חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן א · ב
והנראה דהרמ"ה לא לדיוקא מינה נקיט האי לישנא. אלא לישנא דתלמודא בעלמא הוא דנקיט ועיקר כוונתו הוא לפרש הא דאמרי' בשעת מתן מעות מקודשת לאו בנתינה דידי' תליא מלתא אלא בקבלה דידה תליא מלתא דבעינן קבלתה לשם קידושין דוקא. וכ"כ רש"י להדיא בסוגיין וכן בכמה דוכתי מדקדק רש"י בלשונו דאדעתא דהכי קבלתה. וכן הרמב"ם שידוע דרכו בקודש אשר מה יקר בעיניו למנקט לישנא דתלמודא ובדין זה שינה מלשון הברייתא וכתב אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה וכ"ה בטוש"ע. והיינו משום דבקבלה דידה תליא מלתא. אם קבלתה אדעתא דקידושין:
וטעמא דמילתא הוא דכיון דאין האשה מקודשת אלא מדעתה כדאמרי' בריש מכילתין. מש"ה בעינן דוקא שיהא מוכחא מילתא שלשם קידושין הי' קבלתה. וכ"כ הטור להדיא בדינא דידן. (וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"ע וכן הוא בשארי פוסקים) והכי משמע לישנא דתלמודא בקושיא דר"ה ברי' דר"י מדקאמר ואי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. משמע דבעי' דוקא הוכחה דניחא לה מדלא קאמר איכא למימר דהא דלא שדתינהו משום דניחא לה הוא. וכ"מ נמי מגוף הקושיא דר"ה בריה דר"י דמחלק בין קידושין לפקדון. משום דבפקדון סברה אי שדינא ומיתבד מחייבנא. והעיקר הוא כמסקנת הרשב"א בחי' וכ"כ הר"ן דאף דבאמת בפקדון נמי לא מחייבא מ"מ איתתא לא גמירא דינא וסברה דמחייבא. ולפי"ז אמאי גבי פקדון אינה מקודשת כלל אכתי אית לן לספוקי. דלמא אשה חבירה היא וגמירא האי דינא דלא מחייבה אי מתבד ואפ"ה לא שדתינהו וכן הא דפריך רב אחאי אטו כלהו נשי דינא גמירי מדקאמר אטו כלהו נשי מכלל דאיכא נשי דגמירי החילוק שבין פקדון לקידושין ואכתי אמאי כיילינן כללא דכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. הא איכא לספוקי דלמא הך איתתא גמירא האי דינא דלא מחייבה אם לא בא בידה בתורת פקדון. ולפמ"ש ניחא דבעי' דוקא הוכחה שקבלה לשם קידושין. וגבי פקדון כיון דאיכא דסברה דמחייבא אי מתבד ליכא הוכחה דניתרצית בקידושין מהא דלא שדתינהו וגבי קידושין לסברת ר"ה בריה דר"י דכלהו נשי ידעי דלא מחייבא ואפ"ה לא שדתינהו. איכא הוכחה מהא דלא שדתינהו ולפרכת רב אחאי כיון דאיכא נשי דסברי דגם אם קבלה בתורת קידושין אפ"ה מחייבא אי מתבד אכתי ליכא הוכחה מהא דלא שדתינהו. ומש"ה לאו כלום הוא וכ"מ מהא דאמר ר"נ בעובדא דוורשכי יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולא מספקינן כלל דלמא לשם קידושין קבלה. ויתר על כן כתב הרשב"א בחי' דאף אם אומרת דלשם קידושין קבלה לאו כלום היא. והיינו טעמא דכיון דיכולה למימר דידי שקלי ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה ומש"ה לאו כלום הוא. והר"ן הביא דברי הרשב"א הללו והביא ראיות לדינו אבל מ"ש שם הטעם משום דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה אלא בדשדיך שלא בדקדוק כ' כן. ועם היות שדבריו ז"ל המה לנו לעינים בכמה דיני. וכן בסוגיא דוורשכי גופא הא דמקודשת בשדיך ודאי הוא מטעם דשמו חכמים דעתה. אבל הא דאינה מקודשת בדלא שדיך לאו משום דשמו חכמים דעתה הוא. דא"כ לא הוה אתי שפיר לישנא דיכולה למימר אלא כדכתיבנא משום דיכולה למימר דידי שקלי ליכא הוכחה ויש ליישב דברי הר"ן שיהיו מדוקדקים קצת ואין רצוני להאריך. וכן הרמ"א (בסי' כ"ח) לא דקדק בלשונו שכ' אינה נאמנת דלאו משום דלא מהימנא הוא אלא דלא מהני משום דלא מוכחא מילתא כללא דמילתא דלכ"ע בעינן שיהא מוכחא מילתא שנתרצית להקידושין. אלא פלוגתא דאמוראי הוא אי מוכחא מילתא מהא דלא שדתינהו. דלר"ה ברי' דר"י מוכחא מילתא מהא דלא שדתינהו ש"מ ניחא לה. ולרבא לא מוכחא כלום מהא דלא שדתינהו ולכאורה נראה דטעמא דרבא הוא משום דס"ל כפרכא דרב אחאי אבל יותר נראה דטעמא דרבא הוא דס"ל דלא איכפת לה למשדא. וכמו דלסברת ר"ה ברי' דר"י לא מוכחינן מילתא מהא דאשתיקה ולא אמרה לא ש"מ דניחא לה וטעמא הוא משום דלא איכפת לה למימר לא כמבואר ברש"י וכל הראשונים ז"ל כה"ג סבר רבא דגם למשדא לא איכפת לה וכן נראה עיקר בטעמי' דרבא ובהכי ניחא לישנא דפריך רב אחאי אע"ג דשינויא הוא אקושי' דר"ה ברי' דר"י. ולפמ"ש ניחא דלאו לתרוצי דעתי' דרבא הוא דאתא. אלא אקושי' דר"ה ברי' דר"י פריך לפי סברת ר"ה ברי' דר"י אבל רבא טעמא אחרינא אית לי' דלא איכפת לה כלל למשדא: