חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש
סימן לב
להנ"ל
א) ועל מה שכתבת לישב בב"ק ד"ע גנב ומכר בשבת חייב והתניא פטור אמר רמב"ח כי תני' האי דפטור באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גניבתך אמרי כיון דקתבע לי' קמן בדינא לא אמרינן זיל שלים מכירה נמי לאו מכירה כו' אמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו כו' ומקשים מה ראי' מייתי רבא מאתנן לחייב דו"ה הא יכולין לומר דשם לגבוה שפיר מיפסל כיון דלצי"ש חייב אבל בדו"ה כיון דבדיני אדם פטור לאו מכירה הוא ורצית לומר דלבתר שחידש חיוב לצי"ש ומהני תפיסה וא"כ בספק קלב"מ מחויב לשלם מטעם ספק איסור כקושית הר"י באסן ולאידך מועיל תפיסה כיון שבדי"ש מגיע לו ולא הוי אצל אידך שום איסור ויש לאוקמי הברייתא כאיסי ב"י שעל חדא מלאכה בשבת אינו מחויב שהוי ספק ובעי שלומי מספק והוי מכירה ומ"מ מדו"ה פטור כיון דהוי קנס וכתבו תוס' כתובות דף ל"ג שאין חייב לצי"ש ושפיר ספק מיתה פוטר עכ"ד וז"א דבגמ' אמרינן בפירוש ה"נ אי תבע לא אמרינן לי' זיל שלים ומכירה הוי ולדבריך מי לא אמרינן לי' זיל שלים מיהת עכ"פ קו' נכונה הוי על רבא למה צריך לחדש דמכירה הוי אף דלא אמרינן לי' זיל שלים נימא כאיסי ב"י וזיל שלים אמרינן לי' כיון שמאתנן נשמע שמחויב לצי"ש. ונראה כיון דבמתניתא תני מקושש תולש הוי ומבואר בשבת דף צ"ו דהוי מהנך דלא מספקן וא"כ בעקוץ תאנה הוי ודאי קלב"מ וי"ל להכי ס"ל לרבא דהברייתא מסתמא כמתניתא ס"ל ורבא בעצמו מצי לסבור ג"כ הכי:
גם י"ל דכבר כתבתי בחדושי לב"מ בפ' א"נ לישב קו' המל"מ דלמה באבק ריבית חייב לצי"ש ובריבית קצוצה פטור מלצי"ש עיי"ש ונראה דנהי דאנן לא קיי"ל כר"נ בה"ק דכרת פוטר מן התשלומין היינו מטעם דכרת לשמים וממון הב"ד מחייבין לאדם והוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה אבל מן החיוב לצי"ש שפיר כרת פוטר וא"כ בריבית קצוצה דלמיתה ניתן ולא להשבון כמבואר בר"פ א"נ וא"כ מיתה בי"ש פוטר מלצאת י"ש משא"כ באבק ריבית דליכא מיתה בי"ש שפיר מחויב לצי"ש והארכתי הרבה בזה. והנה תוס' כתבו בשבת ד"ו ע"ב דלאיסי מחויב כרת וא"כ ראוי שכרת יפטר מן חיוב לצי"ש וא"כ לא מהני תפיסה ובספק קלב"מ פטור מלשלם ולהכי משני רבא כשמגיע לו ודאי מיתה ונהי דקלב"מ פוטר היינו מן ממון אבל מן חיוב לצי"ש אינו פוטר ונהי שקטלינן לי' מ"מ מחויב לצאת י"ש והוי עי"ז מכירה. ולפי"ז מיושב קו' תשו' בנין ציון סי' ב' שהקשה למאי נ"מ מה שח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן אי לאו הא דינו מסור לשמים עיי"ש ולפי הנ"ל א"ש דנ"מ שיתחייב לצי"ש לשלם דנהי שלוקה מ"מ חייב לצי"ש ואי הי' חייב כרת הי' פטור לצי"ש ונ"מ לתפיסה אי מועיל:
ב) הן ק"ל לרבא למה לא מוקמינן הברייתא כצנועין דס"ל בב"ק דס"ח דיכול לחלל דבר שא"ב ולדידהו גם בגזל יאוש קונה דתוס' הקשו שם ס"ו אי הוי כהפקר למה באיסורא בא לידו ל"מ ע"ש ותירץ הפ"י שא"י להפקיר דשא"ב. א"כ לצנועין מהני יאוש בגזל. והארכתי בזה הרבה בב"ק בהא דר"ל מוקי כצנועין ובגמ' מבואר הוא דאמר כצנועין היינו דע"כ כצנועין ס"ל והארכתי בזה ואכ"מ. והברייתא ס"ל סתם גניבה יאוש בעלים וכמו שאמר רבא לית דחש לר"ש סתם גזילה יאוש בעלים רק סתם גניבה יאוש בעלים בקדושין דף נ"ב ורבא ס"ל יאוש שלמ"ד הוי יאוש. והנה בילדותי שמעתי מאממ"ו הגאון זצ"ל העיר על תוס' ב"ק דס"ז שמסופק אי רבא ס"ל יאוש קונה הא ע"כ לא ס"ל יאוש קונה דא"כ יקשה כיון דס"ל סתם גניבה יאוש בעלים בקדושין נ"ב וגם סובר יאוש שלמ"ד הוי יאוש בב"מ כ"א א"כ דו"ה שחייבו התורה איך משכחת לה הא תמיד שלו הוא טובח ושלו מוכר ודוחק לומר דשמענו דלא מייאש והאריך בדפח"ח. וי"ל רבא ס"ל יאוש אינו קונה מה"ת רק מדרבנן ומה"ת מחויב דו"ה וממילא גם רבנן אוקמי אדאורייתא. אמנם אם נאמר כצנועין שמה"ת מהני יאוש וגם סתם גניבה יאוש בעלים וגם יאוש שלמ"ד מהני קשה מקרא היאך משכחת דו"ה. אך י"ל בליסטים מזוין דלענין דו"ה כיון דמטמרי מאינשי גנב הוא כמבואר בב"ק דנ"ז וגזלן הוי שסתמו אינו מייאש כיון שידע ממי לתבוע וא"כ נוקמי כאן דהברייתא ס"ל כהנך תנאי ובסתם גנב וא"כ מה"ת פטור מדו"ה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר אמנם מדרבנן ראוי לחייבו בדו"ה דלמ"ד יאוש קונה אף שהוי כהפקר הקשה המקנה הא הוי בע"כ והוי תלו ויהיב ותי' כיון שדמים מחויב להחזיר הוי כמו תלו וזבין. והנה התו"ח ב"ב מ"ח הקשה למה בתלו וקדש אפקעינהו לקדושין ובתלו וזבין לא אפקעינהו. וי"ל כיון שדעת אחרת מקנה לא הפקיע הקנין אבל בקדושין לא מקרי האשה דעת אחרת מקנה דכי יקח כתיב ואם יהי' נצרך לדעת אחרת אינו מועיל קדושין כמ"ש הר"ן נדרים ד"ל וע"כ שתפקיר עצמה ובלי להקנות לו כלל דגם הפקר כתב רש"י כשמפקיר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה לו עי' בב"מ דמ"ב וע"כ בקדושין הוי בפירוש רק מרוצת אבל לא מקנה עצמה לו והפקיע הקנין אבל בזבינא שדעת אחרת מקנה לא הפקיע. וא"כ ביאוש שלמ"ד בגזל ראוי לומר אף שהוי כתלו וזבין מ"מ כ"ז שלא נודע לו לא מקרי דעת אחרת מקנה ונימא אפקעינהו וראוי שלא נקנה מדרבנן ע"י יאוש שלמ"ד ומתחייב מדרבנן דו"ה דאינו שלו. אמנם כה"ג כשמכר בשבת דלוקה מלקות מרדות כמבואר בטור חו"מ ס"ס ר"ה שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים ע"ש והנה הפמ"ג כתב שמלקות מרדות אינו פוטר מחיוב תשלומין דלענין ממון אוקמי אד"ת והוכיח מדברי הרמב"ם ע"ש בפתיחה וראי' לדבריו מכאן במוכר בשבת למה אין מלקות מרדות פטרו וע"כ שאינו פוטר. אבל כה"ג שמה"ת ראוי ליפטר דשלו טובח רק מדרבנן חייב כיון שהפקיע הקנין א"כ שוב ראוי שמלקות מרדות יפטר אבל בעי תשלומין בעד החפץ שלוקח אין מלקות מרדות פוטר משא"כ לענין דו"ה ממ"נ פטור. אך י"ל דרבא ס"ל גם תלו וקדש מהני ולא אפקעינהו א"כ אי מיירי כה"ג א"כ שלו טובח וגם בחול יפטר וע"כ דהברייתא לא ס"ל כצנועין. או כמ"ד סתם גניבה יאוש בעלים ולאינך אמוראי מצי הברי יאוש שלמ"ד ל"ה יאוש ולהכי לא מוקי כה"ג. מיהת אשכחנא פרוקא בזה מה שתמוה לי דברי ירושלמי בב"ק פ"ז ה"ד יש בטובח מה שאין במוכר כו' שהטובח בשבת חייב והמוכר פטור כו' אמר ר' ינאי בי רב יהודה מצינו שמכירה חייבין עליו בשבת הגע בעצמך באומר תלוש מקרקע וקנה אותו לא קנין אמר ר"י בר בון תלושה מחייבת איתו ולא מכירה ופי' הפני משה חיוב מיתה מחמת דבר אחר עיין שם וא"כ לר' יוסי בר בון גם תירוץ ר"פ בזרוק לחצירו נסתר דזריקה היא מחייבת ולא מכירה. וכונתו בירושלמי דבטביחה על הטביחה מחויב משום שבת ועל הטביחה מחויב דו"ה אבל במכירה התלושה וזריקה הוי כדבר אחר לגוף המכירה. וא"כ יקשה לר"י בר בון שהוא אמורא בירושלמי מברייתא דתניא פטור וצ"ע. ולפי"ז י"ל דס"ל יאוש שלמ"ד הוי יאוש ומוקי לה כצנועין וכמ"ד סתם גניבה יאוש בעלים וכצנועין שמהני יאוש ורק מדרבנן אפקעינהו למכר ביאוש שלמ"ד ועל דרבנן מלקות מרדות פוטר כנ"ל:
ג) ומה שכתבת לישב קו' הפלאה על תוס' כתובות ד"ל שהקשו על הא דפסחים בסוגי' דאוכל תרומת חמץ דקתני פטור מתשלומין לרנבה"ק ואמאי נימא מדאגבהא קני' למה לא הקשו בפסחים דכ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל דקלב"מ ואמאי הא מדאגבה קני' ותרצת עפ"י דברי השמ"ק שהקשה מ"פ בגמ' למ"ד שפטור לרנבה"ק בזר שאכל תרומה מהא דאר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שחייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב נימא בתרומה אינו חייב על הגבהה משום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ותי' בתרומה שהוי ממון כהן לא אמרינן כן ולפי"ז רק הקשו תוס' מתרומה אבל מהקדש ל"ק דבהקדש לא מהני הגבהה. ובזה יש לסתור דברי בנין ציון סי' קע"ו שמחלק בין משיכה להגבהה עכ"ד:
ד) דע כי אין זה מעלה ארוכה לקו' הפלאה כלל דמבואר במס' קדושין כ"ט משכו במאתים ולא פדאו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא גרע מהדיוט א"כ חזינן אף שמשיכה אינו קונה בהקדש ע' תוס' בכורות די"ג מ"מ תקנת חכמים שצריך לשלם מאתים שלא יהי' הקדש גרע מהדיוט א"כ הה"ד כיון שבהדיוט אמרינן מדאגבה קני' ולא נפטר ע"י קלב"מ שאח"כ גם בהקדש אמרינן כן ורק תקנ"ח היא בהקדש כמבואר בקדושין דכ"ט אבל לא בתרומה כלל ושפיר הקשה בשטמ"ק על תרומה נימא שלא מהני הגבהה ותי' שהוי ממון כהן אבל בהקדש ל"ק קו' הש"מ כלל דלא גרע מהדיוט ולא מיפטר משום קלב"מ היכי שאגבה מקודם והדרא קו' הפלאה:
גם דאף שכ' תוס' בבכורות י"ג דלא מהני משיכה בהקדש מ"מ להתחייב כשגזלו או כשגנבו לענין זה מקרי קנין שמתחייב בהכי וכמו שכ' הר"י בתוס' כתובות ל"א ע"ב לענין משיכה ברה"ר אף שאינו קנין להיות כשלו מ"מ הוי קנין להתחייב עליו ע"ש ולשיטה זו ל"ק קו' השמ"ק כלל וצ"ל דלשמ"ק ס"ל שאין חילוק אבל תוס' שלא יסתרו דבריהם למה שכתבו בקדושין שבמעילה מתחייב המשלח בהגבהת השליח צ"ל ע"כ שהגבהה הוי קנין להתחייב עכ"פ א"כ הדרא קו' הפלאה:
ד) ובחדושי הקשיתי על תוס' בכורות שכ' שבהקדש ל"ש משיכה א"כ היאך יליף ר' יוחנן מעות קונות מהקדש דכתיב בפודה מהקדש ונתן הכסף וקם לו הא הקדש שאני כיון דלית גבי' קנין משיכה להכי מהני כסף כמו במציאה ומתנה דליכא מעות לכ"ע קונה משיכה ומנין היכי שאיכא משיכה שיקנה בכסף והעליתי דתוס' רק חידשו כן בטעמא דר"ל שס"ל משיכה קונה ולא יליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו שמהני קנין כסף משום דס"ל דבהקדש ליכא משיכה לכך מהני כסף אבל אליבא דר' יוחנן מודו תוס' דלר"י ע"כ צ"ל שמהני קנין משיכה בהקדש וס"ל שמ"מ מוציא מרשות לרשות ואעפ"כ כתיב ונתן כסף להכי יליף דאף היכי ששייך משיכה מ"מ מעות קונות דלר"י גם בהקדש ס"ל ששייך משיכה:
ולפי"ז כתבתי לישב דברי ירושלמי התמוה מאד בפסחים פ"ב תני לא יראה לך אבל אתה רואה לגבוה ואית תני אף לגבוה לא יראה כו' ואמר ר"ז תיפתר בקיבל עליו אחריות וכר"ש ותמהתי הא בחמץ מרבינן מלא ימצא בפסחים ד"ה דלכ"ע עובר בב"י על גל"מ שהוי כממון ולמה אמר דוקא הירושלמי כר"ש. ולפי"ז כתבתי לישב דשיטת הר"ת בפסחים דף ו' דקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של א"י א"ע בב"י ולהכי בייחד לו בית אינו זקוק לבער ובהקדש כיון שכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא למה יעבור בקיבל אחריות בהקדש בב"י הא הוי תמיד כמקבל אחריות על חמצו של גבוה בביתו של גבוה שא"ע ולהכי מוקי כר"ש היינו דר"ש ס"ל בב"מ ר"פ הזהב כל שכסף בידו ידו על עליונה וקאמר שם בגמ' דאליבא דר' שמעון לא קאמינא דגם ר"ל מודה דלר"ש מעות קונות ע"ש דמ"ז ע"ב וא"כ לר"ש ע"כ מהני משיכה בהקדש כמו שכתבתי לר"י דכיון שמ"ד שס"ל מעות קונות יליף מונתן הכסף ע"כ ס"ל שמהני משיכה בהקדש כנ"ל ולא מקרי בי גזא שיהי' כבבית הקדש ושפיר בקיבל אחריות עוברין בב"י וכונת הירושלמי כר"ש שס"ל מעות קונות ולהכי לא מקרי בבית הקדש לדידי' ועוברין בב"י ונכון. ומעתה קו' השמ"ק ג"כ רק דנימא דכר"ל ס"ל ומה מדמי חלב לתרומה ותי'. אבל שפיר הקשה הפלאה דהוי מצי להקשות מברייתא דפסחים כ"ט לר' יוחנן שס"ל שמהני משיכה והגבהה בהקדש ג"כ:
ו) ופשוט י"ל דברי ירושלמי הנ"ל דשיטת הר"ת רק לדידן דחידוש שעוברין בב"י משום גל"מ ורק בבית ישראל ולא בבית א"י והה"ד על הקדש א"ע כיון שכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כמ"ש תוס' בכורות אבל ר"ש דס"ל בכל התורה גל"מ כממון י"ל גם בקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם עוברין והה"ד בהקדש להכי מוקי כר"ש אך לל"ב דכיון שאיתא בעינא גם לר"ש חידוש א"כ בביתו של עכו"ם א"ע גם לר"ש ויש להאריך ואכ"מ:
ז) גם יש ליישב דברי ירושלמי הנ"ל דק"ל לשיטת התשב"ץ וכן משמע מר"ן ריש פסחים שעיקר שאסרה תורה בחמץ בל יראה משום לתא דאכילה וא"כ בהקדש כיון שמיבדל בדילי מיני' כמו שמבואר בפסחים ד"ו שא"צ מחיצה י' וא"כ אף בקיבל עליו אחריות לא יעבור בב"י כלל. ונראה דזהו רק אי גם לפני זמנו אסור באכילה י"ל שפיר שמשום אכיל' עובר על ב"י אבל לר"ש דלפ"ז מותר ועכ"ז אמרה תורה תשביתו ע"כ לאו משום לתא דאכילה כלל ושפיר גם בהקדש עוברין בב"י ולהכי מוקי בירושלמי כר"ש דלפ"ז שרי ותשביתו בע"פ וע"כ לאו משום לתא דאכילה כלל רק גזה"כ וגם בהקדש בקע"א עוברין בב"י ונכון:
ובסגנון זו יש ליישב קו' הצל"ח בביצה ד"ח דב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת דליכתוב גבי חמץ ולא בעי גבי שאור והקשה הא גם ח"ש אסור בב"י ונגד מלקות א"ע מה"ד גם דהוי נל"ע ואין לוקין. ולפי"ז י"ל כיון שתשביתו בע"פ ובל יראה רק בפסח הוי לאו שקדמו עשה ובלאו שקדמו עשה לוקין. אך אי לפני זמנו אסור כר"י א"כ ראוי שיעבור בב"י בע"פ כיון שהוי משום לתא דאכילה ומה לי איסור לאו לאיסור כרת וראוי שיעבור בב"י בע"פ וא"כ הוי שוב לאו הנל"ע. אך לב"ש כיון דב"י בחמץ בככותבת ובאכילה לכ"ע בכזית כמבואר שם וע"כ ב"י אינו משום לתא דאכילה כלל דאי משום אכילה הי' ראוי לעבור בכזית וא"כ שוב אמרי' שבעת ימים שאור לא ימצא ורק בפסח עוברין בב"י ובתשביתו בע"פ והוי קדמו עשה ולוקין ושפיר נ"מ למלקות אבל אי הוי כתב בחמץ לחוד ולא גבי שאור והיו שניהם בכזית שפיר הוי אמרינן שעיקר ב"י משום לתא דאכילה כמ"ש התשב"ץ וגם בע"פ היו עוברין וכמ"ש רש"י פסחים דף ד' והוי לאו נל"ע ולא היו לוקין כלל והיו יכולין למידין זה מזה וליכתוב גבי חמץ ולא בעי גבי שאור קרא כלל וכיון שכתב גבי שאור ע"כ שבעי לגלות דחמץ בככותבת וא"כ אינו משום לתא דאכילה כלל כיון שאכילה לכ"ע בכזית וא"ע בע"פ כלל והוי לאו שקדמו עשה ולוקין ונ"מ למלקות משא"כ אי היו שניהן בכזית והבן. ולפי"ז י"ל לדידן דשניהן בכזית שפיר כ' תוס' פסחים דכ"ט שהוי נל"ע דאמרי' שפיר משום לתא דאכילה ועוברין גם בע"פ בב"י והוי נל"ע לשיטת הר"י:
ודברי רמב"ם דפוסק חמץ בפסח לוקה והקשו עליו דא"כ מה קאמר ליכתוב גבי חמץ הא א"ע מה"ד וי"ל שס"ל דנהי שב"י משום אכילה מ"מ רק בפסח עוברין לא בע"פ מטעם שאינו בכרת וכמו פסח מצרים שהי' אסור לאכול חמץ ולא היו עוברין בב"י כיון שלא הי' בכרת והוי קדמו עשה ולוקין ולפי"ז לב"ש שהוי בככותבת ע"כ לאו משום אכילה וי"ל גם בע"פ עוברין שמקשינן ב"י לתשביתו והוי נל"ע ואין לוקין והבן:
ובירושלמי ביצה מבואר שב"ש וב"ה גם באכילה פליגי וי"ל לירושלמי ס"ל שב"י רק משום אכילה כסברת תשב"ץ וע"כ גם לאכילה פליגי ויש להאריך ואכ"מ:
ח) ובני החריף כמר דוד נ"י תי' דברי ירושלמי פסחים הנ"ל דלמה אמר כר"ש. דהנה בחמץ של הקדש אף שקיבל עליו אחריות כתב הצל"ח כי מטי זמן ביעור חמץ פקע אחריות מיני' משום דלא שוה מידי כיון שאסור בהנאה לכל ישראל ומי יפדנו כלל וא"כ לא מהני בהקדש כלל קבלת אחריות לעבור בב"י להכי מוקי בירושלמי כר' שמעון דס"ל שחמץ לאח"פ שרי והקדש רשאי להשהות על אחר פסח ושוה ממון ומחויב באחריות ועובר בב"י בקיבל עליו אחריות בחמץ של הקדש ורק לר"ש שמתיר בהנאה לאחר פסח ונכון:
ט) ובני החריף כמר ישראל אלעזר נ"י תי' דברי ירושלמי הנ"ל למה מייתי בקיבל עליו אחריות בהקדש דעובר בב"י כר"ש הא בגמ' מבואר לכ"ע עוברין מלא ימצא ותי' עפ"י דברי תומים סי' ס"ו אות ע"א שכ' לדייק מגמ' פסחים ד"ה אבל אתה רואה של נכרי ושל גבוה יכול יקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא ולמה לא נקט ג"כ יכול יקבל מהקדש ומזה דן כיון דקיי"ל בב"מ דמ"ז דק"ס בכליו של קונה וא"א להתחייב להקדש בק"ס כיון שמעיל בסידור של הקדש והקדש נתמעט משומרין וגם בהאי הנאה דקמהימני ל"ש בהקדש וא"א להתחייב באחריות ע"ש ופח"ח וא"כ קשה מה משני בירושלמי בקיבל עליו אחריות הא לא מהני בהקדש קבלת אחריות. אך י"ל דמשכחת באומר הרי עלי שמחויב באחריות ורק פקדון להתחייב באחריות לא משכחת בהקדש אבל בהרי עלי מחויב באחריות ועובר בב"י והא דהרי עלי מחויב באחריות מבואר במגילה דף ח' ובזבחים דף ד' שר' שמעון מפיק לי' מקרא עליו שהוי באחריותו עד שמתכפר עליו ושפיר אמר הירושלמי בקע"א בהרי עלי וזהו כר' שמעון שדרש מקרא שהרי עלי כמאן דקטעין על כתפי' כמבואר בזבחים ובר"ח שם ונכון:
וגם אמר בני החו"ב י"א הנ"ל ליישב דברי הירושלמי בסגנון אחר דבהקדש ראוי שיעבור אף בלי קיבל אחריות כיון שלדעת פ"י בהפקר עוברין כיון שבידו לבערו ובהקדש כי מטי זמן איסורו לא שוה מידי דחמץ לאח"פ אסור בהנאה לכל עולם ולא הוי בר דמים כלל כמבואר בפסחים כ"ט דלא מעל והוי כהפקר וראוי שיעבור אף בלי קע"א אך לר' שמעון דס"ל דחמץ לאח"פ שרי ורק קניס ר"ש כשעבר בב"י אבל של הקדש שא"ע בב"י שרי לאח"פ ואסור לו לבער של הקדש ולא דמי להפקר כלל ולהכי א"ע בלא קבלת אחריות רק בקיבל עליו אחריות וזהו כר"ש לדידי' ניחא לחלק בין קע"א ללא קע"א אבל לר"י ס"ל שגם בלא קיבל אחריות עוברין ורק אתי' כר"ש ורק בקע"א עוברין משא"כ בלא קע"א ושפיר משני כר"ש. וג"ז נכון:
י) ובני החרוץ ושנון כמר אברהם שי' אמר ליישב כיון שמזיק הקדש פטור וכי יאכל פרט למזיק ומרעהו ולא של הקדש וגם מקרן פטור מה"ת לשלם. וכיון שנתמעט משומרין וגם אחריות פשיעה ליכא בהקדש כיון שגם מזיק פטור והיאך יתחייב בקיבל עליו אחריות להכי מוקי כר"ש וכונתו כר"ש בב"ק ד"ז שרק בנגח שור של הקדש לתורי דידן פטור אבל כי נגח שור דידן לשור של הקדש חייב ומזיק הקדש חייב לר"ש הה"ד ע"י אחריות פשיעה הוי גורם לממון. ואם כי נכון יש לפקפק מדברי רש"י שבועות ד"ב שסתם ר"ש הוי ר"ש בן יוחאי ובב"ק הוא ר"ש ב"מ:
יא) ועיקר קו' הפלאה על תוס' כתובות ד"ל שלא הקשו מפסחים כ"ט באוכל חמץ של הקדש די"א לא מעל דס"ל כרנבה"ק ונימא מדאגבה קני' ונראה די"ל שמיירי שהזיד בלאו ושגג במיתה בי"ש להכי הוי קרבן מעילה כיון שעל מיתה בי"ש הי' שוגג רק לרנבה"ק מיתה בי"ש פטרו ולפי"ז על הגבהה אין לחייב כיון שהזיד בלאו וגם בהגבהה הוי מעילה כמ"ש תוס' קדושין נ"ו ועל הגבהה לכ"ע רק בלאו וכמ"ש תוס' פסחים דל"ג וכיון שהי' מזיד בלאו בהגבהה וא"כ הלאו דהגבהה פטרו מתשלומין ולחולין לא נפיק כיון שהוי במזיד על הלאו ומיתה בי"ש ליכא בהגבהה אף לרבי ולא שגג כלל ולא נפיק לחולין ושפיר על אכילה שאח"כ מחויב קרבן מעילה כששגג כשאכלן שהוא במיתה בי"ש ומיקרי שוגג וי"א לא מעל כרנבה"ק שמיתה בי"ש פטרו ול"ק קו' הפלאה:
דברי הק' צא"י יעקב מייזלש.