חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן ג
מה שהשיב לגאון אחד, אך אינו מבואר למי:
הגיעני קונטרסין וראיתי כי כביר מצאה ידו בפלפולא דאורייתא ואין דרכי להשיב בדבר שאינו נוגע למעשה. ולמעשה לא צריך מר לדידי כי מי לנו גדול ממר אביו החסיד נ"י וגם לפי תשות כחי קשה עלי לסדר בכתב. אמנם מפני כבודו דמר אמרתי להשיב שנים שלשה גרגרים על ראשי אמריו. אשר יסודתו בהדרי קודש מר אביו הגה"ח נ"י שכתב באומר זה בני ממזר לא מהני אמתלא לחזור בו. וחזינא לדעתיה דמר דדין הניי' ליה שמצא און לדברי קדשו בתשו' מהריב"ל סס"י ל"ט אשר הביא כן בשם כת מחכמי הראשונים ז"ל ולי מה יקר סברת מר אביו הגה"ח נ"י כאחד הראשונים המשמשים במרום. ובנ"ד דידיה עדיפא מדידהו דלדידהו אית ליה פירכא דמה שכתבו דלא מהני באב אמתלא וז"ל משום דאמרינן בפ' האומר בקידושין (דף סג ע"ב) לדידיה הימניה רחמנא. לדידה לא הימנה רחמנא והאב האמינו רחמנא כשני עדים בבתו. ומש"ה אינו מועיל אמתלא עכ"ל:
וראייתם זו איכא למיפרך דהא מה שאמרו בגמ' שם להאב הימניה רחמנא ולדידה לא הימנה רחמנא רב אסי הוא דקאמר לה. ולרב אסי ודאי האמינו תורה להאב כשני עדים דהרי אף לקטלא מהימן דלכולא מלתא הימניה רחמנא להאב ולדידה לא הימנה רחמנא רק לשוויה אנפשה חד"א אבל לרב וקי"ל כוותיה דס"ל דלא הימניה רחמנא רק לאיסורא אבל לא לקטלא לא שייך לומר דהימניה רחמנא כשני עדים דהא לא מהימנינן ליה לכולא מלתא כשני עדים:
ולדעת בעל העיטור והרשב"א שנמנו ורבו על חכמים האוסרים ז"ל והעלו להתיר על ידי אמתלא נראה דלרב דאמר רב הונא משמי' (שם דף סד ע"א) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מה"ת היינו דשוויא רחמנא פה האב כפה הבת. וכמו שאלו הבת אומרת נתקדשתי נאמנת על עצמה יותר ממאה עדים לשוויה אנפשה חד"א כן האב שאומר קדשתי את בתי הימניה רחמנא לשווי' חד"א:
ובהכי ניחא הא דאמר התם רב חסדא נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין וכן בברייתא דתני' כוותיה בני זה בן י"ג שנים כו' נאמן לנדרים ולחרמים ולערכין. אבל לא למכות ועונשין ודאי טעמא בעי מ"ש קרבן וכל הנך דמייתי התם בברייתא ממכות ועונשין ולפמ"ש ניחא דקרבן מתחייב אדם עפ"י עצמו כדאמרינן בכריתות ר"פ אמרו לו (דף יב ע"א) והכי אמרינן רפ"ק דמציעא (דף ג ע"ב) מה לפיו שכן מחייבו קרבן וה"ה כל הנך דחשיב התם בברייתא משא"כ מכות ועונשין שאין אדם מתחייב עפ"י עצמו:
ולפמ"ש טעמא דהמקילין ודאי דמהני אמתלא גם באב שאומר קידשתי את בתי דלא חמיר פה האב מפה הבת:
ולפי"ז איכא למימר דגם בעה"ע והרשב"א יודו דבאב שאומר זה בני ממזר לא מהני אמתלא דה גבי ממזר לכולי מילתיה הימני' רחמנא לשווי' ממזר ודאי. ושפיר שייך למימר דהאמינו תורה כשני עדים. וקצת משמע הכי לכאורה לישנא דהש"ס יבמות (דף סז ע"א) לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי אבל נראה דהתם לישנא דעדות לאו דוקא דהא חזינן דהכרת האב חלוק בכמה דינים מדין עדות גמורה כמו שאכתוב לקמן מסוגיא דגיטין וסוגיא דב"ב והא דא"ל אין עדות לנכרי ה"ק דכיון דאפי' עדות גמורה אין לנכרי ודאי דלא מהני לענין הכרה:
כל הנ"ל כתבתי לקיים ולחזק דברי חכם החכמים מר אביו הגה"ח שי' אבל לדינא לא מתיישבא דעתאי שפיר בהאי טעמא [הגה"ה דלשיטה זו דלרב ורב חסדא גם להאב לא הימני' רחמנא עדות גמורה כעד רק משום דמשוה אנפשה חד"א תקשי דהא תינח דנאמן על בתו ולענין קידושין דאית לן קרא דנאמן לאוסרה. אבל על בנו וכן על בתו לשאר מילי אמאי נאמן לשוויה עלייהו חד"א ואף אי נימא דילפינן מדגלי לן קרא בבתו דנאמן לאוסרה ה"ה בבנו. ובכל מילי שאין על הבן לידע יש להאב נאמנות עליו לשווי' חד"א אנפשיה אכתי תקשה הא תינח דנאמן על בניו אבל על הבועל את בתו והנבעלת לבנו לא מסתבר דנאמן והא ר"ח דאמר בני זה בן ט' ובתי זו בת ג' הא חיוב הקרבן הוא על הבועל ונבעלת ולא אבנו ובתו דאינן בני קרבן דאכתי לאו בני עונשין נינהו. וביאור הא דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמיה אכמ"ל. כי תקצר היריעה מהכיל הרצאות דברים שיש לי בזה. ובפרט מה שיש להרצות בזה בפלוגתא שבין ר"ת והרשב"א והר"ן בסוגיא דעד א' (קידושין דף סה ע"א)]:
וטפי מסתבר לומר דטעמא דחכמי המקילין הוא דאיכא למימר דכל שאינו עד ממש דקרי רחמנא והוא עד אע"ג דהימני' רחמנא לכולא מלתא מ"מ מהני ביה אמתלא דהא גבי עדים גמורים אף שכתב הטור ח"מ (סי' כ"ט) דאינו יכול לחזור אף אם נותן טעם לדבריו מקורו הוא כפי שהראה הב"י מסוגיא דסנהדרין (דף מד ע"ב) אע"ג דקא יהבי טעמא למלתייהו כההוא מעשה דבעיא מיכסא ואכתי ליכא למשמע מהתם דלא מהני אמתלא. דהא לפי מה שהביא רש"י ז"ל התם עובדא דבעי' מיכסא הוו משוו נפשייהו רשיעא לומר שהעידו עדות שקר בשביל שנאתם וקנאתם על הריגת נשים הכשפניות והיכא דמשוו נפשייהו רשיעא ודאי דלא מהימנינן להו אבל אמתלא כשירה כהך דכתובות (דף כב ע"א) ודאי אכתי איכא למימר דמהני גם בעדים גמורים. ומ"מ הדין דין אמת דגם אמתלא כשירה לא מהני גבי עדים גמורים ואע"ג דמהתם ליכא למשמע כדכתיבנא איכא למשמע מההיא דכתובות (דף יח ע"ב) דפליג רבא עליה דרמי ב"ח קמייתא אע"ג דהתם הוי אמתלא כשירה כדאמר רבא גופיה התם (דף יט ע"א) השתא אלו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ואפ"ה אמרינן התם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולא מהני אמתלא:
אבל מ"מ לא פליג רבא עליה דרמי ב"ח אלא מדרשא דאם לא יגיד כיון שהגיד כו' אבל אי לאו הך דרשא גם לרבא הוי מהימני לומר אנוסים היינו מחמת נפשות אע"ג דחתימתם על מנה שבשטר הוי כמו שהעידו בב"ד לחייבו מנה מ"מ היו יכולין לחזור ולפוטרו מחמת אמתלא דפקו"נ:
א"כ ברווחא רוויחא איכא למימר דדוקא גבי עדים כשרים וגמורים דקרינן בהו והוא עד קרינן בהו ואם לא יגיד כיון שהגיד. אבל כל שאינם עדים כשרים אע"ג דמהימנינן להו כשני עדים מ"מ לא קרינן בהו והוא עד ולא קאי עלייהו ואם לא יגיד כיון שהגיד כו':
וכי הא דאשכחן בר"פ שבועת העדות משנה שלימה ששנינו דאינה נוהגת בנשים ובקרובים דאף על גב דאמרינן התם (דף לב ע"ב) הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב. ובעדות אשה לענין נאמנות אין חילוק בין נשים לאנשים ובין קרובים לרחוקים [ואפי' להנך רבוותא דסברי דהא דמשיאין אשה ע"פ עד אחד דאורייתא הוא ולפי הטעם שכתב הנ"י פ' האשה רבה בשם הריטב"א ורבותיו דהיינו משום דאנן סהדי במלתא ופירסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפי' מדאורייתא ודאי אין סברא לחלק בין עד כשר לנשים וקרובים וכולהו כשרים מדאורייתא ואפ"ה לא נהגא בהו שבועת העדות בנשים וקרובים] ואפ"ה לא נהגא בהו שבועת העדות גם בעדות אשה. דהא סתמא קתני במתני' דאינה נוהגת בנשים ובקרובים. והיינו כדכתיבנא דאשה וקרוב אינן בכלל והוא עד דנשים וקרובים לא מקרי עדים:
ותו נראה דגם לאו בכלל ואם לא יגיד נינהו דאף דהיכא דאם מגידים מהימנינן להו מ"מ אינם מחויבים להגיד. וגם בזה"ז לא שיילינן להו בתורת עדות והוא הדין והוא הטעם בהכרת האב על בניו דאף דמהימן לשווי' ממזר ודאי אבל אבא לגבי ברי' לאו והוא עד מקרי וגם בכלל אם לא יגיד אינו דאינו מחויב להגיד דהא דאמרינן בקידושין (דף עד ע"א) שלשה נאמנים על הבכור כו' ואמו כל שבעה נראה פשוט דאם מת האב תוך שבעה לא שיילינן להאם בתורת עדות. אף שאם העידה נאמנת מ"מ אין חיוב עליה להגיד. ומש"ה אע"ג דבשאר עדות עד מפי עד לאו כלום הוא. בהכרת האב סמכינן אעדים ששמעו מפיו. כדאמרינן בב"ב (דף קכו ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דרבב"ח כו' ההוא דאתא לקמיה דר"ח כו' וכן סגי בהרכנת הראש גרידא גבי הכרת האב כדאמרינן בגיטין (ד' עא ע"א) א"ר אבוה ירושת בנו הבכור וכבר תפסו כל הפוסקים כפי' התוס' שם. והיינו משום דבהכרת האב לא מקרי עדות כלל. והא דכתב הרשב"ם שם (דף קכז ע"ב) גבי זה בני וחוזר ואומר עבדי כו' וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד האי לישנא לאו דוקא הוא אלא כוונתו כיון שהכיר שוב אינו חוזר ומכיר. וכמ"ש הנ"י שם דאין הבחנה אחר הבחנה אבל לדינא ודאי לא דמו להדדי דהיכא דקרינן ביה ואם לא יגיד כו' לא מהני אמתלא כמש"ל מסוגיא דכתובות (דף יח ע"ב) אבל גבי הכרת האב מהני אמתלא כדכתיבנא לעיל:
בהא סלקינא ונחתינא דחכמי המקילין שהעלו להתיר באב שאומר קדשתי את בתי דמהני בי' אמתלא לאו דוקא בהא הוא דמקילין משום דלא מהימנינן ליה לכולא מלתא אלא לחומרא בעלמא לאוסרה מטעם דשווי אנפשה חד"א אלא דה"ה היכא דמהימנינן ליה לכולא מלתא נאמנות גמורה. מ"מ מהני ביה אמתלא משום דאינו בכלל והוא עד ואם לא יגיד כו':
ובכתובות דף כב ע"ב) בעי מיניה שמואל מרב אי מהני אמתלא באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ופשיט ליה רב דאף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. וכבר עמדו גדולי הראשונים ז"ל דמאי רבותי' דהך מהך דאמרה נתקדשתי דמיירי שם לעיל דקאמר אף בזו והסבירו קצת משום דנדה אין איסורה איסור עולם דהא מיא בנהרא. ולדרכינו ניחא טפי דבאומרת נתקדשתי לא מהימנא אלא לאיסורא משא"כ בנאמנות דאשה לענין טומאתה וטהרתה דמהימנא נאמנות גמורה אף לקולא. ועיקר ילפותא מקרא דוספרה לה דמהימנא לטהרתה נראה דהא הוא דמספקא לי' לשמואל אי מהני אמתלא גם בכהאי גוונא דמהימנא נאמנות גמורה ופשיט ליה רב דגם בכהאי גוונא מהני:
ולכאורה מפשיטותא דרב אכתי לא שמעינן דמהני אמתלא אלא היכא דאמרה לבעלה ולא העידה בב"ד. אבל היכא דהעידה בב"ד אכתי ליכא למשמע אי מהני אמתלא:
אמנם מדברי הרשב"א בת"ה הארוך משמע דגם בנחקרה עדותה בב"ד מהני אמתלא שכתב שם דאם הוחזקה נדה בשכנותיה לא מהני אמתלא ומייתי ראיה מהא דאמר רב יהודא הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. וכיון דלקי עלה הרי כודאי נדה משווינן לה כו'. ותו פריך התם וא"ת מפני מה אינה נאמנת באמתלא מ"ש מהא דאמרה טמאה אני כו' וי"ל דמשום בושה או אונס מקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה נטמאתי ואינה נאמנת עכ"ל והרי כיון דלקי עלה הוי כנחקרה עדותה בב"ד. וכמ"ש הרשב"א גופיה בתחלת דבריו. ואפ"ה מקשה מפני מה אינה נאמנת באמתלא מ"ש מהא דאמרה טמאה אני כו' והוצרך לתרץ דמשום בושה או אונס לא עבדה מעשה אבל אי לאו הך טעמא דכולי האי לא עבדת כו' הוי מהני אמתלא אע"ג דהוי כמי שנחקרה עדותה בב"ד וכן הטור שלא ראה שינוי' דהרשב"א דכולי האי לא עבדת כו' נשאר בתימא בסי' קפ"ה על הא דלא מהני אמתלא בהוחזקה וכן הב"י וכל האחרונים לא כתבו אלא טעמא דכולי האי לא עבדת:
והיינו כדכתיבנא לעיל דגם היכא דמהימן לכולא מלתא מהני אמתלא מטעמא דלא קרינא ביה ואם לא יגיד כיון שהגיד כו' ואפי' בב"ד:
וכדאשכחן נמי בשבועת העדות דהוי בב"ד ואפ"ה לא נהגא בנשים וקרובים. והיינו מטעמא דלא קרינן ביה ואם לא יגיד כיון שהגיד כו' [וכ"כ הב"י בסי' כ"ט דמשמע דשבועת העדות וחוזר ומגיד דינם שוה] וכדאשכחן נמי בכתובות (דף יח ע"ב) דאי לאו משום פירכא דרבא מואם לא יגיד הוה מהני אמתלא גם בעדים גמורים שהעידו בב"ד. דהא עדים החתומים על השטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד:
ואשר עמד על דברי התוס' יבמות (דף קיח ע"ב ד"ה אמר ליה שכתבו שמדינא אסורה וטרח מכ"ת למצוא טעם האיסור עפ"י דין אי לאו טעמא דשוויא אנפשה חד"א לא ידענא מאי קא קשיא ליה דהטעם נראה פשוט וברור. וממקומו הוא מוכרע והוא דאשה זו העומדת בין יבם לשוק. האיסור וההיתר כרוכים זה בזה דעדות המתירתה לשוק אוסרתה ליבם. ועדות המתירתה ליבם אוסרתה לשוק וכמו שכל אשה דעלמא נאמנת להעיד על עצמה להנשא בין לשוק בין ליבם כמו ששנינו בר"פ האשה שהלכה האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם כן אשה זו אי לאו טעמא דרחמא ליה היתה נאמנת להתיר עצמה ליבם. וממילא היתה אוסרת עצמה בעדות זו לשוק ואי לאו טעמא דסני' ליה היתה נאמנת בעדותה להתיר עצמה לשוק. וממילא היתה נאסרת בעדות זו ליבם. וכיון דפשיט ליה ר"נ דהני תרי טעמא דרחמא וסניא ספיקי נינהו דיינינן להו ככל ספיקא דאזלינן ביה לחומרא. מש"ה לקולא לא סמכינן אעדותה ולחומרא לא פקע עדותה וממילא מיתסרא מדינא מחמת עדות עצמה:
והיות שכך היא המדה להיות שונין דבריהם ודברי חביריהם תרגימא אליבא דמר שדעתו הוא דמשום ספיקא דרחמא וסניא לא אסירא מדינא דאכתי אית לה חזקתא דהתירא כדמשמע לכאורה מלשון רש"י ז"ל. ולכאורה אמרינן הכי להדיא לקמן ר"פ האשה בתרא ריש ע"ב רישא חזקה ליבום כו' סיפא חזקה לשוק זולת שהרבה יש לרצות בדין זה למשרי ע"י החזקה. גם נראה דהכא ליכא חזקה כלל. ולא דמי להך דר"פ האשה בתרא דהתם אע"ג דבשעה שהלך בעלה היתה אסורה ליבם ולשוק כי עדיין היה בעלה חי מ"מ אית לן חזקה קמייתא דמוקמינן צרתה בחזקתה שלא ילדה וכן חמותה וכן הא דכתבו התוס' לעיל (דף ל' סוף ע"ב) דמוקמינן אשה בחזקת היתר אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי. התם נמי אית לן חזקה קמייתא דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה כמו שכתב שם התוס' לעיל מיניה אבל הכא לית לן חזקה קמייתא דלא מצינן לאוקמי לא הבעל ולא הבן בחזקת חיים לומר שאחר כן מת. דהא תרווייהו אית להו חזקת חיים [והרצאת דברים שיש לפי זה בדיני טריפות אכמ"ל] ועיין בזה במאור ובמלחמות' בסוגיא דעד א' ביבמה: