאין בו צורך כל כך לעניננו:
ונחזור לעניננו דהתוס' שהקשו דמפסידי' וכו' שאם היה רוצה היה כופר הוא לשיטתם דס"ל דבהפקעת הלוואה קיל טפי ולפ"ז צריך לפרש מה שתי' דמ"מ לא היו משמתין ליה כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו היינו כיון שהוא לוה מעות מעובד כוכבים ע"מ לשלם לו ומעותיו של עובד כוכבים הוא דמשלם ואינו מפסיד משלו כלום ואע"ג דבלאו עדותן היה יכול להרויח אם ירצה והם גורמים בעדותן שאינו יכול להרויח לא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו דפטור כמ"ש התוס' בב"ק דף כ' ע"א ד"ה זה אין נהנה וכו' וכן כתב הרא"ש שם והביא כן בשם הירושלמי יע"ש ואע"ג דהתם מיקרי גרמא ואסור לכתחילה יש לומר דהכא שאני כיון שאינו יכול להרויח אלא ע"י כפירה ואולי לא היה יכול להעיז בפניו ולכפור לו ואפשר נמי דהיה העובד כוכבים מביא ראיות שלא היה יכול לכפור [ועוד יש לחלק בענין אחר דהתם מבטל בידים ואין להאריך] והא דיש חילוק בין עד א' לב' עדים היינו משום דעד א' גורם להוציא ממון בעדותו מישראל שלא כדין תורה דאם בא לפני דינינו בכה"ג שהוא כופר ועד א' מכחישו אין מוציאין ממנו ממון והוא מעיד לפני ערכאותיהם של עובדי כוכבים שמוציאין ממון עפ"י עד א' דהשתא גורם שמוציאין ממנו ממון שלא כדין תורה ובהכי ניחא לשיטת ר"ת הא דאמרינן אבל בי דוואר וכו'. ולשיטת ר"ת דמיירי אפי' מודה לדברי העד א"כ אי נמי אמומתיה שדי ליה מ"מ הא גורם לו הפסד שע"כ יצטרך לשלם דלא ישבע על שקר. ואלו לא היה מעיד הו"מ לאישתמוטי בכפירתו. וזה דוחק לומר דגם בלא העד היו מחייבין אותו שבועה חדא דא"כ פשיטא דבבי דוואר מצי לאסהודי דאינו גורם לו כלום ועוד דא"כ לא מקשי התוספות מעיקרא מידי שמפסידין וכו' והאיך יכול לכפור והא בעי אישתבועי. אמנם נראה דכיון דבאמת לא מפסיד ליה מידי וכמ"ש התוס' ומה דהוו משמתין ליה אינו אלא מפני שגורם להוציא ממון מישראל שלא כדין תורה. והשתא דאינהו נמי אמומתיה שדי ליה הוי ליה כדין תורה וה"ט נמי דב' עדים מצי מסהדי משום דאי נמי תבעו הכותי בדינינו והוו מסהדי הנך סהדי הוי מחייבינן ליה לשלומי וכדאמרן לעיל ישראל וכותי שבאין לפניך לדין אין באין עליו בעקיפין ומחייבין לו לשלומי השתא נמי מצי מסהדי בערכאותיהם ואע"ג דאי לא מסהדי כלל הו"מ איהו להרויח שיכול לכפור לו מ"מ זה לא מיקרי הפסד מה שצריך לשלם לעובד כוכבים מה שחייב לו שלוה ממנו ע"מ לפרוע וכמ"ש התוס' וה"ה בעד א' היכא דאמומתיה שדי ליה ואע"ג דע"כ יצטרך לשלם שלא ישבע על שקר מ"מ כיון דאין זה נקרא הפסד ואינו גורם נמי שיוציאו ממנו ממון שלא כדין תורה אין כאן איסור דכל מה דהוו משמתין לעד א' אינו אלא מפני שגורם להוציא ממון שהיה יכול לזכות בו שלא כד"ת:
העולה מזה דאע"ג דהפקעת הלואה קיל טפי מ"מ לא מיקרי זה הפסד מה שיצטרך לשלם כיון דשל עובד כוכבים הוא דמשלם מה שלוה ממנו וא"כ פשיטא דזה לא מיקרי אונס כלל מה שיצטרך לשלם מה שהלוה דנתיר לו בשביל זה לישבע על שקר דאין זה אלא ריוח שהיה יכול להרויח בשבועת שקר זו וכשלא ישבע לא ירויח ולא יפסיד וכי נתיר לו לישבע על שקר כדי להרויח והנה לשיטת התוס' הדבר ברור ומוכרע מסוגיא זו דאסור לו לישבע שפרע ואפי' ביטול בלב לא מהני כיון דאין כאן שום אונס והפסד כלל ולא מיבעי שבועה זו שישבע להדיא שפרע לו זה החוב דוודאי אסור אלא אפי' שישבע סתם שאינו חייב לו נמי אסור כיון דבאמת חייב לו ממון שהלוה ע"מ לפרוע לו. ואם היה מודה שלא פרע היו מחייבים אותו אפי' בדין תורה אלא דאי מצי מישתמיט מכותי אנס שלא יצטרך לשלם לא חמיר כ"כ שמפקיע החוב וזוכה מ"מ זה לא מיקרי אינו חייב לו דבאמת חייב לו קרינן ביה וזהו מ"ש התוס' כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו אלמא דחייב לו מיקרי אע"ג דלשיטתם יכול לכפור והיינו משום דכל זמן שעדיין לא הפקיעו חייב לו קרינן ביה וכשמפקיע זוכה במה שבידו וכיון שכן אם ישבע שאינו חייב לו הרי נשבע על שקר. וזה ברור לדעת התוס' ולשיטתם:
ואמנם לשיטת הסוברים דיש בהפקעת הלוואה איסור דרבנן משום ח"ה היכא דידע הכותי בכפירתו. והך דעדות ישראל לעובד כוכבים מיירי שאינו מודה לדברי העד וכמש"ל ולדבריהם אתי שפיר בפשיטות הא דתרי לא הוו משמתין להו ולא חשבינן להו הפסד היינו כיון דיודעין האמת שהוא לוה מן העובד כוכבים א"כ דין הוא שישלם לו דאסור לכפור לו משום ח"ה וכיון דבי תרי נינהו ומהימני ושפיר עבדי דמסהדי אבל היכא דליכא ח"ה כגון שמת העובד כוכבים ומצי למיטען פרעתי לו בחייו אה"נ דאפי' בי תרי לא מצי מסהדי אפי' יודעים להעיד שעדיין לא פרע ואי מסהדי חייבים לשלם כדין מוסר דזה מיקרי הפסד. אבל באמת אי אפשר לומר כן דסתמא קאמר אבל בי תרי לא ומשמע דבכל ענין מצי לאסהודי אפי' היכא דליכא ח"ה בכפירתו ואי לא כן הוי ליה להש"ס לפרושי טעמא משום דבדין חייב לשלם וה"ל לחלק דהיכא דליכא ח"ה לא מצי מסהדי וחייבין נמי לשלם אי מסהדי. ולא הוי מישתמיט שום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים לבאר דהיכא דליכא ח"ה בכפירתו אסור להעיד אפי' לבי תרי וחייבים נמי לשלם אי מעידים. ועיין בש"ך סי' כ"ח שכ' בשם יש"ש דהיכא דאין העובד כוכבים יודע כלל מהחוב אפי' הוא מודה לדברי העד היו משמתין ליה יע"ש דמשמע להדיא דשמותי הוא דמשמתינן ליה אבל שלומי לא בעי ובי תרי שמותי נמי לא משמתינן להו והיינו ע"כ מהאי טעמא שכתבו התוס' דאין זה הפסד. ועוד אפי' להנך פוסקים אין כאן איסור משום ממון שהוא נוטל דבכה"ג רחמנא שריא. וקרינן ביה ראה וכו' והכפירה הוא האיסור מפני ח"ה ואלו עבדיה לאיסוריה וכבר כפר ליה לעובד כוכבים תו אין עליו חיוב תשלומין ואיסורא דעבד עבד וא"כ בכה"ג היכא דכבר כפר ליה נימא דתו לא מצי מסהדי דהרי מפסידין לו ממון שאינו חייב שוב לשלם לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ובאמת פשט הסוגיא משמע דבכה"ג מיירי דכבר כפר ליה לעובד כוכבים בפני הערכאות ואזיל איהו ואסהיד שהאמת אתו וכן נראה מלשון הרא"ש שמפרש כן וכיון דאפי' בכה"ג מצי בי תרי לאסהודי ע"כ צ"ל לכו"ע כסברת התוס' דאין זה הפסד כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו והאמת שסברת התוס' היא נכונה וברורה והיא היא סברת הרשב"א לענין הך דמוכס עובד כוכבים לגבי נדרים ולא עוד אלא אפי' לדעת הראב"ד דמפרש הך דרב אשי גם אנודרין נראה לי דסבר שפיר כסברת התוס' והך דמוכס עובד כוכבים טעמא אחרינא אית ביה וכמו שיתבאר אי"ה:
הנה הרמב"ם כ' בפ"ה מהל' גזילה גבי הך דאין פורטין לא מתיבת המוכסין של כותים דבמוכס שהוא כותי אנס אפי' מוכס שיש לו קצבה אין פורטין ופי' שם הה"מ דמפרש להך דרב אשי דקאי נמי אמתניתין דאין פורטין דמקשינן עלה והאמר שמואל וכו' וטעמא משום דסתם כותי אנס לוקח יותר מן הקצוב יע"ש. והנה יש לתמוה ע"ז לכאורה אי מה"ט הוא דאין פורטין מתיבתו משום דבסתמא לוקח יותר מן הקצוב. א"כ מאי איריא מוכס כותי אפי' מוכס ישראל נמי דהא הרמב"ם פסק (בה' עדות פ"י) דסתם מוכסין בימים הקדמונים היו פסולין לעדות והיינו טעמא משום דסתמא לוקחין יותר מכדי קצבתן וכמ"ש הב"י בחו"מ סי' ל"ד יע"ש. איברא דלפי מ"ש הסמ"ע שם לפרש מוכסין דהתם לא הוי קשה מידי. אמנם באמת אין נראה כלל לפרש כן. מדכתב הרמב"ם הטעם שסתמן לוקחין יותר מכדי קצבתן אלמא דמיירי במוכס של דבר קצוב וכמו שפי' הב"י וא"כ קשיא מאי איריא מוכס כותי אפי' מוכס ישראל נמי מיהו אדרב אשי לא קשיא למה ליה לאוקמי מתני' במוכס עובד כוכבים לוקמי אפי' במוכס ישראל דיש לומר משום דבסנהדרין שם לא חשיב נמי במתני' מוכסין בהדי פסולי עדות ובברייתא הוא דקתני הוסיפו עליהם המוכסין וכו'. ואמרינן עלה מעיקרא הוו סברי מאי דקיץ להו שקלי וכו' יע"ש דמשמע להדיא דבזמן המשנה לא היו מחזיקים למוכס ישראל בסתמא ללוקח יותר מן הקצוב עד לאח"ז דחזו להו כן ופסלום לעדות וכיון שכן אתי שפיר דלא מתוקמא מתני' במוכס ישראל דבזמן המשנה עדיין סתם מוכס היה כשר לעדות [ועוד יש לפרש משום דבמתניתין קתני נמי ולא מכיס הגבאין. וסתם גבאי ישראל כשר הוי] ולא מחזקינן ליה בלוקח יותר מכדי הקצבה עד לאח"ז דהוסיפו עליהם וכו. דמחזקינן להו בהכי מיהו מ"מ דברי הרמב"ם גופיה קשיא אהדדי לפי מה שפסק לענין עדות דסתם מוכסין פסול לעדות משום דחזקתן ליקח יותר וכו' לא ה"ל למפסק הכא לענין הך דאין פורטין דדוקא במוכס כותי. הא אפי' במוכס ישראל נמי:
ומיהו אחר העיון בלשון הרמב"ם שם יראה דלא קשה מידי דכ' שם וז"ל בד"א שהמוכס כותי וכו' אבל מוכס שפסקו השר שיקח שליש וכו' והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה לשר ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר השר אינו בחזקת גזלן עכ"ל ונראה דמ"ש ואינו מוסיף כלום וכו' לאו אנודע קאי דבעינן שיהא נודע שאינו מוסיף כלום. דאם כן מאי איריא ישראל אפי' כותי נמי כיון דנודע דאינו מוסיף כלום על מה שגזר השר אמאי הוי בחזקת גזל מה שבתיבתו אלא נראה דה"פ דנודע על אדם זה שהוא נאמן ומסתמא אינו מוסיף כלום וכו' כיון שידוע הוא לאדם נאמן שאינו חשוד על הגזילה לא מחזקינן לו במוסיף על הקצבה. וזהו החילוק בין כותי לישראל דסתם ישראלים בחזקת כשרים ואינן גזלנין מיהו משום דאומנות זו דמכס של כותים אנסין אומנות לסטין וגזלנין היתה כיון דחזינן ליה דירד לאומנות כזו כבר היה נפיק מחזקת ישראל כשר בזה ומחזקינן ליה בגזלן באומנות זו. אבל כל שידוע עליו בעצמו בבירור שאדם נאמן הוא אפילו השתא דירד לאומנות מכס של כותים לא נפיק מחזקתו דאיכא גביה תרי חזקה חזקה דחזקת כל ישראל וגם נודע עליו בעצמו שהוא נאמן. משא"כ בכותים אנסין דסתמן גזלנין היו כדאמרינן בסוכה סתם כותי אנס גזלנא ארעתא הוי משו"ה אפי' נודע כותי זה שהוא נאמן אכתי לא עדיף מסתם ישראל דהוי בחזקת שאינו גזלן ואפ"ה כיון שירד לאומנות זו הוי מחזקינן ליה בגזלן באומנות זו. והשתא א"ש דלא קשיא מידי דהא דכ' הכא בד"א שהמוכס כותי וכו'. היינו משום דבכותי אנס אפי' נודע עליו שהוא נאמן אפ"ה כשהוא מוכס לאנסין בחזקת לוקח יותר מן הקצוב הוי משא"כ בישראל כשהוא נודע לאדם נאמן. אבל סתם ישראל אה"נ דמחזקינן ליה בלוקח יותר מן הקצבה ולפ"ז נראה לי דמ"ש הרמב"ם בה' עדות דסתם מוכס אנסין היה פסול וסתם גבאי כשר הוא דלא כמ"ש הכ"מ שם. וכן בב"י שם בח"מ דמוכס הוא שקנה המכס מן שר של כותים אנסין ולוקח הכל לעצמו וגבאי הוא שגובה בשבילו ונוטל שכר קצוב בשביל זה יע"ש דהא הכא בהל' גזילה מיירי בכה"ג שגובה בשביל השר ואפ"ה כ' דבעינן שנודע עליו שהוא אדם נאמן וכו'. ומשמע להדיא דבסתמא שלא נודע עליו אם נאמן הוא מחזקינן ליה בלוקח יותר. מן הקצוב אלא נראה לי דמוכס דהל' עדות מיירי נמי אפי' בכה"ג ואפי' סתמיה פסול וכן נראה מלשונו שם שכ' ולוקחין היתר לעצמן משמע דחוק הקצוב נותנין לשר של כותים והיתר לוקחין לעצמן ולפ"ז צ"ל דגבאי מנת השר הוא ענין אחר לגמרי שאינו מכס כלל אלא מנת השר מכל איש ואיש כמו כסף גולגלתא או טסקא דארעא דקצבתו ידוע לכל וסתמיה אינו לוקח יותר מן הקצוב משא"כ בענין המכס שאין הקצבה ידוע לכל ואין קצבת כל הסחורות בשוה ובקל יכול ליקח יותר מחוק הקצוב. וזהו דרך המוכסים וכן משמע בסוגיא דסנהדרין שם יע"ש וקצת אפשר לכוין כן בדברי הסמ"ע שם שלזה כיון ואמנם לשונו שם אינו מדוקדק לזה ואין להאריך כאן:
ונחזור לעניננו דהכא בהל' גזילה דמחלק בין מוכס כותי למוכס ישראל היינו בנודע שהוא אדם נאמן דבישראל מהני ובכותי אנס לא מהני דאפ"ה סתמיה גזלן היה אבל בסתם אדם שלא נודע אין חילוק בין כותי לישראל ומ"מ לא תיקשי אדרב אשי לוקמי למתניתין בסתם אדם ואפי' ישראל מטעמא דכתיבנא לעיל בס"ד:
