חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש
סימן לז
תרל"ז.
א) נשאלתי מהגאון מו' ברוך צבי אבד"ק פיעטרקוב את דברי בה"ג בהל' עבדים שהביא מעשה דסקרתא בעבדי דמזדבני לעכו"ם וכלו מרוותא בתראי ואמר רבינא זיל אהדרי אבני מרוותא קמאי שיכתבו לכם גיטא דחרותא והלכתא כרבינא ושם בהל' עבדים הביא ג"כ הבה"ג להא דאמימר דמפקיר עבדו ומת דאותו עבד אין לו תקנה דאיסורא לברי' לא מורית ובגמ' גיטין ד"מ מבואר דרבינא פליג על אמימר ואיך הבה"ג מזכי שטרא לבי תרי וע"כ אמר להגיה ואין הלכה כרבינא:
תשובה. במס' גיטין דמ"ג המוכר עבדו לכותי יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון אמר רשב"ג בד"א שלא כתב עליו אונו אבל כתב עליו אונו זהו שחרורו ובתוס' ד"ה אבל וא"ת הא דאמר אמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גבי' לא מצי מקני לי' וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר וע"כ לא משתחרר לי' עד שיברח דאי לאלתר משחרר לי' היכי מזבין לעכו"ם וי"ל דלא דמי למפקיר דעכו"ם לא קני לי' אלא למעשה ידיו ואכתי פש גבי ישראל ממונא דקני לי' לקנס ולוולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור. וכתב המהרש"ל בח"ש ותימא לפ"ז לעיל בהא דסקרתא דאקשי רבנן לרבינא מהא דאמימר לימא שאני התם במכרו לעכו"ם דעכו"ם לא קני אלא למעשיו ידיו. ונראה דבגיטין מ"ב איבעי' להו מעוכב ג"ש יש לו קנס דשלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא או כיון דמחוסר ג"ש אדון קרינן בי' ע"ש וק"ל הא מבואר במס' חגיגה דהכל חייבין בראי' חוץ מנשים ועבדים שאינם משוחררים ובגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי ח"ע וחב"ח ולרבינא דאמר שח"ע וחב"ח פטור לאתויי מאי כו' אבע"א לעולם ח"ע וחב"ח וכאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה והרמב"ם פסק שח"ע פטור ותמוה כיון שקיי"ל כמ"א. וכתב התויו"ט דהרמב"ם ס"ל שרבינא ודאי קאי למשנה אחרונה וגם למ"א פטור ח"ע וחב"ח מלעלות לרגל ומפרש להיפך למ"ד חייב כיון שעובד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד חכמי' תקנו שיתחייב בראי' אבל למ"א פטור מראי' לרבינא. וק"ל לפי"ז מה קמבעי' להו במעוכב ג"ש למה לא פשטינן מרבינא שפוטר למ"א ח"ע מראי' מטעם שיש לו אדון אחר אף שעומד לשחרר א"כ שפיר גם קנס מגיע לו ונשמע שיש לו קנס ומה קמבעי' להו. ונראה דשם בחגיגה דף ד' אי' בגמ' בשלמא נשי' כדאמרן אבל עבדים מ"ט פטורים אמר רב הונא אמר קרא אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו אדון אחר הא למ"ל קרא ת"ל כל מצות שאין אשה חייבת אין עבד חייב אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שח"ע וחב"ח והרמב"ם בפיה"מ ואמר את פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא עבד ולפיכך עבדי' פטורין והיינו כר"ה ותמוה דבגמ' דחי לדר"ה ונראה דבב"ק דפ"ח דפריך לרבנן יהי' עבד כשר לעדות והקשו תוס' הא מקשינן לה לה לאשה ותי' דרק להחמיר מקשינן ולא להקל והקשו אחרוני' א"כ מ"פ בגמ' לר"ה הא ליפטר מראי' להקל לא מקשינן וי"ל דזהו באמת סברת רב הונא שס"ל דממעטינן עבדים מקרא דאל פני האדון ה' משום דמהיקש דלה אין למעט כלל דלהקל לא מקשינן כלל ושם בב"ק פריך בגמ' לר"ה יהי' עבד כשר לעדות ורבינא שחולק עליו וס"ל למעט ח"ע ס"ל דלגמרי מקשינן והרמב"ם בפיה"מ ס"ל כר"ה משום שגם בירושלמי ס"ל כר"ה דעבדים פטורין משום דכתיב אל פני אדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד ולהכי ס"ל לפיה"מ ג"כ כר"ה וברש"י ערכין ד"ב מבואר ג"כ כר"ה וכפיה"מ וע' מל"מ בהל' מלכים פ"י ולפי"ז י"ל הש"ס גיטין שמבעי' להו במעוכב ג"ש אי יש לו קנס אזיל לר"ה אבל לרבינא שס"ל למעט ח"ע ולפי' תויו"ט למשנה אחרונה ג"כ ממעטינן א"כ מקרי יש לו אדון ונפשוט משם לר"ה דמעוכב ג"ש יש לו קנס ולפי"ז מיושב קו' הרש"ל דשפיר פריך מאמימר לרבינא דלרבינא גם במפקיר עבדו יש לו קנס דלרבינא נפשוט מדפטור ח"ע מראי' מטעם יש לו אדון אחר למשנה אחרונה כפי' התויו"ט נשמע מעוכב ג"ש יש לו קנס ודמי למוכר עבדו לעכו"ם וע"כ משום קנס לא יכול להוריש לבניו וכמ"ש המהרש"א ושפיר ע"כ שפליגי רבינא ואמימר אבל הבה"ג י"ל פוסק כר"ה וס"ל דח"ע וחב"ח לא ממעטינן כלל מקרא דאדון רק עבד גמור כר"ה ומעוכב ג"ש אין לו קנס ובמוכר עבדו לעכו"ם לא מכר רק למעשה ידיו ושפיר לפסק הלכה אין סתירה לדידן מאמימר לר"ה ושפיר הביא שניהם ומיושבי' דברי בה"ג בלי שנצרך לשבש:
ב) ודברי הרמב"ם שפסק דח"ע וחב"ח פטור מראי' מפני צד עבדות שבו ופוסק דאין לו קנס במעוכב ג"ש ולפי' תויו"ט יקשה דיפשוט משם שיש לו קנס. ונראה דהרמב"ם י"ל מטעם אחר פוטר ח"ע וחב"ח מראי' דהטורי אבן הקשה עבדי' למ"ל קרא ת"ל שלא נטלו חלק בארץ ומי שאין לו קרקע פטור ותי' כשנשא אשה ומתה שיורשה וחזר והקשה בח"ע וחב"ח שא"ק תופסין קרא למ"ל ונראה דהמרכבת המשנה פ"ט מהל' נדרים ה"כ כתב דמי שאין לו קרקע רק פטור לעלות לרגל אבל אם עלה חייב קרבן דעובר על לא יראו פני ריקם ע"ש ומתניתין לענין קרבן מיירי כמ"ש תוס' שם ואין לפטור מטעם אין לו קרקע ולפי"ז יתישב דלא חשיב במתניתין מי שאין לו קרקע כיון דמתניתין מיירי לענין קרבן כמ"ש תוס' שם וחייב בקרבן וא"כ שפיר אף עבד חייב ורק לרבינא פטור מטעם שיש לו אדון אחר ולר"ה י"ל רק עבד גמור פטור וח"ע חייב אבל לעלות לרגל י"ל פטור מטעם שאינו בר קדושין ואין לו חלק בארץ כלל ופטור לעלות ולפי"ז י"ל הרמב"ם כונתו לעלות לרגל שפיר פטור משום דמצד עבדות שבו לא חל קדושין וא"א לו לירש כלל ואין לו חלק בארץ ופטור מלעלות אבל לא מטעם שח"ע מקרי יש לו אדון ואין לפשוט משם לקנס כלל לדידן להכי פסק שאין לו קנס ודוק:
ג) ובחדושי כתבתי לישב מה דס"ל לרמב"ם שפטור ח"ע מראי' שתמוה דקיי"ל כמ"א ופשטא דש"ס ריש חגיגה ד"ב למ"א חייב בראי' די"ל דמבואר שם בגמ' ד"ה דאחרי' אמרו דמקמץ ומצרף ובורסקי פטורין מפני שאינן יכולין לעלות עם כל זכורך. והרמב"ם פוסק שחייבין וכתב הכ"מ דס"ל שקתני אחרי' אמרו משמע דחכמים פליגי והלכה כחכמים. ולפי"ז י"ל בגמ' פריך הכל לאתויי מאי אליבא דאחרים אבל לדידן י"ל לאתויי הנך דמקמץ כו' שחייבין ואצ"ל לאתויי ח"ע:
ד) גם י"ל דתוס' הקשו בחגיגה ד"ד ליפשוט מעוכב ג"ש אין לו קנס מדחייב למ"א בראי' וא"כ נשמע שאין לו אדון אחר ותי' דאיבעי' הש"ס כשמת דאגלאי מלתא למפרע שאינו עומד לשחרר ע"ש והקשה הטורי אבן הא לשמא ימות חיישינן ויהי' אגמ"ל דא"ע לשחרר ואיך יביא קרבן. וי"ל אי חולין שנ"ב לאו דאורייתא ולאיסור דרבנן י"ל ל"ח לשמא ימות ולפי"ז לשיטת המפורשים דשיטת הרמב"ם שס"ל חולין שנ"ב מה"ת וא"כ חיישינן שמא ימות וא"ע לשחרר להכי פטור מראי' דא"א להביא קרבן ולמפורשים שסוברים שהרמב"ם ס"ל חשנ"ב ל"ד י"ל דהרמב"ם פסק דכהן הלובש כלאים שלא בשעת עבודה לוקה וחיישינן שמא ימות והוי איסור תורה ומתניתין י"ל כראב"ש דסובר ביומא י"ב דאבנט של כהן הדיוט של בוץ ואינו כלאים וי"ל בזה דברי רמב"ם שפוסק שאינו אוכל משל עצמו שתמוה מפסחים פ"ח:
ה) עוד י"ל דהטו"א הקשה ניחוש שמא ימות וי"ל דחולין שנ"ב ל"ד ועל איסור דרבנן ל"ח לשמא ימות. אך קשה הא הטו"א הקשה דח"ע ליפטור מפני שצד עבדות הוי כאשה וא"י לסמוך וגרע מטומטום דאף לעצמו קיי"ל בר"ה כ"ח דאינו מוציא. ונראה דהרמב"ם פסק שעולת ראי' מביא אף מן עוף וא"צ סמיכה כמבואר בגיטין כ"ח (וקו' תוס' מטומטום לייתי ע"ת תי' הטו"א כיון דנו"נ אין קריבין ותשלומין דראשון מקרי דחוי ואסור להקריב אח"כ] ועוף צריך מליקה ואי ימות ואגמ"ל שא"ע לשחרר הוי כמכניס נבלה למקדש דהוי בלאו וכרת וראוי לחוש וי"ל מתניתין כהך תנא דס"ל בעירובין ק"ד לפי' תוס' שם דמכניס נבלה במקדש כיון שאין לו טהרה במקוה פטור ולא חיישינן משום זה לשמא ימות כלל והרמב"ם פסק כר"ע שם שמחויב שפיר חיישינן שמא ימות והוי מכניס נבלה למקדש שאסור מן התורה ובהמה א"י להביא כיון שצריך סמיכה להכי פטור מראי':
וראי' נראה לרמב"ם שעולת ראי' מייתי מעוף דתוס' חגיגה ד"ב הקשו הא קטן אינו סומך ולרמב"ם ניחא דמצי להביא עוף וא"צ סמיכה ואפשר לומר שתלי' בפלוגתא דב"ש וב"ה בחגיגה ד"ו בעולות שהקריבו במדבר אי עולות תמיד או עולות ראי' וי"ל למ"ד עולות ראי' ושם כתיב כבשי' משמע כבשים דוקא משא"כ למ"ד עולות תמיד י"ל בראי' כשר עוף:
ומה שהרמב"ם פסק שמעוכב ג"ש ודאי אין לו קנס והקשו עליו הא בגמ' הוי אבעי' דלא איפשטא ורק מספק פטור ומרמב"ם משמע שודאי אין לו קנס. ונראה דבגמ' אח"כ מבעי' להו אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה אם מקרי קנין כספו או לא וק"ל הא כיון שהוי ספק אי יש לו קנס או לא וא"כ מועיל תפיסה ובקל יכול לתפוס כמ"ש הכ"מ פ"כ מהל' עדות שעדים מחייבין כא"ז אם מזימין אותם במקום שהי' מהני תפיסה שמקרי שהפסידו ממון וא"כ הוי קנין כספו. וי"ל הגמ' מסתפק בדרך את"ל שאין לו קנס אם מקרי קנין כספו כיון שצריך ג"ש לענין איסור וכיון שאבעי' הגמ' בדרך אם תמצא לומר שאין לו קנם והרמב"ם פסק תמיד כאת"ל להכי פסק שודאי אין לו קנס וז"פ:
ו) בתוס' גיטין כ' לפרש דאבעי' דגמ' במעוכב ג"ש מיירי בח"ע וחב"ח אי אוכל בתרומה והקשה הרש"ל הא ע"י צד חירות זר הוא ואיך אוכל בתרומה ועפנ"י ונראה דהמזרחי פ' בהר כתב שמוכר עצמו כמו שא"י בשש כך א"י ביובל ונראה דס"ל לתוס' כשיטת המזרחי פ' בהר הובא בלח"מ פ"ב מה"ע דמוכר עצמו שא"י בשש הה"ד שא"י ביובל והנה הראשונים הקשו בע"ע הנמכר לכהן כיון שקיי"ל ע"ע גופו קנוי לו למה אינו אוכל בתרומה ותי' האבני מלואים בתשובותיו סי' י"ז כיון שאינו לעולם רק לזמן קנין פירות מקרי ולא קה"ג כמו שכ' הר"ן בנדרים דף כ"ט בהא דהיום את אשתי ע"ש ולפי"ז לשיטת המזרחי כשמוכר עצמו לעולם שא"י ביובל ולא הוי לזמן כלל ומקרי קה"ג א"כ ראוי שיאכל בתרומה דגם מ"ע אף שאין רבו מוסר לו ש"כ מ"מ גופו קנוי לו דלשיטת הרמב"ם לא תלי' הא דגופו קנוי לו בש"כ כלל [ועי' במנ"ח מצוה פ"ב] והנה גר שאינו נמכר בע"ע כ' תוס' משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ולמזרחי הי' ראוי לומר כיון שא"י ביובל ולא בעינן ושב אל משפחתו שיהי' נמכר בע"ע וי"ל משום זה לא תי' תוס' ב"ב י"ג ופסחים פ"ח תי' זה שאינו נמכר בע"ע [ואף לפמ"ש תוס' שגר א"י לימכר בע"ע י"ל רק לכתחלה דבעינן ושב אל משפחתו אבל בדיעבד כשמוכר עצמו י"ל מהני המכירה] ולפי"ז י"ל דאבעי' דגמ' במעוכב ג"ש בח"ע וחב"ח וכשמוכר עצמו חצי' חירות שבו לכהן שא"י ביובל ומותר מצד חירות שבו לאכול בתרומה רק צד עבדות אי מקרי משוחרר א"כ צד חירות מעכב מלאכול בתרומה או כיון שמעוכב ג"ש מקרי קנין כספו ורשאי לאכול בתרומה. וגם כה"ג כופין לשחרר כיון שקיי"ל כראב"י בקדושין דף כ' באין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ ולישא שפחה א"י וב"ח א"י ומיושב קו' מהרש"ל ודוק:
ואם נאמר דמ"ע לכהן אינו אוכל בתרומה יתישב דברי כ"מ בפ"ז מהל' תרומות שמפרש דברי ת"כ שממעט מקרא דע"ע אינו אוכל במוכר עצמו ותמה באבני מלואים מה רבותא ע"ש ולפי"ז כיון שא"י ביובל הו"א שיאכל והוי רבותא גדולה:
ז) ולכאורה ק"ל בחגיגה ד"ד דפריך לר"ה שממעט עבד מפני האדון הא למ"ל קרא הא כל מצות שנשי' פטורות גם עבד פטור נימא כיון שמראי' פטורה מדכתיב זכורך ממעטינן נשים א"כ י"ל עבדים חייבין דזכרים הם וכמ"ש המל"מ פ"י מהל' מלכים וי"ל כיון דבגמ' פריך שם ת"ל מ"ע שהז"ג ומשני סד"א דנקיש ראי' להקהל קמ"ל דלא מקשינן ועיקר פטור מטעם מ"ע שהז"ג וכמ"ש המל"מ שם ליישב שלא יקשה מהא דממעטינן עבד מסמיכה ע"ש. וקו' המל"מ דלמה עבד אינו סומך דמקשינן לאשה הא אשה רק ממעטינן מדכתיב בני ישראל ע"ש י"ל דגם עבד לא מקרי בני ישראל כמ"ש ביו"ד סי' א':
וקושיתי הנ"ל י"ל בזה פליגי ר"ה ורבינא אם היכי דנתמעט מקרא דזכורך לא מקשינן לה לה מאשה:
הן ק"ל לפי מה שכ' הטו"ז בהל' עבדים סי' רס"ז דר"מ דס"ל בקדושין כ"ג בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים ע"כ לא ס"ל הך ג"ש דלה לה דבגט ודאי מהני גם ע"י אחרים וכיון דסתם מתניתין ר' מאיר שפיר ממעטינן מטעם שיש לו אדון אחר ולא מהיקש ומ"פ לר"ה:
ולתוס' ב"ק דלהקל לא מקשינן אין ראי' מר"מ דלא מקיש דשם להקל להכשיר גט ע"י אחרים שפיר לא מקיש ולפי"ז י"ל דבזה פליגי ר"מ ורשב"א בקדושין כ"ג אי מקשינן להקל וסתם חכמים דר"י הוי ר"מ ושפיר פריך בב"ק יהי' עבד כשר לעדות וכמ"ש תוס' שם משא"כ למה דקיי"ל כרשב"א דמהני שטר ע"י אחרים י"ל גם להקל מקשינן ופריך בגמ' חגיגה על ר"ה לפי הלכתא דקיי"ל כרשב"א ול"ק קו' זהב שיבה נז' במל"מ פ"י מהל' מלכים על תוס'. אך מ"מ כיון דסתם מתניתין ר"מ ולר"מ להקל לא מקשינן ור"ה י"ל דרצה ליישב סתם מתניתין אף כר"מ ומ"פ בגמ':
דברי הק' צא"י יעקב מייזלש.