חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן ב
תשובה זו מצאתי בין כתבי אא"ז הגאון זצ"ל. ואם כי שמו אינו חתום עלי'. אך מריהטא דלישנא נראה אשר תשובתו היא לכן הנני מדפיס אותה בין תשובותיו:
שאלה אשה אחת מרדה על בעלה ולא רצתה לדור עמו כדרך כל הארץ מחמת ריח הפה שהי' לו ובין כך מת בעלה ותובעת האשה מן היורשים את כתובתה וכל מה שהכניסה לבעלה תשובה הנה מתוך לשון השאלה לא נתברר לי היטב גופא דעובדא בכל פרטי' ע"כ מוכרח אני להאריך קצת ולבאר בקצרה הדעות והשיטות אשר בסוגיא זו ואח"כ אבוא לענין השאלה. וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת ואל אלהים אמת ינחני בדרך האמת. גרסי' בפ' אעפ"י (ד' ס"ג ע"ב) ה"ד מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא לי' ומצערינא לי' אבל אמרה מאיס עלי לא כפינן לה וכו' כלתי' דר"ז אימרדה כו' הפסיד' בלאותי' קיימין כו' א"ד לא הפסידה בלאותי' כו' השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא:
והנה רבו השיטות בסוגיא זו וארבע שיטות כבר הביא הב"ש וכללם בקצרה (בסי' ע"ז ס"ק ח') עוד שיטה חמישית הביא בס"ק י"א בשם הרלב"ח ע"ש. עוד שיטה ששית הביא המרדכי בשם יש מן הגאונים וכן פי' ר"ח דבמאיס עלי לא הפסידה כלום וכופין אותו להוציא אחר יב"ח ע"ש. עוד שיטה שביעית היא דעת הר"ן לדברי האומרים דהפסידה כתובתה בטענת מאיס עלי (והוא דעת הרמב"ן והרשב"א) ובזה חולק עליהם שכ' לשיטתם נראה דהפסידה כתובתה לאלתר ולא מהני לה חזרה אף תוך יב"ח ולא משהינן לה אלא שמא יתפייסו ויכתוב לה כתובה מחדש. עוד שיטה שמינית כתבו התוס' בד"ה ואינהו כמאן סברוה ע"ש שכ' דמסקנא דמשהינן לה קאי אמורדת ולא אאומרת מאיס עלי דבמאיס עלי כיון ששניהם חפצים בגירושין למה נשהה אותה (ובהגהת מרדכי הביא בשם ס' הישר לר"ת כדעת התוס' הנ"ל והוא נגד כל הפוסקים שהביאו בשמו דמשהינן לה קאי אמאיס עלי ונראה דגם ר"ת הי' דן בזה כדינא דמתיבתא וצ"ע). עוד שיטה תשיעית כ' הגהת מיימוני ומרדכי בשם ר"ת דמשהינן לה לא קאי אלא אמאיס עלי ולא אמורדת (ואף שלכאורה היא כשיטת הרמב"ן והרשב"א אבל לפי"מ שאכתוב לקמן יהא נ"מ ביניהם לדינא במאיס עלי אם מת אחר יב"ח או רוצה להתפייס) ולולא שיראתי להכניס ראשי בין הרי ישראל הייתי אומר שיטה חדשה דבאמת נראה פשטא דסוגיא כדעת הר"ן ודעימי' דבמאיס עלי לא הפסידה כלום ואינה בכלל מורדת כלל וכלתי' דר"ז אימרדה לצערי' כמ"ש הר"ן. אמנם מסקנא דמשהינן לה יב"ח נראה דקאי אמורדת דוקא ולא ידעתי מי הזקיקו להר"ן ומנין לו לומר דבמסקנא דמשהינן קאי גם אמאיס עלי כיון דכלתי' דר"ז איירי במורדת לשיטתו ועלי' מסקינן ומשהינן לה יב"ח וכן הוא לכל השיטות להרמב"ם קאי דוקא כעובדא דכלתי' דר"ז דסמיך לי' ולהרמב"ם מורדת היתה לצערי' ולהרמב"ן ולהרשב"א אמאיס עלי דוקא ולהרא"ש קאי ג"כ אמאיס עלי כעין עובדא דכלתי' דר"ז לשיטתו רק דבמכ"ש נשמע הכי גם אמורדת וניחא דקבעוה בגמ' בתר עובדא דכלתי' דר"ז אבל לשיטת הר"ן לא ידעתי מנין לנו לומר דבמאיס עלי משהינן (וכן קשה גם אשיטת המרדכי בשם הגאונים ור' שהבאתי לעיל דבמאיס עלי לא הפסידה כלום וא"כ ע"כ עובדא דכלתי' דר"ז מיירי במורדת דאמרה בעינא לי' כו' ואפי' הכי מסיק במרדכי דמשהינן במאיס עלי. ולשיטת התוס' ד"ה ואינהו אין הכרע במאי מיירי עובדא דכלתי' דר"ז ולפי פשט לשונם משמע ג"כ דמיירי במורדת דאמרה בעינא לי' כו' ק' ג"כ קושיא הנ"ל. אבל קושייתם הביאם לפרש כן דבמאיס עלי כיון ששניהם חפצים כנ"ל) וגם לא נתחוור לי ענין השהי' לדעת הר"ן דכיון דלא הפסידה כתובתה ואין יכול לגרשה אא"כ נותן לה כתובה והיא ג"כ היא חפצה בגירושין למה נשהה אותם כקושית התוס' הנ"ל כיון ששניהם חפצים בגירושין וכו' ועיין ברא"ש שנשמר מקושיא זו ופי' לשיטת ר"ת דמשהינן לה שמא תחזור ותקנו שלא תהא מחילתה מחילה עד יב"ח אבל אם רוצה לתן לה כתובתה ודאי דלא משהינן לשיטת הרא"ש וכדכתב שם הרא"ש להדיא וכן הוא לשיטת הרמב"ן והרשב"א להדיא הובא גם בהגהות רמ"א וז"ל ואם רוצה לגרשה תוך יב"ח נותן לה נצ"ב וכתובתה וכל מ"ש לה. והנה גם המ"מ הרגיש בזה ונדחק לפרש דברי הרמב"ם שכ' במורדת דאחר ההכרזות והמלכות אבדה כתובתה ואין נותנין לה גט עד יב"ח ופי' המ"מ דמבקשין ממנו שלא יגרש אותה עיין ח"מ (ס"ק י') וב"ש (ס"ק י"ג) שהביאו לשונו ובאמת דבריהם אינם מוכרחים דנראה פשט דעת הרמב"ם דאף דאבדה כתובתה תיכף אחר ההכרזות מ"מ משהינן יב"ח דלמא הדרא בה ויכתוב לה כתובה מחדש וכן נראה דעת הרא"ש והטור. ונראה לומר דגם לדעת הרמב"ם היינו משום דבמורדת בעי' לי' ומצערא לי' והוא מגרשה בע"כ ובלא כתובה מש"ה משהינן לה אבל אם שניהם חפצים בגירושין והוא רוצה לסלקה כתובתה למה יגרע מכל המגרשים נשותיהם. ונראה דעת הר"ן דתקנת חכמים הוא להשהות בין במורדת בין במאיס עלי אף ששניהם רוצים אולי יתפייסו מרצונם ולא יבוא לידי גט או דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר מש"ה קנסינן לה להשהותה יב"ח לבל תנשא לאחר וכן כתב הראב"ד בס' הזכות דקנסינן לה:
הנה בסוגיא דמורדת רבו השיטות. ואחר העיון מצאתי עשר שיטות חלוקות ואין כאן מקומם ובארתים בקונטרס מיוחד בעזהי"ת והמורם מהם כיוצא בהם המורם מארבע שיטות שהביא הב"י ובארם יפה הב"ש (סי' ע"ז ס"ק ח') וזהו המצטרך לענינינו דבמורדת לכ"ע לא הפסידה בלא הכרזות והמלכות ובטענת מאיס עלי לא הפסידה תוך יב"ח זולת לדעת הרמב"ם. אבל לדעת רוב הפוסקים בעינן שהי' יב"ח במאיס עלי והכי נקטינן דלא כפסק הש"ע וכבר הרגיש גם הב"ש (בס"ק י"א) להפליא על הרמ"א שלא הגיה כן על הש"ע. גם העלתי בקונטרס הנ"ל דמה שכתב הר"ן בתשו' (סי' כ"ב) הביאו גם הח"מ (בס"ק ז' וס"ק כ"ג) והב"ש (בס"ק ח') וכ"כ הריב"ש בתשו' (סי' שס"ח) דהא דמסקינן בגמ' גבי בלאות אי תפסה לא מפקינן מינה היינו דוקא בבלאותי' משום שבח בית אבי' אבל במעות הנדן שהכניסה לא מהני תפיסה. ולפענ"ד במחלוקת דינא דגמ' עם דינא דמתיבתא הדבר תלוי דהמרדכי ס"פ אעפ"י הביא תשובות ה"ר מתתי' והוא בדפוס זו' (דף קל"ג ע"ג) וכפול גם בהגהות מרדכי (ד' ק"מ ע"ב) וז"ל אם זה האיש שוחק ומאבד ממונו בשחוק וכו' ומיהו אי תפסה מנדונייתא וכו' כדמסיק שם דאי תפסה לא מפקינן ורוצה לומר במה דהנעלת וכיון דאבי' מוחזק מן הנדן דהנעלת וכו'. ולפענ"ד פשוט וברור דה"ר מתתי' לא קאי אדינא דמתיבתא כלל רק אדינא דגמ' ומה שכתוב ומיהו אם תפסה כו' קאי אדמצערינא לי' וס"ל מתתי' כשיטת הרמב"ם דכלתי' דר"ז מיירי במורדת ועלה מסקינן דאי תפסה לא מפקינן כו' ואפילו הכי סיים וכיון שאבי' מוחזק מן הנדוניא וכו' הרי להדיא דס"ל דבמעות הנדן מהני ג"כ תפיסה לדינא דגמ' (ואף שבנ"ד לא נ"מ מידי לדינא מזה מכל מקום כתבתי זאת בכדי לתרץ תשו' מהר"מ שבמרד' אח"ז תיכף כמש"ל דמהר"ם נמי ס"ל הכי):
גם נראה לפענ"ד פשוט דעפ"י דינא דגמ' בודאי שייך טענת מאיס עלי אף אם אינה יכולה לברר האמתלא לפני ג"א שהתוס' פ' אעפ"י (ד' ס"ג ע"ב ד"ה אבל) כתבו וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר (הובא דבריהם גם בהגהת מיימוני פי"ד ובהגהת מרדכי ד' ק"מ ריש ע"ב) נראה פשוט דלא כתבו כן אלא בדרך דחי' ואף גם זאת דוקא למ"ד דכופין אותו. וכן פ' הב"ח וכן מוכח מדברי התוס' בד"ה הנ"ל שכתבו אח"ז וז"ל וזה נמי אין להקשות במתני' לר' יוסי אמאי פוחתין לה מירושה שנפלה לה תטען מאיס עלי וכו' ואס"ד דלא מצי למיטען מאיס עלי אלא היכא דאיכא רגלים לדבר לא הי' שייך קושייתם כלל וכ"כ התוס' אח"ז להקשות מסוגיא דנדרים דהיכא דלא מירכס שריא והקשו אמאי תהא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ואס"ד דבעינן רגלים לדבר בטענת מאיס עלי ליכא מיגו כלל א"ו פשוט דהתוס' כתבו כן דרך דחי' ושלא כד"ת השיג הר"מ על הב"ח מדברי התוס' הנ"ל בהשגותיו אות ד' ע"ש (ועמש"ל לפי דברי הגמר"ד) וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' תקע"ב וז"ל ואם נפשיכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאיס וכו' אינה זה שאין החן והמיאוס תלויים ברצון הלב וכו' וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ג' וז"ל שאלתם אשה מרדה על בעלה ומנעתו מתשמיש המטה בלא שום טענה בעולם אלא שאומרת מאיס עלי וכו' והשיב בתשו' דאם אמרה אינה רוצה בו ובכתובתו דיינינן לה בדינא דמאיס עלי ע"ש [כדברי ר"ת בתוס' הנ"ל יעו"ש] וכ"כ עוד הר"ן בתשו' סי' כ"ב דאשה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה בחלי' והשיב שם בתשו' וז"ל לפי זאת דינה כמורדת האומרת מאיס עלי וכנ"ל אבל זאת שנדרה הנאה ממנו הרי היא אומרת מאיס עלי וכיון שכן לא הפסידה בלאותי' וכו' ועל דרך זה הולך גם הריב"ש בתשו' סי' שס"א דנודרת הנאה מיבמה כיון דלא בעי לי' דינה כאומרת מאיס עלי וכ"מ מדברי הרמב"ן שהביא שם הרב בתשו' הנ"ל להקשות על שיטת הרמב"ם דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו להוציא ומקשה הרמב"ן מהא דאמרינן בפ' ב"ש גבי הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ואם נתכוונה לכך מבקשין ממנו שיחלוץ לה והא כיון דנדרה הנאה הרי מאיס עלי' ולא בעי' ליה ואם איתא אמאי מבקשין ולא כופין אותו להוציא ע"ש ואס"ד דהיכא דליכא רגלים לדבר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר לק"מ על הרמב"ם א"ו נראה ברור ופשוט מדעת כל הפוסקים ראשונים ז"ל דעפ"י דינא דגמ' לא בעינא רגלים לדבר (ועמש"ל דאף עפ"י דינא דמתיבתא לא בעינן שתוכל לברר האמתלא דלא כהרמ"א והאחרונים שנמשכו אחריו) זהו עפ"י דינא דגמ' ועכשיו נבוא לענינינו עפ"י דינא דמתיבתא שקבע הרמ"א להלכה בטענת מאיס עלי והנה לפי מה שהעלו האחרונים ז"ל ג' חלוקים באומרת מאיס עלי. עיין ח"מ ס"ק כ"ו וב"ש ס"ק כ"ז ובקיצור דינא ע"ש:
נראה בענין שאילתא דשאילנא אם הי' אמתלא מבוררת וידוע לב"ד שהי' לו ריח הפה (ולא הי' בדין לכופו להוציא כמבואר ריש סי' קנ"ד בב"ש ס"ק ב' ע"ש דאם הי' בדין לכופו להוציא וליתן כתובה מה זו שאלה) לא הפסידה מה שהכניסה. ואף לפי מה שכתב הט"ז ואחריו נמשך הב"ש (בס"ק כ"ז) וכן קבע להלכה בקיצור דינא דא"צ להחזיר לה את שלה אלא בשעת הגט אבל קודם הגט א"צ להחזיר אא"כ תפסה מ"מ כיון שלא הי' יכול לגרשה אא"כ נותן לה מה שהכניסה אם מת גובה את שלה מן היורשים דמי' למ"ש הרשב"א הובא דבריו במ"מ (פי"ד דאישות ה' ח') וכן בב"י בשם תשו' הרשב"א וכן קבע הרמ"א (ס"ק ב') בתוך יב"ח כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה אם מת גובה כתובתה מן היורשים (ומה שנרשם בהגהת רמ"א דין זה בשם הר"ן ליתא אלא דהוציא כן מדברי הה"מ בשם הרשב"א שכ' כן לענין מאיס עלי וס"ל להרמ"א דה"ה למאן דס"ל דבמורדת משהינן לא אבדה כתובתה תוך יב"ח אבל באמת צ"ע דלשיטת הרמב"ם נראה דאבדה תיכף אחר הכרזות רק דתקנתא עבדו לדידה שלא יוכל לגרשה עד יב"ח דלמא הדרה בה ולכתוב לה כתובה מחדש וכ"נ דעת הרא"ש והטור וכמו שכתב הב"י והב"ח ודלא כהט"ז שכתב דלדידה לא מכריזינן כלל במורדת שהרי הרא"ש (ס"ס ל"ג) כ' דהלכה נמלכים בה להודיע לה קודם ההכרזה) ה"ה עפ"י דינא דמתיבתא גובה מן היורשין מה שהכניסה אף לדעת הב"ש והט"ז והמותר עד כדי כתובתה הפסידה ולפמ"ש הב"ש בקיצור דינא סי' א' וז"ל ואם מתה קודם הגט יורש אותה וכו' כקודם שגירש וכ"א יושב לבדו משמע דאין להם זע"ז שום תנאי כתובה אלא אם מתה יורש אותה (דירושה דבעל ודאי נפקעת אלא ע"י גירושין כמ"ש הרי"ף וכ"ה בהגהת רמ"א (סוף סעיף ג') ולפ"ז צ"ל דגם עפ"י דינא דמתיבתא אינה יכולה לחזור בה ואם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה אחרת כמו שכתב הרמ"א סעי' ב' במורדת דמצערנא לי'. וכן כתב הר"ן בפ' אעפ"י להדיא דלמ"ד במאיס עלי הפסידה כתובתה אף דמשהינן לה אגיטא אפ"ה אם נתפייסו צריך לכתוב לה כתובה אחרת. ועיין ב"ש (ס"ק י"ז) וצ"ע על הרמ"א שלא כ' דין זה וגם אין נוהגין כן ואף שאמתלא מבוררת לב"ד לא שכיח כ"כ מ"מ הא גם באינה מבוררת אם בא לגרשה א"צ לתן אלא מה שהכניסה דיכול לומר אני מאמין וא"כ נמחל כתובתה ושעבוד כתובתה וצריך לכתוב כתובה אחרת ומעשים בכ"י שאין נוהגין כן ואף שלכאורה מדברי המרדכי והג"א שהביא דינא דמתיבתא בשם הר"מ דמעגנין להו עד שתתפייס להיות עמו משמע דלא כהב"ש אלא דמהני חזרתה ואולי מש"ה נהגו שאין כותבין כתובה מחדש גם יש לומר דלפמ"ש התוס' והרא"ש הטעם דבמאיס עלי הפסידה כתובתה מטעם מחילה א"כ יכולה לומר דלא מחלה אלא אדעתא להתגרש ולהפטר ממאיסותה. אבל כ"ז שאינו רוצה לגרשה עדיין לא נמחל שעבודא ומש"ה אם רוצה לקיימה א"צ לכתוב מחדש ומש"ה לא כתב הרמ"א דין זה אלא גבי מורדת דמדינא הפסידה מחמת מרדה ולא מטעם מחילה אף שהרשב"א שממנו מקור דינא כ' כן אמאיס עלי כמו שכתב הה"מ היינו דלשיטתם אזלי דס"ל דגם במאיס עוקרת תנאים הראשונים כמו שכתב הר"ן לשיטתם. וא"צ לטעם מחילה מ"מ בלא ראי' ברורה לא מלאני לבי לחלוק על הב"ש להוציא ממון מיתומים בסברא בעלמא. ואולי גם דעת הר"מ עד שיתפייסו ויכתוב כתובה מחדש וא"כ אם מת הפסידה מותר כתובתה (כמש"כ לעיל דהא בהא תליא) ומ"מ לפענ"ד דדוקא אם עמדה בדין עם הבעל אבל אם לא עמדה עמו בדין נראה דודאי יכולה לחזור בה וא"כ אם מת הוא גובה כתובתה מן היורשים (ומתוך דברי השאלה לא נתברר לי גופא דעובדא אם עמדה עמו בדין ומשמעות דורש אני שזה חצי שנה שעמדה עמו בדין) ואם נראה לב"ד שיש ערמה בדבר וטענתה שקר לכאורה נראה בכה"ג אבדה הכל אף בלא הכרזה אבל מדברי האחרונים ובפרט מדברי הב"ש בקיצור דינא שסמוך דין ב' נראה דדינה כמורדת דמצערנא לי' ממש ולא הפסידה כתובתה בלא הכרזה וא"כ בנ"ד גובה כתובתה כיון שמת קודם שהכריזו עליה ואם אין נראה ערמה רק שאין אמתלא מבוררת לברר לכאורה י"ל דבנ"ד הואיל ואם הי' בעלה רוצה לגרשה היתה יכולה לתבוע כל מה שהכניסה בממ"נ דאם טענתה אמת צריך להחזיר לה את שלה עפ"י דינא דמתיבתא ואם טענתה שקר הרי לא הכריזו עלי' ולא הפסידה כלום א"כ ה"ה אם מת גובה מן היורשים מה שהכניסה וא"כ תפסיד באין ערמתה מבוררת יותר משערמתה מבוררת. אמנם לפמש"ל דעפ"י דינא דגמ' שייך טענת מאיס עלי אף בלא אמתלא מבוררת א"כ בנ"ד נראה פשוט דתוך יב"ח אם בא לגרשה צריך להחזיר לה מה שהכניסה בממ"נ דאם נאמין לטענתה צריך להחזיר לה את שלה עפ"י דינא דמתיבתא. ואם לאו הרי עפ"י דינא דגמ' לא הפסידה תוך יב"ח כמש"ל דדעת הפוסקים רובם ככולם דתוך יב"ח לא אבדה כתובתה אם כן אם מת תוך יב"ח גובה מן היורשים מה שהכניסה אבל אחר יב"ח אם מת אבדה כתובתה עפ"י דינא דגמ' ועפ"י דינא דמתיבתא כנראה:
ולפענ"ד נראה פשוט דשהייתה יב"ח חשבינן משעת העמדה בדין כמשמעות הגמ' דמשהינן לה דמשמע דאב"ד קאי. כ"ז כתבתי לפ"מ שהעלו האחרונים עפ"י דברי הרמ"א ז"ל ואמנם לפענ"ד נראה שלא כוונו יפה בכמה דברים בסי' זה ואחוה דעי גם אני בעזרת החונן דעת והמעיין יבחר:
הנה בדינא דמתיבתא שהביא הרי"ף וש"פ בשם הגאונים באר מפורש דמה שהכניסה יהבינן לה בין תפסה ובין לא תפסה גם תשובת ה' מתתי' שהביא המרדכי והגה' מרדכי כבר כתבתי לעיל דברור ופשוט דלא איירי כלל בדינא דמתיבתא רק קאי אהא דמסקינן בגמ' אי תפסה לא מפקינן מינה וס"ל דבלאותיה לאו דוקא אלא ה"ה במעט הנדן מהני תפיסה (ודלא כהט"ז שהביא גם מתשו' זו ראי' דבעי' תפיסה גם לדינא דמתיבתא קודם הגט) אמנם המרדכי ריש פ' אעפ"י אחר תשו' ה' מתתי' הנ"ל (דף קל"ד ע"ג) הביא תשובה הר"ז וז"ל שאלת בענין המורדת דיינינא דינא דמורדת כמ"ש הרי"ף ורוב הגאונים. סוף דבר נדוניא דהנעלת לי' אי תפסה לא מפקינן מינה לד"ה (כן הגיה הג"מ וכ"ה בהג"א וכ"ה הגי' האמיתית לפענ"ד כמש"ל) לכאורה הוא סותר לדינא דמתיבתא דלא בעי תפיסה. והנה הרש"ל הרגיש בסתירה זו בתשובתו וכ' בפשיטות דהאי תפיסה לאו דוקא הוא אלא לרבותא דסיפא נקטי' דבמה שהכניס הוא לא מהני תפיסתה ואת"ל דוקא היינו היכא דאינה יכולה לברר וללבן טענותי' מש"ה בלא תפיסה לא מהימנין לה עכ"ד וכן כתב הרמ"א בד"מ אות י"ג על תשובות מהרי"ו שהביא שם שכ' ג"כ שאינה נוטלת מה שהכניסה אא"כ החזיקה בה וכן כ' הרמ"א בד"מ בשם הגהמ"ר והוא (בדף ק"מ ע"ב) בשם תשובת מהר"מ ז"ל וז"ל אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא וכו' והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות וכו' אא"כ תפסה מה שהכניסה לא מפקינן מינה. ולמד הרמ"א דהאי בלא טענה ע"כ ר"ל בלא טענה מבוררת אבל מ"מ אין הדברים מוכיחים שהוא ערמה דבטענת ערמה לא מהני תפיסתה כמ"ש המהר"ם בתשו' הנ"ל שהביא המרדכי ס"פ אעפ"י וז"ל אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחים שאינו כן אלא מחמת כעס וכו' יהבינן כולא לדידיה בין מה שהכניסה היא ובין מה שהכניס הוא וכו' ובתשובה מיירי ע"י תפיסה כמ"ש בראש דבריו. סוף דבר נדוניא דהנעלת לי' אי תפסה כו' ואפ"ה לא מהני היכא שנראה שטענתה שקר (וכן העתיק הד"מ באות י"ד להדיא בכה"ג מוציאין ממנה הכל) ומכאן הוציא הרמ"א היכא דהאמתלא אינה מבוררת לב"ד צריכה תפיסה וקבע בהג"ה ש"ע (סי' ע"ז סעי' ג') וז"ל אין חילוק בין תפסה או לא תפסה בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדברי' וכו' ואחריו נמשכו הח"מ והב"ש ואף שהב"ש קבל תירוץ הט"ז לתרץ דדינא דמתיבתא מיירי בשעת הגט כמ"ש בדינא דמתיבתא דיהבינן לה גיטא לאלתר והמרדכי מיירי קודם הגט כמ"ש בתשובה זו להדיא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים עכ"ד הט"ז וקבע הב"ש דינו להלכה כמש"ל. מ"מ גם חילוק של הרמ"א ישר בעיני הב"ש מסברא ומדברי הגהת מרדכי הנ"ל כנכלל בלשונם הצח (ס"ק כ"ז) למעיין בדבריו והב"ח לא ראה דברי דרכי משה אלו וגם לא הרגיש בדברי רמ"א הנ"ל ופי' הוא דאמתלא מבוררת היינו שמבררת דברי' שלא יראו שום ערמה בדברי' אעפ"י שאינה יכולה לברר כלל שכדברי' כן הוא והשיג עליו הח"מ בהשגותיו אות ד' ע"ש ולפי דברי הב"ח עקר לדינא בזה דמה שהקשה הח"מ דהאיך תוכל להוציא ממנו אם הוא טוען להיפך הרי לק"מ דתקנות חכמים היא שלא תצאנה לתרבות רעה אם אולי כנים דברי' ומש"ה תקנו רבנן סבוראי דינא דמתיבתא אף לכופו כדכ' מהרי"ק להדיא ומש"כ הח"מ מדברי תשו' מהר"מ שבמרדכי עיין הגהות מיימוני (פ' י"ד דאישות אות ה') שכתב בלשון אחר וז"ל בסוף דבריו שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שמאיס עלי' היינו כדברי הב"ח שתהא טענתה ברי בלא חשש ערמה לפי דבריו:
וכ"ה בתשובת מהר"ם בד"פ סי' תתקמ"ו וזה לשון השאלה גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאתה מביתי בשלום ובלא שום דברי מחלוקת ובלא קטטה ולא ידעתי מה היה לה ומי יעץ לה שאינה רוצה שוב אלי עוד ועכשיו אני תובע שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאשה עושה לבעלה כו' ואפוטרפוס שלה השיב הוא הכה אותה וכו' וכ"כ עשה לה צער ובזיון עד שסוף דברים אומרת מאיס עלי והבעל משיב ח"ו לא נגעתי בה כו' רק מעצמה הלכה כו' והשיב מור"ם וז"ל הכי דיינינן אין אנו חוסמין אותה לפניו עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י (ולפענ"ד שט"ס הוא וצ"ל ור"ש והיינו הרשב"ם שהביא התוס' דס"ל כדעת הרמב"ם דכופין) אחרי שר"ת אוסר ופי' השמועה דפ' אעפ"י בענין אחר אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב ומה שהכניסה היא מחזירין לה בתוך כך כנ"ל הרי להדיא דעובדא הוה שלא יכולה לברר האמתלא שהרי כיחש לה ואדרבה הוא אומר שאולי מי יעץ לה וגם תפיסה לא הזכיר השואל וכן משמע מענין השאלה שלא תפסה כלום ואפ"ה השיב להחזיר מה שהכניסה:
וכ"כ המהרי"ק להדיא שורש כ"ט וז"ל דהא ודאי לדעת הרי"ף והגאונים דאית להו דכופין אותו להוציא במורדת דמאיס עליה ואפילו בלי שום טענה כי היכי דלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה כו' אבל לדברי רבינו יעקב דפסק דאין כופין כו' וכ"מ בש"פ דתקנתא דמתיבתא היא אף בלא אמתלא אף לענין הכפי' וכ"ש בענין הממון רק מהר"ם מרוטנבורג הוא שהתחיל להחרים ולחוש לערמה אף בענין הממון היינו אם נראה שיש חשש ערמה בדברי' אבל אם מראה איזו טענה בריאה וטובה לפ"ד אף שאינה יכולה לברר טענתה וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' ס"ו) הובא רוב דבריו גם בב"י וז"ל בהכרחת נתינת הגט ראיתי לרבותינו ז"ל מתרחקים עד הקצה כי נראה להם דברי ר"ת ז"ל וראיותיו עקרים ואם ראו כו' בימי הגאונים ז"ל בישיבות של בבל שהיה צורך שעה כו' ותיקנו שיגרש האיש את אשתו בע"כ כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי כו' עד והאידנא נראה להיפך הענין וכו' אם תוכל האשה להפקיע א"ע מתחת בעלה באמרה לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן עכ"ד הרי להדיא דתקנתא דמתיבתא היה בדאמרה לא בעינא ליה לחוד (כפשט לשון הרי"ף) בלא אמתלא דאי באמתלא מבוררת דוקא הרי הנחת והנחת כל בנות א"א זולת אשר אמתליהם נכרות ונראות לב"ד וכן מובן הרא"ש שם אמנם נידון זה סיפר לי אחי אמתלאי' שנותנין למרידתה ואתה דיין בדבר הזה תחקור כו' אם יש ממש וכו' ראוי שתסמוך על מנהגם בעת הזאת לכופו אלא שאמרה אינה חפצה בו יותר ומנהגם הרע לכוף אותו לאלתר וענו אותו בכבלין כו' והשיב הרא"ש שהרבה כתב ע"ז שלא לכופו והיינו שפוסק בענין הכפי' כר"ת כמ"ש סי' ח' שנראין דברי ר"ת וראיותיו עקרים אבל מ"מ דינא דמתיבתא נראה גם מדבריו שהיא אף בלא אמתלאות וכן הוא בהדיא בתשו' מהר"ם וכו' עד ואפילו הכי השיב מהר"ם להחזיר לה מה שהכניסה והיינו כדעת הב"ח הנ"ל:
אמנם מה שמתרץ הב"ח על ענין תפיסה שבתשו' מהר"ם הובא במרדכי ס"פ אעפ"י ונדחק לחלק בין מעות ובין בגדים הוא דוחק גדול וכבר השיגוהו הח"מ אות ה' מהשגותיו גם הט"ז והגהת הח"מ בשם הד"מ כבר נסתר כמו שכתבתי לעיל דלא בעינן שנתברר האמתלא גם תי' הט"ז לחלוק בין בשעת הגט לקודם הגט ע"ש שהרבה להשיב על הרמ"א שמשמע מדבריו שנותנים לה קודם הגט וכתב עליו שלא יצא ידי חובת העיון בזה ואף שלכאורה הוא נכון ולפי דבריו אוסיף נופך דודאי דינא דמתיבתא מיירי ע"י כפי' דוקא וכמו שכתב הרי"ף בסוף דבריו וכל מאן דכפינן כו' בין מעיקר תקנתא והיינו תקנתא דמתיבתא כמ"ש הר"ן וכ"כ עוד הרי"ף בפ' בתרא גבי הפוסק מעות לחתנו. והשתא דתקנו רבנן למורדת כו' כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בע"כ וכ"כ ממש הרי"ף כאן והדין תקנתא ליתא כו' אבל היכא דאתמרעא כו' היכא דמיעקר נחלה דאורייתא לא תקנו רבנן כו' והיינו דלא תקנו לכופו דאי מרצונו מי ימחה בו להפקיע ירושתו ואם אינו מרוצה הא כתב הרי"ף אח"ז דלד"ה כל מאן דכפינן כו' ירתי לה בעל וכ"כ המ"מ (פ' כ"ב מה' אישות הלכה ו') על דברי הרמב"ן שכיון לדברי הגאונים הללו ודאי וכ"כ האגודה להדיא דהיכא דאתמרעא כו' לא כפינן ליה וכן פסק הריא"ז דברי הרי"ף הלז וכ"כ לפני זה דתקנת הגאונים הי' ע"י כפי' וכ"כ בהגאשר"י וכן הוא בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ב ואלף רל"ה וכ"ה בתשובה מהר"ם וש"פ. כתבתי כל זאת לאפוקי מדברי הרא"ש והטור שרוצים להשוות דברי הגאונים לדברי ר"ת דמ"ש בתקנת דמתיבתא ויהבינן לה גיטא לאלתר היינו שלא ע"י כפי' וזה אינו וכן בתשו' הרא"ש גופא שהבאתי לעיל מודה דתקנת הגאונים היה על ידי כפי'. ואם כן לכאורה תירוץ הט"ז נכון ומקובל אמנם מתשובות מהר"ם סי' תתקמ"ו שהבאתי לעיל מוכח להדיא שלא כדבריו כמו שכתבתי לעיל דהתם מיירי שלא על ידי תפיסה וסיים שם בתשובותיו יתעגנו שניהם וכו' ובתוך כך יחזירו לה מה שהכניסה וכן בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' א' ע"ש בדברי השואל שסיים ועוד היא באה בטענת מורדת ותובעת מה שהכניסה עכ"ל הרי להדיא דמיירי בלא תפיסה וע"ש בדברי התשו' שסיים הרא"ש וז"ל ואותו הסכום יחזיר לה ותתעגן עד שתתרצה להיות עמו וכן בתשו' מהרי"ק (סוף שורש ק"ז) וז"ל והאיך תתפוס את החבל בשני ראשין להוציא את הכתובה ולעכב את הגט וגם במורדת לא אשכחין מדינא דגמ' אלא היכא שיוצאה בגט אבל בלא גט לא ודינא דמתיבתא שכתב מהר"ם (לשונו להביא דברי מהר"ם כמו שכתבתי לעיל דדברי הרי"ף מיירי בשעת הגט ע"י כפי' ומהר"ם שהתחיל לדון בענין הממון כדינא דמתיבתא ושלא ע"י כפי' והיינו שלא בשעת הגט) אינו אלא תקנתא שתקנו רבנן סבוראי כדי שלא תצאו ב"י לת"ר הרי להדיא מוכח מכל דברי הפוסקים הנ"ל דלא כהט"ז. וגם מסברא א"א לומר כן דהא מהר"ם עצמו סיים בתשובותיו זאת שבמרדכי דדינא דמתיבתא הוא תקנתא דרבנן סבוראי שלא תצאנה ב"י לת"ר ולדעת מהר"ם שלא נהגו לכוף אותו צ"ל דאפ"ה תקנתא היא לה להחזיר את שלה לבל תצאנה לת"ר מחמת חוסר כל בשבתה עגונה ואי כדברי הט"ז הרי לא תקנו כלום שהרי אינה יכולה לכופו לגרשה ותצטרך לישב עגונה בחוסר כל אם לא יחזירו לה תיכף מה שהכניסה ומ"ש הט"ז דלמה יתנם לה קודם הגט לק"מ דכבר כתבתי דתקנה היא שלא תצאנה לת"ר ועוד דהא ע"פ דינא דמתיבתא היה לה לתן תיכף ולכופו לגרש ואף שלא נהגו לכופו אבל בענין הממון אנו דנין כדינא דמתיבתא ממש שלמה יגרע כחה בענין הממון ודמי' למה שכתב המרד' ריש פ' המדיר והוא (דף קל"ד ריש ע"א) בשם תשו' מהר"ם וז"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין כו' אם לא הרשינו לכוף ולהוציא כו' מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתתו לה הלכך מפקי' מיני' כו' וכן קבע הרמ"א (בסי' קנ"ד סעיף כ"א בסופו ונדון דידן דמיא ממש להא. וכן עיקר דנותנין לה אף קודם הגט כדעת הרמ"א ודלא כהט"ז ונהפוך הוא שהרמ"א יצא ידי חובת העיון יותר ממנו:
ולפמש"ל דהגי' הנכונה היא בדברי תשובת מהר"ם שבמרד' סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לד"ה אפשר לומר דעובדא הוה ע"י תפיסה והשיב מהר"ם דיינינן כדברי רב אלפס ורוב הגאונים ור"ל דאפילו שלא ע"י תפיסה יהבינן לה מה שהכניסה ולרווחא דמלתא כתב עוד סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן לד"ה ור"ל אף לדעת החולקים על הרי"ף ולא קבלו דינא דמתיבתא (כמו שכתב מהר"ם גופא הובא בהגהות מרדכי (דף קמב ריש ע"ב) וז"ל ובדין מורדת דמאיס עלי פסק ה"ר אביגדור כר"ת דמשהינן אותה יב"ח ואז תצא בלא כתובה ולי נראה כדברי רב אלפס עכ"ל) מ"מ אי תפסה אף לדינא דגמ' לא מפקינן מינה (וס"ל כ"ה מתתי' דאף במעות הנדן מהני תפיסה ע"פ דינא דגמ') אבל באמת עפ"י דינא דמתיבתא אין חילוק כלל בין תפסה או לא וכמש"ל דאף באינה יכולה לברר האמתלא מוציאין מידו ונותנין לה ומש"כ הרמ"א מהגהות מרדכי (דף קמב ע"ב) נ"ל דמ"ש והטוענת מאיס עלי בלא טענה היינו בלא טענה ממש רק שיש חשש ערמה שקרוביה למדוה כן ומה שסיים שם המרדכי אא"כ תפסה ממה שהכניסה לא מפקינן מינה לפ"ד הב"ח דהיכא דאלפוה שיקרא דינא כמאיס עלי עפ"י דין הש"ס איכא למימר דס"ל דכלתי' דר"ז קאי אמאיס עלי ועלה מסיק דאי תפסה לא מפקינן ואף להאחרונים החולקים עליו העליתי לעיל דבכה"ג לא מהני תפיסה להרב המרדכי עיין בהגה"ה מיימוני פי"ד דאישות אות ה' שהעתיק תקנות הקהילות בזה"ל הטוענת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה מזונות כו' אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה כו' וגם המרדכי מיירי בתפיסתה למזונות דוקא (או שחסר בדבריו תי' למזונות או שקיצר בדבריו וכוונתו למזונות) וכן הביא אחר שהעתיק דברי הגהמי"י בתי' למזונות כתב אחריו שכ"כ המרדכי וכ"כ אף בשם הר"ם ז"ל ושכ"כ הטור לקמן והיינו מ"ש בשם הר"ם ז"ל דכשהיה רואה ערמה בדבר לא היו דנין דינא דמתיבתא וכן הביא עוד בהגה' מיי' אות ל' בסופו בשם מהר"ם ע"ש שכ' וז"ל ועוד שהקהילות תקנו דכל כהאי גוונא שמורדת מחמת קרובים שמפתים ומסיתים אותה למרוד שהבעל נוטל הכל כנ"ל אחרי שהיא אוהבת בעלה ואין לחוש שלא תצא לת"ר הרי להדיא תקנות הקהילות הוא בכה"ג שנראה שאוהבת בעלה ולא תצא לת"ר אז אין נותנין לה אבל היכא דיש לחוש לת"ר, אף שאינה יכולה לברר טענתה נותנין לה כדינא דמתיבתא והיינו אף להוציא מיד הבעל מה שהכניסה לו:
היוצא מכל מה שכתבתי לדינא דדינא דמתיבתא הוא להוציא ממנו אף שלא בשעת הגט ואף באמתלא שאינה מבוררת אם לא שיש לחוש לערמה ואז אין נותנין לה כלום אא"כ תפסה למזונותיה ממה, שהכניסה וכ"ד הגה' מיימוני הנ"ל וא"כ בנ"ד גובה ממה שהכניסה אף אחר י"ב חדש:
עוד נראה לכאורה מדברי הגה' מיי' אות ל' דאף אם רואין שקרובים למדוה כן וטענתה שקר אבדה כתובתה לפ"ז ומ"מ אינו מוכרח די"ל דמהני חזרתה כדמשמע מלשון התקנה שכ' ויזרוק לה גט בע"כ אם לא תחזור בה אחר ההתראה וכמש"כ לעיל דמטין נראין דברי מהר"ם דמהני לה חזרה וא"כ לא הפסידה כתובתה ואין בידי להכריע נגד יתומים קטנים ואם מי שלבו שלם ודעתו יפה להכריע יכריע כן אף אני אודה: