אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן לה

סימן לד

להרב הגאון מו' שלמה נ"י אבד"ק שיראדז

ובדבר קו' כ"ת אשר תמה מאד על הרשב"א גיטין נ"ה ע"ב לא היו סקריקון ביהודה דלא דנו בה דין סקריקון שכתב דלא הוי תלי ויהב דכיון שהפקירם המלכות להריגה ואינו מקוים לשוב לנחלתם להכי גמרי ומקני. ואח"כ כ' דמשנה אחרינא תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סיקריקון דלא גמרי ומקני כדאיתא בגמ' דמימר אמר לישקל השתא ומחר תבענא לי' בדינא הלכך מדינא הדרא לבעלי' בלא כלום רק התקינו ליטול מבעלי' חלק רביעי כדי שלא תחלט הקרקע ביד הסקריקון דמ"מ היו יראי' לילך לקבל מהם ואחריני ג"כ לא הוי זבני ע"ש ומשמע מדברי הרשב"א דדוקא בשביל שלמחר תבענא לי' בדינא להכי לא מהני תלי ויהיב אבל היכי שלא יוכל לתבוע ואינו מקוים לשוב לנחלתם מהני תלי ויהב. והקשה ע"ז כת"ה מב"ב מ"ח שילפינן תלי וזבין מיקריב אותו לרצונו כופין אותו כו' ומה ראי' נימא תמיד בזבינא ג"כ שלא מהני מטעם למחר תבענא בדינא אבל בקרבן למי יתבע והיכי שאין למי לתבוע ולא ישוב לו עוד גם תלי ויהב מהני כ"ש תלי וזבין ומה ראי' מייתי מקרבן שאין למי לתבוע לכל מו"מ ובקשני לעיין בזה כי כבר שאל לכמה ת"ח ואין פותר עכ"ד:

תשובה. גברא חזינא תיובתא לא קחזינא כלל. דודאי אין כונת הרשב"א ז"ל דלולא הטעם דלמחר תבענא בדינא גם תלי ויהב מועיל שזהו לא מסתבר כלל. דהא גם בתלי וזבין פליגי בגמ' ולמ"ד שמהני מסברא דכל דמזבין אי לאו דאנוס לא הי' מזבין ואגב אונסי וזוזי גמר ומקני אבל לא בתלי ויהב כלל רק הי' סברא לומר שיועיל מטעם יאוש דמסתמא כיון שמוכרח ליתן לו להציל נפשו ממנו ודאי מתיאש עצמו מיני' ולזאת צריך לומר מטעם מחר תבענא לי' בדינא אינו מתייאש אבל כשגזר להריגה ח"ו ואין מקוים לשוב לנחלתם אין לך יאוש גדול מזה. וגם כה"ג גמר ומקני ג"כ ואף שאין יאוש לקרקע היינו ג"כ מטעם שלמחר תבענא לי' בדינא אבל כשא"א למחר לתבוע כלל גם יאוש מועיל בקרקע וא"כ לא מבעי' למ"ד דיאוש קונה בגזילה ודאי הי' ראוי שיקנה ביאוש רק אף למה דקיי"ל דאין יאוש קונה מ"מ בקרקע ראוי לומר שיועיל יאוש כיון שהוי כהפקר יאוש רק כ' הפנ"י שא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו אבל קרקע מקרי ברשותו וכיון שמתיאש עצמו ראוי שיקנה הסקריקון ביאוש ורק מטעם למחר תבענא לי' בדינא לא מתיאש עצמו כלל ולהכי צ"ל מטעם למחר תבענא לי' בדינא להכי מדינא יש טענת סקריקון והיכי שא"א לתבוע שפיר אין טענת סקריקון אבל בקרבן מטעם יאוש לא הוי קרבן כלל כי צריך קרבנו שיהי' שלו ורק מטעם שגמר ומתרצה להקריב קרבנו ונשמע אגב אונסו גמר ומקני בתלי וזבין כי גם שם מקרי תלי וזבין כמ"ש תוס' שם. ומיושב קו' כת"ה. וז"פ:

ב) הפרישה חו"מ סי' ר"ה הוכיח מדכתיב בקרבן לרצונו שצריך שיאמר רוצה אני מכ"ש בכל תלי וזבין לא מהני רק כשאומר רוצה אני דבקרבן מסתמא ניחא לי' שתהוי לי' כפרה מ"מ צריך לומר דוקא רוצה אני כ"ש בתלי וזבין ע"ש אך י"ל דבקרבן לפעמי' כשימצא אח"כ פתח לנדרו ויוכל ליתשל עצמו וכעת עוד אין לו פתח ואם יקריבנו יהי' נפסד א"כ מקפיד לפעמים ולהכי צריך לומר רוצה אני אבל בכל תלי וזבין שביאר הרשב"ם שאין לו הפסד כלל י"ל מהני אף כשלא אמר בפירוש שרוצה ולפי"ז י"ל קו' תוס' יקריב אותו למ"ל כיון דמסברא ידעינן דאגב אונסו גמר ומקני עיי"ש י"ל דה"א שקצת קפידא שמא ימצא אח"כ פתח קמ"ל שמ"מ כיון דניחא לי' בכפרה מהני אולם לשיטת מבי"ט בסי' צ"ח שמה"ת מתירין נדר בלי פתח וחרטה כלל וא"כ מצי להתיר תיכף לעצמו ולא הוי שום הפסד כלל וא"כ שפיר לשיטה זו ראיית הפרישה מקרבן שלא הוי ג"כ שום פסידא דמן התורה מצי להתיר עצמו תיכף אם רוצה אלא ודאי שאינו רוצה להתיר עצמו כלל וניחא לי' בכפרה ומ"מ צריך מה"ת שיאמר בפירוש רוצה אני וכ"ש בכל תלי וזבין. והנה בחדושי כתבתי שדברי מבי"ט תלי' בפלוגתא דאמוראי בגיטין ל"ה דהנה למבי"ט מה"ת גם בנדר עד"ר מתירין דשיטת הר"ת שאין מתירין מטעם שמא אין פתחיהן שוין או אין דעת כולם מסכמת ולמבי"ט גם בלא רצון הנודר מוחלין לו בע"כ ולא יחל אבל אחרים מוחלין לו וגם בעד"ר מה"ת מתירין רק מדרבנן אין מתירין והנה בעד"ר כשעבר והתיר אי מותר בדיעבד שפליגי הפוסקים מסתברא אי מה"ת אין מתירין גם בדיעבד לא מהני כלל אבל אי מה"ת מתירין בלא פתח וחרטה רק מדרבנן לא מהני שמא אין פתחיהן שוין או שמא אינן רוצי' א"כ י"ל בדיעבד הוי כספק דרבנן שמקילין לכן רק מחמירין לכתחלה לא בדיעבד והנה בגיטין דל"ה בנושא נשים בעברה שמשני אמימר דמדירין עד"ר והקשו הא בדיעבד מותר וניחוש פן יתיר עצמו והוכיחו מזה שאינו מותר בדיעבד וא"כ נשמע מאמימר שמה"ת לא מהני היתר בעד"ר וע"כ שלא ס"ל כמבי"ט רק בלא פתח וחרטה אין מתירין נדר מה"ת כלל, ולפי"ז לר"ה שס"ל שם מטעם צריך לפרוט נדר והקשו תוס' למה לא משני בעד"ר. י"ל ר"ה ס"ל בדיעבד מותר והיינו כשיטת מבי"ט שמה"ת מתירין בלא הסכמתם ובדרבנן בדיעבד הוי כסד"ר ולהקל. ולפי"ז י"ל מה דבגמ' ב"ק פ' הכונס דף ס"ב משני לר"ה כשאמר רוצה אני משמע בלא רוצה אני לא מהני ותמוה שיטת הרמב"ם שפסק תלי וזבין מהני אף בלא אמר רוצה אני והב"י כ' דלא דוקא צריך לומר רוצה אני ורק כשאומר אינו רוצה הוי חמסן ובגמ' ב"ק משמע שצריך דוקא שיאמר רוצה אני ולפי"ז י"ל לר"ה לשיטתו בגיטין שס"ל כשיטת מבי"ט ואין לו הפסד כלל שפיר נשמע מקרבן שצריך שיאמר רוצה אני כראיית הפר שה משא"כ הרמב"ם והב"י פסקו כאמימר וצריך פתח וחרטה דוקא ואין ראי' מקרבן דלפעמי' יבא עי"ז להפסד שאח"כ יוכל למצוא פתח משא"כ בכל תלי וזבין וי"ל שפיר א"צ לומר כלל רוצה אני ודוק:

ג) גם י"ל דהוי רק אומדנא אגב אונסו גמר ומקני והוי כמו רוב ולהכי מהני אף בלא אמר רוצה אני דאמרינן שהוי רוב שנתרצה ומהני להחזיק שיקנה החפץ. אבל בקרבן לא סמכינן להקריב על רוב רק שיאמר רוצה אני דרוב אינו בירור גמור ולהכי אין מוציאין ממון ע"י רוב ורק להחזיק מועיל וא"כ י"ל לא סמכינן על רוב לכתחלה להקריבו עד שיאמר בבירור שרוצה כיון שאפשר לכופו עד שיאמר רוצה אני אין סומכין על רוב היכי שיש עצה שיהי' ודאי וכמו בדשיל"מ לא מהני רוב ולשיטת הכ"מ פ"ז מה' מעילה להרמב"ם מה"ת כן כאן כיון שאפשר ע"י שיאמר רוצה אני לא סמכינן על רוב ולהכי בקרבן צריך שיאמר רוצה אני משא"כ במכירה מהני בדיעבד אף בלא אמר רוצה אני ולפי"ז י"ל לר"ה שהוי תלמיד דרב וס"ל מסתמא כרב שהולכין בממון אחה"ר והיינו שהוי ודאי וא"כ לרב גם בדשיל"מ מהני רוב והה"ד בקרבן מהני רוב שהוי כודאי וא"צ יותר וע"כ שמ"מ לא מהני בלי אמירתו רוצה אני הה"ד במקח וממכר ושפיר בגמ' לר"ה צריך שיאמר רוצה אני כמו שנשמע מקרבן כראיית הפרישה משא"כ לדידן יש לחלק בין קרבן למו"מ כיון דלדידן רוב לא הוי ודאי וי"ל בקרבן כיון שעצה שיאמר רוצה אני כופין אותו משא"כ במו"מ אין מוציאין ממנו אף כשלא אמר רוצה אני ומיושב שיטת הרמב"ם ועיין מ"ש בסי' ל"ד:

ולפ"ז שהך אומדנא הוי רוב יש לישב קו' הפר"ד בשבת פ"ח מודעא רבא לאורייתא הא קיי"ל תלי וזבין מהני ואין חקר לשכר מצותיו. ולפי"ז י"ל שזהו רק מחוקי התורה שהולכין אחה"ר אבל אי מודעא רבא לאורייתא וא"ה אחה"ר כלל א"כ גם תלי וזבין לא מהני כלל:

ד) הן ק"ל מה פריך בגמ' ב"ב מ"ח מגט מעושה בעכו"ם פסול נימא אגב אונסו גמר ומגרש נימא בדבר שבערוה מחמירין שלא לסמוך על רוב וכמו במים שאל"ס ומ"פ בגמ' ונראה דקשה בכל הני שכופין להוציא נימא אומדנא אדעתא דהכי לא נתקדשה ולא תלי בדעת שניהן כיון שכופין אותו ומה נ"מ לו וכמו שפריך בגמ' בב"ק ק"י ביבמה שנפלה לפני מוכ"ש ת"ל בלא חליצה ומה שתי' בגמ' טב למיתב טן דו פי' הטו"ז באה"ע סי' ק"מ שנוח לה לדור עם הראשון ואינה חוששת לספק שמא תפול קמי יבם אבל באלו שכופין להוציא קשה נימא אומדנא דנהי שכופין מ"מ יראה שמא לא יזדקקו לה ב"ד גם תהי' אסורה לכהן ולו אין נ"מ א"כ תצא בלא גירושין כלל אך י"ל רק ביבמה לשוק פריך בגמ' משא"כ בא"א שהוי דשב"ע לא מהני להתירה לעלמא ע"י אומדנא [ועמ"ש בתשובה סי' י"א] ולפי"ז בגט מעושה למה בעכו"ם פסול הא מה"ת ראוי שתצא בלא גט כלל רק מדרבנן לא סמכינן בדשב"ע על אומדנא ועל דרבנן ראוי שיועיל רוב שאגב אונסין גומרין ומתרצין והוי כמו תרי רובא שמהני גם בדשב"ע. וכ"ז כשגט מעושה כדין אבל כשהוי שלא כדין וליכא אומדנא כלל דמסתמא הבעל לא נתרצה ותלי בשניהן כיון שבדין א"י לכופו וגם אצלה ל"ש אומדנא כיון שהוי שלא כדין שפיר הוי חד רוב וחיישינן למיעוט שאינם מתרצים ויתישב בזה קו' תוס' שהקשו אי נימא שמקרי תלי וזבין מטעם שנפטר משאר כו"ע א"כ למה בשלא כדין פסול ולפי"ז ניחא דבדשב"ע חיישינן למיעוט שאינם מתרצין היכי שליכא אומדנא ודוק:

ה) ומקור נראה לדברי הרמב"ם ז"ל שרק בקרבן צריך שיאמר רוצה אני אבל במו"מ א"צ לומר רוצה אני דתוס' הקשו כיון שמסברא דאגב אונסו גמר ומקני למ"ל קרא גבי קרבן שכופין אותו ולכאורה אינו מובן קו' תוס' הא נהי כשכופין מהני אבל מנין לומר שנכופו כלל להקריב וצריך קרא שנכופו להקריב וצ"ל דלשיטתם בר"ה ד"ו שהקשו קרא למ"ל שכופין אותו ת"ל על כל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ותי' כיון שכתיב לרצונו ה"א שלא נכופו שצריך רצון גמור והשתא לפי"ז שפיר קושיתם דלא ליכתוב לרצונו ולא יקריב וממילא נדע שכופין כמו בכל מ"ע ומהני מטעם גמר ומקני ושפיר הקשו תוס'. ומכח קושי' זו י"ל יצא להרמב"ם ז"ל שבתלי וזבין א"צ לומר רוצה אני וא"כ אי לא הוי כתיב לרצונו ה"א גם בקרבן א"צ לומר רוצה אני וצריך למכתב לרצונו לגלות שבקרבן צריך לומר רוצה אני ושאני קרבן מן מו"מ וא"כ כיון שכתיב לרצונו ה"א שלא מהני לכופו כלל שלא מקרי עכ"פ לרצונו שצריך רצון גמור ולא דמי לכל מ"ע וצריך קרא יקריב אותו וכתי' תוס' ר"ה ולפי"ז י"ל מקו' זו יצא להרמב"ם ז"ל לחלק בין מו"מ לקרבן:

ו) הה"מ פי' בכונת הרמב"ם שפי' בגמ' שם דארצי זוזי ולא ארצי היינו בעדים ולהכי פסק דאף בלא ארצי בעדים מ"מ מהני ותמה כאאמ"ו הגאון העצום זצ"ל דא"כ היאך דחי בגמ' דבכולהו הוי זבינא מהא דאמימר דסובר תלי וקדיש הוי קדושין ומה ראי' הא שם ודאי הוי בעדים דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין בשלמא לפי' הרי"ף שפי' דלא ארצי שלא נתן הדמים מיד ניחא דקדושי ביאה רק ע"י שאר וכסות וג"כ לא מטי לידה מיד רק שנתחייב בעצמו ה"נ בנתחייב לתת דמי מכר אבל לפי' הה"מ דארצי היינו דוקא שנתן מעות רק סגי בלא עדים א"כ מה ראי' מקדושין כיון דע"כ בעדים דמקדש בלא עדים א"ח לקדושין ואי דלא נתן עדיין מעות הא מודה דבעי מתן דמים רק דסגי בלא עדים. ותי' דהנה מה נ"מ בין ארצי בעדים כיון דלא איברא סהדי אלא לשקרי והא אוה דנתן לו מעות והיכי ס"ד דרבא לחלק בהכי. אמנם י"ל דרבא שומר בלא ארצי בעדים נאמן שלא גמר בלבו למכור במגו דאי בעי אחר שלא קיבל דמים והנה רב אשי אמר סתם תלי וקדיש ובין אף או אותה ואם נאמר כשיש מגו מהימן הא תמיד לבעל הוי שבידו לגרשה [וע' שעה"מ פ"י מה"א] וע"כ דאנן סהדי שגמר מלו ולא מהני מגו א"כ הה"ד בארצי בלא עדים מהני דאנן סהדי שגמר בלבו ולא מהני מגו ומזה הוציא הרמב"ם דבאנסוהו לקדש מהני דראיית הש"ס מאנסוהו לקדש ומפרש דרב אשי רק פליג בקדושי אשה ובאנסוהו לקדש מודה אלו דברי אאמ"ו הגאון רשכבה"ג זצל"ה ופח"ח. ולפי סברת אאמ"ו הגאון ז"ל שבלא ארצי בעדים מטעם מגו מהימן שלא גמר בלבו נראה ליישב אף אם נפרש כפשוטו דקאי על קדושי אשה כשכפו אותה דעל מגו דבידו לגרשה יש לפקפק שיהי' לו הפסד הוצאות הגט וכתובה וע' מרדכי ר"פ האומר ונראה דאשה שאומרת גרשתני נאמנת מטעם חזקה א"א מעיזה וכתב הרא"ש דהוי חזקה שלא תהי' באיסור כל ימי' בנדרי' דף צ"א. ויפלא למה הוסיף עוד טעם וצ"ל מפני שהוי חזקת א"א ולהכי צריך שני חזקות חזקה דא"א מעיזה וחזקה שלא תהי' באיסור כל ימי' או מטעם דהוי רוב אין מגרשין נשותיהן לכן צריך שני חזקות או מטעם שלו ג"כ חזקה שא"י להעיז נגדה וע' ח"מ באה"ע סי' י"ז ובחדושי הארכתי מיהת כאן ראוי שתהי' נאמנת שלא גמרה בלבה מטעם חזקה שלא תהי' באיסור א"א כל ימי' וחזקת פנוי' מסייע וראוי שתהי' נאמנת אלא ע"כ דהוי ודאי אגב אונסו וזוזי מתרצה ואין ספק כלל ול"ש חזקה שהוי כמו עדים ובירור ועדיף מכמה חזקות וגם מגו לא מהני כלל. והבן:

ז) ובזו הימים נשאלתי מאחי הגאון מו' פנחס אלי' שי' אבד"ק וויערשאוו דלמ"ל קרא ביבמות דפ"ד בח"ל לא יקחו שגם היא מוזהרת ת"ל דאי רק הוא מוזהר א"כ קרא דקדושין תופסין בח"ל למ"ל בתמורה ד"ה ת"ל כמו שכ' הפ"מ סי' ל"ד גבי נשבע שלא למכור דלא בטל המקח דהלוקח יכול לומר מה איכפת לי במה שמוכר עובר וגם היא תוכל ליטעון כן וקרא למ"ל. והשבתי דמיך קרא לקדושין בע"כ דמה"ת מהני והיא אינה חפיצה בקדושין כגלן ורק הבעל והוא מוזהר וה"א שלא יועיל הקדושין וצריך קרא שתופסין ולא הי' נשמע שהיא מוזהרת וצריך קרא. וז"פ:

חן הקשו אחרוני' לבתר שהפקיעו חכמי' קדושי בע"כ מטעם שעל דעת חכמי' מקדש א"כ בח"ל ראוי שיועיל בע"כ לשיטת המרדכי שכ' ר"פ האומר טעם שלא הפקיעו חכמי' בכל ח"ל כיון שלא קידש על ועת חכמים א"כ גם בע"כ יועיל בח"ל ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמי' ונראה דהמרדכי יסבור כשיטת הלח"מ בה' חליצה פ"ו בהא דצריך למידחס לכרעא ששני איסורים שאסור לכתחלה גם בדיעבד לא מועיל וא"כ בח"ל שאסור לקדש וכן בע"כ שאסור לכפותה א"כ תרתי איסורי לכתחלה גם בדיעבד לא מהני ולפי"ז הי' מקום ליישב קו' האחרונים בקדושין ד"ה דאמר ר"ה חופה קונה ופריך רבא ממתניתין ג' תנן ד' לא תנן לפוסקי' שסוברי' דחופה ליתא בח"ל להכי לא קתני דמתניתין מלתא דגם בח"ל נקט ומ"פ בגמ' ולפי"ז י"ל דבגמ' פריך ליתני איש קונה ומשני דאי תני קונה ה"א בע"כ ואי רק נקט מה דגם בח"ל לא הוי מצי למיטעי שמהני בע"כ כיון שנקט מה שגם בח"ל ובח"ל ודאי לא מהני בע"כ מפני שתרי אסורי לכתחלה לא מהני בדיעבד וע"כ שלאו דוקא מה שמועיל בח"ל נקט לכן הי' ה"א גם בע"כ והוצרך למיתני ניקנית וא"כ למה לא תני חופה ע"כ דאינו קונה ויל"ע:

ח) וברש"י (כתובות ד"ג) הביא רבותיו תינח קידש בכספא שהוי קדושין דרבנן ותמוהים דבריהם מאד ונראה דהגרע"א כתובות ד"ג הקשה במקדש כדמו"י למפורשי' שהוי תנאי נימא אין ברירה ותי' שהוי כמו ע"מ שלא ימחו חכמים ע"ש והנה מעיקרא כשסבר שניחא בקדושי כסף ולא בקדושי ביאה הי' ס"ל להש"ס דלאו מטעם כח ביד חכמי' דלטעם זה בודאי אין לחלק כלל רק הי' ס"ל מטעם תנאי וא"כ י"ל תקנו חכמים שתנאי יהי' ע"מ שירצו חכמי' וא"כ אי נימא אין ברירה לא הוי קדושין רק ברירה הוי ספק ומה"ת מחמירין לומר א"ב וא"כ כשיהי' להחמיר לומר יש ברירה נחמיר לומר יש ברירה והוי מקודשת לחומרא שמא יש ברירה והוי רק קדושי דרבנן כיון שהוי רק מספק החמירו רבנן לומר בדאורייתא יש ברירה דמה"ת ראוי להיות ספק להקל להרמב"ם בפרט כשהוי חזקת פנוי' ורק הוי קדושין דרבנן ויכולין להפקיע אבל בביאה לא היו מתקנין שיקדש ע"מ שירצו דא"כ כיון שמה"ת אין ברירה ולא הוי מה"ת הקדושין כלל הוי בעילת זנות וכ"ז מעיקרא אבל למסקנא דשווי' רבנן ב"ז שפיר י"ל שכח לחכמי' לעקור להכי הפקיעו לקדושין וכל קדושין הוי ע"מ שלא ימחו והוי קדושי תורה:

אמנם קו' הגרע"א ז"ל י"ל דע"מ שירצו חכמי' היינו אם אין קדושין זה נגד דין תורה והוי כמו וכבר בא חכם ואין ענין לברירה:

גם י"ל דברי רבותיו של רש"י די"ל שס"ל בקידש בכספא הפקירו חכמים הכסף וחזרו והקנוהו לו ונודע שיטת אא"ז הגאון במק"ח סי' תמ"ח שלהוציא ממנו הפקר מועיל מה"ת ולאוקמי ברשותו רק קנין דרבנן מהני מדרבנן לא מה"ת וא"כ כשהפקירו להכסף הוי מה"ת אינו שלו וכשחזרו והקנוהו לו הוי רק מדרבנן שלו והוי רק קדושי דרבנן כיון שרק קידש בכסף אשר לו בו קנין דרבנן ומשני שווי' רבנן ב"ז ומטעם יש כח ביד חכמי' וגם בכסף לא הפקירו לו הכסף כלל והוי קדושי תורה ודוק:

דברי הק' צא"י יעקב מייזלש.

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה