חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש
סימן לח
תר"ס. להחריף ובקי מו' אהרן נ"י בלאדזי.
בדבר קושיתך שתמהת מאד לפי מה דקיי"ל בכתובות דף צ"ט בזבין לי ליתכא וזבין לי' כורא דודאי מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני א"כ למה במניח שני זוג תפילין כשעובר בבל תוסיף הוי כלא עשה המצוה כלל וברש"י עירובין צ"ו מבואר דבל תוסיף משוי למשאוי והקשית יהי' כמוסיף על דבריו דהתורה צותה להניח זוג אחת והניח שתים ונהי שמוסיף ע"ד ועובר בב"ת מיהת המצוה יהי' מקוים דאחת הניח עכ"פ. וכבר שאלת זאת לכמה ת"ח ואין פותר בישוב הגון:
א) תשובה. גמרא מפורשת הוא בזבחים דל"ד בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' יכול אם הביא כשר ולמה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטי' והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו אל תביא לי אלא חטים והביא לו חיטין ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו ופסול וכן כשנאמר בל תוסיף הוי כאומר אל תביא לי רק אחת ולא יותר והוי כמעביר על דבריו ועתו"ס שם ד"ה אלא שכתבו וצ"ע במעילה ובכתובות גבי זבין לי ליתכא ואזיל וזבין כורא עיי"ש. והצ"ק תמה על תוס' שאין כאן שום צ"ע דשם שפיר ליתכא קני אף שמוסיף ע"ד דגם כאן הבהמה שהקריב כשר להקרבה רק החי' נפסל עיי"ש ודבריו תמוהי' דודאי כונת תוס' בקושיתם דשם אי נימא שמעביר על דבריו גם ליתכא לא קני וכאן שאמרינן שמעביר על דבריו כשהביא שניהם מ"מ הבהמה מהני. אמנם י"ל דשם שפיר אי מעביר על דבריו וכיון שקני כורא לא מהני הקנין כלל אבל אי הי' קני ליתכא ואח"כ עוד ליתכא שפיר הראשונה הי' קנין מעלי' רק שני' לא. וכן כאן כשאמר בהמה ולא חי' הבהמה שהקריב שפיר מועיל רק החי' נפסל. ולפי"ז בתפילין כשאמר לו אחת ולא שתים א"כ שפיר בשעה שמניח שתי' הוי כמו כורא ביחד ולא מועיל אבל הקרבת בהמה וחי' מקריבין כ"א בפ"ע. ואם מניח תפילין ואח"ז מניח עוד שפיר מעיקרא כשמניח זוג אחד יצא שפיר. רק משעה שמניח שתיהן בב"א הוי כמשאוי. וכן בד' מיני' כשנוטל שני אתרוגים בב"א שפיר הוי כלא עשה מצוה כלל כי הוי כאומר לו טול אחת ולא שתי' ונטל בבת אחת שתים אבל אי הי' נוטל ד' מינים כשרים ואח"כ יטול עוד ד' מיני' אף לפוסקים שסוברים שעובר בב"ת אבל המצוה שעשה מקודם יצא:
ב) ובני הרב המאוה"ג מו' משה אפרים נ"י אמר שמניח שני זוג תפילין י"ל להכי לא קיים המצוה אף באחת כיון שאינו מבורר באיזה זוג תפילין שיצא ודמי ליתרת אבר שכ' הראב"ן להכי הוי כניטל שאני אומר על כל אחד שהוא היתר ע"ש והובא בביאורי הגר"א יו"ד סי' נ"ה אות ט"ו הה"ד כאן אמרינן על כל זוג תפילין שזהו הנוסף וכן על כל חוט מציצית ואף שמניח מקודם אחד ואח"כ מוסיף עוד זוג מ"מ ברגע שנמצא על ראשו שניהן אז כ"א בפ"ע כשר רק ביחד הוי בל תוסיף ואינו יוצא משום זוג תפילין דעל כ"א אמרי' שזהו הנוסף להכי י"ל ס"ל לרש"י בעירובין דשניהם מקרי משאוי, ויפה אמר ועיין שאג"א סי' מ"א:
ג) ובסוגי' דכורא וליתכא כתבתי בחדושי ליישב מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מעילה אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה של בשר והלך השליח ואמר להם טלו שתים שתים בעה"ב מעל שהרי נעשה דבריו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר את השליחות אבל אם אמר להם השליח טלו שתים שתים מדעתי שניהם מועלים נטלו אורחים שלש אף אורחים מעלו שכ"א מהן עשה שליחות חבירו והוסיף מדעתו נמצא חבירו חייב לפי שנעשה דבריו ולא נעקר השליחות והוא חייב ע"ז שהוסיף מדעתו ובכתובות צ"ח ע"ב מבואר שם באומר לשלוחו תן לאורחין חתיכה אחת והוא אמר להם טלו שתים שתים והן נטלו ג' ג' כולן מעלו ובגמ' ש"מ מוסיף על שליחות הוי שליח ומשני ר"ש באומר טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי. אבל למה דקיי"ל באמת דמוסיף על דבריו הוי אף בסתמא כשאמר טלו שתי' מעלו הבעה"ב והשליח ותמוה שיטת הרמב"ם שפסק דמוסיף על דבריו הוי ולמה פסק כשאומר תן אחת ושליח אמר טלו שתים דהשליח פטור הא כיון שמוסיף ע"ד הוי א"כ ראוי ששניהן ימעלו הבעה"ב על חתיכה שציוה שיתן והשליח על מה שהוסיף. ועיין להרב כ"מ שם:
ונראה לענ"ד דבקדושין דמ"ב אמר רבא אפילו לשמאי הזקן שס"ל יש שליח לד"ע מודה שמאי הזקן באומר לשליח אכול חלב דשליח חייב דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. והקשו בתוס' מהא דאומר אכול ככר של הקדש המשלח מעל ואמאי הא הוי זה נהנה וזה מתחייב ומה שתי' תוס' דעל הגבהת השליח חייב המשלח ע"כ ל"ל להרמב"ם מדכתב לחלק בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח דבקדשי מזבח א"ח אלא אוכל לבד לפי שנתערב באיסור אחר יתר על המעילה ע"ש ואם יסבור כתוס' הוי לי' לחלק בפשיטות בבדה"ב יצא לחולין אחר הגבהה משא"כ בקדשי מזבח שלא יצא לחולין א"כ כשאכלו הוי זה נהנה וזה מתחייב וע"כ שלא ס"ל כתי' תוספות דבקדשי בדה"ב על הגבהה חייב המשלח. ואפשר טעמו דהגבהה אינו קונה רק לחיוב אחריות כמ"ש תוס' חולין ד"מ ובהקדש נתמעט משומרין. גם י"ל בדבר שיש לו פגם אינו חייב עד שיופגם וא"כ רק כשאוכל ואז שוב זה נהנה וזה מתחייב וצריכי' לדחוק לתוס' דבעת אכילה מתחייב על הגבהה למפרע. מיהת הרמב"ם ע"כ ל"ל סברת תוס' מדכ' לחלק מטעם נתערב איסור אחר וקשה עליו קו' תוס':
ונראה דלהרמב"ם לשיטתו ל"ק קו' תוס' דהרמב"ם בפ"ה מה"א הכ"א הביא באשה שציותה לאחד ליתן לשני מנה והמקבל אמר לאשה בהאי הנאה שקבלתי עפ"י ציווי שלך תתקדש לי הר"ז מקודשת לו ותמה הרשב"א ז"ל הא לא עדיף מאילו קיבל ממנה שלא מהני רק באדם חשוב כמבואר בקדושין ד"ז ותי' הרב הכ"מ כשנתנה כספה ומפסדת כספה צריך אשר השיווי יהי' יותר שווה מהכסף שנתנה אזי רק באדם חשוב אמרינן שהשווי מה שקיבל ממנה שווה יותר מדמי כסף שנתנה ובזה השיווי ששוה יותר ההנאה שמקבל האדם חשוב ממנה ממה שמפסדת מזה מקודשת משא"כ באדם שאינו חשוב לא שוה יותר מה שקיבל מהכסף שנתנה ואין לה כלום אבל כשציותה לאחר ליתן והיא לא מפסדת מידי מכיסה כלל אזי מה שעושה רצונה ומקבל עפ"י פקידתה מחשב הנאה אצלה בכל אדם מה שמקבל על ידה כיון שהיא לא נפסדת כלום והנאה לה מה ששומע לה ועושה רצונה לקבל בפקידתה ע"ש. ולפי"ז במעילה שהוי של הקדש והנותן לא הפסיד מידי והנאה הי' לו מה ששומע לו ומקבל ממנו הככר והחפץ מקרי גם הנותן נהנה וכששניהן נהנין י"ל דשפיר חייב המשלח ומיושב קו' תוס' ונכון:
ומעתה ק"ל באומר לשליח תן חתיכה לאורחי' והשליח אומר טלו שתים כיון שלא אמר מדעתו רק סתם וא"כ האורחי' מקבלי' מבעה"ב וא"כ נהי שמוסיף על דבריו מ"מ למה יתחייב השליח על זה שהוסיף הא הוי זה נהנה וזה מתחייב ול"ש לומר דנהנה מה שקיבל ממנו כיון שלא נפסד הא האורחי' סוברים שהוי של בעה"ב והשליח רק בשליחותו דבעה"ב קעביד כיון שלא אמר מדעתו וא"כ הוי רק האורחים מקבלי' מבעה"ב ועושי' רצון בעה"ב ולא רצון השליח כלל כיון שמדמי' שבעה"ב שלח ליטול שתי' א"כ למה יתחייב השליח כיון שאורחים נהנים באכילתם ושליח לא נהנה כלום כי לא ממנו מקבלי' וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן בשלמא הבעה"ב נחשב לו הנאה מה שמקבלי' ממנו וכן כשמוקמינן אחת מדעת השליח גם אצל שליח הוי הנאה ששומע לו ומקבל ממנו אבל מעיקרא כשסבר שלא אמר מדעתו רק מטעם מוסיף על דבריו והשליח לא גילה לאורחים שהוא מוסיף וסוברים שמבעה"ב מקבלי' הכל ולא הוי אצל שליח שום הנאה למה יתחייב השליח כיון שלא נהנה כלל רק האורחים נהנים וזה נהנה וזה נתחייב לא אמרינן וגם אי מוסיף על דבריו לא ניחא מה שכולן מעלו וזהו קו' נכונה. וי"ל דכיון דקתני בברייתא שכולן מעלו וכיון שלא אסיק אדעתו שמיירי באומר טלו מדעתו ע"כ הי' ס"ל לש"ס שאי אמרינן מוסיף על דבריו ניחא והיינו דע"כ במעילה אמרינן שמחויב אף שזה נהנה וזה מתחייב וכמו שמספקא לי' להר"י ז"ל וע' תויו"ט פ"ז דמעילה או שס"ד דש"ס שבהגבהה מחויב כמ"ש תוס' אבל כשמסקינן דמוקמינן לברייתא כשאמר טלו מדעתו להכי כולן מעלו אין הכרח להוציא מברייתא דין חדש שבמעילה יתחייב אף בזה נהנה וזה מתחייב רק ס"ל להרמב"ם דלמסקנא גם במעילה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכן על הגבהה לא מחויב למסקנא וכמש"ל וא"כ אף אי מוסיף על דבריו אין לחייב השליח כלל כיון שלא נהנה השליח כלום ולא דמי לאומר אכול ככר שמקרי נהנה מה ששומע לו אבל בשליח לא שומע לו רק למשלחו כי הוא רק מילי דבעה"ב מסר לו וא"כ ראוי שיפטר השליח אף אי מוסיף על דבריו להכי בע"כ הביא רק לחייב כשאמר טלו מדעתי ונמוקי דברי הרמב"ם ז"ל והבן:
ד) הן צל"ע במוסיף ע"ד וכן באומר אחת מדעתי א"כ עשה השליח את האורחי' לשליח לגזול אחת ובנתערב עמו איסור אחר אשלד"ע ובטיל השליחות ולא יתחייב השליח משום מעילה וצ"ע ובחדושי הארכתי:
הק' וא"י יעקב.