ואמנם עוד יש לדקדק דמשמע מדברי הרמב"ם שם דאם אין הישראל זה נודע לאדם נאמן או שהוא כותי ואפי' נודע היה מותר בימיהם להבריח את המכס. ואע"ג דבשביל השר היה גובה וחוק המגיע להשר הוא דבר קצוב ויש בו איסור גזל דגוזל מנת השר וכמו שביאר שם והדבר קשה האיך מותר לגזול את השר בשביל זה הגובה שהוא חשוד ליקח לעצמו יותר מחוק השר הקצוב ועיין בב"י סי' שס"ט שכ' דאפילו שייך כל המכס לזה הישראל עצמו שהוא חשוד ליקח יותר אסור להבריח משום דבתר גנבא וכו' ואמנם לפי מ"ש לעיל בס"ד לשיטת הרמב"ם בפי' הסוגיא דבב"ק דבענין זה חלוק דין הישראל מדין העובד כוכבים ואע"ג דגזל עובדי כוכבים אסור מדאורייתא כמו גזל הישראל מ"מ בעובדי כוכבים כדיניהם היו דנין להו יע"ש לפי זה ניחא נמי כאן כיון שנתמנה עובד כוכבים כזה שהוא גזלן היה מותר להבריח את מנתו כדי שלא יהא הוא נגזל ואין להאריך:
ועוד יש לי דקדוקי דברים שם בדברי הרמב"ם. דמשמע להדיא מדבריו דהא אין פורטין דווקא בשכל ממונם של כותים אנסין היה בחזקת גזל וא"כ במוכס שיש לו קצבה אלא שחשוד ליקח יותר הרי אין כולו גזל דחוק הקצוב אינו גזל ומ"ש הרב המגיד שם דמשום זה ה"ה כמוכס שאין לו קצבה יע"ש לא מתפרש הטעם בזה ועוד דלפ"ז לא א"ש הא דמייתי אדרב אשי הך דתניא דאין לו ענין להך דרב אשי כלל:
ומה שנראה לי בישוב דבר זה אין מקומו להאריך בכאן. ודרך רמז בקצרה יש ליישב ע"פ הא דקיי"ל לגבי ישראל שלוחו של אדם כמותו ומיהו אין שליח לדבר עבירה וכ"ש בעובד כוכבים דאין שליחות לו כלל וזהו דין תורה אבל בדיניהם שלוחו כמותו וכדאמרינן שם בסוגיא ומשמע שם בסוגיא דאפי' היה עושה מעצמו. שלוחא דמלכא כמלכא. ומה שהיה עושה היה כמו שהמלך עצמו עשה דבר זה ושפיר הוי כמוכס שאין לו קצבה ועפי"ז יתפרש היטב הא דמייתינן עלה הך דתניא ישראל וכותי וכו' דכדיניהם דיינינן להו באופן אחר ממה שכתבתי לעיל בס"ד וזה היה נראה נכון יותר מהאופן הראשון שכתבתי. ואמנם אין להאריך עוד דאין בזה נ"מ לדינא כי אם בביאור ופי' הסוגיא לדברי הרמב"ם והמשכיל יבין בדרך קצרה ויתיישבו בזה כמה דקדוקים בדברי הרמב"ם ודו"ק:
ונחזור לעניננו דדעת הרמב"ם הוא דכל מוכס של כותים אנסין היה בחזקת גזלן וכמו שביארנו בס"ד וכן סתם מוכס ישראל בלא נודע עליו שהוא נאמן והשתא נראה דגם דעת הראב"ד כן הוא תדע דלא השיג עליו בשני המקומות לא בהל' גזילה ולא בהל' עדות והשתא א"ש מה דס"ל לפרש דהך דרב אשי אהך דנודרים נמי קאי דכיון דסתמיה גזלן הוי. דחשוד ליקח יותר מחוק הקצוב לפיכך מותר לו לנדור כו' כמו שנודרין להרגין ולחרמין ולמוכס שאין לו קצבה. והנראה בעיני דגם הרמב"ם מפרש כן דהך דרב אשי אנודרין נמי קאי דהרי כ' בפ"ג מהל' שבועות וז"ל באיזו מוכס אמרו במוכס העומד מאליו וכו' או שהיה לוקח ברשות השר אבל מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב כמו שיתבאר בהל' גזילה עכ"ל. והנראה מלשון זה דחלוקה השניה אין זה מוכס שאין לו קצבה דמוכס שאין ל"ק היינו שאין קצבה מפורשת כלל מאת השר. ותחילת דת השר שיטול כפי דעתו ורצונו וכנראה מלשונו בהל' גזילה והכא מיירי במוכס שיש לו קצבה מאת השר אלא שממונה הזה מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב וזהו ממש כהך דמוכס כותי דאוקי רב אשי דאפי' הוא מוכס שיש לו קצבה אלא דסתם כותי היה וחשוד ליקח יותר לעצמו וה"ה ישראל שלא נודע עליו שהוא נאמן. לפי מאי דהוסיפו עליהן לאחר דין המשנה ומיהו אפשר דלענין שבועה אין להקל בסתם ישראל כל שאין ידוע שהוא מוסיף לעצמו ואמנם סתם הדברים בכאן וכ' סתם אבל מוסיף לעצמו וסמך על מה שמתבאר בהל' גזילה וזהו מש"כ כמו שיתבאר בהל' גזילה וזהו נמי דעת הראב"ד דמפרש להך דרב אשי דקאי נמי אנודרין. ומשום דסתם כותי וכו' ואם כן אין זה ענין כלל להך דנידון דידן. ושפיר יודה הראב"ד לסברת התוס' שכתבנו שהיא סברת הרשב"א:
ואמנם מפני שאין לפני דברי הראב"ד בלשונו וגם ס' חי' הרשב"א שמביא דברי הראב"ד ג"כ אין לפני כעת. אין בידי להחליט פי' זה בדברי הראב"ד. כי אולי יש להוכיח מדבריו שלא כיון לזה ומיהו אפי' יהיה הדבר מפורש בדברי הראב"ד להקל בשבועה מטעם דהפקעת הלוואתו של כותי אנס מותר יחיד הוא בדבר זה נגד כל גדולי הראשונים שבקצתן הדבר מפורש שאסור הוא ומדברי קצתן יש להוכיח כן כמו שבארנו בס"ד וכ"ש דלקצת גדולי הראשונים עיקר הפקעת הלוואה אסור מדאורייתא וכמש"ל בס"ד. וגם בעיקר פי' הראב"ד שמפ' להך דרב אשי דקאי נמי אנודרין לפי גי' בש"ס לא ראיתי בשום א' מהמפרשים הראשונים שפי' כן. ומדברי רש"י מסידור דבריו נראה דגורס ג"כ כגי' הראב"ד ואפ"ה פי' אהך דרב אשי וז"ל במוכס כותי אנס ואין לחוש לגזל היכא דליכא ח"ה וכו' עכ"ל מזה נראה להדיא דלא מפרש לה אלא אהך דמותר להבריח:
וראיתי בס' פני יהושע שכ' אדברי התוס' דבב"ק שם ד"ה נודרין וכו' דמפרשי דהך דרב אשי אנודרין נמי קאי ומשו"ה למדו מכאן מה שלמדו דהא הכא לאו אונס גמור הוא ונסתייע בדבר זה ממה שבנדרים שם במקומו ולא הזכירו התוס' מזה כלום והיינו משום דהתם להך דרב אשי יע"ש והתימא בעיני שנסתייע בדבר שאינו דהרי גם בנדרים כתבו התוס' כדברים האלה ממש שכ' כאן ובעיקר דבריו כבר כתבנו להוכיח מדברי התוס' בס"ד דלית להו הך סברא כלל ואין להאריך עוד:
ומלבד כל מה שכתבנו לא ידעתי איזו ביטול בלב בשבועה כזו שבוודאי יצטרך לישבע שפרע זה החוב אל המלוה שמת ולא משכחת כלל בענין זה ביטול בלב שלא יהא היפוך ממה שמוציא מפיו וכבר עמד על כעין זה בט"ז יו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ד יע"ש. והדרך שכ' שם נראה דלא שייך כאן ואין צורך להאריך כאן בדבר זה כי לענ"ד הדבר ברור דאפי' אי משכחת ביטול בלב בכה"ג כדינו נמי אסור כאן. ואפי' לישבע סתם שאינו חייב לו כלום נמי אסור וכמו שביארנו בס"ד: