חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן יא
בענין שאילתא דשאילנא באיש אחד שנפל בדרך הליכתו לארץ ומחמת זה הוכה בביעיו עד שאח"כ התחיל להתנפח ונתייסר ביסורין כמה שנים עד שזה זמן קרוב חתכו לו הרופאים ביצה א' של ימין והוציאוה כשהיא נרקבת גם הבשר שסביבותיה היה נרקב ונשאל ש"ב המאוה"ג מו"ה ישראל כהן ראפפורט נ"י אב"ד דק"ק בוחאוו אם מחוייבים להפרישו מאשתו הישראלית והגיעני דבריו שפתח בכחא דהתירא ושאל גם לחוות דעתי בזה וזאת היתה תשובתי אליו וה' אלקים אמת ינחני בדרך אמת חונן הדעת בא"י למדני חקיך:
א
פתח דברי יאיר בדין שכתב הרמב"ם דע"י חולי מקרי בידי שמים. שראשית דברי מעכ"ת בנוים ע"ז. והיות דרכינו לראות כל דין ע"פ מקורו מהש"ס ומפרשי הרמב"ם את מקורו לא הראו אמינא ביה מלתא דבאמת מסוגיא דש"ס דילן אין ראיה מכרעת דלולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל בעניותינו לא היינו למדין להכשיר אלא הנולד כן ממעי אמו דהכי משמע מדיוקא דרבא מפצוע הפצוע וגם הקישא דממזר משמע הכי דהא מום דממזר משעת יצירה הוא אבל כבר כתב רש"י דע"י רעמים וברד מקרי נמי בי"ש כמו ממעי אמו וכל חכמי ישראל שוין בזה ולא ברירא לן מהיכא פשיטא להו הכי ולהני רבוותא דס"ל שר"י בש"ר יב"ב אתחלת יצירה קאי יש מקום אתי לומר דמדנקט שמואל סתמא פ"ד בי"ש כשר ולא אמר הלכה כר"י בש"ר יב"ב יש לומר דאתי לאוסופי דע"י רעמים וברד מקרי נמי בי"ש כמו ממעי אמו אבל להנך רבוותא דס"ל דר"י בש"ר יב"ב אבידי אדם קאי לא מצאתי מקום ראיה לזה וליכא למימר משום דפצוע מחמת מכת חרב וכיוצא בו דלא מצי למהוי נולד כן דא"כ היכי הוי מצי למכתב הפצוע ואולי משמע להו לשנא דמתניתא דנקטה אף כאן בי"א משמע להו דכל שאינו בי"א אינו בכלל פצוע ולפי זה ודאי אין לחלק בין רעמים וברד או ע"י חולי ואם כן משמע כדעת הרמב"ם דבאמת אינו מחלק ביניהם רק כל שאינו בי"א כשר אבל איננה ראיה מכרעת דאם כן אם נפצעה ע"י בהמה וכיוצא בזה נמי נימא דכשר הואיל ולאו בידי אדם הוא וכדקיי"ל גבי חרותא כת"ק דרשב"א חולין (דף נ"ה ע"ב) [וממוצא דבר ישכיל המעיין שמש"ש הפר"ח דלמאן דסבר גבי פ"ד שע"י חולי לא מקרי בי"ש ה"ה גבי חרותא אסור אין דמיונו עולה יפה דשארי הבריות יוכיחו]:
ומ"ש היש"ש מדאצטריך דרשא דרבא ולא סגי לרבא בהקישא דתני במתניתא מזה מסייע להרמב"ם דתרווייהו איצטריכא חד למעוטי ממעי אמו וכן ע"י רעם וברד וחד למעוטי ע"י חולי עכ"ד וכל המעיין השופט בצדק יראה שדבריו דחוקים ותו דגם לפי שיטתו אכתי איכא למימר דח"א למעוטי ממעי אמו וח"א למעוטי רעמים וברד וגם תמיהתו על רבא דדריש מפצוע הפצוע וכי פליג על ברייתא דדריש בהקישא בעיני לא נפלאת היא אפי' לפי תמיהתו על רבא דבירושלמי איכא מאן דיליף מהיקשא דממזר לחומרא לפסול אף בי"ש משום דממזר יצירתו בי"ש הוא (והובא הירושלמי גם ברא"ש בסוגיין) וא"כ ברווחא איכא למימר דמש"ה אצטריך דרשא דרבא לאקושי לקולא ואהני הקישא למשרי ע"י רעמים וברד אף דלאו ממעי אמו הוא ולפ"ז קצת ראיה להכשיר ע"י רעמים וברד אבל אין זה ראיה גמורה דעיקר תמיהתו על רבא ליתא דבכמה דוכתי מייתי הש"ס דרשא דאמורא והדר נקט ותנא מייתי לה מהכא והיינו משום דזמנין לא ידע האמורא מהברייתא והיינו דאמרינן בכולא תלמודין תניא נמי הכי וכן תניא כוותיה והוא כלל גדול בש"ס וכ"ה ברש"י כתובות (דף ה' ע"ב ד"ה מהו לבעול בתחלה) והא דאמר ר"ל לר"י קידושין (דף ט' ע"ב) כעורה זו ששנה רבי כו' נראה דר"ל ידע דר"י ידע הך ברייתא:
והאמת הברור דהרמב"ם הוציא דינו מהירושלמי דבירושלמי גרסי' אית תנא תני בי"ש כשר ואית ת"ת בי"ש פסול הוי בעינן למימר מאן דתני בי"ש כשר ר"י בש"ר יב"ב היא מאן דתני בי"ש פסול רבנן היא אר"א ב"פ קומי דר"ז כולה דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסיית ה"ה בי"א כמו שהוא בי"ש ופי' הירושלמי פשוט דלשנויא דר"א פלוגתא דר"י ורבנן הוא בי"א ופלוגתייהו דהנהו תנאי הוא בכה"ג שעלתה שחין וע"י החיכוך נימוקה או נחסרה ביעה. דמאן דתני פסול סבר כיון דע"י חיכוך נימוקה או נחסרה לא מקרי בי"ש ומאן דתני כשר סבר כיון דהשחין גרם החיכוך מקרי בי"ש א"נ דלשנויא דר"א מר א"ח ומא"ח ולא פליגי דמאן דתנא כשר מיירי בסתם בי"ש שלא ע"י חיכוך ומאן דתני פסול מיירי בע"י חיכוך. אבל הראשון נראה עיקר דלישנא דר"א דמסיים וה"ה בי"א כמו שהוא בי"ש משמע דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהא דמחמת שהוא בי"א כמו שהוא בי"ש מש"ה מ"ס דכבי"א דיינינן לה ומ"ס דכבי"ש דיינינן לה ועכ"פ היאך שיהיה הפירש בירושלמי הרי דע"י שחין גרידא מקרי בי"ש לד"ה והן הן דברי הרמב"ם שכ' או שנולד בהן שחין והמסה אותן:
ב
ולא זכיתי לעמוד ע"ד הרא"ש ז"ל שכ' דבירושלמי משמע דליקוי שע"י חולי חשוב נמי בי"א. וכעין זה נמי עמד כבר מהריב"ל על מש"כ הרא"ש וכמה רבוותא קמאי בשם הירושלמי דר"י בריב"ב לא מכשיר אלא בי"ש שהוא נגד מסקנא דירושלמי היות שדבריו נכונים בישוב דברי הרא"ש לפרש דכוונתו הוא שהעיקר הוא בירושלמי כדהוון בעיין למימר דר"י בריב"ב לא איירי אלא בי"ש ולא כשינויא דר"א כי היכי דלא תקשי מההוא דאסתתם גובתא כו' (ומה שיש לעיין בשיטת הרא"ש אין כאן מקומו) אבל עדיין אין ישובו מעלה ארוכה לענין ע"י חולי. דאף אם נתפוס שיטת הרא"ש ז"ל לדחות שינויא דר"א היינו במאי דס"ל לר"א דבי"א פליגי בהא הוא דאדחי אבל במאי שלמדנו מדברי ר"א שעל ידי שחין מקרי בי"ש ודאי בהא לא אדחי דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא לא בבבלי ולא בירושלמי וכן הרמב"ן בחידושיו שהחליט בשם הירושלמי דפליגי בי"ש מ"מ הביא שם לשון הרמב"ם שע"י שחין והמסה אותן מקרי בי"ש ולא חלק עליו והיינו משום דלאו הא בהא תליא וכדכתיבנא ולקיים דברי הרא"ש יגעתי ולא מצאתי ובודאי אינני כדאי להרים ראש נגד אדונינו הרא"ש ז"ל אשר לאורו אנו הולכין אבל כבר כתבו התוס' דמשמע בירושלמי מתוך המסקנא דאיירי בי"א הרי שקיבלו שינויא דר"א לדינא וקם דינא כהרמב"ם הואיל ואין הש"ס שלנו חולק על הירושלמי. וגם מ"ש הרא"ש ז"ל בשם רש"י להחמיר אינו מוכרח כמ"ש היש"ש דאיכא למימר דרש"י חדא מינייהו נקט וקצת יש להוסיף דרש"י לרבותא נקט רעמים וברד דאתעביד מעשה אבן וסד"א דמה לי נפל אבן מן הגג ופצעתו או אבן הרעם. וברד קא משמע לן הואיל ובי"ש הוא כשר וכל שכן אם נפצע על ידי שחין דלא איתעביד מעשה כלל רק ממילא נימוקה:
אמנם מ"ש היש"ש ראיה מדברי רש"י דלעיל (דף כ' ע"ב) שכתב סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו וכן מבואר בדברי רש"י בסוגיין (דף ע"ה) שכתב סריס חמה בי"ש הוא מחמת חולי דדעת רש"י נמי דע"י חולי מקרי בי"ש אינני רואה שום ראיה משם דכונת רש"י דלעיל מבואר דאף דסתם סריס חמה הוא הנולד כן ממעי אמו מ"מ גם מי שתש כחו מחמת חליו ואבד ממנו כח ההולדה זה מקרי ג"כ סריס חמה וכדאמרינן לקמן (דף ע"ט ע"ב) אין לך אשה שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה א' קודם למיתתו וכ"כ רש"י שם בסוגיין (דף פ' ד"ה לכולה גופה) זהו כוונת שני דבורי רש"י שהביא הרש"ל אבל לדינא דידן אין ראיה מכאן דלא מקרי חולי אלא מי שחלה כל גופו משא"כ לקוי דחד אבר מכה הוא דמקרי אבל לא חלי רק מסברא באמת נראה דאין חילוק ביניהם כיון דהוא בי"ש וכן עיקר לדינא:
נחזור לדברי הרמב"ם שכ' או המסה אותן או כרתן אם כוונתו הוא שהשחין המסה וכרתן כבר כ' שמבואר בירושלמי דע"י שחין גרידא לד"ה מקרי בי"ש ואם כוונתו שמחמת השחין כרת אותן האדם כמ"ש היש"ש בפשיטות צריך ביאור מאי דפסק לקולא בפלוגתא דתנאי בירושלמי דהא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר (ע"א דף ו' ע"א) והואיל ופטטי' דאורייתא טבין אמינא מלתא חדתא דלפי מה שתפסו הרבה פוסקים דפלוגתא דרבוותא אקרי ספק איכא למימר דהא דאזלינן בשל תורה אחר המחמיר היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ י"ל דגבי פ"ד לא שייך הך כללא יש לדון ולומר ספיקא דידי' כשר דהא בסוגיין אתקש לממזר וגבי ממזר אמרינן ספק יבא (קדושין דף ע"ג ע"א) ואיכא למימר דלכולה אתקש. ואין רצוני להאריך בהרצאת דברים שיש לי בזה:
ומכ"ש לשיטת הראב"ד והריטב"א דפ"ד נכלל בתוך חמשה קהלי אין אנו צריכין אפילו להקישא דממזר דאפי' בלא הקישא הוי דינא כממזר דספיקא דידי' שריא]:
ג
ועתה באתי להשיב על סדר מכתב מעכ"ת. מ"ש דבנ"ד אפשר לדמותו לע"י חולי לא כן עמדי דכיון דהתחלת הכאב היה שנפל לארץ הוי דך שנידוך בקרקע ואף שבתחלה לא הרגיש רק כאב בעלמא כן דרך כל הנימוקים שאינו נימוק בבת אחת רק מעט מעט וברוך חכם הרזים ית"ש:
ולכאורה יש מקום לומר דדין זה תלוי בפלוגתא דתנאי דירושלמי שהבאתי לעיל סוף אות א' שעלתה חטטין ומתחכך בה כו' דלמאן דשרי התם סבר דאזלינן בתר מעיקרא שהשחין גרם החיכוך ומאן דאסר התם סבר דאזלינן בתר סיפא דמלתא. ואי נימא דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהדין טעמא א"כ בנ"ד מאן דשרי אסר מאן דאסר שרי אבל לא ברירא לי מלתא דבהדין טעמא פליגי דברווחא איכא למימר דמאן דאסר התם היינו משום דלא שרינן אלא דוקא בכולו ע"י שמים מתחלה ועד סוף אבל אם נתערב בו בידי אדם אסור בין בתחלה בין בסוף. ותו דאף אם דנימא דתלי' בפלוגתא דתנאי הא בשל תורה הלך אחר המחמיר ואף שהראיתי פנים לעיל אות ב' דבפ"ד לא שייך הך כללא לא כתבתי אלא להעיר לב המעיין. ועדיין הרבה יש להרצות בזה:
ואשר חשש בזה מעכ"ת להחמיר אף שכבר היה נרקב קודם שנחתך משום דבחתיכה הוסיפו דבר חדש דפ"ד יש לו רפואה וכ"ש א"ל רפואה כמבואר בס' יראים והסמ"ג בשם הספרי הנה לפמ"ש היש"ש לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש והמסה אותן או כרתן היינו שנכרת ע"י אדם וכמש"ל אות ב'. הרי שדעת הרמב"ם להדיא דלא חיישינן להא ובנ"ד דנרקב מסתבר הכי גם מסברא דכל שהוא נתמסמס כליתא דמי בכל דוכתי:
ד
ודברי הספרי דאתי לידן נימא בי' מלתא דהנה הב"י דחאו לומר דלית הלכתא כותי' נגד הא דתניא ניקב פסול נסתם כשר לפי' כל הגדולים דהא דתניא ניקב פסול קאי אגברא גופא דלא כהרא"מ. ואנכי בדרך אחרת נחני ה' לקיים דברי הספרי לכל השיטות ופלוגתייהו דרא"מ והחולקים עליו הוא בספרי אהיכא קאי דהנה במשנתינו ר"פ הערל שנינו איזהו פ"ד כו' ואיזהו כ"ש כל שנכרת הגיד משמע. מפשטא דמתניתין דכל פסול שבבצים מקרי פ"ד וכל שבגיד מקרי כ"ש. אבל בגמ' אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן וכבר ישבו התוס' (דף ע"ה ד"ה כ"ש) אמאי נקט הכי במתניתין ולדינא ודאי אין חילוק בין פסול דבצים לפסול דגיד כל שהוא פצוע או דך בכולן מקרי פ"ד וכל שהוא כרות בכולן מקרי כ"ש וא"כ פלוגתייהו דהרא"מ והחולקים עליו הוא על פי' הספרי אהיכא קאי דהרא"מ ס"ל דהספרי קאי אפ"ד וכ"ש דמתניתין וכדנקיט הכי גם בספרי לעיל מינה איזהו פ"ד וכו' וכ"ש כל שנכרת הגיד אהא הוא דנקט מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר דהיינו כל שבבצים חוזר ושבגיד אינו חוזר מש"ה קשיא ליה הברייתא דתני ניקב חוזר ונסתם ומשמעות הסוגיא דקאי אגיד (ולפמ"ש לקמן דאכולהו קאי עכ"פ אגיד ודאי קאי) והחולקין על הרא"מ ס"ל דהספרי לא קאי על כ"ש דמתני' אלא אקרא קאי וכדאמר רבא פצוע בכולן דך בכולן דהיינו כל שנכרת בין בבצים בין בגיד מקרי כ"ש וכל שנפצע בין בביצים בין בגיד מקרי פ"ד ואהא הוא דנקט בספרי מאי בין פ"ד לכ"ש אלא דפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר וניקב תולדה דפצוע הוא. דפצוע הוא שנבקע ביקוע רב וניקב הוא ביקוע מעט והכי אמרי' בברייתא (דף ע"ה' סוף ע"א) איזהו פ"ד כו' ואפי' נקבו וא"כ לק"מ על הספרי מברייתא דניקב בגיד חוזר ונסתם דניקב אף בגיד מקרי פ"ד ויש לו רפואה. וכן משמע בירושלמי שמסדר שם ברייתא דספרי בין הברייתא דניקב פסול ונסתם כשר כו' עד חוזר להכשירו ובין היכי עבדינן כו' ולשיטת הב"י דהברייתא דספרי פליג אברייתא דנסתם כשר לא יתכן הא דנקט שם כיצד הוא עושה כו' אחר הברייתא דספרי. אבל לפמש"כ דניקב היינו פצוע מסודר כהלכתו:
ורש"י שכ' בחולין (דף מ"ח ע"א) דניקב פסול מפני שהוא כ"ש. ולכאורה ס"ל כהרא"מ אבל אין זה מוכרח דאולי נקט רש"י לשון משנתינו ר"פ הערל ול"ד הוא כמש"כ דמשנתינו הוא ל"ד. ולכאורה לשון הברייתא דנקט מפני שהוא שותת משמע דכ"ש הוא אבל גם זה אינו מוכרח דמאן יאמר דפצוע ודך נמי פסולייהו לאו מטעם דמפני שהוא שותת הוא ומסברא נראה דמש"ה הוא דאין מולידין (ואין רצוני להאריך בהרצאת דברים שיש לפ"ז בתוס' דף ע"ה בד"ה כ"ש):
ולפמש"כ דהא דניקב כשר אם נסתם היינו משום דניקב תולדה דפצוע הוא ופ"ד י"ל רפואה כמש"כ בספרי. נראה לומר דברייתא דניקב ונסתם לא אגיד לחודא קאי אלא אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה וכן נוכל לומר גם לשיטת הב"י דהא הב"י לא דחה הך דספרי מהלכתא אלא משום דס"ל דניקב דגיד היינו כ"ש ומדחזינן הברייתא דניקב מהני בהו סתימה הרי הברייתא דניקב ונסתם הוא נגד הספרי וא"כ אכתי לא אדחי אלא הא דכ"ש אינו חוזר אבל הא דפ"ד חוזר אכתי לא אדחי וא"כ איכא למימר אף לשיטת הב"י דניקב ונסתם אכולהו קאי דבכולהו מהני בי' סתימה ועמש"ל אות ו' בהג"ה:
ואי תקשה דאי פ"ד יש לו רפואה היאך מנסבי לפ"ד אשה האסורה לישראל כשר ולכמה מרבוותא אף ממזרת גמורה אמאי ניחוש שמא הבריא דהא לקמן (דף פ') מסקינן דלחד אבר חיישינן ופ"ד ליקוי דחד אבר הוא וגם ניחוש שמא יבריא ותהא אסורה עליו. וכן לשיטת הב"י דדחה הך דספרי מהלכתא ואף דנימא דאידחי נמי הא דפ"ד חוזר הרי לשיטתו כ"ש י"ל רפואה ותקשה לשיטתו אכ"ש היאך מנסבינן לי' אשה האסורה לישראל כשר. ואי נימא דהא דאמרי' בסוגיא (דף ע"ו) ה"מ קטן אבל גדול אקפולי אקפל היינו דאפי' לשעתו לא מהני הסתימה אנח לן חדא דל"ל למיחש לשמא יבריא דכיון דמנסבי לי' כבר הוא גדול ולא תהני לי' סתימה. אבל מדברי רש"י ז"ל שכ' ע"ז לאחר שעלתה ארוכה חוזר ונסתר משמע דלשעתו מהני הסתימה ומעלה ארוכה א"כ ליחוש שמא יעלה ארוכה ויבריא בנתיים ותהי' אסורה עליו הא לא קשיא דהא בספרי לא נקט דפ"ד י"ל רפואה אלא שפ"ד חוזר דהיינו שחוזר ונסתם. ובאמת בדקינן לי' אי נסתם אי לא נסתם. ולשמא יבריא נמי לא חיישינן דידע אינש בנפשו אם נסתם אי לא ואי נסתם יפרוש ממנה. והא דפריך מהאי גברא דחרזי' סילוי' כו' צ"ל דבדקו וראו שלא נסתם דאל"כ לא הוי קשה מהא דאוליד דדלמא אסתם ואוליד ודוחק לומר דכיון דנפק מיני' כחוטא דמוגלא תו לא מסתם. והרי"ו שכ' בנתיב כ"ג ח"ד דבניקב ביעיו לא מפסיל אלא בדנפק מיני' חוטא דמוגלא יחידאה הוא ולא מצינו לו חבר ובפרט לפמש"כ לקמן ריש אות וי"ו דהעיקר הוא דר"י בריב"ב אבי"א קאי והלכתא כוותי' צ"ל דהא דפריך וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא וכו' היינו משום דעובדא הוי דתרווייהו אינקבו וכדאמר שם דחרזי' סילויא בבצים לשון רבים וגם לשון מחריזה הכי משמע. ואי נימא דבניקב לחוד לא מפסיל אי לא נפיק מיני' מאי קושיא מהא דאוליד דלמא האי חוטא מחד ביצה הוא דנפק ושפיר אוליד וכן הא דשלח שמואל לרב לשאול על בניו מה זו שאלה כיון דחד חוטא הוא דנפק מיני' משמע מביצה א' ושמואל הא ס"ל בהדיא בירושלמי הלכה כר"י בשריב"ב וא"ל בישוב שיטת הר"י ונראה דהא דא"ל שמואל לרב צא וחזור על בניו מאין הם דהיינו לבדוק אם נסתם ואוליד המה בניו ואי לא עלתה לו רפואה המה בני זנונים. וכן י"ל הא דאמר בסוף פרקין (דף פ"ג ע"ב) ור"י אמר לך צא וחזור על בניו מאין הם דודאי גם לר"י לא גרע טומטום שנקרע מסריס חמה וסריס חמה יש לו רפואה כדאמר ר"א במתני' שם (דף ע"ט ע"ב) וכן בברייתא שם (דף פ' ע"א) העיד ר"י שבמינם מתרפאין ואף ר"ע לא פליג עליו אלא מטעמא דלא הי' לו שעת הכושר אבל על עדות של ר"א שיש לו רפואה לא פליג. וא"כ שפיר נקט הש"ס גם בסוף פרקין צא וחזור על בניו דהיינו אם נתרפא המה בניו ואי לאו המה בני זנונים [ונראה דשאלת שמואל לרב לא הוי עלי' דידי' אם לאפרושינהו אלא על הבנים אם הם ממזרים או מותרים לבא בקהל דהא מלשנא דהש"ס חזור על בניו כו' משמע דכבר הי' לו בנים הרבה בעת שאלתו ואי שאלתו עלי' דידי' הוי אם לאפרושינהו הו"ל לשמואל למשאל אחר לידת ולדא קמא. אלא נראה דעלי' דידי' לא הוי שום שאלה דהא לא נקט הש"ס היכי אנסבינהו בתר דחרזי' סילויא. וא"ל דגיורת אנסבי' דשרי' אף לישראל כשר ומש"ה לא שאל שמואל אלא אחר שגדלו בניו אם הם מותרים לבא בקהל ובהכי מדוקדק טפי לשון הגמ' הא שלח שמואל כו' והיינו משום דקושית הש"ס קאי עלי' דידי' והא דשלח שמואל קאי אבניו וכדכתיבנא] ואכתי תקשה הא דכתבו הפוסקים שפצוע דכא דאוליד הוי בניו ממזרים ודאים אמאי ניחוש שמא חזר ונסתם ומש"ה כ' הב"ש ס"ק ג' דאי הוליד לא תלינן שנתרפא. אבל לקמן (ד' פ') הא מסקינן דלחד אבר שנתרפא חיישינן. וא"כ אף אי בדקי' וחזינן דלא נסתם הא אמרי' שם דבחד אבר אף אם יחי' וסופו לקוי חיישינן שמא הבריא בנתים וא"כ גבי פ"ד ג"כ ליחוש שמא הבריא בנתים ואז הוליד בשעת בריאותו ודוחק גדול לומר דלא הוו ממזרים אלא כשאומר הוא בעצמו דלא הבריא דנאמן האב לומר על בניו שהם ממזרים. וצ"ל דהא דחיישי' שמא הבריא היינו דוקא בדבר שרפואתו בי"ש כדמשמע לשנא דשמא הבריא אבל פ"ד אינו נתרפא אלא א"כ נסתם ע"י אדם וכדאמרינן בסוגיא היכי עבדינן מייתינן שערתא כו' ולשמא נתרפא בי"א לא חיישינן וכעין זה אשכחן בש"ס בכורות (דף כ') דמפלגינן בין רובא דתלוי במעשה כו':
ה
ואשר כ' מעכ"ת שלכאורה אפשר לסמוך ע"ד רש"ל שנתעצם לומר דר"ת וסייעתו מתירין ובלבד בשלימין בעזהי"ת מסברא דנפשאי כוונתי לדעת הרש"ל כאשר כ' במכתבי הראשון מווילנא שלא הי' לפני שום ספר רק הטור וראיתי כן תמהתי על הטור שכ' בשם ר"ת להתיר בשל ימין דוקא ובבואי לביתי ראיתי דברי היש"ש וגם הוא עדיין לא קלע אל השערה במה שכ' שם כי ר"ת בדרך מו"מ פי' דברי הירושלמי שנראה לפרש של ימין עכ"ד. תלה בר"ת מה שאינו כי ר"ת לא הביא כלל את הירושלמי משום דס"ל דלית הלכתא כוותי' אלא כש"ס דילן דאינו מחלק בין ימין לשמאל אלא תלמידי הר"י בעל התוס' הוא שנשאו ונתנו בדברי הירושלמי וכן בס' הישר לר"ת כ' דהלכה כר"י בשריב"ב ולא הזכיר כלל את הירושלמי וכ"ה במרדכי וכן בספר התרומה שאזכיר לקמן אות ו' לא הזכיר את הירושלמי אף שהי' מתלמידי הר"י בעל התוס' ועל הר"י הוא אשר ראוי לומר כן כדבריי היש"ש שלא פי' דברי הירושלמי אלא דרך מו"מ. ולא זכיתי להבין מ"ש הר"י בתוס' שיותר נראה לפרש של ימין שתי תיבות ובעניותי גירסא זו אין לה קיום דלפמ"ש בתוס' שם בשם הירושלמי שאינו מוליד לא ידעתי מה בין ימין לשמאל דבשלמא אי נימא דבהולדה תליא מלתא כמש"כ הרא"ש מצינו למימר דשל ימין יפה כחו להוליד משא"כ בשל שמאל אבל אם גם בשל ימין אינו מוליד צ"ל דגזה"כ הוא והיכן רמיזא באורייתא או במתניתא אבל אי גרסינן בשלימין ניחא דהא מלתא דתליא בסברא דלא יחזור פסול להכשירו. וגם בש"ס דילן לא אשכחן מאן דפליג עלי' והא דאמרינן בש"ס זהו למעוטי מאי למעוטי בטריפות דריאה ולא מוקי למעוטי פצוע שנטלה דהא מיעוטא דפצוע ובת בוקתא היינו משום דגבי ריאה הוא דכוותיה ניקב ונסתם וגם ר"י דס"ל בחולין (דף מ"ח) דזהו למעוטי סביך בבשרא נמי סתימה דנקב הוא משא"כ פצוע שנטלה לאו דכוותיה הוא ואע"ג דבחד מלתא דכוותיה הוא דתרווייהו חוזר להכשירו בי"א מ"מ ניקב ונסתם בעינן וכן איכא כמה פסולים שאינם חוזרים להכשירם. והכי נמי איכא סייעתא לדברינו לעיל סוף אות ד' דניקב אכולהו קאי דאי אגיד לחודי' קאי דמהני בי' סתימה הו"ל למעוטי ניקב בביצים דלא מהני בי' סתימה דהוי נמי מענינא דפצוע וניקב ונסתם דדכוותיה וטפי מיניה דתרווייהו הכשירן בי"א א"ו אכולהו קאי ובכולהו מהני ביה סתימה וכן תקשה נמי לפי שיטת הב"י אי לא נימא דגם לשיטתו ניקב ונסתם אכולהו קאי וכדכתיבנא לעיל אות ד']. ולא קממעט להו משום דאינו בניקב ונסתם ואי נימא דר"י בריב"ב פליג אהא דתני במתני' ובברייתא אפי' א' מהן וגם בנפצע א' מהן מכשיר כמ"ש התוס' בשם ר"ת בדרך את"ל לא המ"ל למעוטי פצוע שנטלה דלר"י בשריב"ב גם בנפצע הוי כשר ולרבנן גם בניטלה פסול דהא לשיטה זו לא מדמינן (בין) לטחול וכליות. ולפמש"כ דנד"ד מקרי בי"א נראה דדינא דידן בהא תליא דאי נימא דר"י בריב"ב לא פליג את"ק א"כ קיי"ל כירושלמי דקאמר ובלבד בשלימין אבל אם נפצע ואח"כ ניטל אין הפסול חוזר להכשירו. וכה"ג מצינו בדיני טריפות ביו"ד סי' מ"ד גבי כליות פלוגתא דרבוותא ואפי' המקיל התם היינו אם חזר להכשירו בי"ש אבל בי"א הרמב"ן יחידאה הוא דס"ל גבי נחתך הרגל בין הארכובה לשוק דגם בי"א חוזר להכשירו והרא"ש בפ' בהמה המקשה (סי' ו') כ' שדעת רחוקה היא זו שטרפה תחזור להכשירה בי"א והר"ן כ' שהרמב"ן הי' מגמגם להכשיר וכן הרשב"א ושאר פוסקים לא קבלו שם דעת הרמב"ן אבל אי נימא דר"י בריב"ב פליג את"ק וגם בנפצע א' מהם מכשיר הרי כשר מעיקרא:
ונראה דמסקנת דעת ר"ת הכי הוא ועיקר סמיכתו להכשיר הוא הואיל ומתני' דכרמא הוא הלכתא כוותיה ובהכי סלקי לי' שמעתתא שפיר דאי נימא דלא פליג ר"י בריב"ב אמתניתין אלא דמפלגינן בין ניקב לניטל אכתי. צריכין לדחוקי נפשין למימר. דהא דקתני אפי' אחת מהן לא קאי אלא אביצה ובחוטין לא מפסל אלא בתרווייהו או לומר דלא קאי אלא אפצוע ולא על כרות. וכן הוא משמעות כמה פוסקים ראשונים שעיקר סמיכתם להכשיר הוא משום דקי"ל כמתני' דכרמא וכ"ה בהדיא בספר התרומה הלכות חליצה וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דבכרם שביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ה"ה כסריס חמה וכשר וע"ז סומכין להכשיר ב"א הנתוקין שכורתין מהן ביצה א' אע"ג דמתני' פליגא דתנן איזהו פ"ד כל שנפצעו ביצים שלו אפ' אחת מהן אף שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה עכ"ל העתקתי לשונו מפני שאנו למדין ממנו כמה דברים שהעיקר דר"י בריב"ב פליג והלכתא כותי' ושאין לחלק בין ימין לשמאל ושכבר פשטה ההלכה בימיו להקל בזה ומעשה רב וכל המעיין השופט בצדק יראה ששיטה זו היא המרווחת שבכל השיטות ולכולהו אית להו פרכא לבר מהא דל"ל פירכא. וכל ההשגות שהשיגו הרמב"ן והנמשכים אחריו על ר"ת היינו רק על מש"כ לחלק בין פצוע לניטל אבל אי נימא דפליגי והלכה כר"י בריב"ב משום דמתני' דכרמא הוא ע"ז אין השגות הרמב"ן. אלא מ"ש שם דלשנא דאין לו אלא ביצה א' מתחילת יצירתו משמע. ומה שנסתייע שם מן הירושלמי וז"ל שם והכי אמרינן בירושלמי תני ר"י בריב"ב אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד זהו סריס חמה. אר"י שמעתי הלכה כר"י בריב"ב ולית אנא ידעית ממאן שמעית. אמר ר' אמי לא הוי ר"י שמע לה מבר אינש זעיר שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ר"ח אמר דו סבר כר"י בר"י ב"ב אר"י בר חנן ובלבד בשל ימין אתא עובדא קמי' דר' אמי א"ל אין ברתי את שרית לי' אלא הוי ידעית דלא מוליד והוי ר' זעירא מקלס לי' דו הוא מקיים מלתא על בורי' כו' פצוע אית תנא תנא כו' הוו בעיין מימר כו' עד רבנן כו' כמובא באות א' שמעי' מינה דמ"מ דלר"י בר"י ב"ב בכולן כשר ובי"ש קתני וקיי"ל כוותי' דמתני' דכרמא הוא עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
ו
והנה אף אי נימא דמסקנת הירושלמי הוא דבי"ש פליגי אכתי ש"ס דילן עיקר דבש"ס דילן משמע דהא דאמר שמואל פ"ד בי"ש כשר לאו משום דס"ל הלכתא כר"י בשריב"ב כדאמר ר"ח בירושלמי אלא דבר חדש הוא שחידש ואף דמדלא אמר שמואל הלכה כר"י בשריב"ב ליכא לאוכוחי מידי דאיכא למימר הא דנקט סתמא פ"ד בי"ש כשר אתי לאוסופי על ידי רעמים וברד דלא משתמע מהא דר"י בריב"ב. אך מדרשא דרבא פצוע הפצוע הרי נמי לא משתמעי אלא מתחלת יצירתו ואפ"ה עלי' דשמואל אמרה רבא היינו דכתיב פצוע וכו' משמע בהדיא דדינא דפ"ד בי"ש כשר חדתא הוא לרבא שלא שמעה אזנו מעולם (ודוחק גדול לומר דמתניתא דכרמא לא ידע רבא) והיינו כדכתיבנא בשיטת ר"ת דר"י בריב"ב אבי"א קאי ושמואל הוא שחידש דבי"ש כשר:
ומש"כ דלישנא דאין לו אלא ביצה א' מתחלת יצירתו משמע. ע"ז קשה טובא קושית ר"ת דאי בי"ש הרי אפילו שתיהן נמי כשר ומה שנדחקו ליישב דה"ה שתיהן רק מלתא דשכיח נקט אכתי בהא לא מתיישבא שפיר הא דאמר שמואל בירושלמי אם יבא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ר"ח אמר דו סבר כר"י בריב"ב ואם איתא דשמואל אבי"ש קאי ואפי' בשתיהן נמי מכשיר אמורא הי' צריך לפרש דבריו:
ותו הא דאמר ריב"ח ובלבד בשל ימין אי אתחלת יצירתו קאי לא ידעתי היאך נפרש דהא בי"ש אפילו תרווייהו נמי וכן אי גרסינן בשלימין נמי לא שייך אתחלת יצירתו ודוחק רב ועצום לומר דלשמואל לאו אתחלת יצירתו קאי אלא ע"י רעמים וברד דהא ר"ח אמר על דו סבר כר"י בריב"ב ולשיטתו ר"י בריב"ב אתחלת יצירתו קאי:
אלא המחוור הוא דבסוגיא דירושלמי נמי סברי התם כולהו אמוראי דבי"א פליגי זולת הנך דהוו בעיין למימר כו' ושמואל נמי דאמר אם יבא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו אבי"א קאי ומשום דסבר כר"י בריב"ב דקאי נמי אבי"א וליכא פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן רק במאי דנקט בירושלמי בברייתא דר"י בריב"ב ואינו מוליד בש"ס דילן ל"ג לי' וסמי חדא מקמי תרתי וכן אדחי הא דאינו מוליד מעובדא דאסתתם גובתא כמ"ש הרא"ש וכן מאי דאמר ריב"ח בירושלמי בלבד בשל ימין בש"ס דילן לא מחלק בזה אבל תרווייהו ס"ל דבי"א פליגי רק הנך דהוו בעיין למימר כו' הוו סברי דבי"ש פליגי ואדחו דבריהם משינויא דר"א ב"פ כמו שסיימו התוס' ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בי"א:
[ויש מקום אתי ליישב שיטת הרמב"ן ודעימי' נגד שינויי' דר"א גם לפי גירסתינו בשינוייא דר"א כולה דרבנן היא דהיש"ש כ' וז"ל ומה שהקשה הרא"ש ז"ל ומאחר שאינו מוליד למה הוא כשר ונוכל לומר דל"ד קאמר שאינו מוליד לעולם אלא הוא בחזקת שאינו מוליד וכו' והנה מש"כ לפרש בדברי רא"מ דאמר לההיא הוי ידעית דאינו מוליד ודאי הוא דוחק גדול שאמורא לא יפרש דבריו ויאמר אל האשה בפירוש דאינו מוליד. אבל גברא רבא אמר מלתא פתח לנו פיתחא שנוכל לפרש כן אינו מוליד דקאמר בירושלמי בדברי ר"י בריב"ב וקצת יש סיוע לדבריו הא דאמר דאינו אלא כסריס חמה וסריס חמה גופא הוא רק בחזקת שאינו מוליד כדפריך הש"ס לקמן (דף פ') וניחוש שמא הבריא והנה לפי גירסת היש"ש שהוא כגירסת התוס' שהביאו בשם הירושלמי כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד אכתי לאו פיתחא רווחא הוא כל כך לומר דאינו מוליד ל"ד אבל לפי גירסת הרש"ל ודעימי' שהביאו בשם הירושלמי כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד ניזיל בפתחא רויחא יותר לומר דל"ד הוא שאינו מוליד אלא אפי' אם אינו מוליד כשר ועפי"ז נוכל לומר דפלוגתא דאמוראי הוא בירוש' אם אינו מוליד דוקא או ל"ד כולהו סברי אי בי"א בהולדה תליא מלתא דאי בי"א ואינו מוליד ליכא מאן דסבר לאכשורי וכסברת הש"ס דילן וכמש"כ הרא"ש ומש"ה מוקמי הנך אמוראי דבירושלמי דר"י בריב"ב אבי"ש קאי משום דסבר דאינו מוליד דוקא הוא דאי בי"א ואינו מוליד ליכא לאכשורי ור"א דמוקי פלוגתייהו בי"א היינו משום דסבר דאינו מוליד ל"ד וטעמא דפלוגתייהו הוא כמו בש"ס דילן לשי' ר"ת דטעמא דר"י בריב"ב דשרי הוא משום דבר הולדה הוא. ור"א דאמר לההיא אתתא הוי ידעית דאינו מוליד דוקא קאמר דאינו מוליד לעולם וכדכתיבנא והיינו דקלסי' ר' זעירא ואמר דהוא מקיים מלתא על בורי' דהיינו לאפוקי משינוי' דר"א ב"פ דאמר שינוי' קומי דר"ז וקלסי' לר' אמי דהעיקר כדבריו שאינו מוליד דוקא הוא ופלוגתייהו בי"ש הוא ולא כשינויי' דר"א הרי דר"ז גופא לא קיבל לשינויי' דר"א דאתמר קומי' כן נראה להמליץ בעד רבינו הרמב"ן ז"ל ודעימי' אפי' לפי גירסתו בשינוי' דר"א כולה רבנן הוא והמחוור הוא דהוי גירסתייהו כולה ר"י הוא והאי קשיא אכתי לא מתיישבא הא דאמר ריב"ח בירושלמי ובלבד בשל ימין ומחוורתא כשיטת ספר התרומה בשם ר"ת שהיא השיטה הברורה והמחוורת בירושלמי ולית עלה פרכא כלל ע"כ הג"ה]:
ולא להכריע באתי כי מי יתיצב לפני בני ענק ואולי גי' אחרת הי' להם. ונראה דגי' הרמב"ן וסייעתו הי' בירו' בשינויי' דר"א כולה דר"י היא. ולא באתי אלא לצאת לישע ר"ת ז"ל לקיים שיטתו הברורה ומחוורת וכבר דקדקתי במכתבי הראשון שלא כתבתי שמי שדעתו להקל בזה יסמוך על דעת ר"ת וסייעתו כי ראוי לנו עניי הדעת לילך אחר המחמיר בשל תורה רק כתבתי שמי שדעתו להקל יש לו עדים המסייעים ר"ת וסייעתו המעידים שראו אותם מולידים. ובאמת אין הדעת נותנת לומר צא וחזור על בניהם מאין הם והכזונות נעשה את אחיותינו בנות ישראל המוחזקות בכשרות ועל עדותם ודאי כדאי הוא לסמוך. ובבואי לביתי נתחזקתי יותר לחזק כחא דהתירא ע"פ עדות ס' התרומה שכתב שע"ז סומכין העולם להכשיר ב"א הנתוקין שכורתין מהן כו' ועדותו נאמנה מאד דסוגיא דעלמא אזלא כהמתירין. וגם הרמ"א שהחמיר [כ'] אמנם ראיתי מקילין ומה שכתב שהמתירין אינם מתירין רק בשלימין ובשל ימין בזה העיקר כהיש"ש וכדכתיבנא לעיל שהמחוור הוא שיטת סה"ת בשם ר"ת ז"ל שאין חילוק בין של שמאל ושל ימין אלא בכל גווני מכשירין ב"א הנתוקין שכורתין מהן ביצה א' איזה היא ואיך שהיא. וגדול אדונינו בעל סה"ת ורב כחו של רבינו ברוך לסמוך על דברי קדשו שהעיד שמקבלין בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה א' ומעשה רב אף כי מעשים רבים וסוגין דעלמא הלכתא היא כן נלפענ"ד להלכה ולמעשה וידעתי ידעתי שהמעיין בספרים ימצא עזר לדברי וגם לנגדי. אמנם זה דרכי מעודי אשר חנן ה' את דעתי לקיים מסברא דנפשאי דילן היא ואף אם כן אמצא בספר בר מזלי' אנא וכן אם אמצא בספר דרך אחרת אשר דרכו ירט לנגדי אין דרכי להביא דבריו ולסתור אותם והמעיין האמיתי יבחר דרך האמת כי בתורה דכתיב בה אמת בלתי אל האמת עינינו ברוך ה' אלקים אמת שומר הבטחתו אמת כי לא תשכח תורת אמת מפי זרע אמת ברוך חונן הדעת הוא ית"ש יצילני משגיאות ואצא בשלום ורב ברכות כנפש ידידו נפש החיים באאמ"ו מוהרי"ץ זללה"ה:
יום ה' י"א כסלו תקע"ח לפ"ק: