אור ברסלב

חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין

סימן י

סימן ט

בענין שאילתא דשאילנא מהרב המאוה"ג המפורסם מ' א"ש פייבוש נ"י אב"ד דק' דובראוונא:

בנדון אשה שנשאת לקטן שלא שלמו לו י"ג שנה. והיתה עמו עד כמה חדשים אחר כלות י"ג שנה. ונפטר האיש והניח אח קטן כבן שנתים. והאשה אומרת שלא נבעלה כלל ושאילנא אם יש להתירה לשוק מחמת ס"ס ספק שלא נבעלה אחר י"ג ואת"ל נבעלה שמא לא הביא סימנים והואיל והרב השואל הנ"ל שם פניו אלי ראיתי חובה עלי לחוות דעתי. ובחסדו הגדול החונן אף למי שאינו הגון אעזר ואשען שיחונן דעת אף לעני בדעת כמוני אולי אזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ומה' מענה לשון. וראשית תחילה נאמר בס' אם הביא סימנים שודאי זהו הספק הראשון בנ"ד. שאם נתחיל לומר ס' שמא לא בעל אחר י"ג ואת"ל בעל שמא לא הביא סימנים. הרי תרווייהו חד ספיקא הוא ספק בעל משהגדיל או לא. אלא ע"כ איפכא צריך להתחיל ספק נעשה גדול כלל. ואת"ל נעשה גדול שמא לא בעל משהגדיל וע' ש"ך או"ת ט"ו מדיני ספיקות:

על ספק ראשון אם הביא שתי שערות איכא לעיוני טובא דהא איכא חזקה דרבא דאמר בנדה (דף מו ע"א) קטנה שהגיעה לכלל שנותי' כו' חזקה הביאה סימנים. והנה לשינויא קמא דהש"ס ה"מ בסתמא אבל היכא דבדקו כו' הרי הך חזקה ודאי חזקה גמורה היא מדאורייתא מדסמכינן עלה לחלוץ בסתמא אלמא ודאי חזקה היא מדאורייתא ככל חזקות שבש"ס דסמכינן עליה בין לקולא בין לחומרא. ואי קשיא אי חזקה גמורה היא אמאי לא סמכינן עלה היכא דבדקו ולא אשכחו ומ"ט לא אמרינן חזקה הביאה סימנים והשתא הוא דנשרו הא ל"ק דנראה ברור דאף למ"ד חוששין שמא נשרו מ"מ נשירה ודאי לא שכיחא דרובא דאנשי לא נשרן. ובאמת לולא חזקה דרבא דאמרינן חזקה הביאה סימנים ודאי לא הוה חיישינן למיעוטא דנשרן. רק מחמת חזקה דהבאת סימנים. ונראה דהחזקה הוא נמי מחמת רובא דרוב הבאים לכלל שנים מביאים סימנים וכ"כ התוס' (שם דף מו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כו') דאזלי בתר רוב המביאים סימנים בזמנם משו"ה חיישינן נמי למיעוטא דנשרן. וכן כתב הרי"ף להדיא דמחמת חזקה הוא דחיישינן לנשירה. וכ"ה בכמה פוסקים ראשונים ודמי להך דריש פ"ב דכתובות (דף טז ע"א) דמסיק התם דרוב נשים בתולות נשאות ורוב הנשאות בתולה יש לה קול וזו הואיל וא"ל קול איתרע לה רובא וה"נ דכוותיה רוב הבאים לכלל שנים מביאין סימנים ורוב המביאים סימנים לא נשרן ומשכחינן להו שערות וזו הואיל ובדקינן ולא אשכחנא איתרע לה רובא:

סוף דבר דלשינויא קמא דמשני הש"ס ה"מ בסתמא וכו' ברור ופשוט דהך חזקה גמורה היא מדאורייתא ככל חזקות שבש"ס רק היכא דבדקו ולא משכחו מחמת דאיתרע לה חזקה הוא דהוי ספיקא אבל בסתמא הוי חזקה גמורה דאורייתא:

ולכאורה היה נראה דלמסקנת הש"ס נמי קיי"ל כהך שינויא דהא הש"ס לא נאדי מהך שינוי' אלא משום דהוי קשיא להו הניחא וכו' אלא למ"ד אין חוששין מא"ל. וא"כ למסקנא דאסיק רב דימי הלכתא חוששין שמא נשרו נ' דהדרינן לאוקימתא קמייתא דמוקמינן הא דא' רבא אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים דקאי נמי אחליצה דבסתמא מוקמינן אהך חזקה וא"צ בדיקה כלל אבל התוס' (שם ד"ה קטנה) כתב דלמסקנא מיירי דלא בדקו והיינו כשינויא בתרא דש"ס וכ"פ הרי"ף וכה"פ דכי אמר רבא חזקה למיאון אבל חליצה בעי בדיקה ובאמת הכי משמע טפי לישנא דגמרא דמשני אלא לעולם דלא בדקו. מדקאמר אלא משמע דהדר בי' משינויא קמא. וכן סתמא דגמ' (שם דף מח ע"ב) משני כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה והיינו כשינויא בתרא ולשינויא קמא דבחליצה נמי בסתמא לא בעי בדיקה הו"ל לשנויי דבדיקה דלאחר הפרק הוא דאם בדקו ולא מצאו מהני לה לאחזוקינן בקטנה לענין חליצה וכקושיית התוס' (שם ד"ה בשלמא) ואכמ"ל וכן בפ' מי שמת (דף קנו ע"א) מסיק הש"ס הלכתא כר"נ אמר שמואל בכולהו ואיהו אמר דבדקינן לחליצה והיינו כל"ב:

והנה לשינויא בתרא טעמא בעי דקרי לה חזקה ולא סמכינן עלה לחליצה ולא אתפרש לן טעמא מ"ש מכל חזקות שבש"ס דסמכינן עלייהו בין לקולא בין לחומרא וליכא לדחוקי ולומר דלישנא דחזקה ל"ד הוא אלא להך שינויא ספיקא בעלמא הוא וכס"ד דהש"ס דקאמר וכ"ת מספקא ליה ומש"ה אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא אבל נ' דל"ל הכי דהא בפ' בא סימן (דף מח ע"ב) תנא בהדיא שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים ואפ"ה קאמר התם דלאחר הפרק נשים בודקות אותן ומסיק התם טעמא להדיא משום דלאחר הפרק איכא חזקה דרבא סמכינן על נשים ובודקים. תוך הפרק אש חזקה דרבא לא סמכינן על נשים ולא בדקי והרי התם אזיל הסוגיא אליבא דמסקנא דסוגיא דידן דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ואפ"ה סמכינן אנשים משום חזקה דרבא הרי מבואר דאף למסקנא דלשינויא בתרא נמי חזקה היא ולא ספיקא בעלמא ומש"ה ספיקות אין משיאין עפ"י נשים והיכא דאיכא חזקה דרבא משיאין עפ"י נשים וכן כתב רש"י בהדיא (דף מו ע"א בד"ה אלא לעולם כו') דמסתמא אמרינן דודאי א"ל הרי דעת רש"י דלשינויא בתרא נמי הוי חזקה ודאית וא"כ טעמא בעי אי חזקה היא מ"ט לא סמכינן עלה לחליצה ולא זכינו לשום פוסק מקמאי ובתראי שיבאר לנו טעמא מאי:

ולכאורה אשכחן כה"ג דהא דדרכו של תינוק לטפח קרי ליה חזקה בשלהי קדושין (דף פ' ע"א) דאר"ש כו' שורפין על חזקה כו' ואפ"ה אמר ר"י התם וקיי"ל כוותיה דאין שורפין על חזקה זו ולא הוי חזקה אלא לחומרא לענין לתלות והיינו משום טעמא שכתבו התוס' (שם ד"ה סמוך מיעוטא) ובכמה דוכתי דהא דרוב תינוקות מטפחין לאו רוב גמור הוא וא"כ לכאורה נראה לומר דהיינו נמי טעמא דלא סמכינן לקולא אהך חזקה שהביאה סימנים משום דחזקה זו באה מחמת רובא כדפרישית לעיל דרוב הבאים לכלל שנים מביאים סימנים והאי רובא נמי א"ל דלאו רוב גמור הוא [וסמך לדבר נמי בשלהי האשה רבה (דף צז ע"א) וכן בב"ב (דף קנה ע"ב) דהבאת סימנים תלוי' בכחישותא ובריותא] ומש"ה לא הוי חזקה אלא לחומרא לענין מיאון אבל לא לקולא לענין חליצה אמנם התם גופיה גבי רוב תינוקות מטפחין אע"ג דלאו רוב גמור הוא מ"מ ודאי הוה סמכינן עלה אף לשרוף אי לאו דאיכא כנגדה חזקת טהרה דעיסה ומשום דאיכא חזקת טהרה דעיסה הוא דאמרינן דאין שורפין והיינו משום דלא אלים לר' יוחנן רוב שאינו גמור לשווי' מיעוטא דידיה כמאן דליתא דדוקא גבי רוב גמור הוא דסברי רבנן דמיעוטא כמאן דליתא ולא מצטרף בהדי חזקה אבל רוב שאינו גמור לא אלים כ"כ לר' יוחנן למהוי מיעוטא דידיה כמאן דליתא וכי איכא חזקה בהדי מיעוטי מצטרפין ליה למיעוטא בהדי חזקה והוי פלגא ופלגא נגד הרוב ואין שורפין ולא מסברא דנפשאי אני אומר כן אלא תלמוד ערוך הוא בידינו פ"ב דנדה (דף יח ע"ב) דקרי להא דרוב תינוקות מטפחין רובא דאיכא חזקה בהדה ור"ל כנגדה כדפרש"י ותוס' שם] והיינו כדפרישית דזהו החילוק בין רוב גמור לשא"ג. דברוב גמור אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. וברוב שא"ג ל"א דעדיף מחזקה אלא דהוי פלגא ופלגא וכ"כ התוס' (שם בד"ה מיעוטא כמאן כו') ואומר ר"ת דרוב תינוקות אינו רוב גמור ולא הוי כנגד החזקה אלא פלגא ופלגא ומן התורה טהור כו' וכ"כ התוס' שם (דף ג' ע"א ד"ה גמר סוף טומאה כו') וכ"כ רש"י בשלהי קדושין (בד"ה ואין שורפין תרומה כו') כדמפרש טעמא דאמרינן העמד עיסה על חזקת טהרה והוא ממיעוט תינוקות שלא טיפח הרי להדיא דעת רש"י דטעמא הוא משום דסמכינן מיעוטא לחזקה:

בהא סלקינן ובהא נחתינן דאפי' על רוב שאינו גמור נמי סמכינן אף לקולא היכא דליכא חזקה כנגדה וא"כ בנ"ד אף אי נימא דחזקה דהביאה סימנים באה מחמת רוב שאינו גמור מ"מ אית לן לסמוך עלה אף לקולא כיון דליכא כנגדה שום חזקה דודאי ברור ופשוט כביעתא בכותחא דבנ"ד ליכא למימר העמידה על חזקת קטנותה כיון דעכ"פ עשויה להשתנות ולהביא סימנים והוי ממש כבוגרת ביומא דמשלם שית דלית בה חזקה כמבואר שלהי קדושין (דף עט ע"א). ואם כן טעמא בעי אי חזקה היא מאי טעמא לא סמכינן עלה לחליצה:

והיה נראה לומר דודאי הך חזקה הוי כשאר חזקות דסמכינן עלייהו אף לקולא ואה"נ אם כבר חלצה ולא אפשר למבדקה אה"נ דסמכינן אהך חזקה ושריא. והא דמסקינן דלחליצה בעי בדיקה היינו לכתחילה משום דכל היכא דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה והא דקי"ל כר"נ אמר שמואל בב"ב (דף קנו ע"א) דבודקין לקדושין ולגירושין נמי אתי שפיר אהך טעמא דמחייבינן לברורי היכא דאפשר. וא"כ אי לא נבדוק בקדושין ונסמוך על חזקה נימא דחזקתו ודאי הביא סימנים בשעת הקדושין ואין קדושי השני כלום לכך בודקין אולי ימצאו בו שערות והיכא דבדקו ולא אשכחו אזדא לה החזקה והוי ספיקא דאורייתא ותצטרך גט גם מהשני ואם ימצאו לו שערות הרי לא אתרעי החזקה וממילא מחזקינן ליה למפרע בגדול מחמת החזקה וכן בגירושין אי נסמוך אחזקה נימא דחזקתו ודאי הביא סימנים והוי גט גמור אבל לא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברורי ולבדוק אולי ימצאו לו שערות וכיון דבדקינן ולא אשכחנא הוי ספיקא דאורייתא והוי רק ספק מגורשת והיינו היכא דאפשר לברורי. אבל היכא דלא אפשר לברורי באמת הוי חזקה גמורה ככל חזקות הש"ס דסמכינן עלייהו בין לקולא בין לחומרא וכן הוא להדיא דעת התוס' ב"ב (דף קנד ריש ע"ב) דהך חזקה הוי חזקה גמורה היכא דלא אפשר לברורי ע"ש שהקשו בפשיטות דנסמוך על חזקה זו אף לאפוקי ממונא והיינו משום דהתם כבר מת ולא אפשר לברורי ודברי רשב"ם ב"ב (דף קנו ע"א ד"ה בודקין לקדושין) נמי מתיישבין להתפרש כן והא דכתב שם רשב"ם דלא סמכינן אשנים לאחזוקינהו בגדולים אף להקל אפשר דהיינו דוקא משום דקאים קמן לבדקינהו ואפשר לברורי וכמו שסיים אלא בודקין אחריו כו' ואכתי איכא למימר דעיקר הבדיקה הוא כמ"ש משום דאפשר לברורי אולי לא ימצאו לה שערות ואז יהיה קדושי ספק משום דאזדא לה החזקה ואם ימצאו לה שערות אז הוא דיחשבו קדושי ודאי ממילא מחמת החזקה כיון דלא איתרע על ידי הבדיקה. ואם נפרש גם דברי התוס' כן דכוונתם דלאו דמשום דחזינן השתא הסימנים הוא דאמרינן מסתמא אתו לאלתר אלא דממילא כיון דלא איתרע החזקה ע"י הבדיקה ממילא קם לו בחזקת גדול למפרע אם דעתם כן הוי ניחא סברתם לחלק בין הך דהכא להך דשלהי קדושין דאי נימא דלא מחזקינן ליה למפרע בגדול אלא מחמת השערות דחזינן השתא הרי סברתם דחוקה מאד מ"ש התם דס"ל לשמואל השתא הוא דבגרה ומ"ש הכא אכן לפי מ"ש החילוק נכון ומבואר דהכא נמי לאו משום סימנים דחזינן השתא הוא דמחזקינן ליה לגדול אלא משום חזקה דרבא הוא דמחזקינן ליה בגדול ולא בדקינן ליה אלא אולי לא ימצאו ואז אזלא לה החזקה אבל כיון שנמצאו שערות הרי לא אתרע לה החזקה וממילא קם בחזקת גדול למפרע מיום שבא לכלל שנים מחמת חזקה דרבא דהוי חזקה גמורה אף להקל:

גם דברי התוס' (שם ד"ה ולגירושין) יש לכוין למה שכתבנו והיינו שכתבו בתחילת דבריהם דהבדיקה הוא שאם לא ימצאו שערות לא יהא גירושין משמע להדיא שאם לא הבדיקה סמכינן אחזקה והוי גירושין גמורים רק הבדיקה הוא לברורי שמא לא ימצאו שערות ואז יתרע החזקה ולא נסמוך עליו להתירה לשוק אבל להחמיר סמכינן עלה דאם קבלה קידושין מאחר אחר הגירושין תהא צריכה גט משני משום דחזקה הביא סימנים בשעת הגט ונשרו קודם הבדיקה ולולא החזקה לא הוי חיישינן לנשירה וכמ"ש הרי"ף להדיא דמחמת החזקה הוא דחיישינן שמא נשרו וזהו שסיימו וכן לחליצה משמע דלחליצה נמי עיקר הבדיקה הוא שמא לא ימצאו שערות ואז יתרע החזקה. וידעתי שפשט דברי רש"י ותוס' נוטין יותר לומר דהחזקה הוא רק לחומרא ולא לקולא כלל אבל הואיל ויש מקום לפרש דבריהם כנ"ל לא מנעתי מלפרש אולי יוכשר בעיני המעיין לפרש כן ויכוונו דברי התוס' דהכא עם דברי התוס' (דף קנד) שהבאתי לעיל דס"ל להדיא דהך חזקה הוי חזקה גמורה היכא דא"א לברורי והוי ניחא נמי שפיר הא דקשיא לן הא דקרי לה חזקה ולא סמכינן עלה לחליצה וכדכתיבנא ניחא דבאמת גם לחליצה סמכינן עלה היכא דלא אפשר לברורי. רק היכא דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה ואף שלדעתי היה נוח לפרש כן. ואף אם דעת רש"י ותוס' כן כיון דכל סוגיא דתלמודא נוחין להתפרש כן כדכתיבנא ובפרט שכבר מצאנו להתוס' (דף קנד) דסברי הכי. אבל מ"מ ודאי לקולא אין לסמוך ע"ז לומר דחליצתו תהא חליצה וגירושיו גירושין היכא דלא בדקינן וליכא לברורי הואיל ולא נמצא כן בשום פוסק ראשון ואחרון זולת בדברי תוס' (דף קנד ע"ב) ופשטא דלישנא דרש"י ותוס' (דף קנו ע"א) משמע יותר דלעולם לא סמכינן אהך חזקה לקולא וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל לג ס"ה) דינו הובא בח"מ ר"ס ל"ה באריכות ובכלל דבריו הם דברי התוס' הללו דבודקין לקדושין ודבריו מורין יותר לומר דלא סמכינן אהך חזקה לקולא כלל:

וראיתי שגם דעת הרמב"ן והר"ן הוא דחזקה דרבא לא הוי אלא לחומרא ולענין מיאון אבל לחליצה לא מהני אף היכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה דהנה הרמב"ן בחידושיו למס' נדה הקשה אשינויא בתרא דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ע"ש שתירץ דהך חזקה באמת לא אצטריך ליה לענין מיאון אלא לומר דלא ממאנה וחזקה נמי הוא ומהני חזקה לנשים בודקות אותה אחר הפרק עכ"ד הרמב"ן וכיוצא בזה המה דברי הר"ן בחידושיו. והנה קושיתם ז"ל אין ענין לדידן דאינהו לא נחתו לדקדק מאי דקשיא לן טעמא דמלתא דאי חזקה הוא אמאי לא סמכינן עלה לחליצה אלא דהוה קשה להו צריכותא דמלתא דלענין מאי אצטריך הך חזקה לענין מיאון. ונראה מדבריהם ז"ל נמי דלאו ספיקא בעלמא הוא אלא חזקה נמי הוי מ"מ מדבריהם ז"ל למדנו מדתירצו דמהני הך חזקה לנשים בודקות אותה ולא תירצו דמהני להיכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה נראה ברור דעתם ז"ל דפשיטא דלא מהני כלל אף היכא דלא אפשר למבדקה אלא לענין נשים בודקות לחוד הוא דמהני ולא זכינו שיבואר לנו טעמא דמלתא אי חזקה היא ומהני נמי לענין נשים בודקות מ"ט לא מהני לחלוץ:

ולכאורה נראה טעמייהו דהני רבוותא דקיימי בשיטת התוס' פ"ק דכתובות (דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א) ע"ש שכתבו דהך חזקה דרוב תינוקות מטפחין שהבאתי לעיל היינו רק דרבנן. וא"כ איכא למימר דחזקה דרבא נמי דכוותה דהוי רק דרבנן בעלמא ומשו"ה לא אזלינן בתרה רק לחומרא לענין מיאון אבל לא לקולא לענין חליצה [והא דכתבו התוס' פ' בא סימן (דף מו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כו') דקטן שהקדיש לוקה משום הך רובא אלמא דרוב גמור מדאורייתא הוא הרי לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ל דסבר התראת ספק לא שמה התראה ור"ל דבאמת סבר דשורפין תרומה על חזקה כזו אבל לדינא קיי"ל כר"י דאין שורפין על חזקה הבאה מחמת רוב שאינו גמור. ואליבא דר"י הוא שכתב התוס' פ"ק דכתובות דהוי מדרבנן ועיין תוס' יבמות (דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס כו') שכתבו דבכה"ג לאו התראת ספק הוא ואכמ"ל] והא דמהני לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק יש ליישב ברווחא דהא חזינן לתנא קמא דסבירא ליה דכל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים אף קודם הפרק דליכא חזקה דרבא הרי דס"ל דאף מדאורייתא מהימני והיינו מטעם שכתב הרמב"ן הובא ג"כ בהה"מ דהיינו משום דגילוי מלתא בעלמא הוא וא"כ איכא למימר דאף ר"י דס"ל שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים הוא רק מחומרא דרבנן דאחמרו דלא להימנינהו וכיון דחומרא דרבנן בעלמא הוא משו"ה מהני בה חזקה דרבנן בעלמא להימנינהו אחר הפרק אבל אכתי קשה דלענין מאי תקינו רבנן הך חזקה דרבא למהוי חזקה דהא לענין מיאון לא אצטריך דהא אף משום ספיקא בעלמא אסורה למאן ולחלוץ לא מהני והיכי תיסק אדעתא דתקינו רק לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק. ולהרא"ש ז"ל יכילנא לשנויא דהא דתקינו רבנן למהוי חזקה היינו לענין מיאון דרבנן כגון שלא בעל לאחר זמן דאי משום ספיקא בעלמא הוי מיאונה מיאון דהא הוי רק ספיקא דרבנן משו"ה תקינו רבנן דלהוי חזקה דלא להוי מיאון אף במיאון דרבנן ובהכי מתרצי נמי שפיר קושיית הרמב"ן והר"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי ולפמ"ש ניחא דאצטריך הך חזקה לענין מיאון דרבנן אבל להרמב"ן והר"ן ז"ל קשיא דא"כ למה נדחקו לתרץ דמהני הך חזקה לענין חליצה דנשים בודקות אחר הפרק ולא תירצו דמהני לענין מיאון גופא במיאון דרבנן ואיך שיהיה טעמם ז"ל אבל נראה להדיא דס"ל דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן והיינו לכאורה דקיימו בשיטת התוס' בפרק קמא דכתובות:

והנה מה שיש לעיין בדברי התוס' הנ"ל בענין דינא וסוגיא דפ"פ מצאתי אין כאן מקומו אבל מ"מ נראה לכאורה שבזאת צדקו דבריהם שסברתם נראית נכונה לומר דכל היכא דאמרינן דלא הוי רוב גמור היינו דבאמת לא הוי רובא כלל אלא דנראה כאלו הוא רוב ומש"ה אחמרו ביה רבנן דנהוי רובא דאי נימא מדאורייתא הוי רוב שאינו גמור הרי לא נודע לנו שיעורי' עד כמה הוי רוב שאינו גמור ובכמה הוי רוב גמור דהא לכל מילי נראה דבכל שהוא הוי רובא. ע"כ טפי מסתבר לומר דכל היכא דאמרינן דהוי רוב שאינו גמור היינו באמת לא הוי רובא כלל אלא דרבנן הוא דאחמרו ביה משום דנראה כאלו הוא רוב. וכעין זה כתבו התוס' בפ' כיסוי הדם (דף פו ע"ב ד"ה סמוך מיעוטא) ובפ' ב' דנדה (דף יח ע"ב ד"ה למעוטי):

אבל מ"מ שיטתם זו דפ"ק דכתובות דהך רובא לא הוי אלא מדרבנן נראה שאינה מוסכמת להל' דפשטא דתלמודא משמט טפי כמ"ש לעיל דהוי רובא אף מדאורייתא אלא כיון דלאו רוב גמור הוא משו"ה לר' יוחנן לא הוי מיעוטא דידי' כמאן דליתא כלל אלא דמצטרף בהדי חזקה דהא בפ"ב (דף י"ח ע"ב) קרי הש"ס להך רובא רובא דאיכא חזקה בהדה משמע להדיא דאי לאו דאיכא חזקת טהרה דעיסה נגד הך רובא הוי מהני הך רובא אף לשרוף וכ"כ התוס' שם ובריש מכילתין (דף ג' ע"א ד"ה גמר סוף טומאה כו') ע"ש שכתבו להדיא שמן התורה הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא אלא דרבנן אחמרו בה דלהוי בו דעת לישאל והכי משמע נמי להדיא בסוגיא דשלהי קדושין (דף פ' ע"א) דאמרינן התם תניא כוותי' דר' יוחנן שני דברים כו' ועשאום חכמים כאלו יש בהן דעת לישאל כו' תינוק הך דאמרן הרי משמע להדיא דעיקר דוקא דאין שורפין הוא משום דמדאורייתא הרי התינוק אין בו דעת לישאל הא אי הוי התינוק מדאורייתא יש בו דעת לישאל הוי טמא באמת אף לשרוף והיינו משום דמדאורייתא הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא וכדכתבו התוס' (פ"ק דנדה דף ג' ע"א ודף י"ח ע"ב) שהבאתי לעיל (דהא ודאי על טומאה דרבנן לא שורפין תרומה לבד מששה ספיקות שמנו חכמים עיין רש"י פ"ק דשבת דף ט"ז סוף ע"א):

ועוד לשיטת תוס' דכתובות תקשי מ"ט דר"ל וצריכין לדחוק ולומר דבהא גופא פליגי ר"י ור"ל דר"ל סבר דהתירה הוי מדאורייתא ור"י סבר דהוי רק דרבנן והוא דוחק (ולשיטת תוס' פ"ק דנדה ניחא נמי שפיר דלא תקשי קושית התוס' דפ"ק דכתובות אי נימא דרוב רצון דמי לרוב תינוקות מטפחין דכיון דהוי נגד חזקה כפלגא ופלגא הרי ספק גמור הוא ואסורה והיכא דאיכא עוד ספיקא הרי איכא ס"ס ושרי) ויש ליישב הנך סוגי' דשלהי קדושין ודפ"ק דנדה גם לשיטת התוס' דפ"ק דכתובות. ואין רצוני להאריך בישובים ודחוקים ומה גם כי לנדון שלפנינו אין הענין נוגע כ"כ דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו חזקות ותו אי נימא דחזקה דרבא לא הוי אלא דרבנן ולחומרא הרי עכ"פ דלחומרא הוי חזקה ולא ספיקא וחזינן נמי דמהני הך חזקה לקולא נמי לענין נשים בודקות לאחר הפרק אף דספיקות אין משיאין עפ"י נשים הרי עכ"פ דלאו ספיקא בעלמא הוא ותהוי מדרבנן עכ"פ לאו ספיקא בעלמא ואיך ניקו אנן ונימא דספיקא בעלמא הוא ולקולא. ואף שבתוס' דפ"ק דכתובות שהבאתי לעיל כתבו בהדיא לחלק ברובא דרבנן דלענין חד ספיקא אמרינן דהוי רובא ולא מקרי ספיקא אבל לענין ס"ס חשבינן לי' לספיקא בעלמא:

אמנם נראה דוחק גדול לומר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורים והעמידו דבריהם נגד חד ספיקא לומר דהוי רובא ולא ספיקא. ולנגד ס"ס לא העמידו דבריהם והוה ספיקא ולא רובא. והנראה דכוונת התוס' הוא כיון דהך רובא דרצון לא הוי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי רק ספיקא בעלמא ספק אונס ספק רצון אם כן מדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' בתחילת דבריהם אלא דרבנן הוא דאחמרו דלא למחשב ספק אונס לספיקא אלא למיעוטא בעלמא וא"כ בחד ספיקא נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן בעלמא. ומשו"ה כי איכא עוד ספיקא הוי ספק דרבנן ושרי' כן נראה לפרש דברי התוס'. וא"כ היינו דוקא היכא דבחד ספיקא נמי לא הוי אלא מדרבנן אבל בנ"ד דבחד ספיקא הוי ספיקא דאורייתא אלא כי איכא עוד ספיקא הוי ס"ס ושרי' לא מסתבר לחלק בין חד ספיקא לתרי ספיקא דמסתבר למימר דכיון דחזינן דהעמידו דבריהם במקום חד ספיקא למימר דהוי חזקה ולא ספיקא הה"נ לענין תרי ספיקי אמרי' דספק שמא לא הביא סימנים לאו ספק הוא כלל ותהוי נמי דרבנן. עכ"פ חזינן דלאו ספיקא הוא אלא אית לן למימר דחזקה הביא סימנים ושקלי רבנן לספיקא. כן נראה לכאורה ועיין מ"ש לקמן אי"ה:

הנה לפמ"ש הלח"מ (פי"א דגירושין דין ד') דהיכא דלא בעל לאחר זמן לא בעי בדיקה כלל למיאון משמע ודאי דס"ל להרמב"ם דלא הוי רק ספיקא בעלמא ומשו"ה אזלינן לקולא בדרבנן וממאנת אף לאחר זמן כ"ז שלא נתברר שהביאה סימנים וא"כ נראה דהוי ספק שקול ממש מדתלינן לקולא בדרבנן וא"כ היכא דאיכא ס"ס היינו יכולים לסמוך לקולא אף בדאורייתא. אבל אין דבריו מחוורין ע"ש בלח"מ שהחליט כן גם בדעת הה"מ לומר שגם דעת הה"מ הוא דא"צ בדיקה כלל. ובזה יש להפליא עליו שהשיא דעת הה"מ לדעת אחרת והה"מ הרי פירש דבריו ושנה ושלש דבודקין אותה. בדין ד' כתב בראשית דבריו וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים ממאנת והולכת ובסוף דבריו שם סיים ובודקין אותה וכל זה מבואר בהלכות כו'. ובדין ה' כתב אבל כשלא בעל כו' אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנים הרי זה ממאנת ומה שהביא הלח"מ לזה הוא מ"ש הה"מ דין ד' אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור. אבל לא דק בכוונת הה"מ. ואמתת כוונת הה"מ מבואר עפ"י מה שסיים שם ובודקין אותה וכל זה מבואר בהל' וכן כ' בדין ה' הרי שנבדקה כו' והעלה בהלכות מהכרח השמועות וכו' מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנים אלא בודקין אותה כו' וכל דברי הה"מ א' הם לילך בשיטת הלכות הרי"ף. והנה פירוש הרי"ף ידוע שמפרש דמחמת חזקה דרבא הוא דחיישינן שמא נשרו (וכמ"ש בריש דברי דודאי לא הוי לן למיחש למיעוטא דנשרו אלא משום דאיכא חזקה דרבא הוי כפלגא ופלגא כהך דרפ"ב דכתובות) ע"ש בפ' ב"ש שכתב והדין הוא פירוקא דהך קושיא כו' דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנים אלא לענין איסורא דאורייתא דעבדינן לחומרא ולא בדקינן לה דחיישינן שמא נשרו ולמסקנת הגמ' הכי פירושא דמימרא דרבא הגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה היינו דלא שייך בה בדיקה למיאון משום חזקה הביאה סימנים ומחמת החזקה חיישינן שמא נשרו וא"כ לענין מאי תהני הבדיקה כיון דאף אם נבדקה ולא משכחינן כלום אפ"ה לא תוכל למאן משום חשש נשירה (ולפירש הרי"ף לא קשה במסקנא הא דהקשו הרמב"ן והר"ן אשינויא בתרא דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי. והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ולפירש הרי"ף ניחא למסקנא דקיי"ל דחוששין לנשירה כמש"ל) ומעתה מבוארים דברי הה"מ מ"ש דין ה' והעלה בהלכות מהכרח השמועות כו' מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנים אלא בודקין אותה עכ"ל. דהכרח השמועות הוא קושית הרי"ף מהא דאמר שמואל בודקין למיאונין ופירוקא דהדין קושיא (וכן הקשו ותירצו התוס' ב"ב דקנ"ו) דהך דשמואל דבודקין היינו היכא דלא נבעלה דבכה"ג לא אמר רבא דא"צ בדיקה והיינו כמש"ל דלא שייך בה בדיקה משום דחזקה הביאה סימנים ואמטו להכי חיישינן לנשירה וא"כ לא תהני לה הבדיקה דרבא לא אמר חששא דנשירה מחמת חזקה דרבא אלא בדאורייתא אבל בדרבנן לא אמר דניחוש לנשירה וא"כ שייך בה בדיקה ואהא קאי מימרא דשמואל דבודקין למיאונין:

מעתה גלוי ומבואר כוונת הה"מ בדין ד' שכתב אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה וכ"ז מבואר בהלכות עכ"ל. והוא דאם היינו אומרים הוחזקה הביאתן היינו חוששין לנשירה ולא הי' שייך בה בדיקה וכקושית הרי"ף משו"ה אמר אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור והיינו משום דלא חיישינן לנשירה בדרבנן וזהו שסיים ובודקין אותה וכ"ז מבואר בהלכות. סוף דבר דברי הה"מ מבוארים דלמיאון דרבנן בעי בדיקה כמבואר בדבריו להדיא כמה פעמים ומקורו ברוך מתלמוד ערוך שהביא הרי"ף מימרא דשמואל דבודקין למיאונין ולא מתוקמא אלא בדרבנן כמש"כ הרי"ף וכן התוס' ב"ב (דף קנ"ו ע"א) וכ"כ הרמב"ן במלחמות. והרמב"ם עם היות שלא הזכיר דין הבדיקה במיאון דרבנן ואיכא למימר דלא ס"ל להלכה הא דאמר שמואל בודקין למיאונין וכמ"ש התוס' בפ' בא סימן (ד' מ"ט ע"א ד"ה ואב"א) שתירצו כן לחד תירוצא וכן הוא ברא"ש (שם סי' ג') ומהך דאין משיאין ספיקות עפ"י נשים נמי אין ראיה לפי שיטת הרמב"ם כיון דלדידי' הך סוגיא דלא כהלכתא היא דהא הרמב"ם פסק כת"ק דכל הנבדקים נבדקות עפ"י נשים וא"כ אפשר לומר כדברי הלח"מ בדעת הרמב"ם דבמיאון דרבנן לא בעי בדיקה וס"ל דחזקה דרבא ל"ד אלא מספיקא בעלמא הוא משו"ה אזלינן בה לקולא בדרבנן וכדמשמע קצת מדברי הרמב"ם בדין ו' שכתב שם להדיא שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שניחוש לה שמא הביאה סימנים ותהא ספק מקודשת משמע לכאורה דחזקה דרבא לא הוי רק ספק לדעת הרמב"ם אבל מה לנו לחלק את השוין למה לא נאמר דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף כדרכו והא דכתב בדין ו' שתהא ספק מקודשת כבר פי' הלח"מ גופי' דקאי אהיכא דבדקו ולא אשכחו אז הוי רק ספק מקודשת אבל היכא דלא בדקו הוי' מקודשת ודאי מחמת חזקה דרבא (ומהתימה על הלח"מ שנטה מהיפוך אל היפוך לומר דחזקה דרבא הוי חזקה ודאית ומדרבנן לא ניחוש לה כלל) וכ"כ הה"מ סוף דין ה' דהרמב"ם כדעת הרי"ף בהלכות וכך יפה לנו להשוות דעתם שהמה תמיד לאחדים אף שהרמב"ם לא הזכיר בפירוש הבדיקה במיאון דרבנן אולי סמך על דיוקא דסיפא גבי מיאון דאורייתא היכא שנבעלה כתב ואינה צריכה בדיקה למיאון דוק מינה דברישא במיאון דרבנן צריכה בדיקה וכך יפה לנו לומר דהרמב"ם לא הוי דעת יחידאה בפרט לגירסתינו בש"ס ב"ב (דף קנ"ו ע"א) דגרסינן להדיא והלכתא כר"נ אמר שמואל בכולהו:

ועדיין יש לדחות שמפרש בפי' הרמב"ן והר"ן דלא נקיט מיאונין אלא לאפוקי מדר' יהודא ואיך שיהי' ודאי אין לסמוך ע"ד הרמב"ם כפי' הלח"מ להוכיח מדמיאון דרבנן לא בעי בדיקה ש"מ דחזקה דרבא לאו דוקא אלא ספיקא בעלמא הוא (וזולת דהלח"מ גופי' אף דס"ל דבדרבנן לא חיישינן לחזקה דרבא אפ"ה ס"ל דבדאורייתא הוי חזקה גמורה ודאית ומשהגיעה לכלל שנים הוי מקודשת גמורה וכמש"כ בדין ו' שהבאתי לעיל) דכבר הבאתי שהרי"ף בפ' ב"ש ס"ל דהא דאמר שמואל בודקין למיאונין הכי הלכתא ומוקי לה במיאון דרבנן וכ"כ הרמב"ן במלחמות. וכן מבואר באר היטב בתוס' ב"ב (דף קנ"ו ע"א) וכ"כ הרשב"א בתה"א (בית ז' שער ד') בסוגיא דמשהגיעה לימי הנעורים כ' שם להדיא דלוסתות ומיאונין דרבנן נמי בעי בדיקה וכ"כ הטור ושו"ע להדיא דמיאון דרבנן בעי בדיקה וכן כתבו כל הפוסקים באין חולק וכבר כתבתי דהמ"מ מפרש גם דברי הרמב"ם כן. ועוד מדכתבו התוס' בפ' בא סימן (דף נ"ב ע"ב ד"ה הלכה) בשם ר"ת בס' הישר דמשהגיעה לכלל שנותי' לא תמאן בזה"ז דאע"ג דהיכא דלא בעל לא חיישינן שמא נשרו אין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף כו' וכ"כ התוס' בכמה דוכתין הרי להדיא דאף במיאון דרבנן הבדיקה היא כ"כ חובה עד דמשום דאין אנו בקיאין בבדיקה אסרו למאן כלל. וכ"כ הטור בשם סה"ת וכן הוא בשו"ע ס"ס קנ"ה. ואף שכ' שם הב"ש (ס"ק ל"ד) משום דהוי ספק חסרון ידיעה. נראה פשוט דהיינו משום שהבדיקה היא חובה משו"ה אף אם נבדוק ולא נשכחינן כלום מכל מקום דילמא איכא גומות ולא בקיאינן למשכחינהו ואף דספיקא דרבנן הוא לא מקילינן בה משום דהוי ספק חסרון ידיעה אבל אי נימא דלא בעי כלל בדיקה בדרבנן וכדעת הלח"מ אכתי למה לא תמאן בזה"ז ומה בכך דהבקיאות בבדיקה הוא חסרון ידיעה אם נאמר שעפ"י הדין א"צ בדיקה כלל אלא ודאי מוכח מדברי התוס' וסה"ת וכל הפוסקים שהביאום דהבדיקה חובה היא עפ"י הדין במיאון דרבנן. הרי קמן דחזקה דרבא לאו ספיקא בעלמא הוא ומשו"ה אף בדרבנן לא אזלינן בה לקולא. ובהכי מתרצי שפיר קושית הרמב"ן והר"ן הנ"ל שהקשו אי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ולפמ"ש איצטריכא לי' גם למיאון היכא דלא נבעלה לאחר זמן דלא שרינן לה בלא בדיקה. וא"כ אין לסמוך על ספק שמא לא הביא סימנים אף לענין ס"ס. אמנם שבתי וראיתי שיש מקום מרווח לסמוך עליו לענין ס"ס שכבר כתבתי לעיל דאע"ג דקרי' לי' חזקה מדלא סמכינן עלה לענין חליצה ברווחא איכא למימר דהך חזקה באה מחמת הרוב שאינו גמור וכדאשכחן גבי דרכו של תינוק לטפח וברוב שאינו גמור אף אי נימא דהוי רובא דאורייתא מ"מ שפיר אית לן לאפלוגי בין חד ספיקא לתרי ספיקי דהנה הרב בעל פ"י חידש סברא נכונה דהנך רבוותא דספק דאורייתא איסורו מן התורה א"כ כל עיקר טעמא דשריותא דס"ס הוא משום דבחד ספק הו"ל פלגא ופלגא ומשו"ה כי איכא עוד ספיקא ה"ל רובא להתירא וכמ"ש הרשב"א בתשובה א"כ אף ברוב גמור אי איכא עוד ספק שקול כגון ספק אינו תחתיו הרי גם בהך ספיקא לחוד הא ה"ל פלגא ופלגא. א"כ בספק אונס ה"ל מיעוטא נגד הרוב דרצון מ"מ הרי צד היתירא דספק אונס אע"ג דמיעוטא הוא מ"מ בהדי ספק אינו תחתיו ה"ל רובא ובזה הניח בצ"ע קושית התוס' דהכא. ולדידי קושיתו על תוס' לק"מ דכיון דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"מ וס"ל דמעוטא כמאן דליתא ולא מצטרפינן ליה בהדי חזקה ה"נ לא מצטרפין לי' לאידך ספיקא דכמאן דליתא כלל הוא. וכן דקדקו התוס' בדברי קושיתם דנקטו בלשונם דנימא מיעוטא כמאן דליתא ולית לן אלא חד ספיקא (ומה שיש לעיין בזה להביא ראיות מאיזה סוגיות שבש"ס אכמ"ל):

אמנם היינו ברוב גמור כדסליק אדעת התוס' בקושיתם. אבל היכי דהוי רוב שא"ג הרי להדיא אמרינן בש"ס פ"ב דנדה (דף י"ח ע"ב) דאיכא חזקה בהדה וכמש"ל שזהו החילוק בין ר"ג לרוב שא"ג דבר"ג הוי מיעוטא דידי' כמאן דליתא ולא מצטרפינן ליה בהדי חזקה וברוב שא"ג מצרפינן מיעוטא דידיה לגבי חזקה למהוי פלגא ופלגא. וא"כ לענין רוב שא"ג חזר וניעור סברת הרב בעפ"י דמצטרפין מיעוטא דידי' לגבי פלגא דאידך ספיקא למהוי רובא ובהכי מתרצא נמי שפיר קו' התוס' דפ"ק דכתובות לפי שיטת התוס' דפ"ב דנדה דסברי דברוב שא"ג הוי מדאורייתא. דמ"מ למסקנת התוס' דרוב רצון הוי רוב שא"ג שהרי אית לן לאפלוגי בין ספק א' לתרי ספיקי אף אי הוי רובא מדאורייתא וכדכתיבנא:

וא"כ בנ"ד אף אי נימא דחזקה הוי מדאורייתא מ"מ מדקאמרינן דלחליצה בעי בדיקה אית לן למימר דהך חזקה אתי' מחמת רוב שא"ג וברוב שא"ג מצטרפין מיעוטא דידי' לגבי אידך ספיקא למהוי רובא דהתירא ומכ"ש להנך רבוותא דסברי דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן ודאי ברור ופשוט דקיל וקיל מרוב שא"ג ואית לן לאצטרופי מיעוט דאין מביאין סימנים לפלגא דאידך ספיקא למהוי רובא. וא"כ אי אית לן עוד ספק שקול יש מקום לסמוך גם על ספק שמא לא הביא סימנים:

וכבר כ' לעיל דהרא"ש והרמב"ן והר"ן ס"ל דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן ומכל הנך רבוותא שהבאתי לעיל דמצרכי בדיקה אף במיאון דרבנן אכתי אין ראי' דפליגי ארמב"ן ורא"ש ור"ן דאינהו נמי מצי סברי דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן וכדכתיבנא לעיל דלשיטה זו צריכין למימר דכל עיקר דגזרו רבנן למחשבי' לחזקה היינו להצריך בדיקה במיאון דרבנן. והכי מסתבר נמי מדעת התוס' ב"ב (דף קנ"ו ע"א) דהא כבר כתבתי שדברי הרא"ש בתשובה ודברי התוס' (שם ד"ה בודקין לקידושין) אחד הם אלא שהרא"ש ז"ל האריך יותר ע"כ ודאי יפה לנו וחובתינו הוא להשוות דעתם ולומר דכונת התוס' נמי כפשטות משמעותן דהך חזקה לא מהני לקולא כלל היינו מדאורייתא לא הוי חזקה כלל ואעפ"כ כ' שם התוס' אח"ז דהא דבודקין למיאונין היינו במיאון דרבנן וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' נמי כמ"ש דהחזקה היא דרבנן. ועכ"פ ודאי אין שום נדנוד משמעות וראי' דפליגי ארמב"ן ורא"ש ור"ן והו"ל תוס' דדקנ"ד יחידאה לגבי הנך רבוותא:

וא"כ לסברת בעפ"י זכינו לדין דאית לן למסמך על ספק שמא לא הביא סימנים אי איכא עוד ספק שקול. ונ"ד עדיף. אמנם אינני רואה כאן שום ספק אחר דספק לא בעל נראה דלאו ספק הוא כלל וכמ"ש לקמן אי"ה:

ומ"ש הרב דדובראוונא לחדש עוד ספק אם בעל לשם קידושין משום שעדיין לא נתברר לו להמנוח בעצמו שהוא גדול לא ידעתי כוונתו בזה דמה"ת הוי מספקא לי' ודאי ידע אינש בנפשי' אי אית לי' שערות ולומר דגם צמחו וגם נשרו והוא לא ידע הוא ספק רחוק מאד. ותו דמסתמא דעתו במלאת לו י"ג שנה שאז נקרא בר מצוה וסוגיא דעלמא הוא עפ"י חזקה דרבא דמאז נקרא בר מצוה ומאז מחזיק עצמו לגדול. ואולי דעת הרב הנ"ל דשמא ידע דבעינן שתי שערות וחזקה דרבא לא ידע. ואף שבאמת הביא סימנים כדא' רבא אבל שמא לא היו רק גומות דקיי"ל דהוו סימנים ואיהו לא הוה בקי בדין הגומות א"כ לא הוה בקי למשכחינהו וא"כ שפיר איכא למימר דהוי מספקא לי'. אבל כבר פי' הרמב"ם, (פ"ב דאישות דין י"ז) וכ"כ רש"י בפ' אין צדין (דף כ"ח) דטעמא דגומות הוא משום דאין גומא בלא שער ושערות הי' בהם ונשרו. וכבר כתבתי דלא מסתבר למימר שצמחו ונפלו ולא ידע בצמחם ובנשרם ולמימר שמא היו באיזה מקום בגוף והוא לא ידע ג"כ לא נהירא למסמך עלה דהא הרי"ף והרמב"ם פסקו להדיא דבעינן במקום הערוה דוקא. וגם התוס' והנמשכים אחריהם לא חששו לבדוק בכל הגוף אלא לחומרא בעלמא דלמא קיי"ל כמ"ד ע"ג קשרי אצבעותיו:

והספק השני שמא לא נבעלה אחר שהגדיל. הנה אי לא נסמוך אדיבורא דידה דאמרה לא נבעלתי נראה ברור דאין לסמוך עליו מטעם ספק דאף אי לא נימא דאמרי' ודאי בעל מ"מ זה ברור דספק שמא לא נבעלה הוי ספק דלא שכיח כלל. ואף דשכיח קצת בילדים רכים דלא עבדי מעשה משך זמן אחר נשואיהם היינו משום שאין יכולים לבעול. אבל עכ"פ העראה ודאי עבדי בכל פעם שמנסה עצמו אולי יוכל לבעול. ועיין רש"י כתובות (דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו כו') ע"ש שסיים או שהערה בה מתוך חיבתה ולא ידע ששיבר בתוליה. ואף שדעת הרב השואל כדעת מו"ר הגאון דק' אה"ו נ"י בס' תורת יקותיאל בתשובה א' שבאילן הגדול הזה נתלה לומר דביאה ראשונה ודאי בעל לאלתר דלא מוקי אנפשי' ואכתי הוי בקטנותו ובגדלותו לא בעל כלל משום דאחר דכבר בעל ביאה ראשונה תו לא תקיף יצרי' כ"כ ומוקי אנפשי'. באמת סברא נכונה ופשוטה היא לחלק בין ביאה ראשונה להיכי דכבר בעל. וזה ימים כביר טרם ראיתי כן בתשו' מו"ר הגאון הנ"ל הוריתי כן מסברא דנפשאי הלכה למעשה בעובדא דהוה מה דהוה בדבר שבממון והכרעתי לחלק בין ביאה ראשונה להיכי שכבר בעל. אבל מ"מ אף אי נימא דדינא הכי הוא דלאחר בעילה ראשונה לא אמרינן דודאי בעל אבל מ"מ ספק הוי דלא שכיח כלל שלא יבעול כלל משך כמה חדשים אחר שכבר בעל וטעם טעם ביאה וכדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ז) אפשר אש בנעורת ואינו מהבהב והתם לאחר ביאה ראשונה קאי מדשרי ליחודא וסוגה בשושנים נמי ליכא הכא דהא בהיתרא יתבא תותי' וגם שכיחא לי' טפי מנדה דאיכא הרחקות טובא ואפשר שגם במטה אחת הוו כדרך אחר סמוך לנשואין ולא סינר מפסיק ולא חרב נעוץ בינו לבינה ודאי ספק לא בעל הוי ספיקא דלא שכיח כלל:

וגם בגוף הדין דלא נימא ודאי בעל איכא לעיוני טובא דאף דבאמת סברא מרווחת היא לחלק בין ביאה ראשונה להיכא דכבר בעל ויפה כתב מו"ר הגאון הנ"ל דגם ב"ש דס"ל בפ' הזורק (דף פ"א) דאמרינן עדי יחוד הוו עדי ודאי ביאה משום דאנן סהדי דלא פרשי זמ"ז אפשר דהיינו דוקא התם דכיון דאמרינן דאינו בועל לזנות אלא לש"ק הרי חזרו לחיבתם הראשונה והוי כביאה ראשונה דתקיף יצרי' טובא. אבל לאחר שכבר בעל בעילה ראשונה אולי גם רש"י יודה דל"א אנן סהדי דודאי בעל. אבל מ"מ איפכא נמי סברא מרווחת לומר דגם הרמב"ם דס"ל גבי מתייחד עם גרושתו דהוי רק ספק ביאה היינו דוקא ביחוד עם גרושתו דסנו אהדדי מסתמא כיון שנתגרשו. אבל ביחוד עם אשתו האהובה בנשואין אפשר דגם הרמב"ם יודה דלעולם אמרינן ודאי בעיל ולא פריש. וכעין זה כ' הרשב"א בחי' על מתני' דגט ישן לתרץ דלא תקשי לר"י דס"ל דגם לנה עמו בפונדקי דאם לא ראוה שנבעלה לכ"ע א"צ הימנו גט משום יחוד בעלמא והרי הכא בגט ישן הלא רק נתיחד עמה וחיישי' לביאה ותירץ הרשב"א ז"ל משום דהתם דכבר נתגרשו סנו אהדדי. וכ"כ שם עוד דבגט ישן לא שני לן בין נשואה לארוסה דלעולם חיישינן לביאה ול"ד להך דלנה עמו בפונדקי דהתם כבר נתגרשה וסנו אהדדי ואיכא תרתי דסנו אהדדי ודאין לבו גס בה:

ועוד דנראה ברור דמקור דינו של הרמב"ם דהוה רק ס"ק הוא מד' הירושלמי דפ' הזורק גבי לנה עמו בפונדקי אריב"ב ב"ש כדעתיי' דאמרי לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר מזוהמת היא לפניו ואינו חשוד עליה וב"ה כדעתיי' דאמרי אפי' הקדיחה תבשילו אינה מזוהמת וחשוד הוא עליה ומכאן הוציא ודאי הרמב"ם דינו לומר דהוי רק ספק מקודשת דהכי מ' ודאי לישנא דחשוד הוא. וא"כ התוס' והרשב"א והר"ן והמרדכי וש"פ שהביאו דברי הירושלמי הנ"ל כולהו ס"ל בהא כהרמב"ם דהוי רק ס"ק ודלא כרש"י ז"ל וא"כ סברא נכונה וברורה היא לומר דדוקא ביחוד עם גרושתו הוא דהוי רק ספק ביאה והיינו משום דמאן מפיס מאיזה טעם גירשה ואולי גירשה מחמת ע"ד ומזוהמת היא לפניו. אבל ביחוד עם אשתו דחינה על בעלה גם הרמב"ם יודה דלעולם אף אחר ביאה ראשונה לעולם אמרינן ודאי בעיל ולא פריש דהכל יודעים למה אשה יושבת תחת בעלה:

ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דאף לאחר שכבר בעל ומצי לאוקמי אנפשי' מ"מ אית לן למימר דודאי בעל והוא מדמסיק הש"ס בפ' ב"ש (דף קי"ב) דצרתה אינה נאסרת והרי לשיטת הרמב"ם מיירי התם תוך שלשים דמצי לאוקמי אנפשי' ביבמה ושי' הרמב"ם היא המחוורת ודאי וע' בב"י ששי' הרמב"ם היא מוסכמת מהרי"ף ור"ח וכ"נ עיקר דאתיא כפשטא דירושלמי שהביא גם הרא"ש. וא"כ הא חזינן דאף דמצי לאוקמי אנפשי' מ"מ לא מהימני' לאוסרה לאחרינא ואף אם שניהם אומרים שלא נבעלה והיינו משום דחזקת כנוסה בעולה היא לאלתר וכמ"ש הח"מ שם. והיינו משום דמסתמא אמרינן חזקה בעל לאלתר, אף דמצי לאוקמי אנפשיה וא"כ נ"ד לכאורה להא דמיא דאף שלאחר שכבר בעל תו לא תקיף יצרי' ומצי לאוקמי אנפשי' מ"מ אית לן למימר חזקה ודאי בעל דהכל יודעים אשה למה יושבת תחת בעלה. ומ"מ יש לחלק ולומר דבביאה ראשונה אף היכי דמצי לאוקמי' אנפשיה ומשום דבזיז מינה מ"מ משום דתקיף יצרי' טפי הוא דאמרינן דמסתמא לא מוקי אנפשי' אבל לאחר שכבר בעל דתו לא תקיף יצרי' כ"כ אכתי אין ראיה לומר דמוקי אנפשיה מסתמא והכי משמע קצת דברי התוס' פ"ק דכתובות (דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו) ע"ש שכתבו דרוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה חדא ודברים כאלו ודאי א"א לומר אלא בביאה ראשונה דאחר ביאה ראשונה ודאי א"א לומר דלא מוקי אנפשיה אפי' שעה חדא דודאי לא מצוי כתרנגול הוא. וא"כ מהא ליכא למשמע מינה:

אמנם מהא דתניא בפ' ב"ש (דף ק"ט ע"א) ומייתי לה נמי בפ' המדיר (דף ע"ג) אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה א"נ החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת. מוכח שפיר מדנקט סתמא וגדלה אצלו ולא תני ונבעלה כשהיא גדולה דהא הכי קיי"ל במסקנא שם (דף ק"ט ע"ב) דקדושי קטנה מתלא תליא עד דבעיל והכי הלכתא ודאי מדפריך מינה סתמא דגמ' בפ' המדיר (ריש דע"ג) דרב אדרב והא פליגי בה חדא זימנא והיינו לפום אוקימתא דבעל דוקא. והכי מסיק נמי הש"ס הלכתא בפ' יוצא דופן (דף מ"ו ע"א) דדוקא היכי דבעל לאחר זמן הוא דהוי קדושין דאורייתא. ובהך דהחזירוה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ודאי בעינן קדושי דאורייתא למשרי' ליבומי. וא"כ למסקנא דגמ' הו"ל למתני החזירה כשהיא קטנה ונבעלה כשהיא גדולה. אלא ודאי משמע מינה דמשגדלה אצלו חזקה ודאי בעל בגדלותו והוו קידושין גמורים ומתייבמת נמי בהך חזקה ומשו"ה סגי במאי דנקט וגדלה אצלו. הא קמן דאף לאחר ביאה ראשונה כמו בקטנה שגדלה אצלו שכבר נבעלה בחזרתה בקטנותה אפ"ה אמרינן דגם בגדלותה כיון שיושבת תחתיו חזקה ודאי בעל. ואף שמסוגיית התלמוד אין הראיה מכרעת דתנא א"צ לפרש דבריו ובאמת למסקנא צ"ל דמיירי בדאיכא עדי ביאה גמורים או שכבר ילדה ממנו ומת הולד. אבל מ"מ הא לא אשתמיט בשום דוכתא לא בגמ' ולא בשום פוסק מקמאי ובתראי לומר דמיירי בכה"ג דוקא. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ד מיבום דין י"ד) ואם החזירה כשהיא קטנה או חרשת ונתגדלה או נתפקחה אצלו כו' מותרת ליבם ולא נקט ונבעלה בגדלותה ובפקחותה וכ"ה בטוש"ע (ס"ס קע"ג) ש"מ דמסתמא כשגדלה אצלו שרי ליבומי. וכן יש לדקדק קצת מהא דאתמר התם בפ' ב"ש (דף ק"ט ע"ב) קטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת רב אמר א"צ גט משני ולא נקט והגדילה ונבעלה כדקיי"ל במסקנא. והרי אמורא צריך לפרש דבריו אלא משמע דסגי במאי דנקט שלא מיאנה והגדילה דלישנא דלא מיאנה משמע דלא אמרדא ויתבא תותי' ומשהגדילה כך ויתבא תותי' אנן סהדי דנבעלה משהגדילה והא דפריך התם מאי לאו אע"ג דלא בעל מיושב שפיר ואין רצוני להאריך בזה. ואע"ג דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל בקטנותה מ"מ אמרינן דכיון דיתבא תותי' ודאי גם בגדלותה בעל משו"ה א"צ גט משני. והכי משמען נמי דברי הרמב"ם (פ"ד דאישות) מדנקט התם (דין ח') כיצד מקודשת כו' שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרה קדושיה ונעשית א"א גמורה ובודאי א"ל נבעלה לא נעשית אשת איש גמורה כמסקנת הש"ס וכמש"כ הרמב"ם גופי' (בפ' י"א דגירושין דין ד' וה') דלא הוי קדושי דאורייתא אם לא נבעלה בגדלותה אלא ודאי דהרמב"ם נמי מיירי שנבעלה בגדלותה אבל לא הוצרך לפרש כן משום דסגי לי' במאי דנקט שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה דמשמע שגדלה כן בישיבתה עם בעלה וכיון שיושבת עם בעלה אנן סהדי שנבעלה דהכל יודעים למה אשה יושבת תחת בעלה:

והן הן דברי הרא"ה בחידושיו למס' כתובות פ' המדיר (דף ע"ג) בסוגיא דקטנה שלא מיאנה והגדילה כו' אחר שהביא שם מסקנת הש"ס דבפ' ב"ש (דף ק"ט) דקדושי קטנה תליא עד דבעיל. והיינו משום דגמר ובעל לשם קדושין. כ' שם וז"ל ואע"ג דהמקדש שלא בעדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהוי מלתא דכו"ע ידעי בה כו"ע מסהדי. וכן המקדש בביאה א"צ אלא עדי יחוד עכ"ל. מבואר בדבריו דלא שני לי' בין מקדש בביאה דביאה ראשונה היא ובין קטנה שלא מיאנה דכבר נבעלה קודם שהגדילה תרווייהו בחדא מחתא מחתינהו ומדמי להו לומר דבתרווייהו אמרינן דאנן סהדי דודאי נבעלה והן הן עדי קדושיו וכן הביא גם הריב"ש (סי' ו' וקצ"ג) בשם הרא"ה דקטנה שהגדילה אפי' לעדי יחוד א"צ דכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כו"ע ידעי שנתייחד ובא עליה עכ"ל הריב"ש בשם הרא"ה. הרי להדיא דעתו דא"צ לא לעדי יחוד ולא לעדי ביאה דאנן סהדי דודאי נבעלה אף שבעל בקטנותה. ואף שבסי' מ"ו כ' הריב"ש ע"ד הרא"ה דיחידאה היא ושכל גדולי הראשונים כתבו שצריכה עדי יחוד. וכן הביא דבריו הללו גם הב"י בסי' קמ"ט. אבל הריב"ש גופי' נראה דהדר ביה וסמך על דעת הרא"ה בס"ס קצ"ג. ועוד נראה ברור דאף למאי דסליק אדעת הריב"ש שיש חולקים על הרא"ה. לאו אמאי דס"ל להרא"ה דודאי בעל הוא דנחלקו דבהא ליכא מאן דפליג וכמש"ל אי"ה בראיות ברורות דלעולם אית לן לאחזוקי ולמימר דודאי בעל וכן הריב"ש בסי' ו' לא נחית כלל לדקדק אי אמרינן ודאי בעל דבעובדא דהריב"ש בנה מורכב לה על כתפה הוי ושריותא דהריב"ש הוי משום שלא הי' שם עדי יחוד והוי כמקדש בביאה שלא בעדים ע"ז כתב הריב"ש שאף שלדעת הרא"ה אפי' עדי יחוד א"צ הראשונים חלקו עליו להצריכה עדי יחוד והיינו כדפרישית דאי ליכא עדי יחוד אע"ג דודאי בעל בגדלותה אכתי הוי כמקדש בביאה שלא בעדים. אבל אהא דכ' הרא"ה דאמרינן נבעלה ודאי בזה לא עלה ע"ד הריב"ש לומר שנחלקו על הרא"ה בזה ובאמת יפה כיון הריב"ש שחזר בו וסמך בס"ס קצ"ג על דעת הרא"ה שלא להצריכה אף עדי יחוד. שהרי אף בזה לא מצינו לשום א' מגדולי הראשונים שיחלוק עליו להצריכה עדי יחוד היכא דיושבת תחתיו. ואדרבה רובם מדברי רובם משמע דס"ל כהרא"ה גם בזה ושום חולק עליו לא מצינו כלל ואף שהרא"ש פ' המדיר (סי' י"א) כ' דבעי עדי יחוד ברור דודאי התם אהך דקידש על תנאי ובעל דהתם אפשר לאו תותי' יתבא אלא דבעל בלא כניסה דובעל משמע לאלתר לאחר קדושין והך קטנה שלא מיאנה לא הביא אלא אגב גררא למילף מינה דודאי בלא ספק בועל לשם קידושין מדא"צ גט משני. אבל הא דסיים הרא"ש דמיירי בדאיכא עדי יחוד לא קאי אלא אהך דקידש ע"ת ובעל:

ואשימה עיני על משמעות דברי הפוסקים בזה. והנה רובם ככולם נוטה משמעות דבריהם לדעת הרא"ה ז"ל. הנה כבר הבאתי משמעות דעת הרמב"ם מדבריו בשני מקומות מהך (דפ"ז דיבום דין יד) שכתב סתמא וגדלה אצלו ולא נקט ונבעלה וכן מהך (דפ"ד מאישות דין ח') שכתב שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושין. הרי דבשני המקומות לא הזכיר לא עדי יחוד ולא עדי ביאה כלל אלא דסגי במה שגדלה אצלו ויושבת עמו דדרין יחד אנן סהדי דנבעלה ומיהו אם נפרש כפי' הרד"ך שהביא הכ"מ בפ"ד דאישות דלא בעינן שתהא ביאה דגדלות לשם קידושין דוקא ליכא למשמע מד' הרמב"ם דב' מקומות הנ"ל אלא דאנן סהדי שנבעלה כשדרין יחד אבל עדי יחוד אכתי אפשר דס"ל דצריכה היכא דבעינן ביאה לשם קידושין ולא סגי במאי דכ"ע ידעי דנבעלה וכן הרא"ש לא הזכיר בפ' ב"ש לא גבי החזירה כשהיא קטנה ולא גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה בשניהם לא הזכיר הרא"ש בפ' ב"ש לומר שצריכה עדי יחוד וכדכ' בפ' המדיר סי' י"א גבי קידש ע"ת ובעל והיינו משום דהך דקידש ע"ת מיירי דבעל בלא כניסה ובהנך דפ' ב"ש מכיון דדרין יחד אנן סהדי דנבעלה ודאי והרי הרא"ש כתב להדיא דהא דתליין הקדושין עד דבעל בגדלות הוי טעמא משום דגמר ובעל לש"ק הרי משמעות ד' הרא"ש דאפי' עדי יחוד א"צ דכיון דכ"ע ידעי דנבעלה כ"ע מסהדי בה כמ"ש הרא"ה וכן הטור (בסי' קנה) גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה לא הזכיר עדי יחוד וכדכתב בסי' כ"ח גבי מקדש במלוה וכן בסי' ל"א גבי מקדש בפחות משו"פ והיינו משום דהתם מיירי בקידש לחוד ואין דרין יחד משא"כ בסי' קנ"ה דמסתמא דרין יחד כשלא מיאנה משו"ה אנן סהדי. והא דהזכיר עדי יחוד בס"ס מ"ג גבי קטן שקידש או נשא נ' דלא נקט עד"י אלא משום קידש לחוד דאכתי אין דרין יחד אבל אם נשא דדרין יחד באמת א"צ עד"י כמו גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה דבסי' קנ"ה:

ולכאורה היה נראה לפרש ד' הטור דהא דדרין יחד ל"מ אלא דאנן סהדי דנתייחדה אבל לא דאנן סהדי דנבעלה והיינו משום דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל קודם שהגדילה ומשו"ה הוצרך הטור בסי' קנ"ה להזכיר הביאה ולא הזכיר עד"י. ואי קשיא מנא ידעינן שנבעלה דדוחק גדול לומר דבנה מורכב לה על כתיפה דהא סתמא נקט שאם בא עליה אח"כ א"צ גט משני וכה"ג ודאי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. הא ל"ק דנראה דאינהו לגבי דנפשייהו ודאי מהימני לומר דנבעלה בגדלותה וא"צ גט משני אף דלא ידעינן שנבעלה אלא ע"פ דבורם דידהו לחוד וכמש"ל אי"ה דבמקום שאין שום חזקה נגד דברי הבע"ד הבע"ד מהימן לגבי דנפשיה אבל בס"ס קע"ג הרי לא הזכיר הטור לא עד"י ולא ביאה כלל גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו והיינו משום דכיון דנתגדלה אצלו אנן סהדי דנבעלה נמי והא דהזכיר הביאה בסימן קנ"ה גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה היינו לאשמועינן עיקר דינא דבביאה תליא מלתא ול"א כדס"ד דב"ש דכי גדלה גדלי הקדושין אע"ג דלא בעל אלא כמסקנת הש"ס דאי בעל אין ואי לא לא ונ"מ היכי דידעינן דלא בעל כגון אם אין דרים יחד אבל אם דרים יחד אנן סהדי דנבעלה וכהך דס"ס קע"ג וכן יש לדקדק בש"ע בכל המקומות שדקדק בדברי הטור דבסי' כ"ח וסי' ל"א הזכיר עד"י ובס"ס קע"ג לא הזכיר לא עד"י ולא עדי ביאה כלל משום דדרין יחד ונתגדלה אצלו. וכן הרמ"א בס"ס ל"א כתב קטן שקידש ונתגדל אצלה כו' ובודאי בכוונה מכוונת שינה לשונו מדלעיל מיניה בדברי הש"ע שמבואר שם שאם בעל בפני עדים הוא דאמרינן דבעל לש"ק והרמ"א שינה לשונו לומר שא"צ לשום עדים אלא דמשנתגדל אצלה אמרי' דודאי בעל אע"ג דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל בקטנותו מ"מ אנן סהדי על היחוד ועל הביאה ומשו"ה כתב הרב נמי בד"מ (רסי' קמ"ט) וז"ל וכתב הר"ן בפ' כל הגט דה"ה אם לא ראו עדים שנבעלה אלא שבודאי בא עליה כגון שנשאת כו' וע"ש ובתשובת ריב"ש סי' ו' עכ"ל ד"מ והנה דברי הריב"ש סי' ו' הן הנה דברי הרא"ה דבקטנה שהגדילה אמרינן ודאי בעל ומדמי לה הרב בד"מ נמי לדברי הר"ן בפ' כל הגט דהיינו מ"ש בסו"ד על מתני' דהכותב טופסי גיטין לחלק בין גט ישן להך דכתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה דש"ה דכיון שנשאת ודאי נבעלה חשבינן לה וכ"כ התוס' בגיטין (דף כו ע"ב ד"ה לכשאכנסנה) דכיון שנשאה ודאי איכא ביאה. והרי ד' הר"ן גבי כתבו גט לארוסתי ביאה ראשונה היא וד' הריב"ש גבי קטנה שהגדילה לאו ביאה ראשונה היא דכבר נבעלה בקטנותה ואפ"ה מדמי להו הרב בד"מ משום דפשיטא ליה להרב בד"מ דאין שום חילוק בין ביאה ראשונה להיכא דכבר בעל אלא דאמרי' דכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו ודאי בא עליה:

ובת' מיימוני (סי' י"ט) ע"ש שנשאל באחד שאחר שהי"ל בנים נודע שהיו קדושי טעות בטבעת שלא היה ש"פ ע"ש שכ' ואף אם בא עליה אחר שנתברר דליכא ש"פ אי ליכא עד"י הו"ל כמקדש שלא בעדים כו' ומיהו גבי קטנה אשכחן ביבמות בפ' ב"ש ובמס' נדה דבעל בגדלות אינה יכולה למאן אע"ג דליכא עד"י דדבר שבסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי עכ"ל הרי להדיא דאנן סהדי דנתייחדה אבל למימר דאנן סהדי דנבעלה אכתי ליכא למשמע מינה. ובש"ג פ' האומר בסוגיא דמקדש בע"א א"ח לקדושיו ע"ש שכתב וז"ל ונראה בעיני שאם הוחזקו באותן הקדושין וכו' אע"פ שא"ל עדי קדושין ולא עד"י שלא נתייחד בפני עדים כשרים כו' הרי חזקה זו כמו עדות ברורה גמורה עכ"ל והיינו כמש"ל אי"ה דכוונתו הואיל ודרים יחד ומתנהגים כאיש ואשתו מחזקינן ומסהדינן במלתא והוי עדי קדושין וכמ"ש הרא"ה דבמלתא דכ"ע ידעי כ"ע סהדי אף שיש לפרש דעת הש"ג בדרך אחר אבל העיקר כמ"ש:

בהא סליקנא ונחתינא שאחר העיון במשמעות פוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל לא מצאנו שום חולק על הרא"ה לא במאי דס"ל דאנן סהדי דנתיחדה ולא במאי דס"ל דאנן סהדי דנבעלה ואדרבה בדברי רובם מצאנו סעד לדברי הרא"ה ז"ל אי בהא ואי בהא כמבואר בפשיטות לכל מעיין. והנה כל מה שהארכתי להביא סעד מדברי הפוסקים דספק לא בעל לאו ספיקא הוא אלא דאמרי' דודאי בעל הוא לרווחא בעלמא אבל לדעתי מסוגית התלמוד ברור כשמש דספק לא בעל לאו ספיקא הוא דהא ודאי אית לן למיזל בתר רובא והרי להדיא אמרי' בס"פ האשה בתרא דאמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות אלמא דלא מספקינן במלתא לומר שמא לא נבעלה כלל ותו דהא כל מידי דדרכא דמלתא בהכי אנן מחזקינן במלתא דודאי הכי הוא אף שאין שום עדות בדבר. דהא אשכחן בשלהי קדושין (דף פ' ע"א) דהיו מלקין ושורפין וסוקלין על החזקות ואף דקי"ל כר"י שאין שורפין תרומה על חזקת דרכו של תינוק לטפח היינו כדכתבו התוס' התם ובכמה דוכתי דהא דאין שורפין הוא משום דהא דרוב תינוקות מטפחין הוא רוב גרוע ולפמש"ל עיקר טעמא הוא משום דאיכא חזקת טהרה דעיסה נגד הרוב אבל דדרך איש ואשתו לבעול דדרך כל הארץ היא הוי חזקה גמורה אף לדונה בחנק ע"י חזקה זו. והקרוב בעיני שלזה כיון הש"ג בפ' ב"ש ע"ש שכתב גבי יבמה דשניהם מודים שלא בעל כ' וז"ל ונראה בעיני כו' אבל לאחר ל' יום שכבר הוחזקו כמו איש ואשתו אינם נאמנים להכחיש החזקה עכ"ל ומשמע לי דלאו משום חזקה דלא מוקים אינש אנפשיה הוא אלא משום שהוחזקו ל' יום כאיש ואשתו ואז הוי חזקה כהך דשלהי קדושין. אלא דגם שם בעינן שהוחזק ל"י דוקא וכ"כ שם הש"ג להדיא בשלהי קדושין בשם הירושלמי והירושלמי הוא אהא מתניתין דא"צ להביא ראיה על הבנים. וז"ל הירושלמי תני איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא לא היו הורגין עליהם משום א"א הוחזקו היו הורגין עליהם משום אשת איש ע"כ הברייתא ופריך עלה עד כמה היא חזקה בשם ר"י עד ל"י תמן תנינן תינוק שנמצא בצד עיסה כו' מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ופריך ושורפין על החזקות אתפלגון ר"י ור"ל [והיינו כפלוגתא דש"ס דילן אי שורפין תרומה על חזקה זו] מנין שהורגין על החזקות כתיב מכה אביו ואמו כו' וכי דבר ברור הוא שזהו אביו והלא חזקה הוא שהוא אביו ואת אמרת הורגין אף הכא הורגין עכ"ל הירושלמי. ונראה ברור הא דתני בסיפא דבריי' הוחזקו הורגין עליהן משום א"א לאו למימרא דלאחר שלשים שהם במדינה זו ומחזיקים הם בדבורם שהם איש ואשתו מחמת זה הוא דהוי חזקה והורגין רק ע"פ דבורם בעלמא שהוחזקו בדבורם זה ל"י דנראה ברור אף אם יאמרו ויאמרו שהיא אשתו והוא בעלה ימים רבים אם לא נראה ביניהם שום קריבות והתנהגות כאיש ואשתו ודאי דאין הורגין ע"פ עצמם וכמ"ש בש"ג בשלהי קדושין דע"פ עצמם אין נהרגין אם לא עפ"י שנוהגין כמנהג והרגל וכדאמרינן להדיא בש"ס פרק האומר (דף סג ע"ב) דאם היא אומרת נתקדשתי אין סוקלין ומשמע התם להדיא דאף אם תחזיק בדיבורה ל' יום ויותר לא מהני לסקילה כדאמרינן דלדידה לא הימנה רחמנא וכ"כ רש"י (שם בד"ה באומרת נתקדשתי) ואע"פ שהחזיקה עצמה קודם הזנות בחזקת איסורא כו' ומ"ש הרמב"ם שם (ספ"א דא"ב) עד שיהיו שם עדים או עד שתוחזק היינו נמי חזקה דהתנהגות כאשה ארוסה וכמש"ל והוא ברור דכיון דלדידה לא הימנה לאו דבורה כלום וא"כ מ"ל אם אומרת יום א' או ל' יום וכן אם היא לבדה אומרת כן או גם אישה אומר כן הואיל ואין ביניהם שום קריבות וגם לדידיה לא הימניה רחמנא ואין לחלק ולומר דאף דנודה דדבורם לא מהני אף אם מחזיקים בדבורם ל' יום מ"מ היינו אם לא הוחזקו בעיני הבריות ע"פ דבורם הוא דלא מהני אבל אם הוחזקו בעיני הבריות לאיש ואשתו אף שהחזקה הוא רק עפ"י דבורם מ"מ נימא דהוי חזקה אבל לא מסתבר כלל לומר דהורגין ע"פ חזקה שהוחזקו ע"פ דבורם לחוד דאכתי עפ"י עצמן נהרגין ותו דהא ודאי משמע בירושלמי דעיקר רבותא אשמועינן בברייתא דאיש ואשה שבאו ממדה"י כו' דהיינו סיפא דברייתא דהורגין על החזקות ואי ס"ד חזקה עפ"י דבורם גרידא מהני אף בלא התנהגות צ"ל למתני כלל איש ואשה באשה לחוד סגי והכי הו"ל למינקט האשה שבאה ממה"י ואמרה א"א אני אין הורגין עליה משום א"א הוחזקה הורגין עליה משום א"א ותו דאי הך הוחזקו היינו עפ"י דבורם גרידא היכי מייתי עלה ראיה בסוגיא דירושלמי ממכה אביו הא איכא למפרך ש"ה דאיכא נמי חזקה דהתנהגות שנתגדל בחזקת בנו א"ו מדיליף מיניה דהורגין על החזקות ש"מ נמי דכל החזקות היינו נמי דהתנהגות דוקא וכמ"ש הש"ג שלהי קדושין:

מכל הלין נראה ברור. דהאי הוחזקו דסיפא דברייתא דירושלמי היינו שהוחזקו מתנהגין כדרך איש ואשתו ומשו"ה לא סגי דלא נקיט איש ואשה שבאו ממה"י וכן כל הנך חזקות דנקט בש"ס דילן ובירושלמי לא נקיט אלא במידי דאית בהו חזקה דהתנהגות וכהך דש"ס דילן דשלהי קדושין איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית דוקא דהיינו שהתנהגו בבית כדרך שזו היא אשתו והללו הן בניהם וכהא דר"י דאמר התם אף ליוחסין דמיירי בבנים כרוכים אחריהם ועלה הוא דמייתי התם הא דאיש ואשה תינוק ותינוקת וכהך דמייתי עלה התם נמי מעשה באשה אחת שבאת לירושלים כו' דנקיט להדיא טעמא דכרוך אחריה וכוותה נמי היינו הך דהוחזקה דתני בירושלמי דהורגין היינו אם הוחזקו כמנהג הרגיל באיש ואשתו. ובהכי ניחא לישנא דעד כמה הוא חזקה ולא נקט בכמה משום הכי מייתי הך ברייתא בירושלמי אהא מתניתין דא"צ להביא ראיה על הבנים ומשו"ה מייתי נמי עלה בירושלמי הך דתינוק לטפח ופלוגתא דר"י ור"ל אי שורפין על החזקות והיינו משום דכולהו שייכין בחד טעמא דסומכין ע"ד שדרך העולם הוא כך מחזקינן ואמרינן דודאי הוא כך וכמ"ש בש"ג דשלהי קדושין להדיא:

ונראה דהא דסמכינן ותלינן רוב בעילות בבעל ושרינן בנים של אשה [משנה בפ"ד דסוטה דף כז] אף דעל ביאה דזנות איכא סהדי ועל ביאות דבעל ליכא סהדי וכן הא דאזלינן בתר הך רובא וקטלינן מכה אביו פ"ק דחולין (דף יא ע"ב) נמי הוי מהך חזקה דאף שאין עדים על בעילות דבעל שראום כדרך הבועלים אפי' עדי יחוד ל"ש על רוב בעילות וע' רמב"ם (פ"א דא"ב דין יט) דהא דסגי בעדי כדרך המנאפין נמי הוי משום חזקה ונראה הא דלענין קדושין סגי בעד"י נמי הוא משום חזקה. והשתא א"ש הא דמייתי הירושלמי ראיה ממכה אביו דהוא כסוגיית הש"ס דילן פ"ק דחולין דאמרינן אביו הוא משום דרו"ב אחר הבעל אלא דהך רובא גופא אתי מחמת חזקה וכדכתיבנא דחזקת איש ואשתו שבועל רו"ב ומשום הך חזקה הוא דתלינן רו"ב בבעל. ותרווייהו צריכי דאי משום הך חזקה לחוד מה בכך דמחזקינן רו"ב בבעל הרי אף דהוו סהדי דאסהידו דחזו הבעילות להדיא מ"מ הו"ל למיחש נמי למיעוט דזנות א"ל דאזלינן בת"ר משו"ה דייק מינה בש"ס דילן דאזלינן בת"ר. ואף דיליף מינה לרובא דליתא קמן ז"ב דאף אם יהיו עדים שיראו רוב הבעילות מ"מ הוי רובא דליתא קמן. ואי משום רובא לחוד לא הוי מהני אלא אי איכא סהדי דמסהדי דחזו להדיא רוב הבעילות משו"ה דייק מינה בירושלמי דסמכינן אחזקה וקטלינן והיינו משום שמתנהגין כדרך איש ואשתו ודרים יחד מחזקינן ואמרינן דודאי בעל רו"ב כדרך איש ואשתו ויש מקום אתי לפרש דברי הירושלמי בדרך יותר קרוב. אך בדעת הרמב"ם דחוק יותר לפרש בדרך ההוא ובטלה דעתי באלף נגד דעת הרמב"ם:

הארכתי בפירוש הירושלמי אף שלדעתי הוא פשוט אבל בהשקפה ראשונה ברמב"ם (פ"א דא"ב דין כ' וכ"א) לכאורה לא מ' כן. ולכאורה נ' ד' הרמב"ם דבהוחזקו ע"י דבורם ל' יום סגי ע"ש שמהפך בדין כ"א מסדר הברייתא ונקט הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר ל' יום שהיא אשתו היו הורגין. וכן מ' לכאורה בדין כ' מי שהוחזק בשאר בשר כו' הרי שהוחזק שזו אחותו כו' מ' לכאורה דבחזקה בעלמא בלא התנהגות סגי וכן למד הב"ש בדעת הרמב"ם ע"ש (סי' יט ס"ק א') ולפ"ז היה נראה לפרש הראיה שהביא גם הרמב"ם שם ממכה אביו ושלא יהא נגד הש"ס דילן היה נראה לפרש דש"ס דילן קאי אשעת לידתו דאי לאו דאזלינן בת"ר הו"ל למיחש תיכף משעת הלידה דלמא לאו אביו הוא והירושלמי קאי אשעת הכאה דאכתי מאן יימר אחר י"ג שנים ויותר דזה שהכה זהו שנולד אז וכי ס"ד שעידי הכאה או שאר עדים הם היו המולידים אותו ומכירים אותו אשר מיום צאתו מרחם אמו ראוהו יום יום שיוכלו להעיד שהוא הוא הולד היולד לפני י"ג שנה אלא דאזלינן בתר חזקה שמחזקינן אותו בחזקת בנו. כן היה נראה לפרש בדברי הרמב"ם אבל זה אינו דא"כ אמאי דייק מאביו הרי מאמו נמי הוי מצי למידק האי דיוקא ובירושלמי משמע להדיא דהך דיוקא לא הוי אלא משום דאביו אינו ודאי כאמו אלא מחוורתא בפי' ד' הירושלמי כדפרישית ואף שברמב"ם נראה קצת דוחק לפרש כן אבל ע"כ דחקינן ומוקמינן גם דברי הרמב"ם כן. וכל דברי הרמב"ם נמי מתיישבין ברווחא להתפרש דחזקה היינו על פי התנהגות באח ואחות כאם ובנה דהיינו איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית ומשום הכי הביא הרמב"ם שם מעשה דאשה שבאת לירושלים כו' והגדילתו בחזקת בנה למימר דוקא התנהגות כאם ובנה כגון שהגדילתו והיה כרוך אחריה וכדנקט הש"ס להדיא טעמא מפני שכרוך אחריה ובדין כ"א דייק נמי לכתוב אם הוחזקה בעיר ל' יום שהיא אשתו דוקא דהיינו ע"י התנהגות כאשתו דאי בדבורם לחוד הוי חזקה הו"ל למינקט אם הוחזקה כן ל' יום. וכן יש לדקדק גם בטוש"ע. ובהכי ניחא הא דמסיים הרמב"ם בסוף הפרק או תוחזק ולא נקיט או תוחזק ל' יום אלא דברישא מיירי נמי בל' יום דאפי' אמרה כן ל' יום אינה נהרגת אם לא שתוחזק ע"י התנהגות כארוסה. כן נראה לי לפרש דברי הרמב"ם:

והנה כל בקי בדרכו יודע שרוב כוונתו נלמד ע"י לדרוש סמוכים בסידורו והנה כאן בדין י"ט סיים שחזקת צורה זו שהערה דהיינו חזקה דהתנהגות וכן כאן בדין כ"ד נקט הוחזקה נדה בשכנותיה דהיינו נמי חזקה דהתנהגות נוח להבין כוונתו דחזקה דדין כ' וכ"א נמי היינו חזקה דהתנהגות. ולדעתי לו ראה הב"ש וידע מקור דין זה לא היה כותב כל מה שכתב שם. וקושייתו הראשונה לק"מ דהא דאמרינן בש"ס דילן אוקי מלתא אחזקה היינו אחזקה קמייתא כגון דלא בציר שיעוריה דנגע ואינו ענין כלל לחזקה דהירושלמי דהיינו דמחזקינן במלתא דהכי הוא כמ"ש שם הב"ש דאי אמרינן דהיכא דנשא ודאי בעל מנ"ל דאזלינן בתר חזקה לק"מ כמ"ש דהא דתלינן רו"ב בבעל נמי הוא משום הך חזקה וגם הא היכא דנשא אמרינן ודאי בעל נמי משום הך חזקה דלא מוקי אנפשיה וכדנקטו התם לישנא דחזקת כנוסה בעולה היא. ומה שהשיג שם על המהרי"ק כבר כתבתי דליתא והמהרי"ק היטיב לראות בש"ס דילן והירושלמי לא הזכיר המהרי"ק כלל דהך דאיש ואשה תינוק ותינוקת הבין גם המהרי"ק וכתב להדיא דבעינן דוקא שהאיש בכ"ד כבעל עם אשתו וכן התינוק והתינוקת כרוכין אחריהן. אלא לענין מלקות נתלה בדקדוקים קלים לומר דלא צריכים לראיות גדולות כמו לענין סוקלין ע"ש ובאמת אין כדאי בדקדוקים להוציא מפשטא דסוגיא דמשמע ודאי דגבי מלקות נמי בעינן שנוהג כדרך הנהוג בדבר זה כגון שהוחזקה נדה דמייתי הש"ס התם דהיינו דוקא שהתנהגה כנדה בלבושיה לא ע"פ דבורה וכמ"ש הרמב"ן ורשב"א שם עטי"ד סי' קפ"ה ולדינא דידן אין נפקות כ"כ אם יפרש כפירש הב"ש דנראה דגם הב"ש מודה דחזקה דהתנהגות הוי חזקה טפי מהוחזקה ע"פ דבורם וכדאשכחן גבי הוחזקה נדה ובכרוך אחריה. אבל מחוורתא כדכתיבנא דכל החזקות הם ע"פ התנהגות וכמ"ש הש"ג ואם כן הרי מפורש בירושלמי דע"פ התנהגות איש ואשתו מחזקינן חזקה גמורה אף לרוב בעילות ולפמ"ש היה נראה דבסיפא דירושלמי לא בעינן שיאמרו זו אשתי וזה בעלי אלא דבהוחזק לחוד סגי ע"פ התנהגות אבל הרמב"ם מהפך סדר הברייתא משמע דבסיפא נמי בעינן שיאמרו כן וכ"ה בטוש"ע. ואולי טעם הרמב"ם הוא משום דהאמירה שייך נמי להתנהגות דמסתמא כל המתנהגים כאיש ואשתו קורין אשתי ובעלי א"כ לדעת הרמב"ם נמי דוקא באיש ואשה שבאו ממה"י הוא דבעינן דוקא שיאמרו זו אשתי וזה בעלי דלא סגי בחזקה דהתנהגות לחוד דדלמא לשום זנות נתחברו וכדכתב הרמב"ם (פ"ו דגירושין) משו"ה בעינן נמי אמירתן דהנהו לגלויי מלתא דהם בחזקת איש ואשתו ומשום דגלוייא מלתא בעלמא הוא סמכינן בהא אדיבורא דידהו אבל עיקר החזקה הוא משום דנוהגין כאיש ואשתו מחזקינן להו כאיש ואשתו. ועי' מש"ל אי"ה טעם אחר דבעינן דוקא אמירה דידהו שוב ראיתי בת' פ"י שפי' גם כן בפשיטות דהוחזקו דירושלמי הוא דוקא ע"פ התנהגות כאיש ואשתו אבל ע"פ דבורם בעלמא אין מוחזקין בל' יום והביא ראיה מהא דפ"ב דכתובות (דף כב ע"א) מעשה באשה אחת גדולה כו' לימים קידשה א"ע כו' ולישנא דלימים משמע דלזמן מרובה הוי ואפ"ה לא נאסרה ע"י שהחזיקה עצמה לארוסה ע"ש שפי' בפשיטות גם דברי הרמב"ם וטוש"ע ג"כ כנ"ל דהחזקה הוא ע"פ התנהגות וכמ"ש. והנה ראייתו מהך דולימים אינה מכרעת דמהא ליכא למשמע מינה אלא דדיבורא גרידא לא מהני אף ימים רבים אבל אכתי איכא למדחי ולמימר דהיכא דהוחזקה בעיני הבריות דמהני אף ע"י דבורה דידה וכמש"ל אמנם כבר כתבתי לדחות זו בראיות ברורות בס"ד הארכתי בזה יותר מדאי הואיל דחדת לי וחביב לי וקצרן של דברים דסוגיא דתלמודא דידן ובירושלמי משמען דכיון שדרים יחד ונוהגין כדרך איש ואשתו הוי חזקה דהיו הורגין עליה ואמרינן ודאי דכיון דדרך כל הארץ הוא לבעול מחזקינן דודאי בעל והן הן דברי הרא"ה ודעתו ולדעתי דין ברור הוא כאחותו ממש דאית לן למימר דודאי בעל דהא ש"ס ערוך הוא דאמרינן רוב נשים מתעברות ודאי ברור כשמש בצהרים דאית לן למיזל בתר רובא שנבעלות דהא א"א לעיבור בלא ביאה. ומשמע קצת בסוגיא דאפי' ר"מ לא חייש למיעוטא דאין נבעלת ואין כאן מקומו להאריך בזה:

בהא סליקנא ובהא נחתינא דאין לסמוך כלל על ספק שמא לא בעל דחזקה גמורה היא דודאי בעל וגם לסמוך על הריב"ש דס"ל דאכתי בעינן עדי יחוד ממש קשה לסמוך עליו הואיל ולא מצינו לו חבר שיחלוק על הרא"ה גם לענין יחוד וגם הריב"ש בעצמו הסכים לדעת הרא"ה בתשו' קצ"ג. וכבר כתבתי דסוגיא דכל הפוסקים משמען כדעת הרא"ה רק לסניף בעלמא אולי נוכל לסמוך על דעת הריב"ש שראה בד' הראשונים דמצרכי עד"י:

ובענין אם נוכל לסמוך אדבורא דידה דאמרה ברי לי שלא נבעלה בגדלותה הנה לפ"ד הרב דדובראוונא דפשיטא ליה דאי ספיקא בעלמא אם נבעלה לא הוו צריכין כלל לס"ס דזה ברור דבמידי דהוי רק ספיקא בעלמא וליכא שום חזקה המכחישה וליכא מאן דמכחיש לה בכה"ג ודאי איהי מהימנא אנפשה עיין בפ' ב"ש בסוגיא דיבמה שאמרה לא נבעלתי דס"ל לרש"י גם התוס' תפסו כן (בריש דף קי"ב שם) דבשניהם מודים שלא נבעלה א"צ גט ובפרט תוך ל' יום ואף הנך דפליגי שם על רש"י היינו משום דס"ל דחזקת כנוסה בעולה היא לאלתר וכמ"ש הה"מ שם להדיא וכדכתיבנא לעיל גם בשם תוס' בפ"ק דכתובות דבביאה ראשונה אף דמצי לאוקמי אנפשיה מ"מ רוב פעמים לאלתר בעיל ומשום דהוי נגד החזקה משו"ה הוא דפליגי התם על רש"י וס"ל דלא מהימני וצריכה גט אבל אי לאו הך חזקה ודאי כ"ע מודו דאם שניהם מודים מהימני אנפשייהו וא"צ גט. וא"כ לפי סברת הרב הנ"ל דחשיב בנ"ד רק ספיקא בעלמא ע"כ צ"ל ולחלק דבנ"ד עדיף מיבמה תוך שלשים יום וכמש"ל לחלק דהתם דכיון דביאה ראשונה היא ותקיף יצריה טובא אע"ג דבזיז מינה מ"מ לא מוקי רוב פעמים אנפשי' משא"כ בנ"ד דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל בקטנות א"כ אי לא נימא בנ"ד דחזקת כנוסה בעולה היא אלא דספיקא בעלמא הוא ודאי ברור דלכ"ע איהי מהימנא אנפשה דמה לי התם אם שניהם מודים דלא בעל או בנ"ד דהיא לחודה אמרה הכי הואיל ואין מי שיכחישנה ודאי דאיהי מהימנא אנפשה לומר ברי לי שלא נבעלתי בגדלות:

אבל כבר כתבתי דמפשטא דתלמודא דידן ובירושלמי משמע ודאי דהיכא דדרין יחד כאיש ואשתו סגי לאחזוקינהו באיש ואשתו גמורים אף להורגה ואם כן לכאורה אינה נאמנת נגד החזקה מדאמרינן התם דמלקין והורגין ומשמע דמיירי אף דהלה צווח שאין הדבר כמו שהוחזק וע' תשובת רמ"א הובאו קצת דבריו גם בט"ז (י"ד סי' קפ"ה) ע"ש שנסתפק בהא דקי"ל הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אי נימא דוקא בעלה אבל היא דידעה האמת אינה לוקה או דלמא לרבותא נקט בעלה וכ"ש היא והכריע שם דהיא נמי לוקה והכרעתו הוא מהך דמלקין וסוקלין על החזקות וכמש"ל וא"כ לכאורה לפמ"ש דבנ"ד דמיא להך דהוחזקה נדה נראה דלכ"ע לא מהימנא נגד החזקה:

ומ"מ נראה דתליא באשלי רברבי דדעת רש"י נראה ודאי דהבעל דבר שיודע האמת שאין הענין כמו שמחזיקים אותו איהו מהימן אנפשיה דהא לשיטת רש"י בפ' ב"ש (דף קי"ב) ההוא שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא ודאי הוי לאחר שלשים דאי תוך שלשים לא הוי מצי למפרך עלה מברייתא דתני דצריכה גט דהתם הא מיירי לאחר ל' לפרש"י אלא ודאי ברור ופשוט דעובדא דרבא הוי לאחר שלשים ואפ"ה כתב שם רש"י בהך עובדא דמיירי דמעיקרא אמר בעלתי מוכח מדבריו דאם מתחלה ועד סוף הוו מודו תרווייהו שלא בעל לא הוי צריכה גט אף דלאחר שלשים הוי דלא מוקי אנפשי' וחזקתו בעל אפ"ה כיון דהחזקה הוא מחמת שאנן הוא דמחזקינן דכן הוא מסתמא ואין שום אחר מבלעדם יודע האמת. אינהו מהימני אנפשייהו וא"צ גט. ואף דאנן מחזקינן במלתא דודאי כן הוא ומשו"ה צרתה מותרת דמוקמינן ליבמה בחזקת נבעלה היינו לאחריני אבל אינהו לגבי דנפשייהו מהימני למשרי לה בחליצה וא"צ גט ואי תקשי מ"ש לגבי צרתה דלא מהימנא ומ"ש לגבי בעלה האחרון דמהימנא ושרינן ליה למסמך אדבורא דידה נגד החזקה הא ל"ק שנא ושנא דצרה גופא אחריתי היא אבל איהי גופא כיון דמהימנא לגבי נפשה נגד החזקה הרי היא כחתיכה דהתירא דשריא לכ"ע:

וגדולה מזו נראה דעת רש"י דאפי' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אע"ג דמדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקת א"א מ"מ אם היא בעצמה יודעת בברי שמת מהימנא נמי לגבי דנפשה אף נגד חזקה קמייתא ומשו"ה דקדק רש"י בר"פ האשה רבה ובפ"ב דכתובות (דף כב ע"ב) לפרש באומרת ברי שאין לבה נוקפה וכבר עמדו ע"ז מקמאי ובתראי והקרוב בעיני דכונת רש"י ז"ל הוא משום דבברי גמור מהימנא למשרייה לכל גבר ואף שלא לאחד מעדיה ואף לכתחלה ולא מטעם שהאשה נאמנת לומר מת בעלי דהא ודאי לא עדיף נאמנות דידה משני עדים וכבר יש שני עדים שמת אבל לא אלימי אף מאה סהדי מהני דאמרי לא מת וכן הקשה הר"ן פ"ב דכתובות אבל עיקר סברת רש"י הוא משום דלגבה דנפשה מהימנא נגד החזקה להימנינהו להנך דאמרו מת וקצת מזו הסברא כתב המהרש"א בר"פ האשה רבה (דף פ"א ע"ב). ולדעת רש"י אני מוסיף דאף לכתחילה שריא ואף שלא לאחד מעדיה מטעם דכתיבנא דכיון דלגבה דנפשה מהימנא נגד החזקה נעשית כחתיכה דהתירא דשריא לכ"ע כן נראה דעת רש"י אף נגד חזקה קמייתא ומכ"ש בנ"ד לענין לאחזוקי במלתא דודאי נבעלה מסתברא טפי וטפי להימנא לגבי דנפשה ולשווי' כחתיכה דהתירא ואי קשיא קושיית הרמ"א מהך דמלקין וסוקלין על החזקות נראה דדעת רש"י דבאמת מיירי דהבע"ד אומר ג"כ כפי שהוחזק ומ"מ לולי החזקה לא היה נלקה ונסקל ע"פ עצמו רק משום החזקה הוא דסוקלין וכדפרש"י גבי מעשה שבאת לירושלים ובנה על כתיפה והגדילתו ופרש"י והגדילתו בחזקת שהוא בנה דהיינו ודאי שקראתו בני והוא קראה אמי ואפ"ה לא היה נסקל אלא מפני שכרוך אחריה ואם היינו יכולין להשוות גם דעת הרמב"ם כן הוי ניחא טפי הא דבעי גבי איש ואשה שבאו ממה"י דסי' י"ט שיאמרו ג"כ זאת אשתי וזה בעלי ולא סגי בחזקה דהתנהגות לחוד. אבל צ"ע באיזה מקומות ברמב"ם. א"נ דדוקא מלקין וסוקלין דהוי דוקא ע"י התראה וא"כ כיון דקבלו התראה והתירו עצמם למיתה ולמלקות הרי דכבר הודו בשעת התראה שכמו שהחזיקו כן הוא אבל היכא שלא יצאה שום הודאה מעולם מבע"ד דעת רש"י שהבע"ד מהימן. שוב ראיתי בפ"י פ"ב דכתובות שהחזיק בסברא זו דעת מהרש"א ונסתייע גם מדברי הרשב"א ז"ל אבל לפי תירוץ זה אכתי קשה הא דבעלה לוקה משום שהוחזקה נדה והרי התם הוא לא קיבלה בהתראה אבל לפי תירוץ ראשון ניחא דבאמת מיירי באמרה או אומרת שהיא נדה ומ"מ לולי החזקה לא היה בעלה לוקה ע"פ דבורה והך דפ' המדיר (דף ע"ב ע"א) דיוצאת שלא בכתובה אם הוחזקה נדה אע"פ שמכחשת יכילנא לשנויי שגם התם מיירי שמתחילה אף שלבעלה אמרה שהיא טהורה. אבל לשכנותיה אמרה תחילה שהיא נדה ועכשיו נותנת אמתלא לחזור מדבריה ולולי החזקה היתה נאמנת ע"י אמתלא אבל מחמת שעשתה מעשה ללבוש בגדי נדות אין נאמנת אף באמתלא וכמ"ש הרמב"ן. ובזה מתורץ קושיית הטור בי"ד (סימן קפ"ה). אבל יותר נראה דשאני איסורא מממונא דבדבר שבממון אפילו אם מכחשת החזקה מתחילה ועד סוף נמי לא מהימני אבל במלתא דאסורא אם הבעל דין מכחיש החזקה מתחלה ועד סוף מהימן ומהימן ואם כן לד' רש"י מהימנא בנ"ד לומר לא נבעלתי. אבל רבו החולקים על רש"י וא"כ גם בנאמנות דידה נפלנא ברבוותא. גם חוכך אני דאולי לא גרע מקלא בעלמא דאנן נהגינן דלא מבטלינן קלא כמבואר שלהי גיטין (דף פט) דודאי אי לא נסמוך אדיבורא דידה רק נסמוך על ספק ספיקא וכיוצא אפשר לומר דדמי להא דאמרינן התם בגמ' עיינו רבנן בקדושין כו' אבל אי אדבורא דידה נסמוך א"ל דלא גרע מקול בעלמא. ובנ"ד איכא למימר דהוי קול בלא אמתלא דביום שנעשה בר מצוה בעת ההיא הוחזקו הקדושין ואז כבר הוחזק לגדול ויש לעיין בזה:

גם דא עקא שהרי משנה שלימה שנינו בפ' האשה שלום שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לשוק ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם שם הטעם דמשום דאיסור לאו הוא שמא קל בעיניה ומשו"ה לא מהימנא אמנם יש לחלק ברווחא דשאני התם דמצד עדות אתינן למימר שתהא נאמנת להעיד על עצמה משום הכי הוא דאמרינן דלא מהימנא אי משום דרחמא או סאני ליה אי משום דאיסור לאו קל בעיניה אבל בנ"ד לא מצד עדות אתינן אלא דכיון דכל עיקר איסורא הוא משום דמחזקינן במלתא ואמרינן חזקה דבעל וכיון שאין שום אדם יודע בדבר רק היא לבדה והיא צווחת ואומרת שיודעת בבירור דלא בקושטא מחזקינן בכהאי גוונא לגבי דידה לית לן לאוקמי אחזקה וכמש"ל דעת רש"י ז"ל פ"ב דכתובות גבי תרי ותרי דאם אומרת ברי גמור לאו מטעם דנאמנת להעיד על עצמה הוא דמהימנא אלא כדכתיבנא דלגבי הבעל דין שיודע האמת לית לן לאוקמי אחזקה:

ותו דבנ"ד אכתי מידי ספיקא לא נפקא דמאן יימר דמשקרא דאע"ג דלא מהימנינן לה בברי דקושטא קאמרה אכתי לא ברי הוא דמשקרה ודלמא קושטא קאמרה כיון דליכא שום חזקה נגד דידה לשיטת רש"י ז"ל. ומי שדעתו יפה ולבו שלם יוכל לסמוך ע"ד רש"י לומר דלגבי דידה מהימנא אף נגד החזקה והוי כחתיכה דהתירא דשריא לכ"ע ולצרף לזה עדות הריב"ש שראה איזו חולקים על הרא"ה וסוברים דאף ודאי נבעלה אכתי בעינן דוקא עידי יחוד גמורים הא לא"ה הוה כמקדש בביאה שלא בעדים. ולצרף לזה הא דכתיבנא דחזקה לאו אלימתא היא כ"כ. וכעת עדיין לא נתיישבה דעתי בזה וגם לא לבי הולך שתגיד אחר האיום שלא היה שום העראה בשום מעשה חדודים. ובפרט לדעת הט"ז ע' ב"ש סי' כ' סק"ג וקו' הב"ש עליו לק"מ ואכמ"ל וכבר כתבתי והבאתי לעיל דברי רש"י פ"ק דכתובות (דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו כו') ע"ש שסיים או שהערה בה ולא ידע ששיבר בתוליה ובפרט באיסור חמור כזה ואחר החקירה והאיום נתיישב גם צריך לחקור אולי הוחזקה בשכנותיה לבתולה כדרך שקורין אחר הנשואין בחור ובתולה אם לא עשו מעשה ואז יתרע ההנהגה כאיש ואשתו שכתב הש"ג וגם יתרעו כל צדדי האיסור ויתחזקו כל צדדי ההיתר. ולתשובת כת"ר נוחיל ואצא בשלום ורב ברכות כנפשו ונפש החיים באאמ"ו מוהרי"ץ זללה"ה מוולאזין:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה